כף החיים/אורח חיים/תנג

כף החיים ‏ אורח חיים תנג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אלו דברים שיוצאין בהם וכו'. משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחוייב לאכול מצה כדכתיב בערב תאכלו מצות. רש"י פסחים ל"ה ע"א. ועיין לקמן סי' תע"ה סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.

ב

ב) שם. בחטים ובשעורים וכו'. דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה יצאו אורז ודוחן שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. גמ' שם. ופי' רש"י אורז ודוחן אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותן מסריחין עכ"ל וכ"כ הלבוש. ועיין לקמן או' ז'.

ג

ג) שם. בחטים ובשעורין ובכוסמין וכו'. כוסמין מין חטים שיבולת שועל (שיבולת שלה עשוי מזנב בועל. רש"י במשנה שם.) ושיפון מין שעורין. גמ' שם.

ד

ד) שם. בחטין ובשעורין וכו'. נקט חטים ברישא לפי שהוא מוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה וכו' ונקט שעורים קודם כוסמין אעפ"י שהוא מין חטים לפי שהשעורין הוא ממין ז' ולפיכך הוא קודם לכוסמין כמ"ש לעיל סי' קס"ח סעי' ד' והקדים כוסמין לשבולת שועל ושיפון לפי שהכוסמין הוא מין חטים. מיהו במשנה שם הג' שיפון קודם לשבולת שועל וכ"כ לעיל סי' קס"ח או' י"ט דשיפון קודם לשבולת שועל יעי"ש. ועיין באו' שאח"ז.

ה

ה) שם הגה. והמנהג ליקח לכתחלה חטים. שהוא המובחר ומוקדם למצוה. לבוש. ואם אין לו חטים כתב ח"י או' ב' דכאן אליבא דכ"ע מין החביב עליו קודם כדי לקיים יותר מצות אכילת מצה לתיאבון יעו"ש. וכ"כ חמ"מ או' א' ר"ז או' ב' אמנם אם כולם שוים עליו בחביבות אז יקח על סדר שכתבנו באו' הקודם.

ו

ו) שם. אבל לא באורז. והוא מה שקורין ריי"ז או היר"ז וכן טטרק"י שקורין הייד"ן. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' ע"ח. ח"י או' ג' א"ר או' ב' ושמעתי דמה שקורין במדינות אלו (בערי אשכנז) טירקיש"ן וויי"ץ אינם בכלל חטים כלל רק למיני קטניות יחשב. ח"י או' א' א"ר שם. א"א או' א' ר"ז או' ג'.

ז

ז) שם. וגם אינם באים לידי חמוץ. ואפי' לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הר"ז מותר באכילה שאין זה חמץ אלא סרחון. הרמב"ם פ"ה דין א' וכ"כ הכלבו בסי' מ"ח. ר"ז או' א' וכ"מ מדברי הטור והש"ע שכתבו וגם אינם באים לידי חימוץ משמע דאינם באים לידי חימוץ כלל בכל גוונא. וכ"מ ממ"ש לעיל או' ב' בשם רש"י ולבוש. וכ"מ מדברי רי"ו נ"ה ח"ג שכתב ומותר לעשות מהם כל מיני תבשיל יעו"ש. ומ"ש שם בהרמב"ם השגות הראב"ד דאין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו וכו' היינו על דין ב' אם לש במי פירות וכמ"ש במ"מ שם שהעתיקו בדין ב' וכ"כ י"א בהגה"ט. וכ"מ מדברי מרן כ"מ שלא דבר כלום על השגות הראב"ד הנז' משום דסמך על דברי המ"מ וגם משום דאמת הוא כן דאין הכל מודים בלש במי פירות כמ"ש בטור וב"י סי' תס"ב יעו"ש. ועיין ח"י או' ד'.

ח

ח) שם. ומותר לעשות מהם תבשיל. יר"ש לא יאכל אורז מאחר שנתפשט איסורו בכמה קהלות. הרב מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ד' וכן נהגו שלמים וכן רבים. ברכ"י או' א' ועיין לקמן או' יו"ד.

ט

ט) שם הגה. ויש אוסרים. כ"כ בהגמ"י פ"ה בשם סמ"ק עלה קטניות כגון פולין ועדשים יש נוהגין איסור לאכלם בפסח וכן ה"ר שמואל מאיבר"א אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר וקשה מאד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור. ונראה שלא נהגו בהם איסור משום חימוץ דלא טעו אינשי בזה דתינוקות של בית רבן יודעין אותו דבפי' אמרינן בגמ' דאינו בא לידי חימוץ אלא ה' מינין בלבד אלא אסורות משום דדגן מעשה קדירה וקטניות מעשה קדירה גזירה הא אטו הא וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי בדייסא שהוא מעשה קדירה אבל מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל לא אתי לאחלופי וגם פעמים תבואה מעורבת בהם וא"א לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאוסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן אע"ג דבימיהם היה מותר מ"מ עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כ"כ באיסור והיתר כדורות הראשונים כפי' רב סעדיה גאון עכ"ל. וכ"כ המרדכי פ' כל שעה כ"ז בשם סמ"ק. והב"ד ב"י וכתב ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים. וכ"כ ד"מ או' ב' ואנחנו בני האשכנזים נהגנו להחמיר. וכך הם דבריו כאן בהגהת ש"ע שכתב והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות. וכ"כ הלבוש. וכ"כ הב"ח. וכ"כ הר"ז או' ג' דנהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפי' ביו"ט אחרון. וכ"כ ח"א כלל קכ"ז או' א' דנהגו כל תפוצות הגולה האשכנזים וכן במדינות פולין שגם הם נחשבים מבני האשכנזים לאסור ואפי' לבשל קטניות ורעצק"ע ואורז ודוחן שלימים אסרו הכל מפני הטעות יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' תס"ד בהגה שגם החרדל המנהג באשכנז שלא לאוכלו כלל בפסח יעו"ש. וכ"כ הלבוש והב"ח ושאר האחרונים.

י

י) שם הגה. ויש אוסרים וכו', וכתב המו"ק וז"ל ומעידני על אבא מארי הגאון זצ"ל כמה צער נצטער אותו צדיק על זאת וכו' היה מתרעם ואומר אי איישר חילי אבטיליניה למנהג גרוע הלז שהיא חומרא דאתי' לידי קולא ונפק מינה חורבא ומכשול באיסור חמץ כי מתוך שאין מיני קטניות מצויין להמון לאכול ולשבוע צריכין לאפות לחם מצה הרבה בפרטות העניים וכו' מתוך כך אינם נזהרים בעיסה כראוי וכו' קרוב הדבר שנכשלים באיסור כרת ר"ל וכו' דהוה חש להמון רבת עם שלא תלעוז עליו מדינה וכו' ועי"ש שהאריך הרבה והביאו מחב"ר או' א'. וכן בתשו' בשמים ראש סי' שמ"ח תמה על האוסרים לאכול קטנית ואורז וכתב שהוא מנהג בטעות וכו' יעוש"ב. אמנם הפר"ח כתב סמך למנהג מהש"ס וסיים וז"ל לפיכך יש לתפוש לאסור כל מידי דדמי לדגן משום דמחלף להו בדגן אבל אין כן מנהגינו (הספרדים) זולתי באורז ששנה אחת אחר שנבדק ג"פ יפה נמצא בו גרעין חטה ומאותו יום והלאה לא אכלנוהו בפסח עכ"ל. וכ"כ הגאון חיד"א בס' טוב עין סי' ט' או' ו' דאנחנו בני ספרד אין נוהגין במניעת הקטניות אמנם באורז נהגו בעיה"ק ירושת"ו מרבית הת"ח ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח שהעידו דהוה עובדא שביררו האורז כמה פעמים ושוב אחר שבישליהו נמצאת חטה ולכן נמנעו מלאוכלי אבל אין מוחין ביד האוכלים ובפרט כי בעיה"ק הוא מזון העניים והתנוקות יעו"ש. ועיין בספר פקודת אלעזר לעיל סי' נ"א דף ס"ד ע"ד שכתב דעכשיו נוהגין גם הספרדים בירושת"ו לאסור הקטניות בפסח יעי"ש. אמנם עתה בזה"ז נתרבו האכלוסים יותר ויותר ממה שהיו מקדם קהלות מרובות וכל אחד ואחד מחזיק במנהגי יש אוכלין קטניות בפסח ויש שאין אוכלין ואין בזה משים לא תתגודדו כיון דכל אחד קהלה בפ"ע וכמ"ש לקמן בסי' תס"ח בס"ד.

יא

יא) שם בהגה. והמנהג באשכנז להחמיר וכו'. ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאו' אין לחוש דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר וכו' דרשות מהרי"ל ה' מאכלות אסורות בפסח א"ר או' ג' וכ"כ החיד"א בשיו"ב ובספרו טוב עין שם דבאשכנז ופולין שקיבלו עליהם כמה מאות שנים חומרא זו קצת גדולי ישראל אין להקל להם והמיקל הוא פורץ גדר וכו' יעו"ש. והב"ד שע"ת או' א' וכ"כ ח"א כלל קכ"ז או' א'.

יב

יב) ובמקום אחד עמדו קצת מהחכמים שרצו לפרוץ בזה ולא עלתה בידם לפי שחכמי הדור מגדולי אשכנז חרדו לקראתם ועמדו בפרץ וקיימו דברי חכמים והחליטו האיסור במדינות אלו. שע"ת שם.

יג

יג) ואם הוא שעת הדחק ושנת רעבון וכמעט לא ימצאו העניים מה לאכול עיין שד"ח מע' חו"מ סי' ו' או' א' שהביא פלוגתא בזה והוא ז"ל מכריע כדעת המתירין ודוקא לעניים ולחיי שעה ולא לזולתם יעו"ש וכ"כ ח"א שם דבשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול מותר לבשל קטניות ושאר דברים ומ"מ כל מה שאפשר   ליזהר מאורז ודוחן (שקורין בערבי דוכ'ון) ורעצק"י שקורין טארטאק"י יזהר מהם כי הם דומין יותר לה' מינים עכ"ל ועיין עוד מזה מ"ש בספרו נ"א סי' י"ט יעו"ש.

יד

יד) ועיין בשו"ת מכתם לדוד סי' ך' באחד שהגיע בע"פ לכפר ישמעאל והתיר לו לאכול קטניות בימי הפסח אף אם אין מנהגו לאכלם ובלי התרה אם אין איש אתו להתיר לו ואם יש לו שאר מיני קטניות חוץ מאורז יזהיר עצמו מאורז דגרע מכלהו יעו"ש. והביאו ברכ"י סי' תפ"כ או' ה' עיקרי הד"ט סי' י"ט או' א' פ"ת. ובכ"מ שיש להתיר מ"מ לכתחלה יחליטנו ברותחין דכל מה שאפשר לתקן מתקנינן. תשו' חת"ס סי' קכ"ב והביאו השד"ח שם ופ"ת.

טו

טו) ואותם הנוהגים שלא לאכול אורז בפסח אם נהגו כן מפני שסוברים דאורז מחמיץ מתירין להם בשאלה והתרה ואם יודעים שהאורז אינו מחמיץ אלא שרצו להחמיר עליהם משום תערובת או משום גזירה דדלמא אתי לאחלופי בדייסא אסור להתיר להם אפי' בשאלה ואם החזיקו בני בניהם במנהג זה אעפ"י שהם סוברים שטעם החומרא היא משום דהוה ס"ל לאבתייהו דאורז מחמיץ מאחר דהמתחילין בתחלה לנהוג שלא לאוכלו לא היה מפני שהיו סוברין שמחמיץ אלא מטעם העירוב או מטעם הגזירה אין מתירין להם. מהר"י לוי סי' ל"ח כנה"ג בהגה"ט. מיהו הפר"ח בסי' תצ"ו חלק עליו וכתב דאם נהגו כן מפני שסברו שהאורז מחמיץ הוי מנהג בטעות ומודיעין להם שמותרים לאכלו בלא התרה. ואם רצו להחמיר על עצמן מתירין להם ע"י חרטה ולבנים מתירין להם בכל גוונא ג"כ ע"י חרטה יעו"ש. והביאו י"א בסי' זה בהגה"ט. אבל הרב חת"ס בסוף סי' קכ"ב כתב לקיים דברי מהר"י הלוי יעו"ש. ועיין עוד מזה ביו"ד סי' רי"ד וגם עי"ש שיש הפרש בין קבלת רבים ליחידים יעו"ש. ועיין להרב לב חיים ח"ב סי' צ"ד שכתב דבעירם אזמיר וכל סביבותיה נהגו איסור שלא לאכול אורז כלל והו"ל ממש דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור דאין אדם רשאי להתיר להם כמ"ש ביו"ד סי' רי"ד אלא דכיון דהוי הענין שנהגו איסור משום גדר וסייג משום חומרא בעלמא בודאי ע"י התרה שרי עכ"ל יעו"ש. וכ"כ הרב רב פעלים ח"ג סי' ל' מי שנהג איסור באכילת אורז ומחמת סיבה רוצה לאכלו הן מחמת שאינו בקו הבריאות הן מחמת סיבת אחרת המנהג פשוט בעירינו לעשות התרה ע"י חרטה ולאכול כי עושין לו פתח מתוך חרטה יעו"ש.

טז

טז) והנוהג שלא לאכול תבשיל של אורז ומיני קטניות אם יכול לבשל לאחרים ביו"ט עיין בחקת הפסח או' א' שהביא דברי מהרי"ו סי' נ"ה (והביאו מור"ם ז"ל לקמן סי' תקכ"ז סעי' ך' בהגה) שכתב מי שמתענה בר"ה וכו' כיון דאינו יכול לאפות ולבשל לעצמו אינו יכול לבשל לאחרים וכו' וכתב הוא ז"ל דוקא מי שמתענה (לפי שאינו יכול לבשל לעצמו) אבל מי שנהג איסור במין א' מותר לבשל אותו לאחרים כמו שמותר לאפות חלה לקטן וכו' יעו"ש. וכ"כ בספרו ער"ה או' ד' וכ"נ דעת המחב"ר בסי' תס"ז או' ו' יעו"ש. אמנם הרב רב פעלים שם כתב אע"ג דלפי טעם של מהרי"ו יש להתיר משום שהוא מותר בשאר מיני תבשיל ולא דמי למתענה דאינו יכול לבשל כלל אלא דמי להך דחלה מ"מ לפי טעם המ"א בסי' תקכ"ז ס"ק כ"ב שכתב שאין להתיר לכתחלה משום הואיל ה"ה בנ"ד אע"ג די"ל הואיל ובעי מתשל לא שרינן לכתחלה משום הואיל ואסורין אלו הנוהגין איסור באורז לבשל לאחרים וכתב ונראה דטעם זה מוסכם לכ"ע ותמה על הרב חקת הפסח שלא זכר טעמו של מ"א יעו"ש. וכ"כ בספרו בן א"ח פ' צו או' מ"א. וכתב שם ודומה לדין זה תמצא גם בשאר יו"ט שאם זה המבשל אכל בשר ביו"ט אסור לבשל חלב לאחרים אלא א"כ יש שהות ביום שיעבור זמן שש שעות אחר אכילת הבשר כדי שיהא ראוי שיאכל זה מן התבשיל ההוא בו ביום אבל אם לא יש שהות ביום שיאכל הוא עצמו ממנו אסור לבשל לאחרים עכ"ד. מיהו עיין בשד"ח מע' חו"מ סי' ו' או' ו' שהביא כמה פו' דמתירין לבשל אורז ביום ז' של פסח שחל ביום ו' כדי לאכול בשבת למקילין לאכול בח' והוא מטעם הואיל דמקלעי ליה אורחים דחזי להו ביום ז' יעו"ש ואם היה אסור לבשל לאחרים כפי דברי הרב הנז' הא אפי' אם היו אורחים מצויים אסור לבשל להם וא"כ היאך נתיר הואיל ומקלעי אלא צ"ל דס"ל מתענה שאני שאינו יכול לבשל לעצמו לא כן מי שאינו מתענה וכטעם מהרי"ו וכמו שחילק הער"ה. נמצא דדין זה בפלוגתא שניא וא"כ כיון דרוב הפו' מתירין לבשל האורז בז' שחל בע"ש וכמ"ש השד"ח שם ועוד דגם לפי טעם המ"א אינו אסור אלא לכתחלה כנז' א"כ בעת הצורך יש להקל כגון שהיא משרתת שמוכרח לה לבשל וכדומה שיש הכרח בדבר אבל במקום שלא יש הכרח יש להחמיר.

יז

טוב) וכתב שם רב פעלים דאם עדיין לא נתבשל האורז מותר לטלטלו ביו"ט אותו שנוהג בו איסור ולא חשיב לגבי דידיה מוקצה יען דיכול לקלותו באש על האסכלה בלי מים דאין כאן חימוץ ולגבי האשכנזים כתב דיש להסתפק דאפשר דאינו מותר להם לקלות ולבשל האורז משום מראית העין יעו"ש. משמע דדוקא אם עדיין לא נתבשל האורז דראוי לקלותו ולבשלו ולאוכלו מותר לטלטלו אבל אם כבר נתבשל דאסור לו לאוכלו עוד אסור לטלטלו מיהו לדעת הפו' שכתבנו לעיל דכיון דמותר לבשל לעצמו מותר לבשל לאחרים א"כ לית ביה מוקצה כלל. בין חי בין מבושל בין לספרדים בין לאשכנזים. אמנם אפשר דלאשכנזים חיישינן משום מראית העין וכמ"ש הרב הנז' ולפ"ז גם בחו"ה אסור לבשל לאחרים שלא יחשדנו שעובר על תקנת חכמים אלא א"כ יש איזה היכר שאינו מבשל לעצמו. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' תס"ז סעי' ח' בהגה וסי' תקכ"ז סעי' ך' בהגה יעו"ש.

יח

חי) שם בהגה. ואין לשנות. אבל מותר לטחון ולאפותן העין מצות ולאכלם. ח"א כלל קכ"ז או' א' ומיהו אפשר דיש לחוש שמא יטעו לצאת בהם י"ח מצה וע"כ המנהג להחמיר בכל גוונא.

יט

יט) שם בהגה. ואין לשנות. פולין לחים נראה שמותרין. ב"ד סי' רי"ו. ולי נראה דיש לפקפק לבני אשכנז שנהגו להחמיר אפי' בחרדל שדומה לקטניות וראיית הרב"ד יש לדחות. ברכ"י או' ב'.

כ

ך) ויש נוהגין שלא לאכול שום בפסח ואיני יודע טעם למה ומ"מ עתה אין להקל בפני ע"ה ובצנעא לת"ח אין להחמיר. א"א סי' תס"ד. מיהו ח"א כלל קכ"ז או' ז' כתב דמה שיש נוהגין שלא לאכול צנון ושומים שאין לזה שום טעם וריח ומותר להתיר להם בפשיטות דודאי בזה לא שייך שום סייג עכ"ל. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קל"ד.

כא

כא) ומה שקורין ערד עפיל (תפוחי אדמה. כ"כ בס' עמק הלכה ה' פסח סי' קל"ד) כמדומה שנוהגין היתר כי אין בכלל קטניות וגדולים הם ולית בהו תערובת תבואה. וקאוי נוהגין היתר. א"א סי' תס"ד. וכ"כ במש"ז בסי' זה או' א' דשתיית הקאפ"ע נוהגין היתר כי עירוב לית בהו ואין דומין לדגן לאיחלופי ואין לאסור במקום שנוהגין היתר וה"ה מה שקורין ער"ד טאפלון או ערד עפיל דשרי אם לא במקום שנהגו איסור יעו"ש. ועיין עוד באו' שאח"ז.

כב

כב) קאהב"י אם חרכום קודם פסח יש להתיר הרב שבו"י ח"ב סי' ה' והרב חק יוסף בדין זה חלק עליו ואסר שכן הורה הגאון חמיו מהר"ר אברהם ברודא ולי מסתברא כהר' שבו"י והבו דלא לוסיף עלה שהקאב"י הוא אילן ונעשה משקה. ברכ"י או' ג' ועיין בספרו טוב עין סי' ט' או' ו' שכתב שגדול אחד היה מחמיר אף בקאהב"י אע"ג דודאי פרי עץ הוא ונראה שרצה להחמיר לפי שההמון לא ידעו מה הוא וידמו שהוא ג"כ מין קטניות ויתירו הכל ויפרצו גדר הראשונים ומ"מ אף במקומות שקיבלו חומרא זו בקאהב"י ג"כ אם חרכו אותו קו"פ יש להקל וכמ"ש בשבו"י ח"ב סי' ה' ודלא כחק יוסף יעו"ש. והביאו שע"ת או' א' וכתב דבמקומות אלו נוהגין היתר פשוט בקאפ"י ואעפ"י כן זריזין מקדימין לחרוך את הקאפ"י קו"פ וגם לעיין קודם שקולים אותם לברר משם תערובות אורז ושאר מינים להיות נקיה מכל משום חומרא דפסח וברכת טוב תבא עליהם עכ"ל. והרב עיקרי הד"ט סי' ח"י או' ל"ד כתב דאצלם המנהג פשוט לשתות הקאוי אף אם לא נחרך קו"פ יעו"ש. ועיין לעיל סי' תנ"א או' קפ"ט ואו' ר"ט.

כג

כג) אכן בט"ע שמעתי שרבים פורשים שלא לשתותו בפסח לפי שיש חשש רמאות שמשתמשים בט"ע ואח"כ חוזרין ומייבשין אותו למכור ושמא נשתמש תחלה עם חמץ וכן שמעתי משלמים וכן רבים וכן שומר נפשו ירחק מהם. שבו"י שם. ברכ"י או' ד'. ומ"מ נראה דאין לחוש לכלים שנתבשל בהם טיי"א או נשפך מהטייא לתוך המאכל ויש נוהגין היתר בטיי"א שבאה מן התגרים אשר במדינות גידולם וגם הבקיאים מעידים שהוא כשר לפסח ע"י שמכירים במראה וטעם וריח שיש הבדל בין טיי"א שנתבשלה ונתייבשה לבין הטיי"א הבאה כדרך גדילתה ולא שלט בה אור לבשלה כלל. שע"ת או' א'. והרב עיקרי הד"ט סי' ח"י או' ל"ד כתב אך עשב הטי"י שמעתי שיש נזהרין שלא לקנותו מהחניות אם כבר נפתח הכלי מהבאים מאולנדי"א אך אם הם סגורים כאשר מובאים משם מקילין ליקח ממנו ולשתותו כי לא יחושו רק לסוחרי הארצות הללו ולא לסוחרי אולנדיא עכ"ל ועתה מקרוב שמענו מאחד יר"ש שספר שאחד היה שם בבית מסחר הגדול שעושין הטיי"א וראה חדר אחד שכתוב עליו הכניסה אסור ועבור שהיה אהוב לבעל ראש המסחר נכנס שם בלא רשות וראה שם כיסים מלאים טיי"א מבושלים שלוקחים אותן מן המסיבות אחר שבישלו אותם ולקחו טעמם ושאל לבעל המסחר מה זה וא"ל שזה מערבין אותו עם עשב הטי"י החדש שאלמלא כן לא היו יכולין להתעסק במסחר הזה שלא היו משתכרין אלא שאמר אותו היר"ש אפשר שיש מסאר שאין מערבין ומי יודע וע"כ שומר נפשו ירחק מהם אלא א"כ אחר דרישה וחקירה.

כד

כד) ואם מותר לעשות יי"ש ממיני זרעים וקטניות דעת ח"א בנ"א סי' ל"א לאסור אפי' אם בדקו היטב שאין בו שום גרעין ואפי' אם נעשה היי"ש מדבש והוא הרוב והמיעוט היה מהקטניות אפ"ה אסור יעו"ש אבל בשו"ת עמק הלכה בה' פסח סי' קל"ד התיר ביי"ש הנעשה מתפוחי אדמה ומעורב בו מיני קטניות אך צריך ליזהר שיהא מלוקט אותו קטניות מתבואה של חמשת המינים וגם צריך לקנותו ממוחזק בכשרות וזה צריך ליזהר בכל יי"ש שקונים לפסח שנעשה ממע"ד וכיוצא לקנותו ממוחזק בכשרות יעו"ש. והביאו השד"ח מע' חו"מ סי' ו' או' י"א יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

כה

כה) שם בהגה. אם נפלו תוך התבשיל. מלשון הרב משמע דאפי' ליכא ס' ג"כ מותר אפי' באכילה וכן משמעות האחרונים אכן בתה"ד סס"י קי"ג משמע דדוקא בתערובת משהו אין לאסור אבל פחות מס' יש לאסור באכילה ועיקר נראה כדעת האחרונים כיון שבלא"ה הוא חומרא והרחקה בעלמא ומ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מיקרי תערובת כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו ח"י או' ו' וכ"כ א"ר או' ד' דדוקא אם נתערבו ברוב היתר וכ"כ הזר"א ח"ג סי' מ"ח דאם נתערבו ברוב שרי יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' א' ר"ז או' ה' ח"א כלל קכ"ז או' א' והיינו דוקא בדיעבד כמ"ש רמ"א אבל לא לכתחלא דילפינן לה מדמאי דתערובתו מותר בדיעבד ולא לכתחלה כדאמרינן בפ"ק דחולין יעו"ש ודלא כמ"ש הפר"ח דלא עדיף מחלת חו"ל דמשמע אפי' לכתחלה מותר לבטל כמו חלת חו"ל. ער"ה או' ב' וכ"כ בספרו חקת הפסח או' א' יעו"ש.

כו

כו) והא דבטל ברוב אם אינו בעין אבל מה שהוא ניכר יזרוק. ח"א שם.

כז

כז) ולענין כלים שנתבשלו בהם מיני קטניות לנוהגין איסור במיני קטניות לאחר מעל"ע מותרים. זר"א שם. וכ"כ מהרלנ"ח סי' קכ"א. פר"ח סי' תצ"ו או' כ"ד. ער"ה שם. חקת הפסח שם. וכתב עו"ש הזר"א דאפי' א' מעיד שנוהגין איסור בקטניות מתארח בעיר אחרת שנוהגין בהם היתר יכול לאכול בכליהם וא"צ לשאול אם בישלו באותה קדירה קטניות באותו יום יעו"ש. וכ"כ מהרלנ"ח שם דאפי' בסתם שאינו יודע שאינו ב"י מותר לבשל בו לכתחלה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח שם. ער"ה שם. חקת הפסח שם. מיהו מ"ש שם הזר"א דאף אם בישלו בכלי שנתבשל בו קטניות באותו יום עכ"ז יכול המתארח לאכול מאותו תבשיל יעו"ש עיין במהרלנ"ח שם דף קפ"ה שכתב שלא לבשל בכלי המתיר כשידוע בודאי שהוא ב"י וגם שלא לאכול המאכל שנתבשל בו יעו"ש. והביאו חקת הפסח שם. אמנם דעת חקת הפסח שם דבדיעבד אם בישלו אפי' הכלי ב"י התבשיל מותר משום דודאי יש בתבשיל רוב נגד הבלוע אבל לכתחלה מצדד בזה וכתב דאפשר דאסור כמו שאסור לערבו כדי לאכלו לכתחלה יעו"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' כ"ז.

כח

כח) שם בהגה. וכן מותר להדליק וכו'. חמאה מבושלת של עכו"ם שדרך ליתן בתוכו קמח שיקלוט כל הפסולת אסור להדליק בה בפסח מטעם שסתם קמח של עכו"ם היא לתותה וגם יש קצת טעם לאסור מאחר שמתיכין אותה בכלי חמץ ואף שסתם כלי עכו"ם אינם ב"י לגבי איסור חמץ לא אמרינן סתם כלי עכו"ם אינם ב"י. שו"ת שע"א סי' ו' ומיהו עיין ח"י סי' תמ"ז או' כ"ז שהשיג על טעם זה שנתבשל בכלי חמץ אבל חק יוסף שם או' ל"א וי"א בהגב"י שם הסכימו לדברי שע"א יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' קל"ו ואו' קל"ז.

כט

כט) שם בהגה. וכן מותר להדליק בשמנים וכו'. ובדרשות מהרי"ל כתב שלא להשתמש בשמן במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל כי כותשין אותו במכתשת ששורין בו שעורין ואפי' שמן זית לא ידליק בפמוטות שמשתמשין בהם כל השנה שהם מתחמצות מכח השמן יעו"ש. מיהו בד"מ כתב דאפי' שאר שמנים מותר לתלותן (כן הגיה מחה"ש והלב"ש בדברי מ"א) אפי' במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל דאין אוסרין בדיעבד אפי' ידוע שכתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורין דאפי' נתערב בו משהו בטל בס' קו"פ ואין לומר שקיבל טעם מהמכתשת דדוקא בדבר חריף אמרינן אגב דוחקא בלע כמ"ש ביו"ד סי' צ"ו אבל בדבר שאינו חריף לא. מ"א סק"ב. וכ"כ ח"י סי' תמ"ז או' כ"ז ובסי' זה או' ז' א"ר או' ד' חק יוסף או' ה' חמ"מ או' א' ר"ז או' ה'.

ל

ל) שם בהגה. וכן מותר להדליק בשמנים וכו'. וכיוצא בזה נוהגין בארץ הצבי המחמירין שלא לאכול שמן שומשמין להדליק בו. ומיהו לפי מה שכתבנו לעיל סי' תמ"ז או' י"ד דיש צד לומר דמאן דחש לסברת חו"נ יבערו השמן שומשמין טוב הדבר להדליק בשמן זית מסונן יפה ולא להדליק בשמן שומשמין דשכיח טובא גרגירי חטים בו. ברכ"ו או' ה ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ו.

לא

לא) ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית. מ"א סק"ב. חק יוסף או' ו' חמ"מ או' א' מיהו הדג"מ כתב לא ראיתי מנהג שיאכלו שמן זית בפסח ועוד נראה חומרא בשמן זית שהרי הזתים כותש במכתשת והזתים מקרי דברי חריף כמ"ש לעיל סי' תמ"ז סעי' ח' וא"כ יש לחוש אולי נכתשו במכתשת שכתשו בו חמץ יעו"ש. אמנם עיין במחה"ש סק"ב שכתב דבזתים אין לחוש שכתשו במכתשת שכותשים בו שעורים דידוע שיש להם כלים מיוחדים לשמן זית יעו"ש, וכן הרב חיד"א בס' טוב עין סי' ח"י או' פ"ב תמה על זה כי ידוע שהשמן זית נעשה בבית הבד יעו"ש. וכ"כ השו"ג בסי' תמ"ז או' כ"ג בשם רי"ו נ"ח ח"ה דשמן מותר יעו"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ד ודוק.

לב

לב) שם בהגה. וכן מותר להדליק וכו'. אבל השמנים שאינם נעשים ממיני קטניות מותרים אפי' באכילה. ר"ז או' ה' והיינו אם אין בהם חששות כנז'.

לג

לג) שם בהגה. ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל. פי' אף שלותתין תחלה הזרעונים קודם שעושין מהם שמנים וא"כ קרוב הדבר שנתחמצו אפ"ה שרי. כ"כ בתה"ד שם וזהו כוונת הרב שהכפיל הדברים, ח"י או' ז' ר"ז או' ה'.

לד

לד) שם בהגה. וכן מותר להשהות וכו'. וה"ה דמותר להנות מהם. תה"ד שם. מ"א סק"ג. א"ר או' ה' חק יוסף או' ז' ר"ז שם. ח"א כלל קכ"ז או' י"א.

לד) הדור"א והוא מ"ש הרמב"ם פ"א דכלאים משנה א' והטופח גרענין לבנים. נהגו פעה"ק להאכילם לתרנגולים בפסח משום דאינו מחמיץ וכן נהגו קמאי דקמאי. מזבח אדמה ד"ד ע"ג ועיין חיים שאל ח"ב סי' מ"ז.

לה

לה) שם בהגה. וכן מותר להשהות וכו'. קצת קשה מה קמ"ל בזה דהלא גם ה' מיני דגן מותר להשהותן בבית ואפשר דאצטריך לאשמעינן דמותר להשהותן בבית ולא חיישינן דאתי למיטעי לבא לידי תקלה לבשלם ולאכלם כיון שאין בהם איסור מדינא ובה' מיני דגן דלא חיישינן שיבשלם משום שהוא חמץ גמור ומיבדל בדילי אינשי וגם אין דרך לבשלם ולאכלם כך. ח"י או' ח'.

לו

לו) שם בהגה. וכן מותר להשהות וכו'. ופשוט דכל מיני הריפות העשויין מה' מיני דגן אסור להשהותן בבית מפני שמלחלחין אותם במים קודם כתישה. מ"א סק"ב ח"י שם. א"ר או' ב' חק יוסף או' ח' חמ"מ או' א' ר"ז שם. ואם שהה ועבר עליו הפסח אסורים לפי שמיד אחר שנתלחלחו במים כותשים אותם וניתז מהם הסובין ואבק קמח ונמצא שהוא חמץ גמור. ח"י שם. ומ"ש שם הא"ר ששמע שהתיר זקנו הגאון ז"ל לא' ששכח ושהה מיני הריפות למכרם לכותי עיין ח"י שם שכתב כבר היה נושא ונותן עם גיסי הנז' בדין זה ואמר שהוא ג"כ עמד על החקירה שהוא חמץ גמור והשומע שמע וטעה יעו"ש. והביאו הא"א או' ב' וכתב וכ"ה ברור יעו"ש. וכ"כ החמ"מ שם דאם השהה אותם אף דיעבד אסור דדינם החמץ. גמור שעבר עליו הפסח יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם דאם עבר עליהם הפסח אסורים בהנאה אלא א"כ ברי לו שלא נתלחלחו במים קודם כתישה.

לז

לז) שם בהגה. ועני"ס ואליינד"ר וכו' עני"ס הוא השבת (שקורין בערבי שבנת) ואליינד"ר הוא הכסבר. ר"ז או' ד' ועיין כלאים פ"א משנה ב' ומעשרות פ"ד משנה ה' וברע"מ שם.

לח

לח) שם בהגה. ועני"ס ואליינד"ר וכו'. וצריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם אחד מה' מינים. ט"ז סק"א. ח"י או' ט' א"ר או' ו' ר"ז או' ו' ונכון שכל בעה"ב יבדוק ולא יסמוך על בדיקת נשים וקטנים. ח"י שם. ובי"נ כתב טוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל (כמון) עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה. מ"א סק"ג. ר"ז שם.

לט

טל) שם בהגה. ועני"ס ואליינד"ר וכו'. וקצת שקורין קימ"ל (כמון. ר"ז) שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל שמביאין אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומה לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ט"ז שם. ר"ז או' ד' מיהו ח"י שם כתב דאין להחמיר יותר דגם קטניות עצמן חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה. והביאו א"ר שם. והחמ"מ או' א' כתב דבכ"ז הולכין אחר המנהג בין להקל ובין להחמיר.

מ

מ) לא תתגודדו ליכא בחומרות דפסח וגם אין לחוש ליוהרא כי משפחה ומשפחה מנהג אבותיהם בידיהם בין בשתיית הקאב"י במקום אחר ובין במיני מתיקה שעושים וכן שלא לסעוד אצל אחרים. ואפי' מי שאינו נוהג חומרות כשרידים אשר ה' קורא אפ"ה מה טוב דבימי הפסח יקיים אשרי יושבי ביתך טפי משאר ימות השנה. מועד לכל חי סי' ב' או' טו"ב. ועיין עוד לקמן סי' תס"ז או' ע"א.

מא

מא) שם בהגה. אינם מיני קטניות. אלא מיני בשמים. לבוש.

מב

מב) [סעיף ב'] העושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו'. כ"כ הרמב"ם פ"ו דין ה' וכתב שם הראב"ד והוא שיש בה דגן כזית בכדי א"פ ויאכלנו (ר"ל שיאכל כדי א"פ כדי שיהא באכילתו כזית דגן) עכ"ל. והמ"מ שם כתב אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפי' אין שם כזית בכדי א"פ יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזהוא שהזכירו חטין ואורז בדוקא וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה (הרמב"ן) בהלכות בכורות וגם רבינו (הרמב"ם) פ"ו מה' בכורים עם שאר מתנות כהונה כתב משנתינו בדין החלה בקמח חטים וקמח אורז ומשמע דדוקא באלו וכן עיקר עכ"ל. וכ"נ מדברי הרא"ש בהלק"ט סוף ה' חלה דהגם דליכא כזית בכדי א"פ יוצא בה אם יש בה טעם דגן וגם משמע מדבריו שם דאף אם אינו אוכל רק כזית מן התערובת יוצא בה י"ח דהו"ל כעיסת חטים ממש יעו"ש אמנם הרשב"א בפסקי חלה שלו כתב שדברי הראב"ד נ"ל עיקר. והב"ד ב"י. וכ"כ מ"א סק"ד ודוקא שיש בו כזית בכדי א"פ כנ"ל להחמיר עכ"ל וכתב עליו היא"פ ולפ"ז צריך שיאכל שיעור פרס כמבואר בפסקי חלה להרשב"א עכ"ל. מיהו הח"י או' יו"ד פסק כדברי הרמב"ן דבאורז אפי' אין בו כזית בכדי א"פ סגי וכתב על דברי המ"א הנז' דהוא חומרא יתירא נגד משמעות הראשונים והסכמת אחרונים כאן וביו"ד סי' שכ"ד יעו"ש. אבל הא"ר או' ז' כתב דלענין שיהא יוצא ידי מצה ודאי ראוי להחמיר ובחלה הוי ג"כ חומרא יעו"ש. וכ"כ המק"ח דדוקא שיש בו כזית בכדי א"פ. והר"ז או' ז' הביא שתי הסברות וסיים ולענין הלכה יש לחוש לכתחלה לסברא האחרונה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר עכ"ל. ועיין באו' שאח"ז.

מג

מג) ואם עירב אורז עם אחד מה' מיני תבואה הנז' בסעי' הקודם דעת הטור דגם בזה יוצא בה ידי חובת מצה (באכילת כזית מן התערובת. פר"ח) אם יש בה טעם דגן אעפ"י שרובה אורז. אבל דעת הרמב"ן בהלכות חלה דוקא אם עירב קמח חטים בקמח אורז אעפ"י שאין כזית בכדי א"פ יוצא בה משום דקמח חטים גורר את קמח האורז להיות כמותו אבל אם עירב שאר מינים עם ה' מיני תבואה או אפי' אורז עם שאר ד' מיני תבואה חוץ מין החטים אזלינן בתר רובא ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ז' דבשאר מינים רוב דגן בעינן. וכ"כ המק"ח או' א' ער"ה או' ה' מיהו הרב ח"י או' יו"ד כתב על דברי הא"ר הנז' דזהו לדעת הרשב"א אכן לדעת הרמב"ם וסיעתו דבאורז אפי' אין בו כזית בכדי א"פ יצא א"כ בשאר מינים סגי כדי א"פ. וכ"כ הר"ז או' ז' וכתב שם הר"ז ולענין הלכה יש לחוש לכתחלה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין.

מג) ודע שבענין זה שעירב שאר מינים עם ה' מיני תבואה או אורז עם ד' מיני תבואה חוץ מן החטים ויש כזית דגן בכדי א"פ לדעת הר"ז אם אוכל כזית מן התערובת יוצא י"ח בשעת הדחק אבל הפר"ח כתב צריך שיהא בתערובת זה כזית בכדי א"פ ושיאכל ממנו א"פ הא לאו הכי אינו יוצא י"ח וכתב וכ"ה דעת המ"מ וזה נראה בדעת הש"ע והכי נקטינן יעו"ש. ועוד עיין מזה לעיל סי' ר"ח סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד.

מד

מד) [סעיף ג'] אם לא ביררו החטים וכו'. משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה יש לחוש לסברת הר"ף שהביא הטור שכתב יש נוהגין לברר החטין מאכילת עכבר אבל מדברי הטור ותשו' הרשב"א סי' תפ"ח משמע דאפי' לכתחלה א"צ לברור יעו"ש. וכ"כ הלבוש והר"ז או' ח' וי"ל דהש"ע מיירי באין ס' כנגדם. א"א או' ה' ועיין לקמן או' מ"ז.

מה

מה) והנוהגין לברור אין חיוב חל על בניהם וכדכתב הרב משא מלך דנ"ז זולת אם הוא מנהג כל העיר חל המנהג על הבאים אחריהם ודוקא כשנהגו סתם חל על הבנים אחריהם אבל אם פירשו שמקבלים על עצמם לבד אין הבנים חייבים אחריהם אלא א"כ נהגו בו הבנים אחר מיתת אביהם וה"ה בחיי אביהם. ב"ד סי' רי"ח. י"א מ"ב בהגה"ט או' א'.

מו

מו) שם. אין בכך כלום. דחששא רחוקה היה זו לומר שתחמיץ חטה קשם במעט רוק שבפי העכבר ועוד אפי' אם יש בהם נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הם כשוטחן ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלה. טור. ונ"מ בין שני הטעמים דלטעם הראשון דחששא רחוקה היא שתחמיץ אפי' אין ס' כנגדן שרי בדיעבד אבל לטעם שני שההיתר הוא משום ביטול אפי' בדיעבד אסור אם אין ס' כנגדם ועוד נ"מ לטעם שני שהוא משום בעול ה"ד למ"ד אינו חו"נ כמ"ש לעיל סי' תמ"ז סעי' ד' יעו"ש. אמנם דעת האחרונים כטעם הראשון דחששא רחוקה היא שתחמיץ חטה קשה במעט רוק שבפי העכבר וע"כ כתבו בדיעבד שרי אפי' אין ס' כנגדם כמ"ש באו' שאח"ז.

מז

מז) שם. אין בכך כלום. דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה. ולכן אפי' אין ס' נגדן שרי בדיעבד. מ"א סק"ה. ח"י או' י"ב. א"ר או' ט' חק יוסף או' י"א. ר"ז או' ח' ומשמע הא לכתחלה יש לבררם אם אין ס' כנגדם וכ"כ הר"ז שם דאם אין בחטים השלמים ס' כנגד הנשוכים לא יטחנם עד שיברור מהם הנשוכים העודפים על המתבטלים בס' ואם לא ביררם וטחן הכל ביחד ה"ז מותר יעו"ש.

מח

מח) וכתב שם המ"א ואפשר דדוקא חטה (יש להתיר בדיעבד אפי' אין ס' כנגדן) אבל שעורה ממהרת להחמיץ. וכ"כ ח"י שם. חק יוסף שם. ר"ז שם. מיהו הא"ר שם כתב דה"ה שעורה. והביאו א"א או' ה'. ועיין מעם לועז פ' בא דנ"ה ע"א שכתב דצריך להסיר השעורים כשבוררים החטים והיינו טעמא משום דאי נפל עליו מים או על נבלע בה יותר מהחטה יעו"ש שציין לדברי המ"א וח"י הנז' והביאו הזכ"ל על סי' זה. ועיין לקמן או' ס"ו.

מט

מט) שם בהגה. וכן אם לא ביררו ממנו אותו דגן שצמח וכו'. כ"כ בהגמ"י פ"א בשם סמ"ק על הדגן שצמח מלחלוחית הארץ אומר ר' יחיאל שזהו חמץ גמור וכשהוא מעורב בתבואה אחרת צריך לבררו יפה שיהא ס' מאותו שלא צמח יעו"ש והביאו ב"י. ומיהו מ"ש שם הסמ"ק וגם צריך שתהא האפייה קו"פ עיין ב"ח שכתב דלענין הלכה קמח הוי כמו לח בלח ואם נתערב קו"פ אינו חו"נ (והיינו כדעת מור"ם ז"ל לעיל סי' תמ"ז סעי' ד' בהגה שכתב דבתערובת לח בלח לא אמרינן חו"נ יעו"ש) ומותר לאפות אפי' בפסח אבל למעשה כל בעל נפש יחמיר לעצמו ולאפות הכל קו"פ יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל סי' תמ"ז או' פ"ד יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לשם או' רנ"ו ורנ"ז יעו"ש.

נ

נ) שם בהגה. מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ וכו'. קאי אדגן שצמח מ"א סק"ו. ח"י או' י"ג. חק יוסף או' י"ב. ור"ל דכאכילת עכבר אפי' אין ס' כנגדן בדיעבד שרי כמ"ש לעיל או' מ"ז.

נא

נא) שם בהגה. שלא יהא ס' כנגדן וכו'. ואם אין ה' כנגדן יכול לברור מאותן שצמחו עד שיתמעטו ויהיה ס' כנגדן מאותן שלא צמחו כמ"ש לעיל או' מ"ט וכ"מ בתה"ד סי' קי"ד וח"י או' י"ד יעו"ש. אבל אינו יכול להוסיף עליהם עד ס' כדי שיתבטלו ולאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה כמ"ש לעיל סי' תמ"ז או' רנ"ו יעו"ש. וכ"כ הר"ז בסי' זה או' יו"ד. וצריך לבערם קו"פ כמ"ש הר"ז שם. ואם לא ביערם עיין לעיל סי' תמ"ז או' רנ"ח.

נב

בנ) שם בהגה. שלא יהא ס' כנגדן וכו'. ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלן. טור. תה"ד סי' קי"ד. וכ"כ בפסקים וכתבים סי' קמ"ו בשם א"ז. מיהו הב"ח כתב דהסמ"ק ס"ל דטחינה הו"ל מבטל איסור לכתחלה אעפ"י שאינו טוחן כדי לבטלן וכדעת מהר"ם שכתובה בתשו' הרשב"א סי' תתל"א וכ"ה דעת הר"ן בפ' כל שעה בההיא ארבא דטבעה בחישתא ובתשו' סי' נ"ז ונ"ט אבל לענין הלכה פסק הב"ח כדעת הטור יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ד. חק יוסף או' י"ג. ר"ז או' ח' וכ"כ הפר"ח אלא שכתב שמטעם אחר יש לאסור לטוחנן ביחד מטעם שכתב הרשב"א בתשו' סי' תפ"ה דכל איסור ניכר ושהוא בעין אפי' דבר מועט בתוך היתר מרובה ואפי' באלף לא בטיל וחטים הללו הרי אפשר לבודקן ולפיכך אסור לטחנן יעו"ש. אמנם הנה"ש סוף או' א' כתב על דברי הפר"ח הנז' דאינו רואה כדי לחלוק על דינו של הטור ורמ"א ז"ל דאינהו נמי מודו דכל שהאיסור ניכר אין לו ביטול אלא צריך לבדוק ולהוציאו וזה שטוחנו ועושהו בזה שלא יהא נוכר הו"ל מבטל איסור וקאמר הטור שאינו בכלל מבטל איסור כיון שאינו טוחן כדי לבטל יעו"ש וע"כ נראה דלכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים ולברור קודם טחינה כיון שהוא ניכר ובדיעבד יש לסמוך על דעת המתירין. וכ"ז לפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל סי' תמ"ז סעי' ד' בהגה דבתערובת לח בלח לא אמרינן חו"נ ולמ"ד קמח בקמח הוי לח בלח אבל לדעת המחמירין אפי' לח בלח אמרינן חו"נ אפי' בדיעבד יש לאסור אם לא ביררו אותו דגן שצמח ואפי' טחנו ואפו אותו קודם פסח ואפי' יש ס' כנגד אותו דגן שצמח משום חו"נ.

נג

גנ) שם. בהגה. שלא יהא ס' כנגדן וכו'. עיין נ"א שאלה י"ח שאם טחנו החטים ולא נבדק אם יש בו ס' דתליא אי מקרי מין במינו ספיקו לקולא ואם אינו מינו דהוי ספק דאורייחא ספיקו לחומרא והביא מחלוקת בזה אי מקרי מין במינו והניח בצ"ע יעו"ש. אבל בתשו' עמודי אור סי' ט"ו העלה דבעינן ס' בבירור ואין להקל בספיקו יעו"ש. פ"ת. וכ"כ חמ"מ או' ד'.

נד

דנ) שם בהגה. שלא יהא ס' כנגדן וכו'. הדירה והכנה שבתבואה אף לכתחלה א"צ לברר החטים המתולעים כדמוכח מדברי הרמב"ן הביאו מרן בב"י לקמן סי' תנ"ד ודלא כדמשמע מדברי הרב שכנה"ג בסי' זה דחטים מתולעים יש בהם חשש חימוץ. ברכ"י או' ו' ובספרו מחב"ר או' ב' יעו"ש. וכ"כ הזר"א סי' נ"ז דבאכילת תולעת ליכא חשש חימוץ יעו"ש. והביאו המחב"ר שם. וכן הרב חזון נחום בפ"א דכלים דף כ"ו הוכיח דאכילת תולעת אין בו חשש חימוץ דלא כהרב שכנה"ג יעו"ש. והביאו הער"ה או' ו' ומיהו לענין בירור קודם טחינה משום איסור תולע מדברי מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' פ"ד סעי' י"ד משמע דא"צ לברר אבל הש"כ שם ס"ק ט"ל כתב דאם הם מתולעים ברוב בענין שא"א לבררם זהו החטים אסורים לגמרי אבל אם אינם מתולעים ברוב צריך לבררם קודם טחינה וכיון שלא נשאר אלא חששא דיש שם תולעים מותר לטחנן יעו"ש, וכ"כ הכנה"ג שם בהגב"י או' צ"י. פר"ח שם או' ט"ל. שפ"ד שם או' ט"ל. מנ"י כלל מ"ו או' ל"ו. חכ"א כלל ל"ח או' כ"ד.

נה

הנ) והטעם שמותר לטוחנן מפני שבורחין התולעים לחוץ דרך דופני האפרכסת ועוד דאף אם יטחנו התולעים בטילים בס' בתוך הקמח ולכן לכתחלה אין לטחון אלא בריחים גדול שיש בו אפרכסת ובדיעבד מותר לטחון גם בריחים של יד. ש"כ שם סק"מ כנה"ג שם או' צ"ה. פר"ח שם או' מ' בל"י שם או' כ"ז. שפ"ד שם או' מ' חכ"א שם.

נו

ונ) ואלו שני התקנות שבירחים התולעים מקול הרחיים ומ"ש שם בש"ע והוא שירקד הקמח לאור היום לא מהני אלא באלו מין התולעים השחורים או האדומים שאם לא יהיה להם מקום לברוח הם נכרים בקמח ומתבררים ומה שנטחן מהם מתבטל אבל תולעים הדקים הלבנים שאלו אינם בורחים וגם אינם נבררים בריקוד אין לטחון ומ"מ אם עבר וטחן בדיעבד מותר שחזקתן שנימוחי. פר"ת שם או' כ"ו.

נז

זנ) וכ"ש קמח שהתליע ונתהוו מילבי"ן בתוכו שאסור לטוחנו ולא דמי לחטים דשם לא הוי מבטל איסור משום דכוונתו לטחון משא"כ בקמח. מש"ז שם או' י"ח ושפ"ד או' ט"ל. ועיין עוד מזה בשד"ח מע' חו"מ סי' י"א או' ה'.

נח

חנ) [סעיף ד'] החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן וכו'. ואסמכוה אקרא דכתיב ושמרתם את המצות. לבוש, עי"ש או' ד'.

נט

טנ) שם. שעושים בהם מצת מצוה וכו'. דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי (העומרים וקושרין את העומרים בימות הקציר) כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה. מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה (חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא) בארבי. פסחים מ' ופירש"י שם. וכ"כ הרי"ף בסוף פ' כל שעה והביאו הטור וב"י. וכ"כ הרמב"ם פ"ה דין ט' והרוקח סי' רס"ג. ומשמע מדברי הרמב"ם שם דכל מצה שאדם אוכל בפסח לכתחלה צריך שימור משעת קצירה. וכ"מ קצת מדברי הרי"ף שם. וכ"כ הברכ"י או' ח' משם מהר"י זיין וז"ל לכתחלה צריך שימור משעת קצירה כל המצה שאוכל בכל הפסח לדעת הרי"ף והרמב"ם וקצת מהגאונים ולאו דוקא מצת מצוה עכ"ל. אבל הטור כתב על שם הרי"ף דוקא למצת מצוה צריך שימור משעת קצירה. וכ"כ השה"ג על הרי"ף שם בשם הריא"ז. וכ"כ הר"ן שם. וכ"כ ב"י ולזה כתב בש"ע החטים שעושים בהם מצת מצוה וכו'. וכ"כ הלבוש. ב"ח. ח"י או' ט"ו. חמ"מ או' ה'.

טנ) וכתב ח"א כלל קכ"ח או' ל' וז"ל ואף שמצד הדין א"צ שמירה זו אלא לכזית של חובה מ"מ נוהגין החרדים וכן ראוי שיהיו כל המצות משומרים משעת קצירה שיש כמה חששות מביאת מים על החטים וגם לפעמים שמניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקציר וזו שקורין שמירה עכ"פ ממהרין לקציר בעוד שהם לחים קצת ואדונינו הגר"א החמיר מאד בזה שלא לאכול רק מצה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח והיינו מטעם זה ומכ"ש כשמוליכין החטין יורד לפעמים גשמים מרובים על השקים עד שכמעט נשרה כל השק במים ואסור מדינא עכ"ל. ועיין לקמן סי' תס"ז או' ל"ח.

ס

ס) שם. שעושין בהם מצת מצוה וכו'. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפי' שימור דלישה ואפייה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ופו' מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה. ח"י שם. ומיהו כבר כתבנו לעיל דיש מן הגאונים סוברים דכל מצה שאדם אוכל בפסח לכתחלה צריך שימור משעת קצירה יעו"ש.

סא

סא) שם. שעושין בהם מצת מצוה וכו'. ברוב קהלות המפורסמות נהגו דמצת מצוה היא משעת קצירה ועושין לכל בני העיר שיזכו במצת מצוה משעת קצירה. ובארץ הצבי רבים נהגו כי כל המצה של פסח תהיה משעת קצירה. מחב"ר סי' ת"ס או' ג' והביאו שע"ת בסי' זה או' ח'.

סב

סב) ראוי שלא להניח לעשות קצירה למצה כ"א לת"ח שהוא בר הכי לידע הדינים כדי להזהר בהם וגם שהוא ידוע לרבים מיראי ה' וחושבי שמו דאם הוא מיקל באיסורים אין להניחו שימכור חטים משעת קצירה. ומן הראוי הוא להכריז שלא יוכל שום מוכר חטים למצה אפי' שאינה משעת קצירה אם לא ילך אצל חכם בתחלה להראות לו החטים ולהודיע לו מהיכן קנס אותם ויחקור עליו מאין באו. מועד לכל חי סי' ג' או' ז'.

סג

סג) יש נוהגין לאכול כל המצה שאוכל בפסח שיהיו החטים שמורים משעת קצירה ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודדו. הרב דברי יוסף סי' מ"ה ועי"ש שהאריך בכל פרטי הדינים והחומרות יעו"ש. ברכ"י או' ז' שע"ת או' ח' מל"ח שם או' ה' וכתב שם המל"ח ולא יחוס על הדמים כי ביוקר עמדו לו החטים דגם ה' ביוקר עמדו לו ישראל כדי להוציאם ממצרים כמ"ש רז"ל ע"פ הבן יקיר לי אפרים דידוע החשבון דמוע"ד דאם מוסיף מוסיפין לו עכ"ד. וכ"כ ח"א כלל קכ"א או' ל' דהגר"א החמיר מאד בדבר שלא לאכול רק מה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח יעו"ש.

סד

סד) מי שנהג לאכול כל המצה משעת קצירה א"צ התרה. פר"ח סי' תצ"ו בד"ה הראשון בסופו. אבל הרב נחפה בכסף בביאורו לרא"ם דף קנ"ה ס"ל דצריך התרה והביאו הברכ"י או' ט' וכתב וכן דעתו נוטה. וכתב שם הרב נחפה בכסף דגה מי שנהג שלא לאכול מצה אלא פירות בשאר ימי הפסח אף דיש נצדד לאסור בזה וגם בנוהג לאכול כל המצה משעת קצירה דאין להתירו העיקר הוא דסגי בהתרה דחרטה יעוש"ב. ברכ"י שם. שע"ת או' ח'.

סה

סה) וכתב שם השע"ת והנכון דכל מי שרוצה לנהוג פרישות בחומרות אלו או כיוצא בהם יש לו להתנות בפירוש שאינו מקבל עליו לנהוג כן תמיד רק בפעם הזאת דזימנין מתרמי דלא אפשר ליה למיעבד הכי ואתי לאקלקולי ואם שכח להתנות נראה דסגי ליה בהתרה דחרטה כמ"ש הברכ"י בשם מורו ז"ל עכ"ד. ואם מותר להטמין בתנור אחד מי שנזהר לאכול משעת קצירה עם מי שאינו נזהר וכן אם מותר להשתמש בכליו עיין לעיל סי' תמ"ז או' כ"ז.

סו

סו) מה שנהגו לברר השעורים מתוך חטי דפיסחא עיין להרב חק"ל ח"ב ליו"ד בשיורי א"ח סי' ט"ו שנתן טעם למנהג לפי שהמנהג בחטים שנעשו שמירה בעת הקצירה והרי השעורים מתבשלות קודם ונמצא שלא נעשו להם שמירה ראויה ואגב נשתרבב המנהג בכל מיני חטים למצה והוא טעם נכון עכ"ל והביאו הרו"ח בסי' זה או' ח' ועיין לעיל או' מ"ח.

סז

סז) חטים מן השונ"ה שבמצרים שומר נפשו ירחק ליקח מהם לפסח שבאים בספינות והספנים נותנים עליהם מים כדי שלא יחסר המדה שנותנים להם וגם השונ"ה אינה מקורה ויורדים עליהם גשמים. הרדב"ז בתשובות החדשות ח"א סי' רפ"ו ועי"ש שהאריך בכל הצדדין. ברכ"ו או' יו"ד. ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' ג'.

סז) חטים שנקצרו בעודם לחים למצה שמורה וכדי שלא יתעפשו נתנם בתנור חם ונעשו שם יבש כמו קליות אם יוצאים בהם י"ח מצה. עיין נ"א שאלה י"ד שכתב דתלי במחלוקת דלרמב"ן לא יצא ולדעת הרמב"ם יוצא כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ וסיים דדכי הוא הרמב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק יעו"ש. מיהו אם יבשו אותם בבית שמחממין אותו אין לחוש. נ"א שאלה ט"ז. ועיין עוד מזה בשד"ח מע' חו"מ סי' יו"ד או' כ"א.

סח

סח) שם. טוב לשומרן וכו'. כ"כ הר"ן סוף פ' כל שעה על דברי הרי"ף שם ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר ומביאו ב"י וכ"כ שם השה"ג בשם הריא"ז. וכ"כ הכלב בסי מ"ח. וכ"כ הלבוש. ר"ז או' י"ט. מיהו הפר"ח כתב דכזית מצה של חיוב של לילה ראשונה אינו יוצא אלא א"כ הוא שמור משעת קצירה ואף בשעת הדחק ודלא כהש"ע יעו"ש. אבל המק"ח השיג על דברי הפר"ח הנז' וכתב עליו שהוא נגד כל הפו' ראשונים ואחרונים והביא ראיה מירושלמי דחלה דאינו מעכב אף שלא נשמר משעת קצירה יעו"ש. וכן הנה"ש או' ב' כתב להשיג על דברי הפר"ח הנז' מכמה פו' וסיים דפסק הש"ע נכון וקיים. וכ"כ הנוב"י במה"ת סי' ע"ט דלית דחש להא דהפר"ח רק המהדרין מן המהדרין יעו"ש. והביאו שע"ת או' ח' וכתב והאדנא רבים שתו עצמם כמהדרין ומחזירין על הגרנות שיהיה להם חטים שמורים משעת קצירה עכ"פ לצאת י"ח מצת מצוה עכ"ד. ועיין לעיל או' ס"א.

סט

סט) שם. משעת קצירה. דקודם קצירה בעודם מחוברים א"א להם לבא לידי חימוץ. לבוש. ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' ה'.

ע

ע) שם. ולפחות משעת טחינה. לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנין בריחיים של מים. הרא"ש והביאו הטור וב"י, משמע שבמקום שטוחנין בריחים של חמור או שהרוח מוליך הריחים א"צ שמירה. מיהו גה שם רגילין לרחוץ החטים. מ"א סק"ז. ור"ל דבמקום שרגילים לרחוץ החטים אף שטוחנין בריחיים של חמור או שהרוח מוליך. הריחיים צריך שמירה.

עא

עא) שם. ולפחות משעת טחינה. ואם מסרם לחטים להוליכם לטחון ביד עכו"ם או חש"ו אינו יוצא בה י"ח. טור בשם השאלתות וב"י.

עב

עב) ומותר לטחון בריחיים של מים אפי' בתוך הפסח. הרשב"ץ ח"ג סי' קי"ז. י"א מ"ב בהגה"ט או' ג' ברכ"י או' י"ד. שע"ת או' ח' וכתב שם השע"ת וכן נוהגין אפי' אותן שאוכלים כל הפסח משעת קצירה דלא עדיף ממצת מצוה דאע"ג דרובא מהדרין שיהיה שמור משעת קצירה מ"מ אין מקפידין לטחון בריחים של יד רק יש שנוהגין סלסול בעצמם גם בזה ואין בזה משום יוהרא כמ"ש לעיל (או' ס"ג) וכן שמעתי שנוהגין כן בא"י מאן דאפשר ליה בהכי עכ"ד. ועיין עוד מזה לקמן או' ק"ה יעו"ש. ואם מותר לטחון ע"י עכו"ם ית' לקמן סי' ת"ס סעי' א' בס"ד.

עג

עג) אם הניח קמחא דפסחא אצל נכרי בלי שומר פסק בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס' שמותר בדיעבד כר"ש. ואם מותר לשלוח קמחא דפסחא למקום רחוק כמה ימים ע"י נכרי בחותם בתוך חותם בלא שומר ישראל עיין בשד"ח מע' חמץ ומצה סי' י"א או' ו' שמצדד בזה יעו"ש.

עד

עד) שם. קמח מן השוק. דלא מחזקינן איסורא. טור בשם גאון. ט"ז סק"ג. מ"א סק"ח. ומשמע דאפי' מעכו"ם מותר דלא מחזקינן איסורא. אמנם בחידושי ריטב"א לפסחים החמיר מאד בזה ליקח מעכו"ם יעו"ש. וע"כ כל היכא דאפשר לא קנינן מעכו"ם אפי' במקום דליכא חשש לתיתא.

עה

עה) שם. קמח מן השוק. כלומר דסגי בשימור משעת לישה ואילך ומשמע שם בגמ' דאי לא עביד שימור משעת לישה כ"א משעת אפייה אינו יוצא בה י"ח משום מצת מצוה. עו"ש או' ד'. ועיין לעיל או' ס'.

עו

עו) שם קמח מן השוק. ונראה דאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים אימור לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנחנו בקיאין. ט"ז סק"ג. אמנם המ"א סק"ח כתב בשם גדול אחד דבמדתינו שרגילין לרחוץ החטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדין שנטבע כמ"ש סי' תס"ז סעי' ב' ועוד ראיה ממ"ש הב"י סי' תמ"ב בשם התה"ד (סי' קי"ט) שמחזיקין הסולת לחמץ גמור משום שלותתין החטים וכתב וכן פסקו כל חכמי פראג יעו"ש. וח"י או' ט"ז כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים דיש להם סולת נקייה שאין ליקח מהם אבל מותר לקנות מן בני הכפרים דאין להם סולת נקייה יעו"ש. ומיהו המחה"ש סק"ח כתב דבזה"ז כולם אפי' בני הכפרים לותתים. ועיין עוד באו' שאח"ז.

עז

עז) שם. קמח מן השוק. פי' מסתמא תלינן שהמוכרים אינם לותתין אבל אם ידע שאחד מהמוכרים לותת אסור לילך לחנות לקנות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם המוכר מביא לבית הישראל למכור מותר ליקח ממנו כיון שרוב המוכרים אינם לותתים וכל דפריש מרובה פריש פר"ח. אבל הרב צמח צדיק סי' ל"ב כתב דאפי' הגוי מחזר בשוק אסור לקנות ממנו דכיון דאין האיסור ניכר במקומו דלא ידעינן מי הוא לותת גזרינן שמא יקח מן הקבוע כמ"ש הטור ביו"ד סי' ק"י יעוש"ב והביאו הער"ה או' ט' יעו"ש וכ"כ א"א או' ה'.

עח

עח) שם. קמח מן השוק. ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא. ט"ז סק"ג. אבל ח"י או' י"ז כתב דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דאף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב ודאי דנתערב ונתבטל קו"פ וכ"ש כשאינו ידוע ודאי שטחנו המלצי"ן קודם לא מחזקינן איסורא בשעת הדחק כמ"ש כל הפו' ומ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל קו"פ עכ"ל והביאו א"ר או' י"ב.

עט

עט) שם. קמח מן השוק. ואין לחוש שמא נתערב פירורי חמץ לתוך הקמח הואיל והמנהג שמרקדין הקמח בנפה ואם יש חמץ הנפה קולטתו. כלבו ותניא וש"ל. ויש ללמוד מזה דאם נתערב פירורי חמץ לתוך הקמח שיש לו תקנה ע"י הנפה לנפותו אך אין שעת הדחק וספיקא בעלמא ראיה לודאי נתערב ומ"מ עכ"פ יש להתיר בהנאה לקיימו עד אחר הפסח. ח"י שם. א"ר שם.

פ

פ) שם. קמח מן השוק. קמח שלקחו מעכו"ם ויצא ערעור שעכשיו העכו"ם שבסביבות העיר קצת מהם לותתים החטים ובדקו החטים הלתותים ולא נתבקעו רק שרכים קצת שאסור לפסח ומותר לשהותו לאחר הפסח משום ס"ס ספק אם אלו לתותים וספק אם באו לידי חימוץ. מעיל שמואל סי' ה' פ"ת.

פא

פא) שם. קמח מן השוק. ומנהגינו שאין לוקחין קמח מן השוק אפי' בשעת הדחק וצריכין ליזהר שלא יבא מים או גשמים על החטים דאז אפי' לא נתבקעו אסורות ח"א כלל קכ"ו או' ד' ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' ב'.

פב

פב) [סעיף ה'] האדנא אסור ללתות וכו'. סי' לתיתה כתב הרמב"ם פ"ה שבוללים החטים במים להסיר סובן והערוך פירש לשון שרייה (ורש"י פירש (פסחים ל"ו ע"א) שורן במים מעט ולכותשן במכתשת להסיר מירסנן כדי שתהא סולתן נקיה) ולפי שאין אנו בקיאין בלתיתה לכן אסרו הגאונים ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרים החטים בלתיתה כל שאינו קרוב להתבקע כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' ש יה"ד בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר שנת' ברסי' תס"ז. וכ"כ מהרי"ל בתשו' סי' נ"ט דאי משהו להו במ"א הוי חמץ גמור עכ"ל. ח"י, או' ח"י ועיין לקמן או' פ"ז.

פג

פג) שם. האדנא אסור ללתות וכו'. וע"כ אסור ליקח חטים מן בעל הרחיים שלוקח מדות כל השנה דרגילים הטוחנים להדיח החטים תחלה. ט"ז סק"ד. ח"י שם. א"ר או' י"ג.

פד

פד) שם, בין חטים בין שעורים. כ"כ הרי"ף והרא"ש פ' כל שעה דבימות הגאונים אסרוהו גם בחטים דבזמן חכמי התלמוד היה לתיתה מותר דוקא בחטים שקשים הם אבל לא בשעורים הדר אתו גאונים וראו שאין אנו בקיאין בלתיתה ואסרוהו בכל ענין. עו"ש או' ה'.

פה

פה) שם. בין חטים בין שעורים. הלשון אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכים הם אף מדינא דש"ס אסור ללתות כמ"ש באו' הקודם אבל לשון הטור יותר מדוקדק שכתב הלכך אין לנו ללתות כלל לא בחטים וכ"ש בשעורים עכ"ל וכ"כ הלבוש ואסור ללתות חטים וכ"ש שעורים שהן רכין עכ"ל.

פו

פו) שם. בין חטים בין שעורים. והשעורים ושבולת שועל ושיפון אסור מדינא דש"ס אבל החטים והכוסמת מותרים מדינא דש"ס אלא האדנא אסור, ער"ה או' ד'.

פז

פז) שם. בין חטים בין שעורים. ומ"מ לא אסרו אלא באכילה אבל מותר להשהות החטים הלתותים רק שיזהר לטחנם מיד אחר הלתיתה אבל אם לא טחנם מיד אלא שהו בלחלוח במים שעליהם כדי הילוך מיל אסור להשהותם כמ"ש בסי' תס"ז יעו"ש. ר"ז או' כ"א. ומשמע ה"ד חטים משום דקשים הם אבל שעורים דרכיכי אפי' לא שהו שיעור מיל קודם טחינה אסור להשהותם. וכ"כ החמ"מ או' ו' דמסקנת האחרונים שחטים לתותים מותר להשהותם בפסח אבל שעורין לתותים אסור להשהותם דכיון דרכיכי ממהרות להחמיץ והיה ספק קרוב לודאי שהוחמצו עכ"ל. מיהו ח"א כלל קכ"ו או' ג' כתב דחטים שלתתו אותם במים וכן שעורים אע"ג דזה אינו מחמיץ בודאי שהרי עוסקים בהם בשעת רחיצה ואינו דומה לדגן שנטבע בנהר דהתם מונח בלא עסק כלל מ"מ אסיר אפי' לקיימו בביתו דאין אנו בקיאין בלתיתה והוי ספק חמץ אלא מוכרם כדין מכירת חמץ יעו"ש. וכ"כ א"א או' ט' דלתיתה שלנו אסיר לשהות בביתו ואי שהה משמע דאסור בהנאה עכ"ל ומיהו נראה כיון דאינו אלא ספק חמץ כ"ז שלא נתבקעו בדיעבד אה שהם ועבר עליו הפסח יש להתיר בהנאה כיון דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן ובספיקו יש להתיר. ומיהו ס"ד בחטים ושעורים אבל במיני הריפות אפי' בדיעבד יש לאסור וכמ"ש לעיל או' ל"ו יעו"ש. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' תס"ז סעי' א' יעו"ש.

פח

חפ) [סעיף ו'] שקים שנותנים בהם קמח כל השנה וכו'. וה"ה בנותן בו פעם אחת אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסה צריך להתיר התפירות כמ"ש לעיל סי' תנ"א ס"ק נ"ב. ח"ו או' ך' ועיין בדברינו לשם או' רט"ז ומשם ואילך עד או' רי"ט יעו"ש.

פט

פט) שם. צריכין להתיר קודם כיבוס וכו'. מפני שמה בתוך הקמטים והתפירות אינו מתכבס ועוד שהדבר ידוע דכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו. ב"י בשם תה"ד סי' קי"ו לבוש.

צ

צ) שם. צריכין להתיר קודם כיבוס וכו'. אבל הב"ח כתב דאפי' אין שם תפירה וטלאי נמי קשה להעביר כל הנילוש בשק בנקבי האריגה ע"כ אין ליתן בהם קמח של פסח והכי נהוג ודלא כמ"ש כאן בש"ע ובסי' תנ"א להיתר עכ"ל. והביאו הפר"ח וכתב ולכתחלה יש לחוש לזה, וכ"כ הט"ז סק"ה דמצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח יעו"ש. מיהו השכנה"ג בהגב"י או' ו' כתב על דברי הב"ח הנז' דאין כן מנהגם אלא כדברי התה"ד. וכ"נ דעת מ"א סי' תנ"א ס"ק ל"ו. ח"י בסי' זה או' כ"א. וכ"כ א"ר או' ט"ו דזקנו הגאון ז"ל נהג להתיר כמשמעות הש"ע ולבוש יעו"ש. והר"ז או' כ"ה כתב דכ"ז מעיקר הדין אבל מצוה מן המובחר למי שאפשר לו שיקנה חדשים. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' ו' דטוב לעשותן חדשים. אמנם החמ"מ בסי' תנ"א או' ל"ג כתב דנהגו העולם כהב"ח והט"ז והפר"ח לקנות חדשים דוקא.

צא

צא) גם המפות שעושין עליהן המצות יש חשש זה ויותר טוב לעשות המצות על השלחן החלק בלא מפה וכל יר"ש לא יסמוך על הכביסה ואשרי מי שנזהר. ט"ז שם. ואשרי מי שנזהר לעשות מצה בדפין חלקין מעץ קשה שהוחלק ברהיטני ולהפוך על צד השני ולהדיח צד הראשון ולגרר היטב וכן יעשה תמיד ולא יבא לידי חימוץ. מש"ז או' ה'.

צב

צב) [סעיף ז'] אסור להניחם ע"ג בהמה וכו'. מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ותו דרגילות הבהמות להזיע תחת כובד המשא ולא ברירא לן אי זיעת הבהמה מחמצת ואע"ג דלפי הסברא דמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמץ מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא ב"י בשם תה"ד סי' קי"ח. לבוש' מיהו הפר"ח בסי' תס"ו סעי' ג' כתב דודאי אינו מחמיץ וחלק על דברי התה"ד הנז' יעו"ש. אמנם הנה"ש בסי' זה או' ד' כתב על דברי הפר"ח הנז' דאין להקל במה שנסתפקו הראשונים כי אין לו להפר"ח ראיה מכרעת עכ"ל. וכן הסכים השו"ג או' י"ב דלא כפר"ח יעו"ש. ועיין לקמן סי' תס"ו סעי' ה' בענין זיעת האדם אם מחמיץ ובדברינו לשם בס"ד.

צג

צג) ובדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת מ"א סק"ו. מיהו הח"י או' כ"ב מסתפק אם מותר ללוש מהם מצות משום דאפשר דהוי כמי פירות עם מים דממהר להחמיץ וגם בנתייבשו המי פירות בתוכו ואח"כ ללוש אותו הביא פלוגתא בזה אם ממהר להחמיץ יעו"ש והא"ר או' ט"ז פשיטא ליה דגם זה ממהר להחמיץ יעו"ש. אמנם החק יוסף או' ע"ז כתב כדברי מ"א דבדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת. וכ"כ הר"ז או' כ"ז. אלא שכתב ומ"מ צריך שיהיה שהות יום או יומים בין הולכה זו להלישה לקרר הקמח שנתחמם מגוף הבהמה עכ"ל. ומ"מ כתבו האחרונים דאם נראה מקום המלוחלח מהזיעה לכתחלה יש להסיר אותו קמח המלוחלח. ובענין אם נתייבשו המי פירות בתוך הקמח ית' עוד לקמן סי' תס"ב סעי' ב' ובסי' תס"ו סעי' ה' יעו"ש.

צד

צד) שם. אסור להניחם ע"ג בהמה וכו'. ואם עבר והניחם לא ילוש בו כדלקמן בסעי' ט' פר"ח. ור"ל שיניחם יום או יומים עד שיתקרר ואח"כ ילוש כמו בטחינה לקמן סעי' ט' וכ"כ באו' הקודם בשם הר"ז.

צה

צה) שם הגה. וכן יזהר לכתחלה שלא יניח הרבה שקים וכו'. וגם צריך ליזהר שלא ישב ע"ג השק של קמח. פר"ח. חמ"מ או' ז' ר"ז או' כ"ח. ואם ישב ויש לחוש שנתחמם יעשה כמ"ש סעי' ט' חמ"מ שם.

צו

צו) שם בהגה. וכן יזהר לכתחלה שלא יניח וכו'. ואם עבר והניח השקים זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה. מ"א ס"ק ט"ו. ח"י או' כ"ג. חמ"מ שם. ר"ז שם. ומיהו מ"ש שם המ"א וצ"ע דבירושלמי וכו' עיין מ"ש י"א בהגב"י בסוף סי' זה בשם השה"ל ובאו' שאח"ז.

צז

צז) שם בהגה. וכן יזהר לכתחלה שלא יניח וכו'. פי' אבל בדיעבד אין לאסור ואע"ג דבירושלמי משמע דאסור ה"ד לדידהו דהוו לותתין אבל לדידן ליכא למיחש. עו"ש או' ז' וכ"כ ח"י אי' כ"ג דאם עבר ולש (ר"ל קודם שהיית יום או יומים) אין איסור בדיעבד כמשמעות לשון הרב. וכתב שכ"כ הנ"ץ. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' ז' ואו' ה' יעו"ש.

צח

צח) [סעיף ח'] נוהגין לנקר הריחים וכו'. וכתב הרו"ח או' ז' דמנהג עירם אזמיר יע"א לילך המרביץ תורה לראות ניקור הריחים ויהיה גם הוא ע"ג לראות אבני הריחים שיהיו נקיות ואח"כ נוהגין לשרפם בקש ובגבבא עכ"ל וכ"כ הזר"א סי' נ"ח שנוהגין להסיר הרכב כדי לנקר השכב דהיינו הריחים מהחטים שבחורי השכב מלבד הכיבוד בכל כלי הטחינה והגם שאצלם ליכא חשש תבואה לתותה יעו"ש.

צט

צט) שם. נוהגין לנקר הריחים וכו'. ועיין סמא דחיי סי' ב' וסי' ו' שכתב דפשוט דצריך לנקר כל הכלים של הטחינה ולהסיר האבק שעל התקרה שלא יפול מקול הטחינה להחטים והקמח יעו"ש. וכתב עו"ש שאותם הריחים שהם מכוסים סביבם בנסרים ועליהם כמין תקרה מנסרים מכוסה על אבן הריחים צריך להסירם קודם הטחינה לפי שמזיע מחמת חום הטחינה ונעשה בצק. וכן יש להרחיק העקלים של ברזל הסביב להאבן הטוחן עד שלא יבא הברזל לתוך הקמח שכ"ז מזיעה ונעשה בצק יעו"ש.

ק

ק) שם. נוהגין לנקר הריחים וכו'. ניקור הריחים לאו מדינא הוא ולכן אם ניקרו הריחים כמנהג ושוב טחנו חטי דספק חמץ א"צ לנקרם בעת הדחק. שו"ת נחלת שבעה ח"ב סי' י"ג והרב ב"ד פקפק בדבריו בסי' רי"ז ועי"ש בסוף סי' רי"ח. ברכ"י או' י"ג. שע"ת או' י"ז. ועיין באו' שאח"ז.

קא

קא) שם נוהגין לנקר הריחים וכו'. וכתב בתשו' נחלת שבעה ח"ב סי' י"ב דשלושים יום קו"פ מותר לטחון אף בלי ניקור הריחים יעו"ש שהאריך בהיתר זה. ובשאלה י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הריחים כי הוא סמוך לפסח או שאר הכרח גם לדידהו הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור יעו"ש. והביאו ח"י או' כ"ד. חק יוסף או' ז' זר"א סי' נ"ח. ר"ז או' ל"א. וכתב שם ח"י ומ"מ יאפה הכל קו"פ. וכ"כ הר"ז שם. מיהו בשאילת יעב"ץ ח"א חולק ע"ז וכתב דכיון שנהגו לנקר הריחים אפי' קודם ל' יום נמי ולא אמרו למ"ד יום אלא לענין חלות חובת ביעורו וכו' ואצ"ל במצה דמצוה דבעי שימור וכן מ"ש בשם מהרי"ל שא"צ לברור מן החטים הצמוחות קודם פורים ג"כ יש להחמיר דלא גרע קמח דמצוה משאר דברים הנעשים לשם פסח שנזהרים במשהו אף קודם ל' יעו"ש והביאו שע"ת או' י"ז. זכן בס' בית מאיר בסי' זה האריך הרבה בדברי נחלת שבעה הנז' במה שלחלק יצא בין תוך ל' לקודם ל' ואין רוח חכמתו נוחה הימנו ומסיק לכן הברור בעיני דדינו לאו דסמכא ומכ"ש שעושין ממנו מצת מצוה בודאי אין שים צד להקל אף קודם שלושים עכ"ל והביאו השד"ח במע' חו"מ סי' יו"ד או' א' יעו"ש. וכ"כ המחה"ש סק"ח על דברי נ"ש הנז' דבזה"ז דלותתין כל התבואות אין לסמוך על היתר זה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ח"י על מ"ש הנ"ש דקודם פורים מותר לטחון בלי ניקור ובלא פרישת סדינים דלא נהירא אכן על מ"ש דבשעת הדחק שא"א לנקר מותר אף סמוך לפסח בלא ניקור כתב דיש לסמוך עליו. וכ"פ ח"א כלל קכ"ח או' ד' דבדיעבד או בשעת הדחק שא"א לנקר הריחים מותר לטחון בלא ניקור רק שיאפה הכל קו"פ וכן אם טחנו באותו ריחים שטחנו בו תבואה לתותה אין לאסור בדיעבד כיון שהוא קו"פ דאז בטל עכ"ל ועיין לעיל סי' תמ"ז או' פ"ד ודוק.

קב

קב) שם. נוהגין לנקר הריחים וכו'. בשנת תק"א לאלף הששי פה פראג אירע מעשה שבשעת טחינת הקמח למצות היה מזיע אותו כלי ריחים שהקמח נופל לתוכו ושהיו מעידים נאמנים שהרגישו כמה טיפות בהכיסוי מלמעלה. ונוסף לזה שהודבק בפשתן המתוח בדפנות אותו כלי מחמת הזיעה אבק הקמח כמו עיסה עב כעובי אצבע. והספק היה אם מחמת לחלוחית התבואה שבאותו השנה שלא נתבשלה ונתיבשה כל צרכה על פני השדה והוי מי פירות או שבא מחמת אויר קר ולח שהיה בעת הטחינה וחום הריחים והוי תולדה דמים. ופסקו הב"ד ע"פ צירוף שאר לומדים וחכמי הקהלה ליקח המכסה העליון כדי שלא יהיה חם כ"כ ולמתוח פשתן עליה גם להחליף הפשתן תמיד אם נראה בו עיסה. והיו מעמידים נאמנים לרקד הקמח ריקוד אחר ריקוד גסה ודקה ולאפות הכל קו"פ ומפני הפ"מ כמה מאות זהובים סמכנו על אותם הפו' דמהני הריקוד. ועם כל זאת מנעתי לאכול מאותן מצות גם שאר שרידי עדה. ק"נ כל הרא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ב.

קג

קג) שם נוהגין לנקר הריחים וכו'. עיין נ"א שאלה כ"א בנמצא עיסה בריחים בדופני התיבה שהקמח הנטחן מונח בתוכו ובעלי הריחים אמרו שזיעה בא מחום הטחינה ומאויר הקר ונעשה עיסה. וכתב שבצק זה שנדבק בתיבה תלוי בפלוגתא דלהרא"ש מותר לגמרי ולהרוקח דינו כמים ממש וכו' ומסיק במקום דאיכא דחק יש להקל לטחון אפי' לכתחלה אבל במקום שאינו דחק יש לטחון דוקא חצי חבית בפעם אחת שאז אינו חימום כ"כ ולא ימצא בצק וכן אמרו הטוחנים הבקיאין יעו"ש.

קד

קד) ובענין ריחם של קיטור אם מותר לטחון בה חטי דפסחא עיין בשד"ח מע' חו"מ או' ג' שהביא דעת הפו' המדברים בזה שהללו אוסרים והללו מתירים וסדר הניקוי והטחינה של חטי דפסחא שנטחנין שם יעו"ש. ועכ"פ אף במקום שנהגו להתיר חיובא רמיא על הב"ד של אותו מקום למנות אנשים נאמנים מרביצי תורה ע"ז לראות סדר ניקיי המקום של מושב הריחים וכלי הריחים והריחים וגם לישב שם שומר ת"ח כל זמן הטחינה של חטי דפסחא לראות ולהשגיח תמיד בקמח ובכלי הריחים שמא יזיעו ויעשו עיסה ואם נמצא עיסה צריך לתקן תיכף ולעשות כפום דינא.

קה

קה) ובענין ריחים של מים עיין בשד"ח שם או' ב' שכתב כי קשה מאד לנקות היטב את כל הכלים שלא ישאר בהם שום עיסה דבוקה יעו"ש אמנם באו' ג' שם ד"ה שוב וד"ה והנה הביא דעת המתירין בזה כדברי הרשב"ץ שהבאנו לעיל או' ע"ב יעו"ש וע"כ הכא נמי במקום שנהגו היתר חיובא רמיא על בי דינא להשגיח ע"ז כמ"ש באר הקודם.

קו

קו) וכתב השע"ת או' י"ז בשם שאלת יעב"ץ ח"א שמצריך לעשות כיס חדש לרקד בו הקמח לצורך פסח ולא להצניע משנה לשנה כיס הריחים וכן הנהיג א"מ הגאון ז"ל במקומו יעו"ש. וכ"כ מור"ם ז"ל לעיל בהגה לסי' תנ"א סעי' ח"י יעו"ש. אמנם עיין בשד"ח שם או' ג' ד"ה ועל הנפה שכתב בשם חיים של שלום סי' פ"ה בנידון הכיסים של ריחים שהיא גזירה שבעלי הריחים אין יכולין לעמוד אלא כעין חדתא עבדינן שמנקין אותם יפה יפה משיורי קמח ומכבדין במכבדות של שער היטב וגם כי הרמ"א סי' תנ"א סעי' ח"י כתב שמנהג לנקות כיסים חדשים וכן נפה ודלא כהמחבר שכתב דמהני בהי שפשוף כבר כתב הח"י שם או' נ"א דשעת הדחק הוי כדיעבד ומהני שפשוף ואין דחק גדול מזה דלקנות אחרים צריך להוציא סך רב יעו"ש.

קז

קז) שם. משום דזמנין וכו'. כשטוחנין בריחים תבואה לתותה לא יטחנו באותו בית לפסח אפי' בריחים אחרת כי האבק פורח ומתערב. מ"צ. מ"א ס"ק י"א. ולא ראיתי נזהרין בזה וטוחנין באותו בית לפסח שטוחנין בו קמח אחר וצ"ל משום דאיכא לספוקי שמא התבואה אחרת ג"כ אינה לתותה ואת"ל שהיא לתותה שמא לא לתת בדרך שנתחמץ. גם בדיעבד ליכא איסור כיון שנתבטל קו"פ אכן תוך הפסח יש ליזהר בזה. ח"י או' כ"ה. וכ"כ א"ר או' י"ט דבדיעבד אין איסור שנתבטל קו"פ אך תוך הפסח יש ליזהר. וכ"כ הר"ז או' ל"ב דאם אין הדבר ידוע בבירור שאותה תבואה לתותה נהגו להקל אם טוחנן קו"פ ועו"ש. ומ"מ לכתחלה ודאי צריך ליזהר ולכן יעשה מחיצה ביניהם מן הקרקע ממטה עד התקרה. ח"א כלל קכ"ח או' ג'.

קח

קח) שם. תבואה לתותה לסולת. וכ"ש במדינות הללו שטוחנין בהם חטים ושעורים השרויין במים הרבה שעושין מהם שכר והוא שקורין לו מאל"ץ בל"א שהוא חמץ גמור וטוחנין אותו בעודו לח קצת ונדבק הרבה בריחים שאסור לטחון בה עד שינקרו אותה היטב. לבוש. ר"ז או' כ"ט.

קט

קט) שם. שומרים אותו וכו'. שחוששין שמא לא נקרו אותם היטב ונשאר דבוק בהם מעט קמח חמץ ונתערב ממנו לתוך קמח זה הראשון לפיכך מצניעין אותו עד לאחר הפסח או אוכלין אותו קודם הפסח. ר"ז או' ל'.

קי

קי) שם. שומרים אותו וכו'. וכתב בא"ז ועתה נוהגין לכסות הריחים בפשתן ולפ"ז אפשר להתיר אף קמח הראשון עכ"ל. והביאו ח"י או' כ"ה. וכ"כ בספרו א"ר או' ח"י אלא שכתב ומ"מ א"א לכסות תוך הריחים עצמו עכ"ל מיהו הר"ז שם פסק כדברי הא"ז.

קיא

קיא) שם. שומרים אותו וכו'. ואם נאפה נראה להתיר דנתבטל קו"פ וכ"מ בתשו' נ"ש סי' י"ג. א"ר או' ך'.

קיב

קיב) שם הגה. ואנשי מעשה רגילים לילך בעצמם וכו'. כ"כ הרוקח בסי' רס"ג כל ישראל צריך לילך עם החטין לטחון כדאמרינן במס' חולין (ז' ע"א) גבי ר' פנחס בן יאיר ההוא גברא דהוה דרי חיטי לפסחא אמר חלוק נמי להאי (פי' אמר לנהר לחלוק מימיו כדי לעבור בו אותו האיש) דבמצוה קא עסיק. וגם המרדכי כתב בפ' אלו עוברין דאיתא בירושלמי ר' חנינא בן פזי אזיל לגבי טחוניא משמע התם דאפי' האמוראים היו הולכים לבית הריחים עכ"ל. ב"י וכ"כ מט"מ סי' תק"ע. וכן איתא במד"ד ס' בא סוף פי"ז הן היו עסוקין במצות שהיו טוחנין ולשין והקב"ה עוקר נטיעתן של מצרים שנאמר קומה ה' באפך. והביאו הרו"ח או' ז'.

קיג

קיג) שם הגה. רגילים לילך בעצמם וכו'. שמצוה בו יותר מבשלוחו. מ"א ס"ק י"ב. ועכ"פ ראוי להניח בריחים שומר איש יר"ש ובקי בדינים קצת ולא להניח שקים ע"ג שקים וכדומה. א"א או' י"ב. וקטן לא ישמור הריחים. מ"א ס"ק י"א בשם מ"צ, ועיין לעיל או' ע"א.

קיד

קיד) יזהר כשנותן הקמח בשק שיהפך השק כדי שלא יהא חשש חיטה אפי' שינערנו היטב וגם צריך להזהיר להיושבים בריחים בין לבעלים בין לשומרים שירקדו הקמח היטב ויתנו דעתם דאם ניקב הנפה דתכף יקחו אחרת ויהיו שם ד' או ה' מוכנות דאם לא יקפידו ע"ז איכא למיחש דימצא חיטה בשעת לישה ואפיה ואשרי איש דיש לו שני שקים אחד לחטים ואחד ליתן בו אח"כ הקמח. וגם מה טוב מי שאינו מרקד הקמח בבית הריחים בבלבול ובחפזון אלא בביתו בשובה ונחת דיוצא מכל החששות. מל"ח ס' ג' או' י"א.

קטו

קטו) [סעיף ט'] צריך לטחון החטים יום או יומים וכו'. ומהרי"ו סי' קצ"ג כתב ג' ימים. ד"מ או' ה' ט"ז סק"ג. כנה"ג בהגב"י. ח"י או' כ"ו.

קטז

קטז) שם. יום או יומים וכו'. פי' לכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום א' לפני הלישה ונ"ל דלא בעינן מע"ל רק לינת לילה. מ"א ס"ק י"ג. מיהו הח"י או' כ"ו כתב להוכיח מדברי הפו' דבעינן מע"ל וכתב ודלא כמ"א דלא בעי מע"ל רק לינת לילה יעו"ש וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' ה' דעכ"פ יטחון מע"ל קודם האפייה אבל הא"ר או' כ"ב הביא דברי מ"א הנז' וכתב דכ"מ מלבוש ובשה"ל דמשם מקור דין זה. וכ"כ חק יוסף או' ך' ליישב דברי מ"א וכתב דבחנם השיג עליו ח"י יעו"ש. והר"ז או' כ"ו כתב דאם א"א לו שיהיה ביניהם שהות ב' ימים ישתדל שיהיה שהות ביניהם יום א' מע"ל ולפחות תהא מפסקת ביניהם לינת לילה שהלילה מקרר הקמח שהיה רותח בשעת הטחינה יעו"ש.

קיז

קיז) חטים שטוחנין ברחים של יד אין שם חימום כלל וא"צ להמתין יום או יומים אבל טוב להחמיר הלק"ט ח"א סי' י"א. י"א בהגב"י.

קיח

קיח) שם. יום או יומים וכו'. לדעתי אין לחוש לחששא זו כלל כי שמא במקומם היו טוחנים במים שמוליכין את האבן בכח גדול ומחממת הקמח אבל במקומנו אין טוחנין אלא בבהמות ואני בדקתי כמה פעמים ומשים ידי בנקב שיורד ממנו הקמח ומקבלו ואינו חם אלא כל שהוא ומיד מתבטל אותו חמימות כשיורד לתוך הכלי וכו' ועוד כי בעוד שמרקדים את הקמח מצטנן לגמרי וכו' כללא דמילתא איני רואה טעם לחששא זו במקומני והנסיון יוכיח אבל לא תתמה על האוסרים שהרי יש להם על מה שיסמוכו. הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א ס' ת"ץ. וכ"כ כנה"ג בהגב"י ששמע משם החכם והוא הרב עזריא יהושע כמ"ש בשכנה"ג הגב"י או' ט' (וכבר תמהו עליו האחרונים כיון שהביא תשו' הרדב"ז למה לא הביא זה מהרדב"ז יעו"ש בדבריהם) שעתה שאנו מרקדין הקמח בנפה א"צ להמתין אלא שכתב עליו שאינו סומך על שמועה זו יעו"ש. וכ"ה דעת ח"י או' כ"ז וכ"כ הרב תורת חסד סי' רצ"ב דאין לסמוך על הריקוד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"א דאף שטוחן ע"י בהמות ואף שמרקד הקמח לא אמרינן דמקרר הקמח ודלא כמ"א.

קיט

קיט) שם. י"א שאסור וכו'. בב"י לא הביא פלוגתא בזה אלא שכך הוא לשון האגור שהביא בב"י שכתב יש רוצים להוכיח מן הירושלמי וכו' וע"כ כתב זה בש"ע בלשון י"א.

קכ

קך) שם. י"א שאסור ללוש וכו'. ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדעבד ומשמרו היטב מן החימוץ ח"י או' כ"ו. וכ"כ א"ר או' כ"ג דאם נאפה בו ביום פשיטא דאין להחמיר יעו"ש. וכ"כ תורת חסד סי' רצ"ב. ב"ד סי' ר"י. א"א או' י"ד. כס"א או' ה' ר"ז או' כ"ו. ח"א כלל קכ"ח או' ה' וז"ל הברכ"י או' טו"ב הרב תורת חסד סי' הנז' ומהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ב' והא"ר הסכימו דבדיעבד מותר והכי נקטינן דהרי הרדב"ז סי' ת"ץ כתב דאם נטחן ע"י בהמות אין לחוש כמש"ל וא"כ תסגי לן לאסור לכתחלה עכ"ל משמע דהא דמסכים להתיר בדיעבד ה"ד אם נטחן ע"י בהמות אמנם מסתמיות שאר הפו' שכתבנו לעיל משמע דבכל קמח יש להתיר בדיעבד אם כבר עבר ולש ומ"מ הסברא נותנת דאף בדיעבד אין להתיר אלא א"כ עבר איזה שעות שכבר נתקרר הקמח אי שריקדו אותו.

קכא

קכא) אותן נשים שמרקדות קמח בפסח צריך לשומרן שלא ישיחו על הקמח שלא ינתז רוקן על הקמח ויחמיצו שם משהו ואפי' קודם זמנו. ריטב"א. פת"ע או' כ"ג. ועיין עוד לקמן סי' תס"ו או' מ"ע.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---