ב"ח/אבן העזר/צ
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
האיש יורש את אשתו וכו' ע"ל בסימן נ"ז. ומ"ש בד"א במוחזק וכו' בפרק יש נוחלין סוף (דף קכ"ה) א"ר פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ולשם כתבו התוס' כמ"ש רבי' בשם ר"י והרא"ש השיג עליו לשם מיהו נראה ליישב דר"י לא אמר אלא באותן מעות שבשעת נישואין התנו עם הבעל שסך כך וכך יהא תחת יד האשה שלא יהא לבעל רשות בהן כל ימי חייה אלא האשה תאכל הפירות והריוח שיעלו מאותן מעות וזהו משמעות שהלוותה מנ"מ שלה דלשון שלה משמע כך דמדבר באותן נ"מ שאין לבעל בהן פירות א"נ כגון הני נ"מ דקא חשיב רבי' בסי' פ"ה דאין לבעל בהן פירות ואעפ"י דבתוס' לא נמצא כתוב לשון שלה הנה באשיר"י ומרדכי לשם כתוב ג"כ מנ"מ שלה וכ"כ בהגהת מיימונית פ"א דנחלות וס"ל לר"י דהך מלוה שלה חשוב ראוי כיון שלא היה כח לבעל ליטול הקרן ולאכול מהם פירות דמטעם זה השיג עליו הרא"ש ובזו אין מקום להשגתו ולפענ"ד נראה עיקר כפירוש ר"י ואפשר דאף הרא"ש מודה בזו דהוי ראוי אלא דלפי מה שהבין הרא"ש דר"י קאמר במלוה סתם נ"מ שהקרן ברשות הבעל ליטול הימנו פירות השיג עליו וליתא דר"י לא קאמר דהוי ראוי אלא במלוה שאין הקרן ברשות הבעל ליטול ממנו פירות. והכי נקטינן והכי משמע בש"ע שכתב בסתם אבל אם הלוותה מנ"מ ומתה קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה עכ"ל פסק כהרא"ש והשמיט תיבת שלה דמשמע דלא נקטינן כהרא"ש אלא בסתם נ"מ שהקרן ברשות הבעל ליטול הימנו פירות ודו"ק:
אלא איזו היא מלוה שלה שאינו יורש כגון שמתו מורישיה והו"ל מלוה ביד אחרים כשנשאה וכו' תימה דמשמע דאם מתו מורישיה לאחר שנשאה והו"ל מלוה ביד אחרים ומתה קודם שגבתה לא הוי ראוי ואמאי הלא דמיא לנזקי אשתו דחשיב ראוי כיון שלא היו באין ליד האשה בחייה ובדברי הרא"ש לא נמצא כתוב בחלוקה זו כשנשאה אלא בחלוקה השנייה וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ודוחק לומר דפי' כשנשאה הראשון היינו לומר שנשאה בתחילה ואח"כ מתו מורישיה והיה להם מלוה ביד אחרים ופירוש כשנשאה השנייה היינו דבשעה שנשאה ה"ל מלוה ביד אחרים קודם לנישואין חדא דישתנה פי' כשנשאה השני ועוד דלאיזה צורך אמר כלל בתחילה כשנשאה ולכן נראה לפע"ד דט"ס הוא וצריך להעביר הקולמוס על כשנשאה הראשון ובש"ע כתב כשנשאה גם בחלוקה הראשונה ולא דק. כתוב במרדכי פרק יש נוחלין דבמלוה שיש עליה משכון כגבוי דמי ודוקא משכון דמטלטלין אבל משכנתא דקרקע לא הוי כגבוי והוי ראוי לגבי בכור ונראה דכן הדין לגבי בעל עוד כתוב לשם דאם גנבו נ"מ ולא הוחזר עד לאחר מיתתה הוי דינו כמלוה דעלמא ור"ל דהוי ראוי ואין הבעל יורש אותם ושכר פעולה הוי ראוי לכתובת אשה ונראה דכ"ש דהוי ראוי לגבי ירושת הבעל עוד נלפע"ד מלשון הרא"ש ורבי' דאם מתו מורישיה והו"ל פקדון ביד אחרים דחשוב גבוי דאל"כ למה נקט והו"ל מלוה ביד אחרים הו"ל לאשמועינן דאפילו היה להם פקדון ביד אחרים הו"ל ראוי אלא ודאי פקדון לא הו"ל ראוי דכיון שהוא בעין ביד הנפקד הו"ל כאלו גבתה האשה בחייה אבל מלוה דלהוצאה ניתנה הו"ל ראוי:
מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי קי"ל ה"ה ליורשי יורשיו וכו' מבואר הוא פרק יש נוחלין (דף קכה) גבי ההוא דאמר נכסי לסבתא וכו' והעיקר בח"מ בסימן רמ"ח. ומ"ש רבינו ואם אמר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי וכו' תימא דבסוגיא משמע דלשון מעכשיו צריך לאומרו אצל השני דהיינו שאומר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי דכיון דאמר מעכשיו ליורשי זכה היורש בגוף למפרע כשימות המקבל והו"ל מוחזק ובעל הבת יורש דלא הו"ל ראוי אבל כשחומר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי משמע דלא זכה היורש בגוף כיון דלא אמר ואחריו מעכשיו ליורשי וצריך לפרש דס"ל לרבינו כיון דלא צריך לומר מעכשיו נכסי לפלוני שהרי הראשון זכה בנכסים אע"פ דלא אמר מעכשיו אהני ליה האי מעכשיו על מ"ש אח"כ ואחריו לשני כאילו אמר ואחריו מעכשיו ליורשי דה"ל מוחזק אלא דקשה ומנ"ל לרבינו להורות כך ודילמא דוקא דאמר בפירוש ואחריו מעכשיו ליורשי וכמ"ש בחשן משפט בסימן רמ"ח להדיא ותו קשה דהלא אמרו בגמרא דהא דבעל הבת הו"ל ראוי ה"ט דכיון דהמקבל יוכל למוכרו ואין הבת מוציא מן הלקוחות לא חשוב מוחזק בגוף אבל כשאמר ואחריו מעכשיו ליורשי דזכה היורש בגוף אם מכר המקבל הבת מוציא מן הלקוחות לפי זה ודאי אם אמר מעכשיו נכסי לפלוני ואחריו ליורשי דאם מכר המקבל לא מצי היורש להוציא מן הלקוחות והו"ל ראוי לכן נראה עיקר דהאי מעכשיו נדפס בטעות וכצ"ל ואם אמר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי הו"ל מוחזק והכי משמע להדיא מלשון הרי"ף והרא"ש שכתבו אהא דא"ר אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולית הילכתא כוותיה ודייקינן מינה טעמא דאמר אחריך הוא דהוי ראוי הא אמר מעכשיו מוחזק הוי וירית ליה בעל וכך הוא משמעות כל הפוסקים ומפרש כך בשלטי הגבורים (דף רכ"ה ע"ב) וכך כתב בש"ע:
כתב הרשב"ם אפי' אשתו נשואה וכו' בפרק מי שמת (דף קמ"ו) בעובדא דתותרנית פי' כן והרא"ש לשם כתב דהך עובדא בארוסה מיירי אבל בנשואה יורשה אעפ"י שמתה מתוך קטטה והיה דעתו לגרשה דאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים ובמרדכי בשם ה"ר אברהם בה"ם מרעגנשפור"ק הסכים לפירוש רשב"ם דהך עובדא בנשואה הוה אלא שזה היה טוען דקידושי טעות היו דתותרניתא היא ונכנס אחריה לבודקה ולפי דבריו דהיתה תותרניתא והוי קידושי טעות הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואינו יורשה עכ"ל ולפי זה במתה מתוך קטטה ודאי יורשה דלא כפירוש רשב"ם אבל לפירוש ראבי"ה דאע"פ דבנשואה בעלמא אפילו נתן עיניו לגרשה יורשה הכא כיון דפושע הוא שאינו ראוי לגרשה בשביל מום קטן כזה לפיכך אמרו חכמים שאינה יורשה לפי זה איכא לחלק במתה מתוך קטטה דאם הוא פושע אינו יורשה ואם האשה פושעת יורשה:
ומ"ש וכן כתב הרמב"ם ופו' אפשר לומר דכך פירושו דהכא ודאי אם היתה מתה מתוך קטטה הוא שהרי אמרה אני שונאה אותו ומסתמא היתה קטטה ביניהם ואעפ"כ היה יורש שהרי היתה שואלת להתגרש כדי שלא ירשנה אלמא דבמתה מתוך קטטה יורשה כהרא"ש דלא כפירוש רשב"ם אבל מהרש"ל העביר קולמוס על תיבת וכן:
נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' משנה וגמרא בפרק מי שמת (דף קנח) וכגון שייחד לה וכו' ה"מ לאוקמה כגון שפטרה משבועה לגמרי ממנו ומיורשין וקנו מידו וכדלקמן בסי' צ"ח וכ"כ התוספות לשם וז"ל ומצינו למימר וכגון שפטרה משבועה אבל לא משמע הכי עכ"ל אלא דמ"מ קשה דהוה מצי למימר כיון שמת פתאום לא חיישינן לצררי וכמ"ש ב"י לקמן בסימן צ"ו ע"ש התוספות והרא"ש ומהר"ם וכ"כ המרדכי ס"פ מי שמת וס"פ האשה שנפלו וצ"ל דס"ל לרבינו כיון דהרא"ש לא כתב דין זה בפסקיו במקומו פרק מי שמת אלמא דלא פסיקא ליה ואעפ"י שהזכיר בתשובותיו פסקיו עיקר והא דהרא"ש הזכיר תירוץ זה בריש בבא בתרא גבי הא דאר"ל הקובע זמן לחבירו וכו' וס"ל לרבינו דלא כתבו אלא אגב גררא אבל העיקר הוא התירוץ הראשון שכתב לשם מיהו בתרומת הדשן סימן ש"ל משמע דכך יש לפסוק הלכה למעשה והתוספות לשם בד"ה וב"ה כתבו ע"ש ר"י דהקשה על תירוץ זה דאעפ"י דכשמת פתאום לא חיישינן דאתפסה צררי מ"מ צריכה שבועה דשמא מעצמה תפסה משל בעל כלום אם כן אכתי נימא אין אדם מוריש שבועה לבניו וכו' מיהו במרדכי פרק הכותב כתבו בשם מהר"ם דכל היכא שאין השבועה באה בשביל כתובתה אין משביעין אותה בשביל אפוטרופסת אפילו היא תובעת כתובתה ע"ש וע"ל סימן צ"ו ס"ה וסימן צ"ז ס"ב עוד הקשו התוספות על הך אוקימתא כגון שייחד לה נכסים וכו' ע"ש:
ומ"ש וכגון שייחד לה נכסים לכתובתה שא"צ לישבע היינו דוקא שהנכסים הם בעין קיימים וכ"כ הרב המגיד בפי"ו ופי"ח דה' אישות ומביאו ב"י לקמן ריש סימן צ"ו דאם נאבדו או נפחתו צריכה לישבע:
אשה שיש לה נכסים וכו' גמרא ערוכה פרק האשה שנפלו ריש (דף עט) וע"פ דברי התוספות בשם ר"י והרא"ש דאפי' לא הודיעה לעדים וכו' והשיג על פירש"י דמיירי שהודיעם לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח וכו' וכתוב במרדכי דלפירש"י במקצתן אע"פ שהודיע לעדים שאין מתנה זו אלא להבריח ולא שיזכה בהן הבעל אפ"ה מתנתה מתנה וכתב עוד דמצינן למימר לדעת רש"י דדוקא דהודיעה לאותן עדים עצמם החתומים על השטר מתנתה מתנה במקצתן משום דלא אתי על פה ומרעי לשטרא אבל היכא שנתברר ע"י אחרים בודאי שלהבריח כיונה ואפי' במקצתה הוי כמ"ש מהיום ולכשארצה וכו' עכ"ל:
ומ"ש בד"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה וכו' פי' דהא דאמרינן שטר מברחת לא קנה היינו משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני אפי' לקרוביו לא אבל בשייר לנפשיה כדי פרנסתו בטלה אומדנא זו דהא לא שביק לנפשיה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ע"ח ומביאו בח"מ סוף סימן צ"ט. ומ"ש ואפילו מתה אחרי מות הבעל מיד וכו' כלומר הא דאמרן דאם מתה בחיי הבעל דנשאר למקבל כתב הרמ"ה דלאו דוקא הוא אלא אפי' מת הבעל תחלה אם מתה היא אחרי מיתת הבעל מיד קודם שחזרה בה נמי ישאר למקבל אבל הרא"ש כתב בזה שתחזור ליורשיה וב"י נדחק לפרש לשון אפי' דקאמר רבינו ולא ידעתי למה דמה שכתבתי נראה פשוט:
ומ"ש פי' היום תחול זו המתנה וכו' כ"כ הרא"ש ורצונו לומר דכל זמן שהיא שותקת המתנה תלויה ועומדת שאם תרצה תאמר רוצה אני לקיימה ואם תרצה הרשות בידה לבעלה ומ"מ אע"פ שהיא תלוייה כל זמן שהיא שותקת עד שתרצה ותאמר הן או לאו אין הבעל אוכל פירות אלא המקבל ולפיכך אם מתה בחיי הבעל ולא גילתא דעתה בחייה הן או לאו המקבל אוכל הפירות כאילו היתה בחיים ושותקת:
כיון שהבעל וכו' בפרק נערה דף נ' א"ר יוסי בר חנינא באושא התקינו אשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ובר"פ האשה שנפלו תנן נפלו לה נכסים משנישאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות ובגמרא לימא תנינא לתקנת אושא ומהדרינן מתני' בחייה ולפירות תקנת אושא בגופה של קרקע ולאחר מיתה ופירש"י מתני' בחייה. קאמר הבעל מוציא כדי לאכול פירות בחייה ולאחר מיתה יחזיר הקרקע ללוקח ואפילו מתה בחייו לא ירשה הבעל ואתו באושא ותיקון דאפילו גופה של קרקע יורש הבעל עכ"ל:
ומ"ש רבינו בין נפלו לה קודם אירוסין וכו' שם מימרא דרב ושמואל ולא היו צריכין לפרש גם כן בין שנפלו לה משנישאת דמתניתין היא אלו ואלו מודים וכו' ופשיטא היא דמוציא מיד הלקוחות ולפיכך גם רבינו לא כתב בין שנפלו משניסת דשמעינן ליה במכל שכן:
ומ"ש שעשו אותו כלוקח וכולי עד ישאר בידו כך כתב הרא"ש בפרק נערה וכתב דלשון מוציא לאו דוקא אבל דעת הרמב"ם דלשון מוציא דוקא הוא. ומ"ש ויש מהגאונים שכתבו שהבעל צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינה שלו ולקחה שיש לו דמים פירוש דאף על פי שהלוקח יודע ומכיר שקרקע זו נכסי אשת פלוני היא ושאם תמות יורשה ויוציא מידו אפילו הכי צריך להחזיר הדמים ללוקח דכי היכי דבעלמא בלוקח חפץ מראובן והכיר בו שהוא של שמעון אם אינו יודע שגנבה היא וגם אינו גנב מפורסם צריך שמעון להחזיר דמים ללוקח דשמא מכרו ראובן מדעת שמעון הכי נמי הכא איכא למימר דהאשה מכרה מדעת בעלה וצריך להחזיר דמים ללוקח ולא עוד אלא גם השבח שהשביח הלוקח בקרקע הוא של לוקח וצריך הבעל לשלם ללוקח כשמוציא מידו עם השבח:
ומ"ש ויש מהגאונים שכתבו שנוטלם בלא דמים וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק נערה נראה דס"ל דבעלמא דוקא תיקנו חכמים להחזיר דמים אעפ"י דהכיר בה שאינו שלו משום תקנת השוק אבל גבי אשה שמכרה מנכסיה בחיי בעלה ליכא תקנת השוק. ומ"ש ואי איתנהו לדמי בידה וכו' פי' דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש איתנהו בידה דא"כ היכי קס"ד דבעל למימר אחרינא נינהו ומציאה אשכחה אלא דאיכא סהדי דהניחה זוזי ולשון הרי"ף שכתב ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה וכו' נמי ה"ק דאם הניחה זוזי באותו סך שלקחה מן הלוקח וכן פי' הר"ן והרב המגיד בשם הרשב"א לדברי הרי"ף וכתבו עוד ע"ש הרשב"א דדוקא בסתמא אמרינן הני זוזי נינהו אבל אי ודאי דאחלפינהו אין הבעל חייב לשלם מינייהו ללוקח וכו' ומביאו ב"י ולא דמי למ"ש האלפסי בדין המורדת דאם נכסי מלוג עצמן ישנן בעין או מאי דאתא מחמתייהו שקלא להו דהתם דוקא בנכסי' כמו שדות ובתים אבל זוזי לא ואפי' אם את"ל זוזי נמי התם תקנתא הוא אבל הכא דינא קאמר דמצי אמר בעל זוזי דידכו קמו עלי' בהלואה ואינו חייב לשלם אבל אי לא אחלפינהו לא הו"ל הלואה אלא כעין פקדון ואף על גב דלעיל בסי' כ"ח במקדש במלוה דאפי' המעות עדיין בעין כיון דמלוה להוצאה ניתנה לא יהיב לה מידי היינו דוקא בהלואה ממש אבל הנהו זוזי דמי שדה נינהו וכיון דהמכר בטל למפרע הנהו זוזי פקדון נינהו אם איתנהו בעין ולית בהו דין הלואה אלא היכא דאחלפינהו:
ומ"ש ורבינו אפרים כתב אפי' הודה הבעל וכולי לכאורה איכא לתמוה אמאי אין צריך להחזירה אם ישנן בעין אבל נראה דטעמו כי טוב הוא דסבירא ליה כיון דהלוקח יודע שקרקע זו יוציא הבעל מידו אם תמות האשה בחיי בעלה אמרינן אפשר דמתנה הוא דיהיב לה להנהו זוזי כדקיימא לן כשמואל בפרק האיש מקדש (דף מ"ו) במקדש אחותו הכל יודעין שאין קידושין תופסין באחותו ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה והוא הדין הכא וכיון דאפשר דזכתה האשה בהנהו זוזי מדין מתנה והבעל יורש את אשתו בכל נכסיה אף מתנה זו הוי בכלל הירושה הילכך אפילו הודה הבעל שהם בידו אין צריך להחזירם דמצי למימר אייתי ראייה דפקדון נינהו דלמא מתנה נינהו והמע"ה זה נראה לי ליישב דעת ה"ר אפרים מיהו מדעת שאר כל הפוסקים נראה דחולקין עליו אלא דכיון דהמקח בטל הנהו זוזי בחזקת הלוקח נינהו כל היכא דאיתנהו בעין ולא מצי הבעל לתפוס בהו מספק דלמא מתנה נינהו. והכי נקטינן:
ומ"ש ואי בעי לוקח מחרים וכו' גם זה מדברי ה"ר אפרים הוא כמ"ש הר"ן והרב המגיד משמו והכי פי' היכא דאין הבעל מודה והלוקח חושדו בכך אין אומרים להחרים בציבור דכיון דחושד לאדם ידוע אין לנו לקלל אלא עליו לבדו וכמ"ש רב האי גאון והביאו רבינו בח"מ סימן ע"א סעיף י"ז אלא דאם לאחר שהחרים עליו לא הודה אית ליה דינא להחרים סתם בכך אף בצבור:
ומ"ש וא"א הרא"ש כתב וכולי מדברי רבינו נראה מבואר שלא היה מפרש לשון הרי"ף שאמר ואי איתנהו להנהו זוזי כמו שפירש הר"ן והרב המגיד ע"ש הרשב"א כדלעיל דאם כן מאי היא שאמר וא"א הרא"ש כתב דמשמע דהרא"ש חלק אמ"ש תחילה בשם ר"ח שכתב כלשון הרי"ף דהא לפי זה אינו חולק ואפי' את"ל דרבינו נמי סובר דאינו חולק מ"מ קשה לאיזה צורך הביא דברי הרא"ש כיון דאינו מוסיף לא ה"ל לומר אלא וכ"כ הרא"ש ולכן נראה דרבינו היה מפרש לשון הרי"ף דאיכא חד סהדא א"נ אשה או אשתו שמכרה הקרקע מודה דהנהו זוזי שמניחה אחריה איתנהו מאותה קרקע שמכרה לזה והבעל אומר דאין עד או אשה ואפילו אשתו נאמנין להפסידני אלא אומר אני שמא זוזי אחריני נינהו או מציאה אשכחה וקאמרינן דכיון דאיכא חד סהדא או אשה נאמנין בזו כיון דהבעל אינו טוען ברי וכל שכן דאשתו שמכרה לזה נאמנת ומשמע דאם אין ידוע כלל לשום אדם דליכא אפילו חד סהדא או אשה א"צ להחזירם אבל הרא"ש הוסיף ואפילו אין ידוע כלל צריך להחזירם: נפלו לה קודם שנתארסה וכולי עד והוא אוכל פירות משנה ומסקנא דתלמודא פרק האשה שנפלו ועל פי פי' הרא"ש:
וכמו שהיא אינה יכולה למכור וכו' וכל זה מבואר בדברי התוס' והרא"ש בפרק חזקת ור"פ אלמנה לכה"ג ויש להקשות לפי' ר"ת שדין נצ"ב במכירה כדין נ"מ א"כ מה תועלת יש לו לבעל באחריות שקיבל עליו בנצ"ב הלא אין לו בנצ"ב אלא אכילת פירות וירושה כמו בנ"מ וטוב היה לו שלא יקבל עליו אחריותם דאי משום שאם הותירו הותירו לו הלא גם אם פיחתו פיחתו לו ויצא שכרו בהפסידו וי"ל דבנצ"ב יכול לישא וליתן בהם כרצונו וכל הפירות שלו הן ומש"ה אם הכניסה לו כספים מוסיף עליהן שליש ואם הכניסה לו מטלטלין מקבלם בחומש פחות כדלעיל בסימן נ"א וכל זה איננו בנ"מ אלא נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות גם בפירות דנ"מ פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן כדלעיל בסי' פ"ה משא"כ בנצ"ב דכל הפירות שלו הן כ"כ הריב"ש בסימן ק"ן:
ומ"ש וכן פר"י דבין בשדה שהכניס לה שום משלו וכו' וז"ל הרא"ש בפרק אלמנה לכ"ג ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה משלו והיינו הכניס לה שום משלו דהכא ובהא פסק ר"י דהמקח קיים עד שעת טירפא כרבנן ויראה דדוקא בקרקע וכו' ולפי שהרא"ש הביא פי' ר"י וסתר פי' רשב"ם ורש"י ואחר כך כתב על פסק ר"י ונראה דדוקא בקרקע וכו' משמע להדיא דהסכים לדברי ר"י מדכתב לבאר דנראה לו דברי ר"י דדוקא בקרקע ולכן כתב רבינו והרא"ש לדבריו ועיין במ"ש התוס' פרק חזקת (דף מ"ט) בד"ה גרסינן וז"ל המרדכי בפרק חזקת בשם מהר"ם וראובן שמכר קרקע אם אותה הקרקע ייחד לה בכתובתה או הכניסתה לו לנדונייתה המקח בטל לאלתר דאפילו אין האשה מוחה הבעל מעצמו יכול לבטל המקח דבג' שדות המקח בטל לגמרי ולאלתר כמו שפי' ר"ח ורש"י ור"ת ור"י בפרק אלמנה לכ"ג וכו' ואיכא לתמוה שהרי לא פירש כן כמ"ש הוא אלא ר"ח בלבד אבל רש"י ור"י חולקים עליו דרש"י מפרש דאין הבעל יכול לבטל המקח מיד אלא כשמתה בחייו אז הבעל יורש כחה ויכול לבטל כמ"ש התוס' והרא"ש בפרק אלמנה לכ"ג דכך משמע מתוך ל' רש"י ור"י גם הוא לא ס"ל לא כר"ח ולא כרש"י אלא סבירא ליה דאפי' האשה אינה יכולה לבטל המקח עד שעת טירפא כמ"ש הרא"ש ורבינו משמו ונראה ליישב דמ"ש מהר"ם כמו שפי' ר"ח ורש"י וכו' אינו אלא לעניין זה שהבעל יכול לבטל המקח שבזה שוין ר"ח ורש"י ואע"פ שחלוקים בזמן דלר"ח המקח בטל מיד אם הבעל מוחה ולרש"י אינו בטל אלא כשמתה מ"מ לא נמנע מהר"ם מלומר כמ"ש ר"ח ורש"י וכו' מאחר שעכ"פ המקח בטל לדברי הכל ולענין הלכה נקטינן כר"ח שהרי התוס' והרא"ש כתבו שנראה לפרש כפר"ח ואע"ג דלאחר כך כתב הרא"ש דברי ר"י אינה הוכחה ברורה שהוא מסכים בכך וכמ"ש ב"י ואע"פ שכתבתי ליישב דעת רבינו שהיה מפרש שהרא"ש הסכים עם ר"י יש לבעל הדין פתחון פה לחלוק על דעתו ועוד דמהר"ם ג"כ פסק כר"ח וכתב שרש"י ור"ת ור"י פי' ג"כ כפירושו ודלא כדמשמע ממ"ש בש"ע דלא כר"ח:
מכרו שניהם וכו' גמרא ריש (דף נ') דבנ"מ שהיא שלה לא הוי לה איבה אי לא הוה מזבנא אותם אליו או לאחרים ולפיכך אינה יכולה לטעון נחת רוח מה שאין כן בנצ"ב שהבעל חייב באחריותן או שאר נכסיו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי:
ומ"ש ואפי' כתבה דין ודברים וכו' בפרק מי שהיה נשוי (דף צה) אסיק רב אשי דאפי' קנה מידה מציא טעין נחת רוח אא"כ בשני לקוחות לחד כתבה ולחד לא כתבה דאמרינן לה אי איתא דעבדת נחת רוח מקמא אדבעי לך למיעבד ובהניזקין (דף נה) אמתני' דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דלא קנה אמר רב ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שתכתוב לו אחריות ותניא כוותיה דשמואל וכתב ה"ה פ"ל מהלכות מכירה דוקא שקבלה עליה אחריות בשטר בפירוש אבל בכתבה סתם לא אמרינן באשה אחריות ט"ס הוא אלא אמרינן נחת רוח עשתה לבעלה עכ"ל. ונראה שזה היה כוונת רבינו שהאריך ואמר אא"כ קבלה עליה אחריות אם יטרפוה ממנו שיחזור עליה וכו' דהו"ל לומר בסתם אא"כ קבלה עליה אחריות אלא בע"כ דלפי שהיה מובן דבכתבה סתם ולא פירש שלא באחריות הרי הוא כאחריות לכך אמר רבינו דליתא אלא דוקא כשפירש האחריות שאם יטרפוה ממנו שיחזור עליה דכולי האי לפרש אחריות לא היתה עושה משום נחת רוח דלא כדעת רבינו האי גאון דאפי' לא פירש האחריות וכן פסק בש"ע. לשון הרמב"ם פי"ד דאישות וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך ולא כתבה ולא הסכימה למעשיו ונפסד המכר וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת וכו' וכתב ה"ה נראה מדבריו שאם לא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לו יכולה היא לומר לשני כשחתמה לו נחת רוח עשיתי ומה שלא עשיתי כן לראשון לפי שלא היה לו צורך בכך שהרי בלא חתימתי נתקיים המקח והקשה על זה הסוגיא דפרק מי שהיה נשוי ולכן מ"ש ונפסד המכר צריך תלמוד עכ"ל וכ"כ הר"ן לשם כל דברי ה"ה אבל בכסף משנה כתב דאפשר לומר שלא כתב הרמב"ם כן אלא מפני שהיה ר"ל בין אותה שדה והא לא שייך אא"כ נפסד המכר א"נ לרבותא נקט הכא דכיון שנפסד המכר על ידה ה"א דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולאו כלום הוא קמ"ל עכ"ל ילפעד"נ דמה שהבינו ה"ה והר"ן מדבריו הוא האמת והוא דבנתקיים המקח הראשון מציא אמרה לשני נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי לא הפסיד בעל ע"י כלום במה שלא חתמתי לראשון שהרי מכרה באותן דמים שקצב עם לוקח הראשון ומה שהקשה מן הסוגיא דמפורש בו דלא מציא למימר לשני נחת רוח עשיתי לבעלי אע"פ שנתקיים המכר הראשון שלא הסכימה בו האשה אינה קושיא כלל דאע"פ דמשמע דמיירי שלא נתבטל המכר מחמת שלא חתמה לו האשה מ"מ מיירי דהגיע לבעל הפסד שהוצרך לזלזל בדמיה לפי שלא חתמה לו דס"ל להרמב"ם דדבר פשוט דאם לא הגיע לו הפסד כלל במה שמכר לראשון ולא הסכימה האשה למעשיו מציא לטעון לשני נחת רוח וסוגיא דפ' מי שהיה נשוי מיירי בדהגיע לו הפסד כדפי' ודברי טעם הם כמ"ש ה"ה אלא דהקושיא עמדה לנגד פי' זה וכיון דהקושיא מתיישבת בטוב טעם נקטינן כהך פי' ודלא כמ"ש בש"ע כלשון הרמב"ם והשמיט שתי תיבות אלו ונפסד המכר ונמשך אחר דברי רבינו שג"כ לא כתבם ולפע"ד שלא לזוז מדברי הרמב"ם וכשלא הגיע הפסד במכר הראשון מציא לטעון לשני נחת רוח דקרקע בחזקת האשה קיימא והמע"ה ודו"ק וע"ל ריש סי' ק':
כתב הרמב"ם נצ"ב שנגנבו או שנבדו וכו' בפרק כ"ב דאישות וכו' פי' מביא ראייה דהיכא שכבר נגנבו או נאבדו ומחלה לו שא"צ לשלם שהרי אם קנו מידה שלא יהא לה עליו אחריות לשלם אותם אם יהיו נאבדים שזה דבר פשוט דמהני כיון שלא נתנה לו כלום ולא מחלה לו כלום במה שנתחייב לה הבעל אלא מה שהיו נצ"ב החזירה אותה לנ"מ א"כ ה"ה אחר שנאבדו ג"כ מהניא מחילה כאילו היתה מודה שגם אלו נכסים היו נ"מ דלא מחלה לו אלא השיעבוד וע"כ לא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי והראב"ד השיג עליו כתב הרב המגיד שלא נתבררו לו דבריו ע"ש:
וששאלת ראובן שהיה לאשתו קרקע של נ"מ וכו' עד שהרי סילק עצמו ועשה דבר שגרם שלא בא לכלל ירושה ושיעבוד כי דאקני לא חל אלא לאחר שיבאו הנכסים לידו כצ"ל ור"ל כי אם לא היה נשתעבד ראובן עם אשתו ללוי אלא ראובן לבדו כמו שנשתעבד לשמעון לבדו היה איפשר שיזכה גם שמעון בירושה שירש ראובן נ"מ של אשתו אחר מיתתה אבל כיון שנשתעבד עם אשתו ללוי הרי סילק עצמו משמעון ועשה דבר שגרם שלא בא שמעון לכלל ירושה ושיעבוד כי דאקני לא חל וכו' כלומר אבל שיעבוד של לוי חל על נכסי מלוג מקודם בחיי האשה ולא פקע שיעבודה כדלעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |