תומים/חושן משפט/עט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט עט

(א) ואמר. להד"ם וכו' ואם אמר לא לויתי יש בתו' שם בשבועות דף מ"א ע"ב ד"ה לא לויתי שני תי' לחד תי' באמת באומר לא לויתי יכול לפרש דבריו לא עמדתי בהלואה ופרעתי רק באומר להד"ם בזו ליכא לפרש כן ולחד תי' אף באומר לא לויתי לא מצי לפרש דבריו דהאומר בב"ד מידק דייק לומר דבריו ברורים ומסתימת הפוסקים משמע כתי' ב' וגם בתו' בס' כריתות משמע ג"כ הכי דכל קושיא התו' מהך דכריתות באומר לא נטמאתי והעדים מעידים דנטמא דמפרשינן דבורו לא עמדתי בטומאתי כי טבלתי ושם תי ריב"א דלגבי קרבן נאמן על עצמו לפרש דבריו אבל לא לגבי חבירו לפטור מתשלומין, וגם כל קושית התו' מהך דלא נטמאתי והרמב"ם בפי"א מהלכות שגגות פסק בהך דלא נטמאתי גופי' א"נ לומר לא עמדתי בטומאה וטבלתי ועיין שם מ"ש הכ"מ והלח"מ ובחידושי הארכתי:

(ב) שהרי. זה הוחזק כפרן הוא לשון הרמב"ם וכבר השיגו הראב"ד דאין צורך לזה הטעם והיינו דהא מוכחש מעדים ומהודאת פיו והש"ך בסעיף קטן ג' כתב דקמ"ל אפילו יטעון אחר כך פרעתי דתו א"נ לעולם ואין לשון הרמב"ם מורה ע"ז כי לא נזכר מזה דבר. ול"נ ודאי אם בא הלוה להשביע למלוה שלא נפרע א"צ טעם כלל דאיך ישבע שלא פרע והעדים מכחישין כמ"ש המ"מ ועוד דהא מחייבים אותו לפרוע וכי נחשדו העדים דמשקרי רק ע"כ אמרינן הואיל והודה דלא פרע ה"ל הך פרעון מחילה ומתנה כמ"ש בטענו בחיטין והודה בשעורים דה"ל מחילה ולפ"ז איך ישבע הא הפרעון נמחל. אבל נראה לכאורה אם הלוה יטעון ישבע לי המלוה שהוה לי דחייב המלוה לישבע דאם ישבע שהלוהו לא ישבע להכחיש העדים אדרבא העדים מסייעין לו ולא קשה צורך שביעה למה הא עדים מסייע ליה זה אינו דהא המלוה מודה דהנך עדים שקרי נינהו דהא העדים העידו שפרעו והוא אמר דלא נפרע ואיך יסייע עצמי בהעדת עדים מה שהוא בעצמו מודה דהעידו שקר בב"ד והשתא בהימנו כבי תרי ועדים מעידים שפרעו דמ"מ צריך לפרוע ויכול להטיל עליו שבועה משום דפסלינהו לסהדי מכ"ש כאן לפי טענתו מודה דעדים העידו שקר בב"ד ואיך לא יזקיקו לשבועה ולכך נתן רמב"ם טעם דהואיל דהוחזק כפרן לא תקנו חז"ל שבועה דלא תקנו היסת לאנשים כפרנים ומוחזקים לשקרנים עפ"י עדים בב"ד וטובא קמ"ל ולחנם השיגו הראב"ד:

(ג) ואיני. חייב לך וכו' והקשה בט"ז מה בכך דאמר איני חייב לך הלא יש לפרשו דלכך אינו חייב לו הואיל ופרעו ולא דלא לוה כלל ומדברי הש"ך בס"ק ז' נראה דעתו ליישב תמיה' זו ומפרש דאמר לכך איני חייב לך דיש לי כנגדו בידך והעדים מעידים שאין לו בידו אם כן הוחזק כפרן ואין זה סובל דברי רשב"א ומחבר דלא נזכר דעדים מעידים שאין לו בידו רק דהוי כאומר לא פרעתי ומה קמ"ל כיון דמוכחש מעדים במה שטען:
ויותר. נראה דקאי על בו ביום דאמר אתה חייב לי באחד בניסן מנה והשיב יתכן דאני חייב אז רק אתה חייב אז כמו איתי סך לי ואם כן הוי כאומר אתה חייב אז לי ולא אני לך ואם באו עדים שבאותו יום לוה הרי הוחזק כפרן דאימת פרע קודם אחד בניסן הרי הלואה מאוחר לפרעון ואם אח"כ הרי הודה דבאחד בניסן לא היה חייב ומודה דלא פרע אח"כ ודוק כי נכון הוא:

(ד) אבל. אם באו עדים תחילה וכו' זהו מ"ש הנ"י ליישב קושית הר"ן על הרמב"ם מהא דאמרינן ריש ב"מ מה לפיו שאין בהכחשה והזמה ופי' רש"י דאם אמר אני חייב לך מנה אע"ג דהכחישוהו עדים ואמרו אינך חייב לו כלום מכל מקום חייב וקשה ה"ד אי דאף לאחר הכחשת עדים עדיין עומד בדיבורו הרי מתנה בעלמא דקיהיב ליה ואי דחוזר לדברי עדים ואמר נזכרתי הרי לדין של רמב"ם באמת מהני. ולתרץ זה כתב הנ"י חילוק זה ובין אמר נזכרתי קודם שבאו עדים ובין אמר נזכרתי אחר כך ואולם המגיד משנה בפ"ד מהלכות טוען דכתב דקשי' ליה לרמב"ם מהך דלוה אומר מחצה נפרע ועדים מעידים כולו דפורע מחצה ולמה לא יטעון נזכרתי וכו' ש"מ דלא סבירא ליה לחלק כמ"ש הנ"י דאל"כ מה קושיא שם איירי דלא אמר נזכרתי עד שבאו עדים. וכ"כ הש"ך דמ"מ חולק ומסתברא כדעת המ"מ כי אין טעם לחלק דהא אם לא באו עדים כלל והיא אמר נזכרתי דפרעתי אינו נאמן רק כל נאמנותו של זה מכח עדים ואם כן איך יגרע הימנו' באומר כשבאו עדים הלא על זה נשען כל נאמנותו ועוד וכי נחשדו העדים לשקר ח"ו רק אנן אמרינן הודאת פיו מחייב ליה והרי אומר נזכרתי והסמ"ע ביקש לומר די"ל אולי על פרעון אחר אמרו ואין לזה טעם דאם כן אף באמר קודם לעדים דלמא עדים על דבר אחר אמרו והוא אינו נאמן זולת עדים ועוד הא עדים אמרו בפי' על זה החוב ואיך נשיאן לדבר אחר להוציא ממון. וכל דינו של הנ"י מכח קושיא הנ"ל וכבר עמד בזה הריטב"א בב"מ ותי' בדוחק ובאסיפת זקנים הביא תי' בשם הרשב"ץ דלעולם מיירי דעומד בדיבורו ואי קשה אם כן היינו מתנה מי לא עסקינן דהקנה כל נכסיו לאחר ומשום מתנה א"א רק מכח הודאה מחייבין ליה. וע"ש ועכ"פ לא סבירא ליה הך חילוק של הנ"י. ולענ"ד נראה דלק"מ דאם טוען חייב אני לך ועדים מעידים דפרע שפיר יש לומר שכחתי הפרעון ושכחה שכיח אבל באומר לויתי בו ביום ועדים מעידים דבו ביום לא לוה כי עמם היה ולא זז ידו מתוך ידם בזו אם חוזר ואומר האמת כדברי העדים אף לרמב"ם אינו נאמן דמה שייך שכחה לומר דנעשה מעשה ולוה מה שלא היה דברים מעולם ולא לוה כלל זהו אין שכיח דיגרום השכחה. וגבי שכיר אמרו בעה"ב טרוד בפועלים ושוכח הפרעון אבל קציצה מדכר דכיר דהוא תחילת החיוב זהו אין גורם הטרדה ושכחה ומכ"ש שיאמר שלוה מה שלא היה דברים מעולם וא"כ א"ש בגמרא מה לפיו שכן אין בהכחשה והזמה דאיירי דאמר לויתי ועדים אמרו לא לוה ועיין באסיפת זקנים שפירש בשם ר"ח דהזמה לא שייך בפיו דאמר באחד בניסן לויתי מנה מראובן בלוד ועדים מעידים שעמם היה ביום ההוא בירושלים. וכן בהכחשה לא זז ידינו מתוך ידך ולא לוית וא"כ אף דחוזר לדברי עדים לא שייך בזה שכחה כלל וא"ש ומכוונים דברי הרמב"ם לדברי ר"ח ומדויק לשון הזמה ג"כ ולק"מ. ולכן כיון דרוב מפרשים לא ס"ל חילוק של הנ"י ובלא"ה לא מסתבר פשיטא דמצי הלוה לומר קים לי ואפילו אמר נזכרתי אחר כך פטור מתשלומין יברור:

(ה) בפני. פלוני ופ' כתב הסמ"ע והב"ח בשם מהרש"ל דוקא באמר בפני פ' ופ' דה"ל לשום אל לבו דבר הנעשה בפניהם ולומר תיכף בב"ד זה לא היה בהלואה. רק במתנה וכדומה אבל באומר התם מנה הלויתיך והלה משיב להד"ם ובאו עדים שמנה בפניהם יכול לומר במתנה היה וכתב הסמ"ע דברי טעם הם והב"ח חולק וכ"נ דעת הש"ך ולענ"ד נראה כי דין זה צ"ע אף כי וודאי דאין כוונת המהרש"ל דיזכיר דוקא פליני ופלוני דהא אמרינן ועדים מבחוץ ופי' רש"י ולא הכיר הנתבע בהם ומ"מ הוחזק כפרן אלא כוונתו דוקא במזכיר לו עדים דכיון דשומע דהיו עדים והוא ידע דעדים היו אז באותי מעמד ה"ל ליתן אל לבו אבל באומר סתם מנה הלויתיך מה יתן אל לבו מה שלא היה בהלואה כלל ומה ישיב יותר מלהד"ם ולא הלויתני וכי כרוכלאי יאמר מה שעסק עמו כל הימים וכמה מתנות ופרעון הגיע לו מאתו דבר זה רחוק משכל. ולכך דייק רש"י מבחוץ ולא הכיר הנתבע בהם פי' דידע מעדים רק לא הכירן מי המה ולא פירש דלא ידע מהן דודאי ידע רק לא הכירן מי המה ועכ"פ ידע דהיו עדים במעמד וה"ל ליתן אל לבו כשזה מזכיר לו שהלוהו בעדים דאולי כוונתו על זה המעשה דנעשה בעדים. וגדולה מזה י"ל דאם אמר מנה מניתיך והוא אומר להד"ם וע"א מכחישו דאין כאן חיוב שבועה דעל ע"א לא מדקדק לידע ולשים אל לבו ולכך אם היה שני עדים זא"ז בזה אופן לא מצטרפי ואינו דומה להלואה אחר הלואה דאין זה כלל נותן אל לב בשאינו שני עדים במעמד הענין ולכך לא הוחזק כפרן וכן יש ראיה מדברי ראב"ד בבעה"ת שער י"א ח"ב ד"ב דהקשה ל"ל עדות מיוחדת כשר בד"מ הא אפי' הלואה אתר הלואה מצטרף ותירץ דאתיא להך גוונא מנה מניתי בעדים ואמר להד"ם ועדים מעידים שראו אפילו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה מצטרף ועדיין קשה הא אף בזה זא"ז מצטרפין כמו בהלואה אחר הלואה ועדיין ק' מה קמ"ל וכן הקשה הג"ת. אבל לפי הנ"ל ניחא דבזה אין מצטרף דאין נותן לב לדעת ולזכור כשלא היו ב' עדים במעמד העסק ודברי מהרש"ל ז"ל לכאורה מוכרכים. אך ממ"ש בס"ק אח"ז מוכח מדברי בעה"ת להיפוך דאפילו בהכמנה ולא ידע מעדים מ"מ אי טען להד"ם הוחזק כפרן. ולכן דין זה צ"ע:
והנה. הב"ח רוצה לחלק בין מנה מניתיך דה"ל לאסיק אדעתא משא"כ באומר הלויתיך דלא אסיק אדעתא על מנה דלא היה בהלואה כלל והסכים עמו הש"ך ולא נראה דברמב"ם וכן בטור וש"ע נאמר להדיא תן לי מנה שהלויתיך ורמב"ם דייקנא היה לבל שנות הדברים שהדין תלוי בו. וגם לא הבנתי בתבע מנה מניתיך ע"כ יפרש דבריו דהי' בהלואה דאל"כ מה תובע ממנו ואם מפרש דהיה בהלואה עדיין י"ל לא שמתי לבי על הנתי' שאינה בהלואה כלל. ולכן אין לזוז מסתימת ל' כל מחברים. ועיין אורי' ס"ק י"ג דהכי דייק לישנא דטור ומחבר כמהרש"ל:

(ו) אבל. אם טען וכו' דברים אלו אמורים בבעה"ת שער י"א ח"ב ד"ב והביא ראיה מהא דאמרינן מנה מניתי לך ועדים רואים אותו בחוץ דאמרינן והלה מה קטען אי להד"ם הוחזק כפרן אי אמר אין שקלי ודידי שקלי כי אתו עדים מה הוי דהא אמר אין שקלי ודידי שקלי וכו' עכ"ל ויש להבין מה ראי' יש משם דלא קאמרי העדים דקיבלו בתורת הלואה רק ראו מנין סתם פשיטא די"ל בתורת מתנה או בתורת פרעון קבלתיו אבל בשומעם שמקבלן בתורת הלאה באמת אינו נאמן לומר אמתל' באלה וצריך לומר דא"כ מה קשאל והלה מה טען דלמא השאלה היה כך עדים ראו אותו מבחוץ ושמעו דנתן לו בדרך הלואה ולכך השאלה אי יכול לומר אמתל' או לא ורב המנונא דחיפש כל צדדי השאלה ונסתפק אי דטען להד"ם או דידי שקלי ולמה לא עמד בזה להכניסו ג"כ בגדר הספק דאי אמרו שמסרו לו בתורת הלואה והלה אומר אמתלא. אלא ודאי דאף זה בכלל מאמרו אין שקלי ודידי שקלי דמהימן ישמעו עדים מה שירצו כיון דלא ידע מהעדים מהני אמתלא ואי איירי דראה עדים רק לא הכירן פשיטא דלא מהני אמתלא ואל"כ בטלת כל מלוה בעדים ולפ"ז מוכח מזה דאפילו ראו העדים גוף הנתינה ושמעו דקיבל בתורת הלואה מ"מ כל שיכול ליתן אמתל' נאמן דהא מבואר בגמ' דעדים רואים אותו מבחוץ ועדות מיוחדת זה מחלון וזה מחלון זה מכשירן כמ"ש הראב"ד ש"מ דבעי ראיה וכן משמע ג"כ מהא דמביא ראיה דהכמנה לא מועיל ונאמן באמתל' מהא דאמרינן שאין מכמנים עדים אנא למסית ומדיח ואלו במסית בעינן שיראו עדים אותו כדאמרינן סנהדרין דף ס"ז הן רואין אותו ושומעין קולו ופירש"י דאי לא חזו ליה אע"ג דשמעו קליה לא מצי לאסהודי עליה וש"מ דבנדון זה אפילו חזו ליה לא מועיל. וזהו דלא כש"ך ס"ק י"ג דכתב דוקא דעדים לא ראו הלואה בעיניהם רק שמעו שנתן לו דרך הלואה אבל ראו הלואה ממש בעיניהם אינם יכולים לטעון שום טענה. ומזה מבואר ההיפוך מכל ראיה של בעה"ת ומה שהוכיח הש"ך מהא דלקמן בסי' פ"א סי"ב כל שראו הלואה אפילו בהכמנה מעידים עליה הינו לענין דלא יכול לטעון להד"ם או במקום שאין לו אמתל' אבל במקום דאיכא אמתל' נאמן. ויפה העלה לדינא הג"ת דלא טענינן ליתמי אולי היה חי היה נותן אמתל' דמן הסתם מחזיקין בחזקת הלואה ולכך מעידים בסתם עליו כמ"ש הש"ע אבל באמת אי טען אמתל' נאמן אך לפ"ז דס"ל לבעה"ת דבהך עדים רואים אותו מבחוץ דיכול לומר דידי שקלי אפי' בהלואה הואיל והיה בהכמנה ש"מ דרואין אותו מבחוץ פי' בהכמנה ומ"מ קאמרינן בלהד"ם הוחזק כפרן וזה סתירה לדברי מהרש"ל הנ"ל ודוחק לומר דאף דמתחילה היה בהכמנה אבל אח"כ נתוודע לו כדמשמע בפני פ' ופ' וזה דוחק:

