באר שבע/סוטה/מא/א

באר שבע סוטה מא א

דף מ"א ע"א

והא עלה קתני מדלגין בנביא כו'. בפרק הקורא את המגילה עומד מייתי סוגיא זו ופרש"י והא קתני גרסינן ולא גרסינן עלה והדין עמו כיון דהכל קתני במשנה עצמה לא שייך למימר עלה:

ועד כמה מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן. לא בעי לשנויי דאתורה קאי ומשום דקתני אין מדלגין בתורה הדר קא מפרש ועד כמה מותר לדלג בתורה בכדי שלא יפסוק התורגמן והא דאסר ברישא בכדי שיפסוק התורגמן וי"ל דאין ה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא אביי מתרץ לו האמת כאן בענין אחר כו' כך כתבו התוספות ביומא פרק בא לו כ"ג. ולי נראה דלא בעי לשנויי דאתורה קאי משום דאינו נופל הלשון עד כמה מותר לדלג אתורה אחר דקתני ברישא אין מדלגין בתורה:

ואין מדלגין מנביא לנביא. מכאן אני קורא תגר על מה שנוהגין עכשיו בהרבה מקומות בשבת שיש בו חתן לומר אחר הפטרת השבוע שנים או שלשה פסוקים מהפטרת שוש אשיש וכשחל ר"ח בשבת וביום א' אחר שמפטירין ההפטרה דאותה שבת אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חדש והרי הם מדלגים מנביא לנביא. ויש רוצים ליישב המנהג הא דאמר כאן אין מדלגין היינו דוקא במקומות שהיו נוהגין לתרגם כיון דקא יהיב גמרא שיעורא כדמתרגם דקאמר אין מדלגין אלא בכדי שיפסיק התורגמן אלמא איירי במקומות שמתרגם והלכך עכשיו שאין נוהגים לתרגם אין קפידא. ואני אומר שאין טעם בדבריהם ואין ריח במעשיהם שהרי גמרא ערוכה אסר כאן לדלג מנביא לנביא אפילו בכדי שיפסוק התורגמן אלמא שאין הטעם בזה משום כבוד צבור כדי שלא יעמדו בשתיקה בשעה שגוללין אלא הטעם הוא משום דמנביא לנביא תתבלבל דעת השומעים יותר מדאי ולפי זה אין לחלק כדלעיל דנהי שאין נוהגים עכשיו לתרגם מ"מ צריך כל אדם לכוין להבין מה שהוא שומע קוראין בין בתורה בין בנביא ועוד דא"כ גם בתורה הוה מותר לדלג דהא גם בתורה יהיב גמרא שיעורא בכדי שיפסוק התורגמן וזה לא נהגו בשום מקום כי אם במקום שאין להם אלא ס"ת אחד שגוללין ומדלגין מפרשה לפרשה ביו"ט ובשבת של ר"ח ועוד שלא חלקו הפוסקים בין זמן לזמן וסתמו וכתבו לאסור ולכן אי איישר חילי אבטליניה:

מסוף הספר לתחלתו. אין לפרש מסוף תרי עשר לתחלת תרי עשר דא"כ אפי' מתחלתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסוק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחלתו לא ידלג. כך כתבו התוספות ביומא פרק בא לו והדבר ברור דהיינו דוקא בנביא של י"ב לנביא של י"ב אבל בנביא עצמו אפילו מסוף הנביא לתחלתו נמי מדלגין דלא גרע משאר נביאים. ולי נראה דנקט דוקא מסוף הספר לתחלתו משום דהוה ליה למפרע ואין קורין למפרע וכן מטין דברי רש"י:

לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה. מצאתי כתוב לחכם אחד בספרו נדפס מקרוב שפירש וז"ל דקמייתא שבירך על פרשת אחרי מות ואך בעשור היא עצמה ברכה שאינה צריכה שכבר בירך על התורה שחרית ועוד אפשר שנפטר באהבה רבה והתחיל לשנות על אתר כדברי הירושלמי וזו אינה אלא משום כבוד הצבור ולברך אחרת משום כבוד הצבור לא תקון רבנן ואשכחן כגון זו בפרק הקורא עומד אמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד התורה ומשום הכי איכא מאן דאמר התם שאינו עולה למנין שבעה אבל שאר ברכות שהן עצמן צריכות ולא נתקנו מפני הכבוד אין בהן ברכה שאינה צריכה שהרי ברכת הנהנין אין ברכה אחת פוטרת כל היום אלא כל זמן שהוא נהנה הנאה שנתכוון עליה בשעת ברכה כו' עד הא למדת שאין בכל אלה ברכה שאינה צריכה. ואל תקניטני מדברי קצת מפרשים ואפילו מגדוליהם וחשוביהם בפירוש ברכה שאינה צריכה במקום שדעת הגמרא ושפתי תנאים ואמוראים ברור מללו עכ"ל. ויען שחייב כל אדם ללמד זכות על הראשונים אבות העולם ואני מכיר זה החכם שהוא מודה על האמת כראוי לו דלא עדיף ממשה רבינו ע"ה שהודה ולא בוש לומר לא שמעתי על כן לא יאשימני במה שאני משיב על דבריו מפני הכבוד של אותן המפרשים זכר כולם לברכה שכתב עליהם אלה דברים במקום שדעת הגמרא ושפתי תנאים ואמוראים ברור מללו כי מפיהם אנו חיים שהם הרי"ף והרמב"ם רש"י והתוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן ושאר פוסקים ואבוא לקיים דבריהם שהם אמת ותורתם אמת ולאו מכללא איתמר אלא בפירוש איתמר מפי גמרא ערוכה ברור מללו. ולפי שעיקר היסוד שבנה עליו כל בנינו הוא דדוקא בברכת התורה איכא ברכה שאינה צריכה ולא בשאר ברכות שהן עצמן צריכות ולא נתקנו מפני הכבוד על כן אשיב בתחלה על דבר זה ואומר שהוא יסוד הנופל ובנפילת היסוד יפול כל הבנין ארצה ולא תוסיף קום מפי גמרא ערוכה ברור מללו בפרק אין עומדין. דגרסינן התם תני רבי אחא אריכא קמיה דרב חיננא המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שמבדיל על הכוס ואם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו. הא גופא קשיא אמרת המבדיל בתפלה משובח יותר ממי שמבדיל על הכוס אלמא תפלה לחודיה סגי והדר תני אם הבדיל בזו ובזו ינוחו לו ברכות על ראשו וכיון דנפק ליה בחדא אפטר והויא ברכה שאינה צריכה ואמר רב ואיתימא ריש לקיש ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא אלא אימא הכי אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו ינוחו לו ברכות על ראשו וכו' הרי קמן מבואר באר היטב דאפילו בשאר ברכות שהן עצמן צריכות ולא נתקנו מפני הכבוד איכא בהן ברכה שאינה צריכה וממילא ידענו דהא דאמר ריש לקיש כאן לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה כו' לאו דוקא בברכת התורה אלא בכל הברכות דאיך שיתפרש הא דאמר ר"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה כו' ה"נ יתפרש הא דאמר ר"ל כאן לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה כיון שהכל מרועה אחד ניתנו ובלשון אחד נאמרו והכל עולה אל טעם אחד דכשם שאסור לברך כשכבר נפטר בברכה ראשונה כך אסור לגרום להביא עצמו לברך ברכה אחרת כשיכול לפטור עצמו בברכה ראשונה וכן כתבו בהדיא התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן וכל המחברים בפרק כסוי הדם ובפרק כל כתבי ובפרק הקומץ רבה ובפרק יום טוב ובשאר דוכתי טובא דבכל הברכות אסור לגרום להביא עצמו לברך ברכה אחרת כשיכול לפטור עצמו בברכה ראשונה והביאו ראיה מכאן דאמר ריש לקיש לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה וכ"כ הר"ן בהדיא בפרק בתרא דר"ה ולרוב פשיטות הדבר לא פירש רש"י כאן כלום על זה לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה וכן ביומא בפרק בא לו כ"ג לא פירש רק שיהא צריך לחזור ולברך ותו לא וזה מפני שאי אפשר לפרש בענין אחר רק כפשוטו כמו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא דקאי בודאי אכל הברכות דכללא כייל וכדמוכח בהדיא הסוגיא שהבאתי לעיל ולכן כתב הרי"ף בפרק אלו דברים וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ברכות הך מימרא דריש לקיש כל המברך ברכה שאינו צריכה כו' סתם ולא הזכירו בה ברכת התורה משום דקאי על כל הברכות וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם בסוף הלכות ברכות. וכיון שריש לקיש עצמו מרא דשמעתא אמר כאן לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה בודאי בחדא מחתא מחתינהו. ודבר זה ברור לבעלי עינים כשמש בחצי השמים. ומה שכתב וזו אינה אלא משום כבוד הצבור וכו' ולברך אחרת משום כבוד הצבור לא תקון רבנן כו' אין לו קיום והעמדה כלל ועקר מפי גמרא ערוכה בפרק מי שמתו דגרסינן שם אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו א"ר יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה בקל וחומר מן המזון וברכת המזון לפניה בק"ו מן התורה וכו' ומסיק שם בגמרא מה לתורה שכן חיי עולם והכי איתא בירושלמי דמגילה פרק הקורא עומד. הרי קמן מבואר באר היטב דברכת התורה לפניה על קריאתה בצבור היא מן התורה שהרי עיקר הקרא כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו דיליף מיניה מיירי בצבור כדפרש"י שם בהדיא וכדאיתא ביומא פרק אמר להם הממונה ובריש פרק שלשה שאכלו ועוד שהרי מלשון רב יהודה מרא דשמעתא גופיה משמע בהדיא דמיירי בצבור מדקאמר לפניה דאלו ביחיד לא שייך לומר לפניה כיון שאינו מברך לאחריה כלל וכיון שעקר ברכת התורה לא ילפינן שהיא מן התורה כי אם מקריאת הצבור כמו שנתבאר הלכך אף על גב שכבר בירך ברכת התורה שחרית ביחיד אפ"ה חייב מן התורה לחזור לברך ברכת התורה לפניה על קריאתה בצבור ודוקא ברכה אחרונה תקון רבנן וגם זו לא משום כבוד הצבור חס ושלום אלא מפני כבוד התורה כמו שתקנו למפטיר בנביא שמברך לאחריה וכ"כ בהדיא הרמב"ן ז"ל במנין המצות עשה מצוה ט"ו וכן כתב בקרית ספר וז"ל ברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו ולהרמב"ם ז"ל שאינו מונה אותה מצוה בפני עצמה נראה דהיא בכלל מצות תלמוד תורה ולהכי לא באה במנין אבל היא מדאורייתא כו' עכ"ל. וכן כתב בהלכות נשיאות כפים וז"ל ונראה דעניית אמן בברכה שהיא מדאורייתא כגון ברכת המזון וברכת התורה שהוא חייב לענות אמן מדאורייתא מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל דמשמע נמי בכל ברכה שאנו מגדילים ומברכים שמו הבו גדל והיינו בעניית אמן עכ"ל. ולא כמו שעלה על דעת החכם הזה דגם ברכה ראשונה על קריאתה בצבור תקנוה רבנן אם כבר בירך ברכת התורה שחרית והא ליתא אלא אפילו אם כבר בירך ברכת התורה שחרית אפ"ה חייב מן התורה לברך ברכת התורה על קריאתה בצבור כיון שעיקר קרא כי שם ה' אקרא כו' קאי על קריאתה בצבור כמו שנתבאר (הגה"ה. וכבר נשמר מזה הטעות הטור א"ח בסימן מ"ז שכתב והמשכים בבקר ללמוד קודם שילך לב"ה יש לו לברך ברכת התורה וכשקורא פרשת התמיד בב"ה אין לו לחזור ולברך אע"פ שהקורא בתורה חוזר ומברך אשר בחר בנו אע"פ שכבר בירך כל הברכות קודם פרשת התמיד לא דמי שאותה ברכה נתקנה על קריאתה בצבור כמו שתקנו לאחריה) הרי דקדק לומר שאותה ברכה נתקנה ולא אמר שאותה ברכה תקנו כדאמר אח"כ שתקנו ברכה לאחריה אלא משום דברכת התורה לפניה על קריאתה בצבור