אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/מא

יום שלישי י"ח אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף מא

איסור 'לא תטע' בבימת 'הקהל'

מדוע הקהל נדחה כשיוצא בשבת?

שנינו במסכת סוטה (מא.): פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה, שנאמר (דברים לא י) "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות" וגו'.

ובגמרא במגילה (ה.) תנן: אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל, מאחרין ולא מקדימין. ופירש רש"י: וכן הקהל את העם שהיה בשנה ראשונה של שמיטה, במוצאי יום טוב הראשון של חג, כדכתיב 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה'. כדאמרינן במסכת סוטה שהיה המלך קורא בתורה ספר משנה תורה, וכל העם חייבין לבוא ולהביא את טפם כדכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף, ובשבת אי אפשר, ומעבירין אותו למחר. ובגמרא ירושלמי מפרש דהא דלא עבדינן ליה בשבת מפני הבימה כדתנן 'בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה', ופרכינן התם וליעבדה מאתמול, ומשני דחיקא ליה עזרה.

ובאמת בירושלמי (פ"א ה"ד) הובאו שלשה ביאורים בטעם הדבר שאין הקהל דוחה את השבת: ר' בא בריה דר' חייא בר בא אמר, מפני התקיעה [- שתוקעין ביום הקהל כדאיתא בתוספתא דסוטה. קרבן העדה]. ר' יצחק בי ר' חייה אמר, מפני הבימה. ויעשו אותה מאתמול, שלא לדחוק את העזרה [- היינו כמו שהביא רש"י במגילה בשם הירושלמי]. אמר ר' מתניה, על שם "לא תטע לך אשרה כל עץ" [- לכך לא היו עושין הבימה מערב יום טוב, שנראה כאילו נוטע אשירה, כיון שצריכה לעמוד שם שני ימים, מערב יום טוב עד מוצאי שבת. קרה"ע]. וכן הביא רש"י בסוטה (מא:) את דברי הירושלמי, דדחיקא לה עזרה, כטעם לכך שאין הקהל ביום טוב עצמו אלא רק במוצאי יום טוב. [ויעויין בטורי אבן (מגילה שם) שהעיר מאחר שטעמו של רש"י משום טלטול הקטנים אינו שייך ביום טוב, ונמצא שביו"ט על כרחך צריכים אנו לטעמו של הירושלמי דדחיקא לה עזרה, אם כן מה הוצרך רש"י לחדש את טעמו משום טלטול הקטנים, הא סגי בטעם הירושלמי הן ליום טוב והן לשבת, יעו"ש].

דעת הראב"ד שאין איסור 'לא תטע לך אשירה' אלא בעזרת ישראל

והנה פסק הרמב"ם (ביה"ב פ"א ה"ט): ואין בונים בו [- בבית המקדש] עץ בולט כלל, אלא או באבנים או בלבנים וסיד. ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה, אלא של אבנים או לבנים. והראב"ד בהשגותיו הקשה: והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה, ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא. ויישב: אלא לא אסרה תורה כל עץ, אלא אצל מזבח ה', והיא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים, אבל בעזרת נשים ובהר הבית, מותר. ובמשנה למלך הגיה בדברי הראב"ד 'והיא עזרת ישראל משער ניקנור ולפנים' שהרי עזרת ישראל היתה אחר שער ניקנור, וסובר הראב"ד שאף עזרת ישראל היתה בכלל האיסור.

ועל דברי הראב"ד קשה לכאורה מדעת ר' מתניה שפירש שלא יכולים היו לבנות את הבימה מערב יום טוב משום שנראה כנטיעת אשירה. והרי במשנה בסוטה שם איתא עוד: חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת... והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל, וקרא עומד, ושבחוהו חכמים כו'.

הירושלמי לשיטתו שבימת ההקהל היתה בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים

ובגמרא (מא:): 'עומד' מכלל דיושב, והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר "ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר" וגו'. ומיישבת הגמרא: כדאמר רב חסדא בעזרת נשים, הכא נמי בעזרת נשים, ע"כ. וכיון שבניית הבמה היתה בעזרת נשים, הרי בעזרת נשים לדעת הראב"ד כלל לא היה איסור של נטיעת אשירה, ומדוע לא יכלו לבנותה מערב שבת.

ובספר דף על הדף כתב ליישב, שהירושלמי הלך בזה לשיטתו, שכן בשונה מדעת הבבלי שקריאת פרשת המלך בהקהל היתה בעזרת נשים, הרי שבדברי הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ז) מבואר להדיא שהבימה היתה בעזרת ישראל. ואם כן הירושלמי לשיטתו יכול לפרש שטעם מניעתם מלבנות את הבימה מערב שבת היה משום שנראה כנטיעת אשירה.

הוכחת הראב"ד ש'לשעתה' מותר מבימת הקהל וסתירת דבריו בזה

וברמב"ם (ע"ז פ"ו ה"י) פסק: אסור לעשות אכסדרות של עץ במקדש, כדרך שעושין בחצרות, אע"פ שהוא בבנין ואינו עץ נטוע - הרחקה יתירה היא, שנאמר "כל עץ". אלא כל האכסדראות והסבכות היוצאות מן הכתלים שהיו במקדש, של אבן היו לא של עץ. וכתב עלה הראב"ד בהשגותיו: א"א לשכת העץ בית היתה [- דהיינו שלא היתה עשויה עץ]. בימה של עץ שעושין למלך בשעת הקהל, לשעתה היתה. וכן גזוזטרא שהקיפו בעזרת נשים בשמחת בית השואבה - לשעתה היתה. דהיינו שהראב"ד מקשה על דעת הרמב"ם ממה שמצאנו שבנו מעץ בימה בשעת הקהל, וגזוזטרא בשמחת בית השואבה, ומבאר שלא היה בכך איסור של 'לא תטע' כיון ש'לשעתה היתה'.

ודבריו סותרים את דברי עצמו, שהרי הוא פירש שבעזרת נשים כלל אין איסור 'לא תטע לך אשרה', ולדידן שבימת ההקהל נבנתה בעזרת נשים הרי אין צורך בטעמו המיוחד של הראב"ד ש'לשעתה היתה', כיון שבלא"ה אין בעזרת נשים איסור 'לא תטע'. ובפשטות כוונת הראב"ד ליישב קושיא זו אליבא דהירושלמי שבימת הקהל נבנתה בעזרת ישראל, ועל כך ביאר דמכל מקום לא עברו בזה על איסור 'לא תטע' כיון שהיתה לשעתה.

ולפי דברי הראב"ד נתווסף לנו טעם לשבח בביאור דברי ר' מתניה שביאר הטעם שלא התקינו הבימה מערב שבת משום 'לא תטע', ולכאורה תמוה הלא סוף סוף במוצאי שבת התקינוה, ותמוה כיצד לא חשו לאיסור זה. והקרבן העדה כתב (והו"ד לעיל) לכך לא היו עושין הבימה מערב יום טוב, שנראה כאילו נוטע אשירה, כיון שצריכה לעמוד שם שני ימים, מערב יום טוב עד מוצאי שבת, ע"כ. ובפשוטו צריך להבין מהו החילוק, מפני מה אם מונחת שם יום אחד אין זה נראה כנוטע אשירה, ואם שני ימים - נראה כנוטע. אך לאור דברי הראב"ד יבוארו הדברים היטב, כי באמת באופן של 'לשעתה' אין משום איסור נטיעת אשירה, ולכן ביום הקהל, ובשמחת בית השואבה לא היה איסור בדבר. אמנם אם היו מעמידים הבימה בערב שבת, והיתה עומדת שם שני ימים, אז נראה כנוטע אשירה, כיון שאין כאן היתר של 'לשעתה'. [ואף ששמחת בית השואבה היתה יותר משני ימים, יש לומר שבאמת אף בהניחה מערב שבת יש כאן 'לשעתה', אך כיון שבשבת לא עשו שימוש בבימה לכן 'נראה כנוטע אשירה', כי בימה העומדת בעזרה ללא שימוש נראית כדבר העומד לימים רבים. ולכן אף שלא היה בזה איסור גמור, שהרי לשעתה היתה, מכל מקום לא הניחוה מערב שבת מחמת שנראה כנוטע אשירה].

אמנם דוחק לומר שכל דברי הראב"ד הם אליבא דהירושלמי, ולא אליבא דהלכתא, שהרי אנן הסוברים כדעת הבבלי שנבנתה הבימה בעזרת נשים, לדידן לא קשה כלל ואיננו צריכים לטעם זה של 'לשעתה היתה', והראב"ד לא הזכיר בדבריו דבר וחצי דבר על כך שכל דבריו אינם אלא לדעת הירושלמי.

עוד יש לדקדק בדברי הראב"ד בהל' בית הבחירה שם, שבבואו להקשות על דברי הרמב"ם ש'אין בונים בו עץ בולט כלל', העיר מ'לשכת כהן גדול' שהיתה של עץ, ומ'שמחת בית השואבה' שבנו בה גזוזטרא, ועל כך יישב שבעזרת נשים ובהר הבית מותר. וקשה, מדוע לא הוסיף להקשות גם מבנית הבימה בהקהל, שהיתה של עץ, ואף עליה יכול היה לייסד את שיטתו שבעזרת נשים מותר. ואין לומר שלא אמר כן, כי בלא"ה לדעת הירושלמי אין ליישב כן, ועל כרחך צריך לומר ש'לשעתה היתה', וכיון ש'לשעתה היתה' אם כן גם לדידן שהיתה בעזרת נשים אין להוכיח שבעזרת נשים מותר. שהרי אם כן גם אין להוכיח כן מהגזוזטרא שבשמחת בית השואבה, שהרי גם עליה יש לומר ש'לשעתה היתה', כמו שכתב הראב"ד עצמו בהל' עבודה זרה. [אם כי עדיין יש לחלק בין הגזוזטרא שאפשר ליישבה באחד משני דרכים, ובין בימת הקהל שמוכרחים ליישבה משום 'לשעתה' עכ"פ בדעת הירושלמי].

מחלוקת המנחת חינוך והאדר"ת אם אפשר לקיים הקהל בהר הבית ובירושלים

והנה האדר"ת בקונטרס 'זכר למקדש' העוסק בפרטי מצות הקהל [אותו הוציא בעילום שם, וכתב הסכמה למחבר] (פ"ד) דן בפרט זה באיזה מקום מעיקר הדין הוצרכו לעשות בו את מעמד ההקהל. ותחילה נקט שמסברא נראה שהוא הדין שהיה מותר לקרותה בעזרת ישראל, ואף שנשים אסורות להיכנס לעזרת ישראל, הרי לסמוך על קרבנותיהם מותר להם לכתחילה, ואם כן אף לחובת ביאתם בהקהל יותר להם להיכנס לשם. והאדר"ת מוסיף שכך משמע מלשון הכתוב "בבוא כל ישראל לראות" שמשמע שבזמן ובמקום שמקיימים את מצוות הראיה שהיא בעזרה, שם יקיימו את מצוות הקהל. ואם כן צ"ב מדוע קבעו חז"ל את מקומו בעזרת נשים ולא בעזרה עצמה.

והמנחת חינוך נקט שבאמת מעיקר הדין אפשר לקיים מצות הקהל גם בירושלים, רק כיון שקבעוה בבית המקדש ממילא הוכרחו לאחרו למוצאי שבת כדי שלא לדחוק את העזרה. והאדר"ת חולק עליו וסובר שבשלמא עזרת נשים הסמוכה לעזרת ישראל, הרי בכך מתקיים קצת "בבוא כל ישראל לראות", משא"כ שאר ירושלים שכלל אינם בכלל "בבוא כל ישראל לראות" נראה שאי אפשר לקיים שם מצוות הקהל. והאדר"ת מכריח כדעתו, שכן אם אכן אפשר לקרוא הקהל מחוץ לעזרת נשים, מדוע כשחל בשבת נדחה המעמד למוצאי שבת, הרי היה מן הראוי שיעשוהו בעתו ובזמנו בהר הבית - שהיה בו מקום להחזיק גם שישים רבוא בני אדם, כמבואר בגמרא בברכות (נט.). ובפרט שהר הבית היה מקורה כמבואר בירושלמי (פ"ב דתענית), משא"כ בית המקדש שלא היה מקורה כמבואר במידות (פ"ג) - ו"בודאי יותר טוב במקום מקורה מפני הגשמים, אף שהיא סימן קללה בחג [- וא"כ בסוכות מן הסתם לא ירד גשם], מכל מקום למיחש מיבעי".

חידוש האדר"ת שהקריאה בעזרת נשים היתה לכבוד המלך

ולכן מסיק האדר"ת שבודאי עיקר מקומו בבית המקדש ולא מחוצה לו. אלא שעדיין יש להבין מדוע קבעו חז"ל לקראו בעזרת נשים ולא בעזרת ישראל, ומציע האדר"ת, שנראה שקבעו כן מפני כבוד המלך כדי שיקרא מיושב, שבכך כבודו גדול הרבה. "וראו רז"ל מפני זה לקבוע מקום הקריאה מעט בשינוי מכפי הנראה בתורה שהוא במקום הראיה בעזרת ישראל, משום כבודו". ומוסיף האדר"ת שכבודו של כה"ג מכריע נגד כבוד כל ישראל, שכן במגילה (כא.) מבואר שאין קורין בתורה בציבור מיושב מפני כבוד הציבור, ואילו המלך קרא מיושב. ועוד, שכבודו ואימתו חובה גדולה ויתירה על כל ישראל.

ולפי זה חידש האדר"ת שאפשר שבזמן שמלכי בית דוד הם שקראו, או בזמן שלא היה מלך כלל לישראל והגדול שבישראל קרא [כפי שמאריך האדר"ת לבאר בקונטרסו], באופן זה לא היה עוד טעם לקריאת ההקהל בעזרת נשים - שהרי מלכי בית דוד רשאים לשבת גם בעזרה, ואילו מי שאינו מלך אין לו לשבת בשעת קריאת התורה משום כבוד הציבור גם בעזרת נשים - ואכן יש לומר שבזמנים אלו קראו את ההקהל בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים. ולפי דבריו נמצא שאף שהגמרא הקשתה איך ישב המלך בעזרה ויישבה שהיה זה בעזרת נשים, אין זה רק תירוץ למפרע, שכיון שהיה בעזרת נשים לכן מותר לו לשבת, אלא אדרבה, מאחר ובעזרת נשים מותר לו לשבת, לכן נקבע ההקהל שם.

והנה לדברי האדר"ת נמצא שאף שמבואר בבבלי שהבימה נבנתה בעזרת נשים, הרי שהיו זמנים שבהם נערך מעמד ההקהל בעזרת ישראל, ושם נבנתה הבימה. ומעתה יש לבאר גם דברי הראב"ד שהוזקק לפרש כיצד אין חשש 'לא תטע לך אשירה' בבימת ההקהל, כיון ש'לשעתה היתה', ואף שלדעתו בעזרת נשים כלל אין איסור זה. שכן גם לדעת הבבלי ישנם אופנים שבהם תיבנה הבימה בעזרת ישראל, אף ששם יש איסור זה.

מדוע לא נפרש שההקהל נקבע בעזרת נשים משום איסור 'לא תטע'

ואמנם יש להעיר מנין באמת להראב"ד שבאופנים אלו נבנתה הבימה בעזרת ישראל, ועל כך הוקשה לו שיש לאסור משום 'לא תטע', וחידש ד'לשעתה שאני'. שמא זה גופא הטעם וההכרח שמכוחו קבעו חז"ל שאף שבפסוק מפורש "בבוא כל ישראל להראות" אשר מכך משמע שמעמד ההקהל יהיה בעזרת ישראל, מכל מקום יהיה המעמד בעזרת נשים - לא כדי שיוכל לשבת אלא כדי שיוכלו לקבוע עבורו בימת עץ שעליה יעמוד וממנה ישמעו כל הקהל את אשר ידבר.

אלא שאפשר היה לומר שזה בודאי אינו הטעם לעשיית המעמד בעזרת נשים, כי אדרבה, ייעשה כמשמעות הפסוק בעזרה, ויבנו הבימה מאבן ולא מעץ, וכמו שכתב הרמב"ם שכל האכסדראות שהיו עושים בעזרה או של אבנים או של לבנים. ובאמת הבאר שבע (תמיד כח.) הקשה על טעם הירושלמי שאיחרו מעמד הקהל כשחל בשבת, כיון שלא יכלו לבנות בימה של עץ בבית המקדש מערב שבת, שנראה כנטיעת אשירה. וקשה שיעשוה מאבן ולא יצטרכו לדחות. ותירץ שכך היה המנהג לעשות דוקא מעץ, ויש שנתנו טעם לדבר מדוע היה פשוט להם לחז"ל שיש לעשות הבימה מעץ. ואם נמצא טעם מוכרח לכך שהבימה של עץ, אם כן שוב יש לומר שדין 'לא תטע' הוא שמכריח לעשות את ההקהל בעזרת נשים ולא בעזרה. אמנם לפי האמת מוכח כבר בדברי הירושלמי שאין איסור לא תטע בעצם נטיעת הבימה, אף בעזרת ישראל עצמה - כדעת הירושלמי - וע"כ כיסודו של הראב"ד ש'לשעתה' שאני.