(ז) אבל. לא לממון אחר כתב הרשב"א בתשובה תתק"ה ראובן שמוציא שטרות על שמעון ונתברר דגנב מקצת שטרות שהיה בביתו ראובן הוחזק כפרן על כל השטרות שמוציא על שמעון והביאו הסמ"ע והש"ך פקפק דלמה יפסלו שארי שטרות ואפשר דרשב"א לשיטתו דס"ל חשוד שא"י לישבע מפסיד וזהו חשוד דנתברר דגנב מקצת שטרות אבל לפי דקי"ל דחשוד גובה שטרו ליתא לדין זה. ובאמת בגוף תשובה מבואר דשמעון מת ואלמנתו מביאה ראיה דגנב שטרות. וא"כ דבא לפרוע מנכסי יתומים לכ"ע אין חשיד גובה דהיינו הך דרב ושמואל אין אדם מוריש שבועה לבניו וכמבואר לקמן ש"ע סי' צ"ב סי"ב וש"ך שם ס"ק י"ד ולק"מ אך לפי זה אם שמעין חי ליתא לדינא של רשב"א כמ"ש הש"ך אבל באמת המעיין ברשב"א יראה לא מטעם חשוד פוסל לשטרות רק כיון דגנב מביתו א"כ אזלת חזקה שטרך בידי מה בעי דבאמת היה ביד הלוה רק הוא גנבם ואיתרע חזקה דהא חזינן דגנב מביתו שטרות ופשוט:

(ח) ובאו. שני עדים וכו' ועיין סמ"ע דכתב ב' דעות אם אמר לא לויתי ובא ע"א שלוה וחזר ואמר פרעתי אי דנין בו משאיל"מ או לא כי דעת הרמב"ם וכ"כ הטור ומתבר בסי' ע"ה דדנין בו משאיל"מ אבל הרשב"א ס"ל לא דנין ביה ונשבע היס' שפרעו ונפטר ודעת הסמ"ע דהטור כתב בזה הסי' נשבע ונפטר הוא דעת רשב"א וכבר צוחו אחרונים דא"כ הטור סותר דבריו פעם כה ופעם כה. ואני מוסיף לשיטת הטור דס"ל מגו לפטור מן שבועה אמרינן א"כ אף ש"ד ליכא באומר לא לוה וע"א מעיד שלוה מגו דבעי אמר לויתי רק פרעתי והוה נאמן בהיסת ודבר זה לא שמענו בהכחישו העד דלא יתחייב ש"ד ולכן ברור דהטור הואיל ועיקר כוונתו להודיע בזה הסי' אם הוה הוחזק כפרן נקט מילתא במקום דלא שייך משאיל"מ ולהודיע דאפילו על גוף הטענה שאמר מתחילה להד"ם נשבע היסת שפרע והיינו כגון דתבעו שטרות או שכירות הקרקע דלית ביה ש"ד ולא דנין ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם כנודע רק ה"א הא הוחזק כפרן וזה אמר שלא הוחזק כפרן. וא"ש ובהכי ניחא מ"ש דטען א"י דפטור דקשה בממ"נ אי טען אינו יודע אם פרע הא חייב לשלם ואי א"י אם לוה והעד הוא שמעיד שלוה הא מתוך שאיל"מ וע"ש בב"ח וש"ך דדחקו בזה ולפמ"ש ניחא דמיירי מהנך דלית ביה ש"ד ולכך בטוען א"י אף דהעד מעיד דלוה פטור דלית ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם וא"ש: ואמת כי מתחילה עלה ברוחי דדעת הטור לחלק בטוענו מפי עצמו והעד מעיד גם כן דחייב הוא דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל בטוען עפ"י העד כיון דדעת הרבה מחברים דאין זוקק לשבועה כלל די דנימא דיתחייב לישבע אבל מ"מ אין ראוי לדון בו מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דבלא"ה הרשב"א חולק וס"ל לעולם לא אמרינן ביה בכה"ג מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולכך לעיל בסי' ע"ה כתב הטור טענו לו מנה בידך וכפר והביא ע"א והכחישו דהרי דהתביעה היה זולת העד טענת ברי מהתובע ולכך פסק משאיל"מ משא"כ כאן סימן ע"ט כתב סתם וע"א מכחישו דמשמע דכל הכחשה היה מפי עד כי התובע לא ידע זולתו ולכך פסק כרשב"א ולק"מ: אך הואיל ולא מצאתי חילוק זה במחברים וגם עדיין יקשה במ"ש הטור בטוען א"י דפטור ובתי' הראשון הכל מיושב נעל"ד נראה עיקר כתי' ראשון והמעיין יבחר אבל עכ"פ לדינא העיקר כרמב"ם דדנין ביה משאיל"מ בכל גווני:

(ט) משום. שראה העדים שבאו פי' הש"ך דהיו עדים ממשמשים ובאים וניכר הדבר שמחמת ביעתותא קמודה ועיין לעיל בסי' י"ד בסופו כתב הש"ך דמשמע מדברי הרא"ש ורי"ו דבכה"ג לא הוי הודאה והוחזק כפרן ואמת דכן משמע ברא"ש אמנם מ"מ להלכה נראה דהם סוברים דהלכה כראב"ש דאמר ראה עדים שממשמשים ובאים והודה לא הוי מודה בקנס דמחמת ביעתותא הודה וכ"נ דעת הנ"י בפרק מרובה דכתב בזמננו אי תפוס קנס והוא הודה לא הוה מודה בקנס דהוי הודאה מחמת ביעותית'. אבל מ"מ נראה דדעת הרי"ף ורמב"ם בפסקים דלא כראב"ש דהא העתיקו מילתא דרב סתם דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור ולא חילקו אם היה הודאה מחמת ביעתות' או לא וכן קי"ל הלכה כסתם משנה בסוף מסכת שבועות ומוקמינן כרבנן דאפילו ראה עדים מ"מ הוה מודה בקנס ופטור. ומה שטרח הגמרא לאוקמי רב ככ"ע אין כאן ראיה כי כך אורחא דגמרא להדר שיהיה מילתא דאמוראי ככ"ע אבל לא בשביל כך נפסוק כיחיד במקום רבים ונגד סתם משנה. ולעיל סימן א' פלפל הטור אי בזמנינו הוי הודאה בקנס ולא הזכיר כלל מסברת הנ"י הנ"ל ש"מ דס"ל דאין הלכה כראב"ש כלל וכן פסק ביש"ש:
אמנם. אם באו והעידו שלוה ואמר פרעתי והוכחשו והוזמו אותן עדים ואח"כ באו עדים אחרים שהעידו שלוה נראה דהוי כמודה לאחר שבאו עדים וה"ל הוחזק כפרן: דכן נראה דפליגי שם בב"ק דף ע"ה ע"ב אי באו עדים והודה בקנס והוזמו ואח"כ באו עדים דס"ל לרבנן דלא הוי מודה בקנס הואיל והיה עדים ראשונים ועיין ברשב"א לב"ק דכתב דכן הוא דעת רש"י וראב"ד דלא ס"ל כראב"ש כי אם כרבנן ומ"מ ס"ל לחכמים דלא הוי מודה בקנס וכ"כ היש"ש אף דלא קי"ל כראב"ש מ"מ הלכה כחכמים וא"כ ה"ה בזה דהוחזק כפרן דמ"ש דהא הפוסקים מדמו הך מילתא להך דשם גבי קנס:

(י) אתם. עדים וכו' אע"ג דלקמן בסי' קמ"ו סכ"ד הביא דעת ר' יונה בשם יש מי שחולק דאף דאמר חוץ לב"ד של אבותי ולא של אבותיך שוב א"י לטמו בב"ד של אבותי היה דלקחו מאבותיך ונתן ר"י הטעם דהוא בא לזכות עצמו באותו טענה ומכלל הטענה הורה בחובתו תו לא צריך אתם עדים ואף כאן הא נתכוון לזכות עצמו דאמר לא לויתי ומכלל זה יוצא חובתי דהודה דלא פרע וא"כ ה"ל למחבר לכתוב ג"כ מי שחילק דאפילו חוץ לב"ד א"צ א"ע. ונראה דס"ל למחבר בשלמא התם אמר בפי' ולא של אבותיך ולכך לא אמרינן נתכוון להשטאה משא"כ כאן באמת אלו אמר ולא פרעתיך פשיטא דלהך דיעה לא צריך א"ע אבל זה שאמר לא לויתי והקשה בתו' הא יכול לפרש לא נשארתי בהלואה ותי' דבב"ד מידק דייק וא"כ חוץ לב"ד דלא דייק יכול לפרש דבריו כמ"ש התו' להדיא ועיין מש"ל בס"ק א' דהעיקר כתי' זה של תו' ואם כן אין כאן ראיה מעדים כלל ואפילו טוען להד"ם י"ל ג"כ דלא דייק וגזירת הלשון כך דחוץ לב"ד ולא אמר א"ע לא דייק כלל וכוונת דבריו דלא חייב כלום משא"כ לקמן דאמר להדיא ולא של אבותיך וא"ש ומיושב קושית הט"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.