ב"ח/חושן משפט/עט

ב"ח ‏ חושן משפט עט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האומר לחבירו וכו' בפ' הדיינין פלוגתא דאביי ורבא והילכתא כרבא וצריך לומר שמעידין שאותה הלואה היה ביום כך וכך שזה כופר ודאי לוה אותה באותו יום אבל לאחר זמן פרעה וכך פירש"י לשם סוף (דף מא) דאל"כ אע"פ שלוה ופרע דילמא הלואה אחרת היתה אלא ודאי העדים מעידים על אותה הלואה שזה תובעו וזה כופר ודאי לוה אותה אבל על הפרעון א"צ להעיד שעל אותה ההלואה פרעו אלא כיון דלאחר זמן פרעו בשתם אפילו היתה מלוה בשטר קי"ל דאיתרע שטרא כדאיתא התם בתחילת (דף מ"ב) ובכתובות פרק הכותב סוף (דף פ"ד) וכדלעיל בסימן כ"ח וכ"ש במלוה ע"פ מיהו ודאי צריך לפרש דהעדים שמעידים דלאחר זמן פרעו היינו קודם שתבעו לדין אבל היו מעידים דלאחר שתבעו לדין וטען להד"ם פרעו בפניהם אין ספק דפטור הוא מלשלם דליכא למימר הכא הודאת בע"ד כק' עדים דמי דהא ודאי כיון שלאחר שטען להד"ם העידו העדים שלוה ממנו א"כ צריך הוא לפרוע לו ועיין במ"ש בסמוך סעיף ג': ודע דמ"ש רבינו האומר לחבירו וכו' אלא בתבעו בפני בית דין וכפר בבית דין ואמר להד"ם וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ז מטוען אבל בחוץ לב"ד לאו הודאת ב"ד היא ויכול לחזור ולומר לויתי ופרעתי ויתבאר בסימן זה סעיף ז' ולקמן בסימן פ' וכאן קיצר רבינו: ומ"ש לפיכך אם לאחר שפרע וכו' כ"כ בעה"ת שער י"א ונראה דה"ה אם רצה להחרים סתם על כל מי שנטל ממנו ממון שלא כדין דג"כ מוחין בידו ואע"ג דכתב הראב"ד לקמן בסימן פ"ב סעיף ד' גבי שטר דאין מוחין מכל מקום כאן דמדבר בתביעה שבעל פה מוחין עליו שלא להחרים סתם:

ב

כתב הר"י מיגא"ש מי שהודה בב"ד וכו' טעמו דכי היכי דבאומר בב"ד לא לויתי אמרינן דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ואפילו באו עדים שלוה ופרע אין מקבלין עדותן שפרע הכי נמי בהודה בב"ד שחייב לו מנה (אבל) הודאתו כק' עדים דמי ואפילו באו עדים שפרעו אין מקבלין עדותן שפרע הרמב"ם ס"ל לחלק בין אומר לא לויתי מעולם והעדים מכחישין אותו לאומר חייב אני לו ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי והרי אלו עדים דהעדים אינן מכחישין אותו והכי מסתברא מיהו בנמ"י ריש מציעא מפרש דברי הרמב"ם דוקא בטען נזכרתי שפרעתי קודם שבאו העדים אבל אם באו העדים תחלה א"כ אינו חוזר בו אלא מפני עדות העדים וכיון שהודה שהוא חייב סמכינן טפי אדיבוריה ממאה עדים ודבריו נכונים והכי נקטינן. ומשמע לשם דבאומר לא לויתי אפי' אמר פרעתי קודם שבאו העדים לא מהימן וע"ש כי האריך. וע"ל ס"ס פ"ב סכ"ג במ"ש ב"י ע"ש ה"ה ושייך כאן:

ג

א"ל מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני וכו' בפ' שבועת העדות (דף לד) יתיב רב המנונא ויתיב רב יודא וקא מיבעיא ליה מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מאי א"ל רב המנונא והלה מה טוען אי אמר להד"ם הוחזק כפרן אי אמר אין שקלי ודידי שקלי כי אתו עדים מאי הוי א"ל רב המנונא את עול תא ופירש"י הא דנקט ועדים רואין אותו מבחוץ הוא לפי שע"י כך לא הכיר בהם הנתבע. והתוס' פי' שאם היו מבפנים היו יודעים אם היה פרעון או הלואה ולדברי שניהם אורחא דמילתא נקט עדים ראו אותו מבחוץ דה"ה נמי כשהיו העדים מבפנים ותבעו במנה אי אמר להד"ם ובאו עדים שמנה לו הוחזק כפרן אע"פ שלא ידעו אם היה הלואה או מתנה וכו' ולפ"ז נראה ודאי דה"ה בדלא א"ל מנה הלויתיך בפני פלוני ופ' וכו' אלא תבעו בסתם מנה הלויתיך ביום פלוני אי א"ל להד"ם ובאו עדים שמנה לו הוחזק כפרן וכו' והכי משמע מל' הרמב"ם פ"ו שכתב וז"ל ראוהו עדים שמנה לו מעות ולא ידעו מה הן ותבעו בדין וא"ל תן לי מעותי שהלויתיך ואמר מתנה נתת לי או פרעון היו ה"ז נאמן ונשבע היסת ונפטר אמר להד"ם ואח"כ באו עדים שמנה לו בפניהם הוחזק כפרן וכולי עכ"ל הרי שלא הזכיר ועדים ראו אותו מבחוץ וגם לא הזכיר שתבעו וא"ל תן לי מנה שהלויתיך בפני פלוני ופ' וכו' אבל מהרש"ל כתב וז"ל נ"ל דוקא בכה"ג שאמר בפני פלוני ופ' והוא אמר להד"ם ולא השיב מה שנתת לי בפני פלוני ופלוני לא היה הלואה כי אם מתנה אבל היכא שא"ל סתם חייב אתה לי מנה שהלויתיך והוא אומר להד"ם והביא עדים שמנה לו אם יטעון אח"כ דרך מתנה נתתם לי לא הוחזק כפרן עכ"ל ולא נהירא דאם אתה אומר דבתבעו בסתם מנה הלויתיך ביום פלוני ואמר להד"ם וזה מביא עדים שמנה לו בפניהם וחוזר ואמר אותה מנה היה במתנה דמצי למיתרץ דיבוריה ולומר דמה שאמרתי תחלה להד"ם הוא לפי שתבעני בהלואה על זה אמרתי להד"ם שלא הלוהו מעולם א"כ ה"ה בתבעו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני וא"ל להד"ם נמי מצי לתרץ דיבוריה דליכא למימר דכיון שהזכיר לו פלוני ופלוני שהלוה לו בפניהם הו"ל להשים אל לבו ולומר לו אותו מנה שנתת בפני פלוני ופ' היתה במתנה וכו' ומדלא שם אל לבו הוחזק כפרן שהרי בגמרא אמרו ועדים ראו אותו מבחוץ ולא הכיר בהם הנתבע כלל וא"כ לא היה אפשר להשים אל לבו לטעון שמה שנתן לו בפני פלוני ופ' היה במתנה וכו' ואפ"ה נקט תלמודא בפני פלוני ופ' אלא ודאי תלמודא ל' קצרה נקט כלומר שתבעו מנה מניתיך וזה אמר להד"ם ואח"כ מביא פלוני ופלוני שמנה לו בפניהם. ולפעד"נ ודאי דבתבעו אתה חייב לי מנה שהלויתיך ביום פלוני וא"ל להד"ם בין בתבעו בסתם בין בתבעו מנה הלויתיך בפני פלוני ופ' וא"ל להד"ם מצי לתרץ דיבוריה לומר להד"ם שהיה בהלואה אלא במתנה נתתם לי ולא קאמר תלמודא דהוחזק כפרן אלא בתבעו מנה מניתיך וא"ל להד"ם דמשמעו דלא מנה לו מעולם וכיון דעדים ראו אותו מבחוץ דמנה לו מנה הוחזק כפרן וכך הוא משמעות כל הפוסקים דעל מה שתובעו מנה מניתיך השיב להד"ם ואח"כ באו עדים שמנה לו קאמר דהוחזק כפרן אבל בתבעו מנה הלויתיך לא הוחזק כפרן דמצי לתרץ דיבוריה לא היו דברים מעולם שהלויתני כלום: ומ"ש רבינו כאן א"ל מנה הלויתיך וכו' הוא טעות סופר וצ"ל מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני וכו' וכלישנא דתלמודא שאם אין כאן ט"ס אין ספק דלא דקדק בלשונו ורצונו לומר מנה הלויתיך שמניתי לך בפני פלוני ופ' וא"ל להד"ם שלא מנית לי ולא קבלתי מידך כלום. וע"ד זה צריך לפרש לישנא דתלמודא בפ' הדיינים ופ"ק דמציעא דמאי דקאמר בסתם אין לך בידי כלום דר"ל אין לך בידי מעולם כמו שיתבאר בס"ד בסימן זה סעיף ה' וסוף סעיף ט' לדעת הרא"ש ורבינו ודכוותא אפשר לפרש דברי רבינו כאן מנה הלויתיך וכו' דר"ל מנה מניתיך שהלויתיך וכו' והוא דבר פשוט. ובש"ע נמשך אחר לשון רבינו וכתב א"ל מנה הלויתיך בפני פלוני ופ' וכו' וצריך לפרש דבריו כמ"ש לדעת רבינו: ומ"ש ואם יטעון אח"כ דרך מתנה נתנם לי או אם אומר פרעתיו אח"כ אינו נאמן צריך לפרש דהאי פרעתיו אינו אלא שפרעו אחר ההלואה מקמי שתבעו לדין ואינו נאמן דכיון דקאמר להד"ם כאומר לא פרעתי דמי ואפילו העדים מעידים שלוה ופרעו אין מקבלין עדותן שפרעו כמ"ש בתחילת סימן זה אבל אי טעין דלאחר שתבעו לדין ויצא מב"ד פרעתיו היה נאמן כשמביא עדים שפרעו כמ"ש בסמוך סעיף ו' אצל כתב ידו דמיירי לשם שמביא עדים שפרעו לאחר שיצאו מב"ד. מיהו איכא לתמוה טובא דכיון דכאן לא קאמר שהעדים מעידים שלוה ממנו אלא שמנה לו בפניהם לא הו"ל לומר שטוען פרעתי אלא שטוען בפרעון חובי קבלתים וע"כ נראה דט"ס נפל בספרי רבינו. וצ"ל או אם אומר בפרעון חובי קבלתים וכך הוא באשיר"י להדיא וכ"כ הרמב"ם או פרעון היו. ועוד יש לפרש דאין כאן ט"ס ואיירי בטוען פרעתיו אחר התביעה וקאמר דכיון דהוחזק כפרן אינו נאמן לומר פרעתיו אח"כ אלא בראיה:

ד

ואם הכמין לו עדים מבחוץ וכו' לרבותא נקט הכי דהוחזק כפרן אע"פ שהכמין לו בחוץ והא דקאמר דלא הוחזק כפרן אלא על ידי שיעידו ששמעו שנתנו לו דרך הלואה אינו אלא היכא דכשתבעו תחלה מנה מניתיך שהלויתיך והשיב אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היה וכולי דנשבע היסת ונפטר כמ"ש בסמוך ועליו אמר רבינו דאם העדים מעידים שנתנם לו דרך הלואה הוחזק כפרן אף אם הכמין לו מבחוץ אבל אם מתחלה השיב להד"ם כלומר דלא קבל מידו כלום אע"פ שלא ידעו העדים שבהלואה נתנם לו אלא שראו שמנה לו הוחזק כפרן אף על ידי עדים שהכמין לו מבחוץ כדאיתא להדיא בגמרא וכדפירש' בסמוך בסעיף הקודם לזה. ועוד נראה דלא היה צריך לרבינו לפרש דאפילו בהכמין לו עדים הוחזק כפרן דסתמא ודאי משמע בכל ענין וכי היכי דכתב בסמוך בסתם מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני וכו' ולא כתב והכמין עדים כדאיתא בגמרא משום דמסתמא משמע בין הכמין בין לא הכמין והא דכתב רבינו כאן ואם הכמין וכו' אינו אלא לבאר דאיכא לפלוגי בהכמין בין טען להד"ם ובין טען אני לא קבלתי ממנו אלא בפרעון שלי וכולי ולא חששתי להודות לו שהיה דרך הלואה כיון שלא ראיתי עדים דשומעין לטענתו ונשבע היסת ונפטר כמבואר בדבריו בסמוך. וכל זה דוקא בשמעו שנתנו לו דרך הלואה אבל שמעו שהודה שחייב לו מצי טעין משטה אני הייתי בך כדלעיל בסל"ב ולקמן בספ"א:

ה

א"ל מנה לי בידך וא"ל להד"ם וכו' פ"ק דמציעא (דף י"ז) א"ר יוחנן א"ל מנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון כי הא דשבתאי וכולי א"ל להד"ם וכו' ולכאורה משמע מכאן דאין לך בידי כלום היינו להד"ם ולאו היינו פרעתי מדקחשיב ליה הוחזק כפרן ותו מדקאמר כי הא דשבתאי וכו' וגרסינן גבה להד"ם וכך כתב המרדכי לשם והוא דעת רב האי גאון שכתב רבינו בשמו בסמוך סוף סעיף ט' אבל רבינו תופס עיקר כסברת הרא"ש דאין לך בידי בסתם לא הוחזק כפרן דהיינו פרעתי אלא דוקא דקאמר בפירוש אין לך בידי מעולם דהיינו כאילו אמר להד"ם ולפיכך שינה לשון התלמוד כאן וכתב דא"ל להד"ם וה"ה פי' דהך דר' יוחנן הוא בעדים מעידין שיש לו עכשיו בשעת תביעה וז"ש שיש לו ולכן הוחזק כפרן עיין עליו רפ"ו דטוען ועי' בסמוך סעיף ט': ומ"ש וה"ה נמי לטוען להד"ם והוציא המלוה שטר בעדים וכו' כ"כ בעה"ת ריש שער י"ב. ונראה דלפי דאיכא למימר הכא דלא קאמר להד"ם אלא על מה שטענו בע"פ אבל מה שנתחייב לו בשטר דליכא למיכפריה לא קאמר עליה להד"ם וקא"ל דאפילו הכי הוחזק כפרן הוי בזה ואין המלוה צריך לישבע אפילו אין נאמנות בשטר:

ו

ומ"ש וכן נמי אם הוציא עליו כתב ידו וכו' כלומר ל"מ בעדים או בשטר בעדים דהוחזק כפרן על פי עדים אלא אפילו ע"י כתב ידו נמי הוחזק כפרן דהיינו שהוציא עליו כ"י שחייב לו ואמר להד"ם וזה אינו כ"י אם אח"כ הוחזק כ"י בב"ד או שבאו עדים שהוא כ"י ה"ז הוחזק כפרן ומשלם וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מטוען ע"ש וה"ה בתובע תחלה בעל פה מנה לי בידך ואמר להד"ם ואח"כ הוציא כתב ידו הוחזק ג"כ כפרן וכו': ומ"ש דהסכמת הרא"ש הוא דלא דמי לחשוד דכשנגדו נשבע ונוטל הטעם לזה כתב לשם הר"ש דבחשוד לא מתביעה זו הוא פסול אלא מצד אחר אבל הכא דמתביעה זו הוחזק כפרן נוטל שכנגדו בלא שבועה:

ז

ואינו מוחזק כפרן וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמציעא אהך מימרא דרבי יוחנן: ומ"ש אפי' עד א' מכחישו וכו' אין לפרש שהעד מכחישו בטענתו השנייה שאומר שלא פרע כגון שלא זזה וכולי או שהוא תוך זמנו דא"כ שבועת התורה מיבעי ליה להכחיש את העד אלא ודאי דהעד מכחישו בטענה הראשונה קאמר שמעיד בפני לוה ממנו מנה וכיון שמודה לדברי העד אלא שאומר שפרע נאמן בשבועת היסת דאפילו ב' עדים מעידים דלוה נאמן בשבועת היסת דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים אלא דכאן גרע טפי דטען תחילה להד"ם אח"כ באו ב' עדים מעידים דלוה אכילו לא באו אלא לאחר שכבר חזר וטען פרעתי אינו נאמן בטענתו השנייה להרמ"ה לקמן בסי' פ' אבל כנגד ע"א נאמן והא דכתב רבינו בסי' ע"ה סעיף י"ד דבע"א הו"ל מחוייב שבועה ואי"ל ומשלם היינו דוקא כשבא העד קודם שחזר וטען מיהו קשה בהא דמשמע מדברי רבינו כאן דבחזר וטען אינו יודע והעד מכחישו שלוה נמי נשבע היסת ונפטר ולעיל בסי' ע"ה סעיף י"א כתב רבינו דהוה ליה מחוייב שבועה ואי"ל ומשלם ונראה דהאי אינו יודע שכתב רבינו כאן היינו לומר אינו בידיעתי שאהיה חייב לך כלום וכדי להקל בשבועתו אמר כך דשמא חייב לו איזה דבר ממקום אחר במה שלא תבע אותו עכשיו על כן אומר מתביעה זו שאתה תובעני עכשיו יודע אני שאינני חייב לך ואינו בידיעתי שאהיה חייב לך בשום דבר וכדפרישית לעיל בסי' ע"ה סעיף ז' אצל מ"ש רבינו כדי להקל בשבועתו ע"ש. ויש להקשות אמאי כתב רבינו כאן ע"א הלא רוב הגאונים ס"ל דאפי' אם הכחישוהו ב' עדים נמי נשבע היסת כל היכא שלא באו עדים אלא לאחר שחזר וטען די"ל דרבינו דהזכיר כאן ע"א הוי אליבא דכ"ע דאף להרמ"ה בע"א נשבע היסת ונפטר: כתב ב"י ע"ש הרא"ש בפ' ח"ה דרשב"ם פי' דבמיחה ב' מחאות בתוך ג' שנים המכחישות זו את זו דלא הוי מחאה וכו' דהוחזק כפרן וכמו שלא מיחה דמי ולא נהירא לי דאין אדם מוחזק כפרן אלא ע"פ עדים וכו' עכ"ל הרא"ש. ולקמן בסי' קמ"ו סעיף י"א כתבתי שגם רשב"ם ס"ל כדעת כל הגאוני' ולאו דוקא הוחזק כפרן ממש קאמר וע"ש:

ח

וכן נמי אפילו הכחישוהו עדים וכו' תלמוד ערוך בפרק ח"ה (דף ל"א) וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמציעא: ומ"ש אבל אם התובע וכו' ואומר זה אתם עדים כאומר לא פרעתי דמי כתב ב"י דמדברי הרא"ש מוכח דכשהתובע אומר אתם עדי ושתק הו"ל הודאה יא"כ מ"ש רבינו ואומר זה אתם עדי לאו דוקא דה"ה אפי' שתק כשאומר הלוה אתם עדי עכ"ל נראה מדבריו שהבין דמ"ש רבינו ואומר זה אתם עדי דעל הנתבע קאמר שצריך נמי לומר אתם עדי. וליתא דפשוט הוא דאתובע קאמר ואומר זה אתם עדי ואפי' שתק הנתבע ואין לדקדק הלא כבר כתב אבל אם התובע אמר לעדים שכפר בפניהם אתם עדי וכו' ומה צורך עוד לכתוב ואומר זה אתם עדי דהדבר ברור דסוף דבריו אינם אלא לבאר הדין בטעמן דמאחר דכשתבע אותו תחילה בפני עדים השיב לא לויתי ואומר התובע הזה בפניהם אתם עדי אפילו שתק הנתבע כאומר לא פרעתי דמי וכדלעיל בסימן ל"ב ולקמן בסימן פ"א ולפיכך אם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן ולאפוקי אם השיב אין לך בידי כלום וא"ל אתם עדי וחזר ואמר פרעתי דנאמן דמצי לפרש דבריו דאין לך בידי כלום דקאמרת היינו לפי שפרעתי כבר כמו שיתבאר בסמוך ס"ס ט':

ט

ובעל התרומות חילק וכתב וכו' הב"י נתקשה לו לדברי רבינו דנראה מדבריו דג' מחלוקות בדבר וליתיה וכו' ע"ש שהרבה להשיב על דברי רבינו ולפע"ד נראה דמ"ש רבינו ובעה"ת חילק וכו' לא קאי אדברי הר"ר יונה דסמיך ליה אלא אעיקרא דדינא קאי והוא מ"ש רבינו בתחילת דבריו ואינו מוחזק כפרן אלא הכופר בב"ד אבל לא בחוץ לב"ד וקאמר עכשיו שבעה"ת חולק דבכופר בב"ד נמי איכא צד שאינו הוחזק כפרן ומאי דכתב קודם זה דברי ה"ר יונה הוא כדי להשלים הדין דכופר חוץ לב"ד וקאמר דה"ר יונה חולק בו ואח"כ הביא דברי בעה"ת שחולק בכופר בב"ד וזהו דרכו של רבינו בחבורו וכמו שנתבאר לעיל בסימן ל"ט סעיף י"ג ע"ש ולפי שלא הרגיש ב"י בזה כתב על דברי רבינו שאינן מכוונים כראוי ואינו כן אלא מכוונים וברורים: א"ל מנה לי בידך וכו' במשנה בפ' הדיינים שנינו בסתם אין לך בידי חייב ולפיכך פי' רבינו האי שלשון אין לך בידי כמו להד"ם אבל רש"י כתב וז"ל אק לך בידי חייב כגון שאומר להד"ם וכתב הרא"ש דרצונו לומר שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא שהרי פרעתיו לך ומיתרץ דיבוריה הוי ואין סותר הראשונים עכ"ל וכ"כ הרמב"ם רפ"ו מטוען וכתב הרב המגיד שזה פשוט שאין לך בידי אין משמעו שלא לוה מעולם. ובהגהות לשם כתב שכ"כ רבינו האי דלא הוחזק כפרן אלא כשהשיב להד"ם וזהו דלא כמש"ר בשם רבינו האי גם הסמ"ג בעשה (דף חפ"ב:) כתב כהרמב"ם וכך מבואר בדברי בעה"ת שהביא רבינו בסמוך וז"ל ובעה"ת חולק שיכול לתקן לשון אין לך בידי כלום דר"ל החזרתי לו פקדונו או פרעתי חובו והכי נקטינן דלא כמ"ש רבינו ע"ש רבינו האי ודלא כמרדכי פ"ק דמציעא וע"ל בסעיף ה' ובמ"ש לשם בס"ד:

יג

מי שנתחייב בב"ד בין אמרו צא תן לו וכו' בפרק קמא דמציעא תחלת (דף י"ז) פליגי בה אמוראי אליבא דרב נחמן ופסקו הפוסקים כרב זביד דאין חילוק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו אלא בכפרן: ומ"ש בשם הרמב"ם לפיכך בקיאי הדעת שבספרד וכו' ספ"ז דטוען. וקשה דכאן משמע דאינו נאמן לומר לטעון פרעתי כנגד פסק דין ולעיל בסי' ל"ט סעיף י"ב כתב בשם אבי העזרי שנאמן וכתב מהרש"ל דכאן ר"ל שבא לב"ד לכתוב לו הודאתו גמור בשטר כפי הפסק שפסקו עליו אין כותבין ולאו דוקא פס"ד קאמר כאן דפשיטא דיכולין לכתוב פסק דין כיון שנאמן לומר פרעתי אבל כנגד כתב הודאה לא מצי טעין פרעתי דהו"ל שטר ממש שהרי כתב בו בפנינו הודה גם בסי' ל"ט לא כתב רבינו אלא שלא יתנו לו כתב הודאה אבל פסק דין יכולין ליכתוב וליתן לו עכ"ד ולא נהירא לי אלא אפילו פסק דין לא יתנו לו לכתחילה דשמא יבא ויתבענו בו כדי לגבות ממנו פעם שנית ואע"ג דנאמן לומר פרעתי מ"מ יזקיקנו לידי שבועה וכדי שלא ישבע יתפשר עמו ברצי כסף והשתא איכא גרמא בניזקין ולכן לא יכתבו לו לכתחילה וכבר התבאר זה בס"ד בסי' ל"ט סעיף י"ב ע"ש:

טו

בד"א דציית דינא וכו' פי' הא דנאמן לומר פרעתי לאחר שיצאו מבית דין ושלכך אין כותבין לו פסק דין בלא דעת הלוה דוקא היכא דציית דינא דהיינו שקיבל עליו בפני ב"ד לפרעו ויצא מלפניהם דאמרינן שמא פרעו אבל אם יצא מלפניהם בסרבנות וכו' שאמר לפני ב"ד לא אשלם לו ולא אציית לפסק דין שלכם אינו נאמן לומר פרעתי וכותבים לו פסק דין ונראה דמ"ש ושמתוהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דכל העומד בדין ומסרב משמתינן אותו וה"ה אפי' לא שמתוהו נמי מיד שמסרב כמלוה בשטר דמי וכדכתב בסוף דבריו שכל העומד בדין והוא מסרב כמלוה בשטר דמי דלא הזכיר אלא שהוא מסרב בלחוד ואפ"ה כמלוה בשטר דמי ובספר בעה"ת שער י"ב סי' ב' כתוב ע"ש הראב"ד וז"ל או שיצא מלפני ב"ד בסרבנות ושמתות וכו' משמע כדפי' דכיון שיצא מלפני ב"ד בסרבנות ושמתות כלומר דמשעה שיצא מלפני ב"ד בסרבנות חייל עליה דין שמתות וחשיב כמלוה בשטר אע"פ דלא שמתוהו ואינו נאמן לומר פרעתי ואם בא לב"ד כותבים ונותנין לו ודכוותא צריך לפרש מ"ש רבינו ושמתוהו דלאו דוקא שמתוהו וכדאמרן נ"ל ודלא כמ"ש מהר"ן כהן דוקא דשמתוהו: ומ"ש אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי וכו' הא דקאמר אפי' היינו משום דסד"א כיון דאמר פרעתי אע"ג דאינו נאמן לגבי דידיה כיון שיצא בסרבנות וגובה מבני חרי מ"מ ממשעבדי לא גבי כיון דקאי לוה ואומר פרעתי ואין כאן שטר ביד המלוה להכי אמר דאפילו ממשעבדי גובה דכמלוה בשטר דמי. והא דלא כתב רבינו כאן דאפי' לא יצא בסרבנות אלא שיש עדים שלא פרעו או שהוא מודה שלא פרע א"נ בשטען בב"ד שאין לו לפרוע והשביעו אותו בתקנת הגאונים דבכל אלו נמי כותבין בלא דעת הלוה וגבי ממשעבדי כדכתב בעה"ת ע"ש הראב"ד ומביאו ב"י כאן זהו לפי שכבר כתב כך רבינו בסי' ל"ט סעיף י"ב ע"ש התוס' גבי דין הודאה בב"ד אבל כאן דמיירי בדין טוען ונטען לא כתב אלא דין סרבנות דשייך ליה דביצא בסרבנות אינו נאמן לומר פרעתי וכו' אבל לא יצא מסרב וכו' עד סוף הסימן הוא ע"פ מה שפי' הרא"ש בפ"ק דמציעא ומביאו בית יוסף:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.