אע"ג שכבר בירך ברכת התורה שחרית לא תקנוה רבנן אלא מן התורה ולהכי קאמר נתקנה ור"ל נתקנה מן התורה וקאמר הטור דלאו משום תלמוד תורה נתקנה אלא משום כבוד התורה כמו שתקנו רבנן ברכה לאחריה שהיא ודאי לא משום תלמוד תורה נתקנה מפני שאין שייך כלל לברך לאחריה על תלמוד תורה מפני שאינו מיאש עצמו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב ועוסק כל היום בתורה בלא הפסק ולפיכך אין אנו מברכים לאחריה בשחרית אלא ודאי משום כבוד התורה נתקנה וכ"כ הטור בהדיא בסימן קל"ט. ולמי שיקשה בעיניו לקבל פירוש תיבת נתקנה דקאמר הטור היינו מן התורה אומר דרך אחרת והוא שפירוש תיבת נתקנה שרבנן תקנוה ורצונו לומר הם תקנו המטבע אבל עיקר הברכה לפניה היא מן התורה כמו שנתבאר וכה"ג ממש פירש הרא"ש ז"ל בפרק שלשה שאכלו הא דאמרינן משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ כו' וכ"כ בהדיא הטור א"ח בסימן קע"ח ע"כ הגה"ה. והשתא קמייתא שבירך הכ"ג על פרשת אחרי מות ואך בעשור היא עצמה צריכה וצריכה מן התורה אע"ג שכבר בירך ברכת התורה שחרית כמו שנתבאר ולא כמו שפירש החכם הזה ועוד בלאו הכי אי אפשר לעלות על לב פירוש זה שהוא סתור מאליו דאם איתא דקמייתא היא עצמה ברכה שאינה צריכה ולברך אחרת משום כבוד הצבור לא תקון רבנן א"כ קשה היאך מברך אחרת משום כבוד הצבור כהן שקורא במקום לוי כשאין לוי וכן במקום שאין שם מי שיודע לקרות אלא אחד או במקום שאין שם רק כהנים שאחד קורא במקום שבעה ומברך שבעה פעמים על כל פרשה לפניה ולאחריה דהא ק"ו הוא שאסור לפי פירושו ומה כאן שהתירו לקרות בעל פה אע"פ שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה קודם שרצו להתיר לחזור ולברך כ"ש בכהן שקורא במקום לוי וכן במקום שאין שם מי שיודע כו' שהיה מן הדין להיות אסור לחזור ולברך וכי תימא דמשום הכי שרי שעל ידי כך מינכר מנין הקוראים של אותו היום סוף סוף אם איתא דעיקר הברכה בקמייתא משום כבוד הצבור היאך יתכן שיחזור ויברך ברכה שאינה צריכה ז' פעמים זה אחר זה כדי להכיר מנין הקוראים של אותו היום ובפרט שבלאו הכי יכול לעשות היכר למנין הקוראים ע"י שישב בנתים כדאיתא בתוספתא ועוד דאטו משום כבוד צבור יברך ברכה שאינה צריכה ולא יחוש טפי לכבוד שמים שהרי אמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ועוד היאך שייך כלל לומר משום כבוד הצבור כי מה יתן להם ומה יוסיף להם כבוד במה שזה מברך ברכת התורה אלא ודאי ברכת התורה לפניה על קריאתה בצבור אע"ג שכבר בירך ברכת התורה שחרית היא מן התורה וברכת התורה לאחריה היא מדרבנן ומשום כבוד התורה כמו שהוא מפורש בגמרא בבלי וירושלמי שהבאתי לעיל ובזה נתקיימו דברי אבות העולם וינוחו על משכבותם בשלום וכמו שדנתי דבריהם לזכות המקום ידיניני לזכות:

עושין לו בימה של עץ בעזרה כו'. וא"ת היאך רשאי לעשות בימה של עץ בעזרה והלא תניא בספרי ומייתי לה בסוף פ"ק דתמיד ראב"י אומר מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה ת"ל כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך והא ודאי דלאו דוקא אכסדרה אלא ה"ה שאין בונין בו עץ בולט כלל כדמוכח התם הסוגיא וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"א מהלכות בית הבחירה כבר תירץ הראב"ד ז"ל בהשגותיו בסוף פ"ו דהלכות ע"א דשאני בימה דלשעתה היתה ונראה לי דמהאי טעמא לא היה בונין הבימה מערב יו"ט משום לא תטע לך אשרה כל עץ וגו'. שוב מצאתי האי טעמא מפורש בהדיא בירושלמי בפ"ק דמגילה גבי ובהקהל מאחרין ולא מקדימין כו' וז"ל ובהקהל רבינא אמר מפני התקיעה רבי יצחק אמר מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול שלא לדחוק את העזרה אמר רבי מתניה על שם לא תטע לך אשרה כל עץ ע"כ. וכבר ראיתי מי שפירש דברי הירושלמי הזה שבאו ליתן טעם למה אין עושין יום הקהל ביו"ט עצמו ואפשר שיצא לו זה הפירוש מדמקשה ויעשו אותה מאתמול והא ודאי שר"ל מערב יו"ט דאלו ביו"ט עצמו מהיכא תיתי כיון שאינו יום הקהל דהא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ולפי האמת טעות גדול הוא דהא סוגיא קאי על המשנה דקתני יום הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו למחרת ואלו יום הקהל אינו ביו"ט עצמו אלא ביום שני דסוכות שהוא תחלת ימי חול המועד אלא ודאי על זה באו ליתן טעם למה מאחרין אותו למחרת ואין עושין יום הקהל בשבת וכן פרש"י בהדיא בפ"ק דמגילה והאי מאתמול דקאמר בירושלמי הוא כמו אתמול שלשון דהיינו מערב יו"ט דאלו ביו"ט עצמו מהיכא תיתי ולפי שקשה לרב מתניה שמפני דוחק העזרה לא הוה לדחותו עד אחר הששת הלכך נתן טעם אחר משום לא תטע לך אשרה כל עץ וממילא נלמוד למה אין עושין יום הקהל ביו"ט עצמו שהוא נמי מהאי טעמא מפני שאין תקון הבימה דוחה יו"ט אבל לא שהם באים ליתן עיקר הטעם על למה אין עושין יום הקהל ביו"ט עצמו וכך מטין דברי רש"י ובסמוך גבי מאתחלתא דמועד דוק ותשכח ומה שמתמיהן התוספות על פרש"י שפירש דמהאי טעמא ביו"ט ראשון לא דתקון בימה אינו דוחה יו"ט כיון דגזירת הכתוב לקראת מאתחלתא דמועד יקראו בלא בימה מנלן דבימה מעכבת כו'. תמיה אני על המתמיהי' הלא אין תלונותם על רש"י כי אם על הירושלמי ומה שהם מתרצים להירושלמי יתורץ ג"כ רש"י וטפי יש לתמוה על מה שכתבו ונראה דהיו בונין הבימה מערב יו"ט בנין של פרקים ובחולו של מועד לא היו עושין שום בנין אלא מקימי' אותה ומחברים הפרקים יחד וכו' דהא מדקתני המשנה מוצאי יו"ט הראשון של חג עושין לו בימה כו' משמע דבמוצאי יו"ט של חג דהיינו ביום הקהל עצמו היו עושין לו בימה ולא קודם דאל"כ לא ה"ל לומר עושין אלא מביאין לו בימה ודוחק לומר דנקט עושין בשביל שהיו מחברים הפרקים יחד ועוד דא"כ אין טעם למשנה בפ"ק דמגילה דקתני והקהל מאחרין לאחר השבת אי מפני התקיעה יש להקשות יקראו בלא תקיעה מנלן דהתקיעה מעכבת כמו שהם הקשו על פרש"י לענין בימה אי מפני הבימה הלא היו בונין הבימה מערב יו"ט ולא היו צריכין לעשות ביום הקהל שום בנין רק לחבר הפרקים יחד וזה היו יכולין לעשות גם בשבת כיון שהוא לצורך היום. וכי תימה דמ"מ אסור שמא יתקע יתד והוי בנין אם כן גם בחול המועד אסור לדידהו שכתבו דבנין בימה לא היה דוחה אפילו חול המועד ועוד היאך אפשר לומר דבנין בימה לא היה דוחה אפילו חול המועד דהא אפילו כותל החצר הסמוך לרשות הרבים שנפל בונהו כדרכו בחול המועד כדאיתא במועד קטן כ"ש בנין זה של הבימה שהוא לצורך היום ולצורך כל ישראל שדוחה חול המועד וכ"ש אם נאמר שהיו בונים הבימה מעשה הדיוט דזה ודאי מותר לעשות בחול המועד בק"ו משאר מילי טובא שאינן לצורך מצוה ולא לצורך רבי' ואפ"ה מותר לעשות בחול המועד ומיהו אכתי איכא למידק למה היו עושין הבימה של עץ ולא של אבן ובפרט למאן דאמר הטעם דמאחרין הקהל מפני הבימה שלא היו יכולין לתקנה מערב יו"ט משום לא תטע לך אשרה כל עץ למה לא היו עושין הבימה של אבן ושמא י"ל דכך היה המנהג באותו הזמן שלא לעשות הבימה של אבן כי אם של עץ כדאשכחן גבי עזרא ויעמד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר וגו' וכן אשכחן בפרק החליל ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו כו'. כן נ"ל. וקורא יושב תימה היאך רשאי לקרות יושב דהא בריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב יצא תנא מה שאין כן בתורה ויליף ליה מקרא שאסור לקרות בתורה בצבור מיושב דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי ואפילו עמידה על ידי סמיכה אסור כדאיתא שם בירושלמי רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חזא לחד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא אמר ליה אסור לך כשם שנתנה התורה באימה ויראה כו'. ולפי מאי דקאמר בירושלמי דהטעם שאסור לקרות בתורה מיושב אינו מפני כבוד התורה דא"כ אף הוא מתעצל ואינו קורא אלא מפני כבוד הצבור אתי שפיר מפני שי"ל דכבוד המלך גדול יותר מכבוד הצבור אבל בגמרא דידן בשמעתין דמשני מצוה שאני ומהא דתנן בפרק עגלה ערופה ומייתי לה בפרק הקורא את המגילה עומד משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה משמע בהדיא שהטעם שצריך לקרות בתורה מעומד הוא מפני כבוד התורה וכן משמע מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל כשם שנתנה התורה באימה ויראה כו' והא ודאי דכבוד תורה גדול יותר מכבוד המלך וא"כ היאך עבר בקום ועשה לקרות בתורה מיושב נגד הדין ואין זה דומה להא דתנן בסנהדרין פרק כ"ג מלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו כו' דהתם שב ואל תעשה הוא ושמא י"ל דלא אמרינן שאסור לקרות בתורה בצבור מיושב אלא דוקא להוציא אחרים ידי חובתן של מצות קריאה מש"כ בפרשת המלך שלא היה קורא להוציא אחרים ידי חובתן רק לזרזם ולחזקם במצות והלכך לא היה נמי למלך אדם עומד אצלו המחזן עליו כדין מי שקורא בתורה להוציא אחרים ידי חובתן כדאיתא בתוספתא חזן העומד לקרות אחד עומד ומחזן עליו וגרסינן נמי בירושלמי רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא וחזא חזנא דקרא ולא קאי בר אינש תחותיה א"ל אסור לך כשם שנתנה התורה על ידי סרסור כו' ועוד י"ל כי היכי דמתרץ הגמרא בריש פרק הקורא את המגילה עומד רכות מעומד קשות מיושב ה"נ יש לתרץ קריאה מועטת מעומד קריאה מרובה כמו פרשת המלך מיושב דחד טעמא הוא שאם היה קורא מעומד לא היה יכול לקרות היטב כל כך פרשיות דקחשיב במשנתנו כן נראה לי:

מכלל דשפיר עבד האמר רב אשי כו'. תימה למה לא פריך קושיא זו על מקרא מלא בדברי הימים דכתיב ויקם המלך דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי וגו' מכלל דשפיר עבד שהיה קם על רגליו דאל"כ למאי נפקא מינה סיפר זה הכתוב דהא כל עצמו לא בא אלא לספר בשבחו של דוד אלא מאי אית לך למימר דאע"ג דהתם ליכא מצוה מה שאמר דוד דוקא מעומד ולא מיושב מ"מ דרך ארץ הוא שלא ידבר אדם מיושב ברבים כמו שאמרו בבראשית רבה בפסוק ויקם אברהם ולכך שבחו הכתוב שהיה קם על רגליו משום אימתא דציבורא דעל זה לא אמרו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול הכא נמי יש לומר דלכך שבחוהו חכמים לאגריפס וצ"ע:

מצוה שאני. והכי נמי פרכינן בפרק כ"ג בסנהדרין גבי מלך דתנן לא חולץ ולא חולצין לאשתו כו' עד נמצא דמה שהמלך מכבדן ליכא מצוה כך כתבו התוספות וקשה לי על דבריהם היאך אפשר לומר דמה שהמלך מכבד לת"ח ליכא מצוה שהרי אדרבה מצות כבוד ת"ח שחייב המלך לנהוג בהו חמיר הרבה יותר ממצות כבוד המלך שת"ח חייבין לנהוג בו למלך. וזה מכמה טעמים חדא משום דעשה דכבוד תורה עדיף מעשה דכבוד מלך שהרי מצות כבוד ת"ח הוא כבוד התורה בעצמו כדאיתא בהדיא בפרק שבועת העדות האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף וכבר כתבו התוספות עצמן דכבוד תורה עדיף מכבוד מלך ועוד שהרי הושוה מורא ת"ח למורא שמים כדכתיב את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים וכדתנן באבות מורא רבך כמורא שמים משא"כ מורא של המלך לא הושוה למורא שמים והא ודאי דגם על המלך אמרה תורה את ה' אלהיך תירא ולכן אשכחן בסנהדרין פרק כ"ג דקאמר שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך וכו' ואלו ת"ח אין צריך לעמוד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דכבוד תורה עדיף כדאיתא בפרק שבועת העדות והאי דת"ח יכול למחול על כבודו משא"כ מלך לאו משום דחשיבות דמלך טפי מחשיבות דת"ח אלא משום קרא דקאמר שום תשים וכו' שתהא אימתו עליך ואין כבודו בא לו בשביל עצמו אלא משום דמצות המקום כך הוא ואין יכול להפקיע מצות המקום אבל ת"ח תורתו דיליה ויכול למחול היטב על כבודו דשלו היא כדאמרינן במסכת ע"א בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה כו' וכך כתבו התוס' בהדיא בסנהדרין פרק כ"ג ועוד שהרי בפרק בתרא דהוריות תניא חכם קודם למלך חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראויים למלכות ואין דבר זה צריך הרבה חזוק שהרי אשכחן לשאול המלך וליהושפט מלך יהודה כשהיו רואין תלמידי חכמים עמדו מכסאם ומחבקם ומנשקם ואע"ג דאוקים הגמרא בכתובות בפרק הנושא ההוא דיהושפט בצנעה ולא בפרהסיא היינו דוקא החיבוק ונישוק שהוא לפנים משורת הדין אבל מהמורא והכבוד שחייבה התורה לכל אדם לנהוג בת"ח לא נפטר המלך אפילו בפרהסיא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ב דהלכות מלכים דמצוה על המלך לכבד לומדי התורה כו'. לכן נ"ל לתרץ קושית התוספות בענין אחר דדוקא הכא ובפרק כ"ג בסנהדרין שייך למימר מצוה שאני מפני שהעמידה עצמה היא מצוה מפורשת בתורה דכתיב ואתה פה עמוד עמדי כדאיתא בפרק הקורא את המגילה עומד וכן חליצה היא מצוה מפורשת בתורה אבל ההיא דכתובות ופ"ק דקידושין אינה מצוה מפורשת בתורה כי מה שהיה ר"ג עומד ומשקה עליהן היה לפנים משורת הדין כי היה יכול לצאת ידי חובת כיבוד ת"ח במה שכיבד אותם באכילה ושתיה ממיטב ובשאר מיני כבודים בלי שהיה עומד ומשקה עליהם דומיא להא דמייתי עלה ואברהם עומד עליהם דהא ודאי עשה זה לפנים משורת הדין שהרי לא נדמו לו אלא כערביים וכן ההיא דאגריפס שעבר לפני הכלה לא שייך למימר מצוה מהאי טעמא גופא שפירשתי גבי ר"ג עומד ומשקה עליהן כיון שעשה זה לפנים משורת הדין ואינו חיוב מצוה כלל. כן נ"ל:

נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה כו'. דבר תמוה לומר אם היה ראוי מן התורה למנותו מלך כיון דאמו היתה מישראל אלא משום דזילא מלתא דעבד היה כמו שפרש"י שיתחייבו על חריפה מועטת כזאת עונש גדול ופירש ר"י אע"ג דאמר בפרק מצות חליצה ובפרק החולץ כו' עד כאלו אינה שומעת כך כתבו התוספות וקשה לי על דבריהם היאך אפשר לומר גבי מלך שאינו כשר עד שיהא ממש מקרב ממוצע מאביו ואמו מישראל דמשמע דבאביו מישראל לחוד לא סגי דא"כ היאך מלך רחבעם דלאו אמו מישראל הוה דהא בן נעמה העמונית הוה ועוד דהא אפי' לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין ואפשר הא דאמרו עד שיהא ממש מקרב ממוצע מאביו ואמו מישראל ר"ל באמו לחוד לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי וכה"ג פירשו התוספות בפרק מצות חליצה הא דאמר רבא ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ומיהו התוספות בפרק החולץ ובפ"ק דבבא בתרא פירשו דאגריפס אפילו אמו לא היתה מישראל כי הורדוס לא נשא ישראלית ולכך נענשו מפני שהיה פסול מן התורה ואע"פ שהיה עבד קראוהו אחינו לפי שהיה אחיהם במצות וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דאגריפס אפילו אמו לא היתה מישראל ולכך נענשו אלא שפירש הא דקראוהו אחינו אתה משום שלום מלכות ובחבורו בפ"א מהלכות מלכים פסק דמותר למנות מלך אע"ג שאין אביו מישראל רק שתהא אמו מישראל וכן משמע מדברי התוספות דפרק החולץ שהבאתי לעיל וא"ת אמאי נחשב אגריפס עבד והלא מסתמא כשמלך הורדוס נתייאשו בעליו ממנו ושמואל אית ליה המפקיר עבדו יצא לחרות ואין צריך גט שחרור כבר תירצו התוספות דשמא היו מצפים שתהא גאותו מושפלת ועוד י"ל דאף היוצא משום יאוש בניו עבדים ובהכי אף כי מלך הורדוס בניו עבדים ואגריפס נמי היה מבני בניו:

מותר להחניף לרשעים בעה"ז כו'. אינו ר"ל שמותר שישבח להרשעים המדות הרעות שנוהגים בהם דא"כ הוא סותר הפסוק אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים וכו' ושאר פסוקים הרבה דמייתי בסמוך שיש בזה כמה חטאים אלא ר"ל שאע"פ שאסור לכבד את הרשעים לפי שהם שונאי השם מ"מ להרשעים שידם תקיפה והשעה משחקת להם מותר לכבדם מיראתם כמו לאנשי זרוע אבל לא מאהבתו אותם כמו שעשה יעקב לעשו כדגרסינן בפרקי ר"א בפרק ל"א ולקח יעקב את כל מעשר קנינו ושלח ונתן לעשו ביד עבדיו אמר להם אמרו כה אמר עבדך יעקב א"ל הקב"ה עשית הקדש חול אמר לפניו רבונו של עולם אני מחניף לרשע כדי שלא יהרגני כו' ואפשר לומר דהא דאמר מותר להחניף כו' מיירי במקום סכנה דאז ודאי מותר להחניף לגמרי אפילו לשבח מדות הרעות שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם וכדאשכחן בנדרים פרק ארבעה נדרים עולא אזל לארעא דישראל לוו בהדיה תרי בני חוזאי קם חד שחטיה לחבריה א"ל עולא יאות עבדי א"ל אין ופרע לו בית השחיטה כי אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל דלמא ח"ו אחזקית ידי עוברי עבירה א"ל רבי יוחנן נפש' הצלת. וא"ת כיון שמותר להחניף לרשעים בעוה"ז למה נענשו ישראל על שהחניפו לאגריפס וי"ל דאגריפס לא היה רשע כלל והראיה שזלגו עיניו דמעות כשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי מכלל שהיה מודה שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות ונהי שלא היו יכולין למחות בידו מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו כיון שהוא לא בקש זה מהם ולכך נענשו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף