ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז/בית הבחירה/ז

ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז בית הבחירה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה ליראה מן המקדש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה מבואר בכתוב ובפ"ק דיבמות ובפ' הרואה:

ולא מן המקדש אתה ירא כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל גז"ש כדי שלא יאמר אדם מה יראה שייך מן העצים או מן האבנים. לכך אמרו שאין אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו:

ב

ולא יעשה קפנדריא כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זו היא קפנדריא הנזכר במשנה {{תוספת|ד| והוא לשון נוטריקון אדמקיפנא אדרי איעול בהא כלומר במקום שאקיף שורת הבתים אכנס מכאן לקצר הדרך:

ג

וכל הנכנסים להר הבית כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל שם משנה בפ"ב דמדות כלשון רבינו וה"פ אם נכנס משער שושן ופניו למערב נמצא לימינו שער טדי ולשמאלו שער חולדה, לא ילך דרך שער חולדה שהוא לשמאלו, אלא ילך דרך שער טדי שהוא לימינו. וכן תקיש לכל הנכנס על שער מהשערים וזהו מורא למקדש שכל פינות שהוא פונה לא יהו אלא לימין:

ד

כל שהשלים העבודה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כ"ז מבואר וכן אמרו בתלמוד הנפטר מרבו:

ומהלך בנחת על צדו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פי' שאם ירא ללכת לאחוריו שמא יכשל ילך על צדו:

וכל זה לירא מן המקדש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל אעפ"י שאין הר הבית בכלל המקדש וכדברינו לעיל:

ה

לא יקיל אדם את ראשו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואע"ג שהוא חוץ להר הבית אסור מפני שהוא מכוון וכו':

וכל הנכנס לעזרה ילך בנחת כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל לא מצאתיו ודבר נכון בטעמו הוא ובהשגות כתב א"א פי' שלא ילך דרך הדיוטות. וכבר כתב רבינו טעם ההליכה בנחת שהוא דרך מורא וכבוד:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב שלא ילך לא בדרך הדיוטות ולא כדרך גסי הרוח אלא בנחת שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש ומזה הפסוק למדו דמפיסין וחוזרין ומפיסין דאמרינן בפ"ב דיומא למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אמר ר' יוחנן כדי להרגיש את כל העזרה שנאמר אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש ותנן ד' פייסות היה שם כו':

ו

ואסור לכל אדם כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, יומא פ"ב ובסוטה פ' אלו נאמרים וכ' שם בתוס' שעיקר מקומו בתוס' דסנהדרין פ' כ"ג:

ז

אעפ"י שהמקדש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה מבואר מדכתיב והשימותי את מקדשיכם. אעפ"י שהם שוממים כו' ועוד מדכתיב את שבתותי תשמורו וכו' וא"ת תרי קראי למ"ל. וי"ל חדא לכניסה וחדא למורא:

ח

בזמן שהיה בית המקדש קיים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה מבואר בפ' הרואה והוא מכלל מורא המקדש:

ט

אסור לאדם וכו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. גז"ש וכתב רבינו לעולם אפילו בזמן שאין שכינה. וכתב בכל מקום כלומר אפילו יהיה גדר ואפילו במקום רחוק וכר"ע שסובר כן. ודלא כמאן דמצריך בהא נמי רואה ושכינה ושאין גדר משום דאשכחן אמוראי דעבדי כר"ע גם ר' יהושע ובן עזאי הכי ס"ל. ודין השינה פ"ק דברכות וכ' בתוס' דדוקא בשישן עם אשתו ומשום תשמיש שהוא גנאי אבל לבדו לית לן בה. אבל רבינו נראה שאינו מחלק, גם בדין הפנאה כתבו שאם יש גדר מותר ואין זה דעת רבינו כאשר כתבתי:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב אפילו בזמן שהבית חרב ואפילו בחו"ל, וא"ת בשלמא אם רגליו למערב ניחא מפני שההיכל למערב ושכינה למערב אבל אם ראשו למערב ורגליו למזרח אמאי לא. וי"ל כיון שהוא ישן בין מזרח למערב אם יפיח או ישמש מטתו הרי הוא כנגד המערב ואסור. הא למדת דאפילו אין אשתו עמו אסור ומזה הטעם לא יפנה למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב:

וכל המטיל מים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל דברי רבינו צריכים יישוב דהא אדרבא איפכא מסתברא שהמטיל מים יחזור אחוריו לקדש שיהא פירועו לצד חוץ ולא לצד הקדש וכן מצאתי בתוספ' דמגילה פ"ג וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ואחוריו כלפי הקדש משמע דאזלינן בתר פירועו ובירושלמי פ' הרואה תני המטיל מים הופך פניו לצפון המיסך רגליו הופך פניו לדרום, משמע דאזיל בתר פירוע, וחולק כבוד לדרום שהוא הימין וגם רבינו לא חלק בין צפון לדרום אלא כתב סתם יסליק הקדש לצדדין ולא מפליג בין פניו לצפון או לדרום לא במסיך ולא במטיל מים. ובזה י"ל שרבינו סומך על התלמוד שלנו שלא חלקו בין צפון לדרום. אלא סתם אמרו אין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום. ומזרח ומערב היינו בכל גוונא וכן צפון ודרום בכל גוונא שרי. ובירושלמי נמי אמרו אח"כ תני המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין. מוכח בהדיא דלא מפליג בין צפון לדרום. וה"ה למטיל מים דמ"ש. אבל מ"מ תוספ' דמגילה שכתבתי דאזלא בתר פירוע קשה דהוא איפכא מדברי רבינו, ומה שנ"ל לומר שרבינו היה גורס בתוספ' ישב ופניו כלפי הקדש דלא חייש לפרוע כלל אלא לעולם לא יחזור אחוריו לקדש, ואפשר היה לפרש בדברי רבינו דלרבותא נקט ישב ופניו כלפי הקדש ולא חייש לפירוע כלל אלא לעולם לא יחזור אחוריו לקדש, ואפשר היה לפרש שדברי רבינו דלרבותא נקט ישב ופניו כלפי הקדש וכ"ש אחוריו אלא דודאי לישנא לא משמע הכי כלל לא לשון רבינו ולא לישנא דתוספ' שאמרו שם אמר ר' יוסי בד"א מן הצופין ולפנים אבל מן הצופין ולחוץ אין צריך. מוכח דאחוריו כלפי קדש בדוקא קתני לה שצריך להיות כן מן הצופין ולפנים. וזה פשוט. אלא ודאי גירסא אחרת היה לרבינו בתוספ'. ובאמת דרישא דתוספ' משמע דאינה מדיוקת שאמרו שם המיסך את רגליו ופניו כלפי העם, ומשמע דאחוריו כלפי הקדש ואמאי שרי אחוריו ופרוע כלפי הקדש. ותו היינו סיפא נמי דהכי קאמרה אחוריו כלפי הקדש. ולמה ברישא אמרו פניו כלפי העם ובסיפא שינו ואמרו אחוריו כלפי קדש, אלא ודאי לא דייקי ההוא תוספ'. ולכך רבינו לא סמך על אותה גירסא. אלא דלעולם לפירוע לא חיישינן אלא שלא יהיה אחוריו לקדש וגריס בסיפא פניו כלפי הקדש כנ"ל:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וכל המטיל כו' והכי עדיף טפי ממה שיחזור אחוריו כלפי ההיכל דכתיב ואחוריהם אל היכל ה'. ומ"מ צריך שישב ויכסה את ערותו ולא יגלה כנגד קדש הקדשים:

י

ואסור לאדם כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, ע"ז בפ' כל הצלמים ומנחות פ' הקומץ ונקיט אכסדרה תבנית אולם לפי שהיה פרוץ במלואו. וכן הוא אכסדרה שאין לה אלא ג' מחיצות וכבר נתבאר זה:

או מנורה שאינה של מתכת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל וטעמא שאין עושין במקדש מנורה אלא של מתכת דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו' אבל עושה הוא של חמשה או ששה ושל שמונה, אבל של שבעה לא יעשה ואפילו משאר מיני מתכת ר"י בר"י אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי. אמרו לו משם ראיה שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף כו' כדאיתא בפ' הקומץ, וכ"ז מכלל מורא המקדש שלא ישתמש בשרביטו של מלך. וזה טעם בקטורת שלא במתכונתו:

יא

שלש מחנות כו'. כתב מוהר"י קורקוס ז"ל, תוספ' בכלים פ"א וספרי פ' נשא. ומבואר במקומות הרבה בתלמוד:

יב

כל ארץ ישראל כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל הכל בכלים פ"א עשר קדושות הן. א"י מקודשת מכל הארצות כו' עירות המוקפות חומה כו' לפנים מן החומה כו' הר הבית כו' החיל כו' עזרת נשים כו' עזרת ישראל כו' עזרת כהנים כו' בין האולם ולמזבח כו' ההיכל כו' בית קדשי הקדשים כו'. וקשיא לי על משנה זו דהא י"א קדושת הן. ונראה שרבינו רצה לתרץ קושיא זו. בסדור לשונו שכתב תחילה א"י מקודשת מכל הארצות כו' ואח"כ כתב עשר קדושות הן בא"י זו למעלה מזו, כו'. ואינו כן סדר המשנה כאשר כתבתי כי בתחילה אמרו עשר קדושות הן, ואח"כ אמרו א"י מקודשת כו'. ונראה שדעת רבינו לומר שהקדושה שיש בכל א"י יותר על חו"ל אינו מן המנין כי העשר שהוא מונה הם בא"י, זו למעלה מזו. ואילו קדושת א"י על שאר ארצות אינה למעלה מקדושה אחרת בא"י, ואין מנין העשר מתחיל אלא מעירות המוקפות חומה, שהוא למעלה מקדושת שאר א"י אבל שאר א"י הוא תחילת הקדושות ואינה למעלה מקדושה אחרת. וזהו עשר קדושות זו למעלה מזו, שכתב רבינו. ומ"מ במשנה לא אמרו לשון זה, וא"כ אכתי לא ניחא שפיר לשון דמתני' דקתני עשר קדושות הן כו' ומני י"א קדושות. ושוב ראיתי לרבינו בפי' המשנה שהרגיש בקושיא זו וכתב דמתני' דקתני עשר קדושות אתיא כר' יוסי דאמר שם במשנה שקדושת בין האולם והמזבח שוה לקדושת ההיכל. ולדבריו קדושה אחת הם. ובזה הם עשר ותו לא. וכאן כתב רבינו מנין העשר אפילו לרבנן דקי"ל כוותייהו וכאשר ביארתי לשונו, עוד ראיתי להערוך ערך עשר שכתב שקושיא זו נשאלה לרבינו האי גאון ז"ל והשיב ז"ל א"י אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר קדושות יש כבוד למקום בהם, שמונעים מהם קצת טומאה, או שמונעים ממנו קצת בני אדם מלכנס אליו. ואין בסתם א"י קדושה זו. והבאת בכורים ושתי הלחם ועומר אינם בקדושות הללו, ועשר קדושות בא"י הם. וסדר א' הם כל אחת כתורתה, ואפשר שגם זה דעת רבינו:

ומה היתה קדושתה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. פ' כל קרבנות הציבור נתבאר דשתהל"ח מדכתיב ממושבותיכם ולא מחו"ל. ועומר דכתיב כי תבואו אל הארץ, וביכורים יליף להו בפ' המוכר את הספינה מדכתיב אשר תביא מארצך למיעוטי חו"ל. כאשר נתבאר בהלכות ביכורים:

יג

עירות המוקפות חומה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. לשון המשנה בכלים כך הוא עירות המוקפות חומה מקודשת שמשלחין מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכה מת עד שירצו. יצא אין מחזירין אותו. וכתב רבינו שמשון ז"ל בפסחים פ' אלו דברים ילפינן שהמצורע משתלח חוץ לג' מחנות. ובספרא פ' נשא אמרו וקדש יהושע עירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל וגבי נגעי בתים דרשו פ' זאת תהיה. והשליכו אותם אל מחוץ לעיר אותם חוץ לכל העיר ולא אדם חוץ לכל עיר, אלא חוץ לעירות המקופות חומה ומסבבין לתוכן מת מותר לנשאו בעיר ממקום למקום. יצא אין מחזירין אותו, מדרבנן, דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לוי' כדתניא בפ' אלו דברים ופ' היה נוטל טמא מת מותר להכנס במחנה לוי', ולא טמא מת לבד אלא אפילו מת עצמו, עכ"ל. ובהשגות א"א לשון המשנה ומסבבין כו' והוא על דרך פי' ר"ש ז"ל שכתבתי, אלא שלא כתב דלהרבות בכבודו נושאים אותו ממקום למקום, ואפשר דלקברו קאמר. ועד שירצו היינו עד מקום שירצו לקוברו בו. ורבינו כתב בפי' המשנה וז"ל. ר"ל עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעה טובי העיר כמו שביארנו במגילה שאם ירצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו. וכאשר יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקוברו שם שהטומאות שרחקו מהמדינה ויצאו ממנה אין מחזירין אליה, וביאור דבריו שכיון שבמשנה אמרו סתם עד שירצו, ולא ביארו ברצון מי הדבר תלוי. נראה שסמכו על מה שנתבאר במק"א שעניני המדינה תלוי ברצונם היינו שבעה טובי העיר או כל בני העיר, אם אין שם שבעה טובי העיר. ולשיטת רבינו ניחא שפיר טפי. יצא אין מחזירין אותו, דמסתמא לקוברו הוא שמחזירין אותו, דוק מינה הא קודם שיצא קוברין אותו שם והיינו רישא. ומ"מ לשון ומסבבין המת בתוכן, כדברי הר"א ז"ל מוכח טפי:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א כו' ואיברא דהכי תנן אלא דקשיא וכי אם רצו קרוביו לסבבו שבוע אחד צייתו להו והלא מרבים את הטומאה, ותו קשה אם היה קבר אבותיו בעיר אמאי לא יקבר במקומו. ובשלמא כשיצא כיון שנתרחקה הטומאה מהעיר אין מחזירין אותה לתוכה, אבל אם עדיין לא יצא ורצו בני העיר הכל תלוי בדעתם. ותו דקתני סיפא ואם יצא אין מחזירין אותו, ואם אין קוברין בה, פשיטא דאין מחזירין, וי"ל בזו דה"ק. אם יצא אין מחזירין אותו אפילו לסבבו בעיר, ומ"מ קשה לדברי רבינו דהכי הוי' לי' למיתני. אין קוברין את המת עד שירצו. ויש לומר דתרתי קתני מסבבין וקוברין עד שירצו אנשי העיר. ואין הדבר תלוי בקרובי המת. כיון דאיכא ניזק לרבים

רצו בני העיר כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל למד זה רבינו מהדין שכתב בסמוך קבר שהקיפתו כו' והוא במס' שמחות פ' אחרון:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב תניא באבל רבתי כל הקברות מתפנים. אמרו לר"ע מעשה בקבר חולדה שהיה בירושלים ולא נגע בה אדם מעולם, א"ל משם ראי' מחילה היתה עשויה לה ומוציאה את הטומאה לנחל קדרון, ומשמע דלא קי"ל כטעמיה דר"ע, אלא משום כבוד הנביא או המלך, תדע שהרי קברי מלכות בית דוד לא מצינו שיהיה להם מחילות ולא תלוי טעמא בברייתא אלא שהיו מימות נביאים ראשונים כדלקמן וזהו שכתב הרב ז"ל חוץ מנביא או מלך, ומשמע בכל מקום שיהיה:

יד

ואלו דברים נאמרו בירושלים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פ' מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלים, ולפי שיש יותר שלא נמנו שם לא הזכיר הרב ז"ל מנין:

אין מלינים בה את המת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואפילו לכבודו

ואין משכירים בתוכה בתים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל נתבאר בברייתא פ' בני העיר וביומא פ"א תניא ירושלים אין משכירין בה בתים לפי שאינה שלהם. וכתב רש"י ז"ל אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים, אלא בחנם נותנם אותם להם ונכנסים בתוכם עכ"ל. ועכשיו בזה"ז אין נוהגים כן, וראיתי מי שנתן טעם לזה מפני ששם אמרו הילכך עורות קדשים אין לוקחים אותם הבעלים אלא בעלי אושפיזין נוטלים אותם בזרוע, א"כ בזה"ז שאין שם עורות קדשים יכולים ליטול שכר, וטעם זה אינו מספיק, שבגמרא לא תלו דין נטילת שכר בעורות קדשים, וטעם הדבר נראה ברור, דדוקא באותו זמן שהיתה הארץ לישראל, והדרים שם אין פורעין שכר, דין הוא שלא יטלו שכירות מעולי רגלים. וכאשר סיימו ואמרו לפי שאינה שלהם פי' שלא נתחלקה לשבטים, והדרים בה אינה שלהם ביחוד, ויד כלם שוה בה. הילכך גם הבאים שם ידורו בחנם. אבל בזה"ז שהארץ ביד גוים וישראל הדר בה פורע שכירות לגוי. או קנה אותה מן הגוי ודאי שאינו מחויב להכניס לביתו את הבאים בחנם, וזה נראה פשוט. וכ"ש שאין חיוב עליית לרגל בזה"ז, רק בזמן הבית, ובכי הא לא אמרו. וגם זה נכון. גם בדין העברת עצמות נהגו היתר בזה"ז, אפשר שלא חשו לכך אלא בזמן הבית, שהי' שם קדשים וטהרות, וכדי שלא להרבות את הטומאה ושלא יבואו לידי מכשול, אבל בזמנינו זה אין לחוש לכך. כ"ש כי הארץ אינה בידנו. ובלא"ה הטומאה רבה בה לכך אין לחוש. ובתוספ' בספרים שלנו כתוב ואין צוברין בתוכה עצמות, ואם הגירסא כן, א"כ לא אסרו אלא שלא לצבור אותם, אבל להעביר אותם מותר:

ואין מקיימין בה קברות חוץ כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל. וק"ל והלא קברי בית דוד וקבר חולדה אינם בתוך ירושלים והיכי שייך למימר חוץ. והנכון בזה שבכל סביבות ירושלים לא היו מניחים קברות סמוכות לעיר משום אוכלי טהרות, וקברי בית דוד וקבר חולדה סמוכות היו והיינו דתניא חוץ וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה:

ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגינת ורדים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב רש"י ז"ל לפי שהיה צריכים לה לקטורת, והיינו כיפת הירדן, על שם הוורד הגדל על שפת הירדן. ומדברי רבינו נראה דכיפת הירדן, היינו אלענבא"ד:

טו

הר הבית כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פסחים פ' אלו דברים למדו שהזב משתלח חוץ לשני מחנות מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא וגו' וכתיב במצורע בדד ישב, נראה שצריך לישב לבדו. למדנו שאעפ"י שהכתוב כולל שלשתן אין שלוחם שוה, וכל החמור מחבירו שלוחו חמור מחבירו. מצורע חוץ לג' מחנות וזב וכיו"ב חוץ לשתי מחנות, אבל טמא מת מותר כאשר נתבאר, ולמדו אותו מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מאי עמו במחיצתו דהיינו מחנה לוי':

טז

החיל מקודש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, בהשגות א"א אף זה מדבריהם. וכדבריו כתב רש"י ז"ל דאילו מה"ת כבר נתבאר שאפילו מת עצמו מותר להכניסו למחנה לוי' שהוא עד שער ניקנור, ובמשנה כתב רבינו ומן ההיקש הזה יהיה מותר טמא מת ליכנס לחיל עזרת נשים שהכל מחנה לוי', וכבר ביארו בתוס' ואמרו החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו שם פטורים עכ"ל. ובודאי שמלשון רבינו כאן נראה שסובר שאיסור תורה יש בו שהרי בסמוך גבי טבול יום כתב ואיסור זה מדבריהם. משמע דאסור טמא מת מה"ת הוא. גם כתב בסמוך וטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, משמע דאיסורא דאורייתא מיהא איכא, אלא שאין בו חטאת, אפשר שסובר דמעלה יתירה בבית עולמים ויש בו איסור תורה אלא שפטור, וכאשר סיימו בתוספ' שכתבתי והוא פ"א דכלים. ויש סיוע קצת לזה מסוגיא דיבמות שאכתוב בסמוך בס"ד:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ובהשגות א"א וכו' ודע שאין זו השגה אלא פי' לדברי הרב ז"ל שלא עלה על לב הרב ז"ל לומר דמעלה זו מה"ת, שהרי אפילו עזרת נשים בכלל מחנה לוי' הוא. והמת עצמו מותר במחנה לוי' מה"ת. וכ"ש טמא מת. וכ"כ בהדיא וטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, וכ"ש החיל שאין בו אלא מעלה מדרבנן. ותניא בתוספ' החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים, וז"ל רבינו בפי' המשנה וע"י ההיקש יהיה טמא מת מותר ליכנס לחיל ולעזרת נשים שהכל במדרגת מחנה לוי' וכמו שהקדמנו להיותם שוים, וא"כ מ"ש גבי עזרת נשים ואיסור זה מדבריהם לא בא לומר דקדושת החיל הוא מה"ת, אלא כוונתו כי מעלת החיל ועזרת נשים אע"ג דהוי מדרבנן מ"מ הם סמוכים על הכלל כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו מחבירו, אבל טבול יום בעזרת נשים גזרה אחרת היתה דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה. ואמרו מאי חדשה שחדשו בו דברים ואמרו טבו"י אל יכנס במחנה לויה, ולא גזרו בכל מחנה לויה, אלא בעזרת נשים בלבד. וזהו שכתב ז"ל אבל מה"ת מותר טבול יום להכנס למחנה לויה ולפיכך מה שגזרו דהיינו עזרת נשים גזרו, והחיל נשאר בהתירו. כללא דמילתא איכא מעלות דאורייתא ולוקין עליה כגון מצורע בירושלים, וזבין וזבות ונדות ויולדות בהר הבית ואיכא מעלה מדרבנן דדמיא לדאורייתא, והיינו גוים וטמא מת ובועל נדה שאין טומאתם חמורה כזב וזבה, ולפיכך אין משתלחין מהר הבית ומשתלחין מהחיל שאין סברא לומר שהמעלה היתירה בבית עולמים שיהיה בה איסור תורה, שאין נביא רשאי לחדש בה דבר, ואיכא מעלה אחריתי מדרבנן שלא גזרו עליה בשעה שנבנה המקדש, והיינו טבול יום בעזרת נשים. ולא גזרו עליו בכל מחנה לויה, לפי שכבר טבל. ושיעור לשון רבינו כך הוא ואיסור זה מדבריהם, ולפיכך הם אמרו שיהיה אסור בעזרת נשים ומותר בחיל, שאם היה איסור תורה לא היה יכולים להתיר לו מקצת, אבל אם נכנס טבול יום לעזרת ישראל לוקה דכתיב ובא השמש וטהר, מכלל דעדיין טמא. ובהלכות ביאת מקדש הארכתי:

יז

עזרת נשים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ביבמות פ"א וגם בזבחים פ' כל הפסולים אמרו. אמר ר' יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט לפני החצר החדשה מאי חדשה כו'. ופי' לאו בכל מחנה לויה אלא בעזרת נשים, כדאיתא בההיא דכלים, ומכאן למד רבינו דדוקא טבו"י דקיל הוא דהוי מדרבנן ואין בו אפילו עשה, אבל טמא מת דחמור ואפילו בהר הבית אסור מה"ת הוא, שבהר הבית לא חדשו דברים אלא בעזרת נשים לחוד שהוא נקראת חצר, אבל הר הבית אינו נקרא חצר וזהו שלא פירשו ההיא דבחצר החדשה אטמא מת ובהר הבית. כי אינו נקרא חצר וכ"כ בתוס'. ומ"מ היותר קרוב שגם דעת רבינו שאין בו איסור תורה כלל. ולשון פטור לאו דוקא אלא הכוונה פטור מחטאת שאין בו איסור תורה, וחייב מכות מרדות מדרבנן. ולכך כתב פטור מחטאת ומסכים עם מ"ש במשנה מותר אעפ"י שהביא התוספ' שאמרה פטור:

יח

וטמא שנכנס לשם חייב כרת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, מכאן משמע דוקא טמא הוא שחייב כרת, אבל מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל פטור. וכ"כ בהדיא בהלכות ביאת מקדש והראב"ד ז"ל השיג עליו. ושם הארכתי:

יט

עזרת כהנים כו'. כתב מוהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה ולא הוזכר שם אלא סמיכה ושחיטה ותנופה לבד. וכפרה הכתוב כאן בספרים שלנו נראה שהוא טעות. וטעם סמיכה ותנופה משום דבעינן בעלים דוקא ולא שליח. דוק ותשכח:

כ

בין האולם והמזבח מקודש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל סנהדרין פ' כ"ג יליף מקראי שאילו הם מחללין העבודה. והקשה רבינו שמשון ז"ל מ"ש הני משתויי יין, ומחוסר בגדים ושאינו רחוץ ידים ורגלים דהא כלהו מחללי עבודה. ותירץ דשאני פרועי ראש ובע"מ שפסולין בגופן, ורבינו הוסיף קרועי בגדים אפשר שגם הוא נקרא לדעת רבינו פסולו בגופו. כיון שפסולו נראה וניכר בבגדו, או אפשר דכיון דקרא אקשינהו לקרועי בגדים בהדי פרועי ראש דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו. דינם שוה. ובמקום שהוזהר על פרועי הראש הוזהרו על קרועי בגדים. וכ"כ רבינו במשנה, ופי' פרועי ראש שעברו עליו שלשים יום בלא תספורת:

כא

ההיכל מקודש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל נראה דאפילו אביאה ריקנית שלא לעבודה איכא קפידא דאע"ג דלא מחייב מיתה אלא בבואם או בגשתם לשרת דמלת לשרת ודאי דאבבואם נמי קאי מ"מ אסור ליכנס שם ומדאורייתא משמע דהוי. ורבינו שמשון האריך בפי' משנה זו עיין עלה:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב פסק דלא כר' יוסי אלא כרבנן דשתי קדושות נינהו:

כב

בית קדש הקדשים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, גז"ש במשנה ובתוספתא אמרו אבא שאול אומר עליות בית קדש הקדשים חמורה מבית קדש הקדשים. שבית קה"ק כ"ג נכנס שם ארבע פעמים ביום הכיפורים ואם נכנס חמשה חייב ועליית בית קד"ק אין נכנס לה אלא לשנים ויתבאר במקומו בע"ה:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב והא דתנן הגביהו לו את הפרוכת ונכנס והשתחוה וכו'. הך השתחויה בהיכל היתה. והאי פרוכת היינו פרוכת שעל פתח האולם שלא היה שם דלתות וכ"כ ז"ל בפי' המשניות:

כג

עליית בית קדש הקדשים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ברייתא בפ' כיצד צולין עלייה שע"ג קדשי הקדשים חמורה שאין נכנסים שם אלא פעם אחת בשבוע ואמרו לה פעמים בשבוע, וא"ל פעם ביובל. ונקיט רבינו פעם אחת בשבוע דהויי' מילתא מציעתא. וא"ת והרי עם קדושת העלי' נמצא י"א קדושות, ואנן תנן עשר קדושות ותו לא. וי"ל שקדושת העליות אינה קדושה בפני עצמה, אלא מקדושת בית קד"ק הוא, דודאי אין לך קדושה חמורה יותר מבית קד"ק ומפני שהוא ע"ג קד"ק. ואין צריכין לעלות אליה אין עולין לה, אלא לצורך גדול כדי שלא ידרסו על גבי קד"ק. וזהו שסיימו בתוספ' דאב"ש שכתבתי למעלה אמרו לו אין זו מעלה, והכוונה כאשר כתבתי דקדושתה אינה אלא מחמת בית קדש הקדשים, ולא מפני מעלת קדושת עצמה אמרו כן. ובמה שכתבתי למעלה בשם רבינו האי אפשר לתרץ גם זו:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב והעלייה שעל גבי היכל לא ביאר רבינו מה היתה משמשת. וכבר כתבתי ע"ז. ומ"ש שאין נכנסים לשם אלא פעם אחת לשבוע היינו שבוע של שנים. והכי איתא בתוספ' ודוקא בעליית שע"ג קד"ק, אבל בעליית שע"ג ההיכל הי' נכנסים. ולפיכך עשו פספסין להבדיל ביניהם:

בשעה שנכנסין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל עד סוף הפרק בתוספ' דכלים פ"א. ומ"ש שבע"מ קודמין לטמאים, הוא בסוף עירובין מחלוקת דר"ח ור"א. ופסק רבינו כר' אליעזר דאמר בע"מ נכנס, דהא אשתרי באכילת קדשים, ודלא כר' חייא דאמר טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת ציבור, מטעם דקי"ל טומאה דחוייה הוא בציבור פי' ולא הותרה אלא נידחית הוא מתוך הצורך והדוחק. והוא מחלוקת ר"נ ור"ש פ"ק דיומא. דר"נ סבר הותרה לגמרי ואין אנו צריכים לחזור אחר טהורים, ור"ש סבר שלא הותרה לגמרי אלא נידחית הוא בעת הדוחק. ולכך כתב רבינו שכיון שהוא דחוייה ולא הותרה דהלכה כר"ש באיסורי הילכך אין להקל בה. וכל היכא דאפשר להדורי אטהורים מהדרינן אף אם יהיה בעלי מומים ור"ח דאמר טמאין קודמין, אפשר דס"ל הותרה בציבור דקאמר דהא אשתרי בעבודת ציבור, ואנן קי"ל כר"ש באיסורי. כ"ש דכמה אמוראי סברי כוותיה כאשר כתבו שם בתוס' וכדאיתא בפ' כל הפסולין הילכך בע"מ קודמין כיון שהם טהורים. וראיתי ספרים שהגיהו בהם יכנס טמא ולא יכנס בע"מ. ולפ"ז פסק רבינו כר"ח ולא שני לי' לר' חייא בין הותרה לדחוייה, שאפילו אם הוא דחוייה ראוי שיקדמו לבע"מ. דלא אידחייא לגבייהו כלל, ואשתרי דנקיט לאו להכי נחית. ורבינו נקיט קושטא דמילתא והדין במקומו עומד והוא הנכון:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב כבר כתבתי ע"ז לעיל:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

הערות

---