ב"ח/אבן העזר/צא
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אשה שהכניסה וכו' עד מפני שידו כידה בפרק הכותב סוף (דף פ"ה) וכ' הרי"ף דאיכא מרבוותא דפי' הא דקיימא לן דאפילו יורש מחיל משום דמצי אמר עיינתי בחושבנאי ולא פייש לי גביה ולא מידי א"נ מספקא לי מילתא אי פריעא אי לא פריעא וכתב הר"ן שזהו דעת ר"ח ובמרדכי כתב שכך פי' רב צמח גאון והקשו על זה דא"כ גם המכנסת ש"ח לבעלה תהא יכולה למחול דהאשה ג"כ יכולה לומר לא פש וכו' דאין לומר באשה קי"ל ידו עדיפא מידה כרבא לגבי אביי ר"פ הכותב (דף פ"ג) וכאילו נכתב השטר ע"ש הבעל לבדו ומש"ה אין האשה יכולה למחול זה אינו דא"כ ה"ל לתלמודא למימר מפני שידו עדיפא מיד' אלא בע"כ צ"ל אע"ג דקי"ל ידו עדיפא מידה אינו אלא לענין נכסים שהכניסה לו אבל לענין מחילה אף ע"ג דידו עדיפא באותו חוב מיד האשה מ"מ לא גרע מאילו מכרה חוב לאחר דלית בה יד כלל ואפ"ה יכולה למחול ולפיכך כתב הרי"ף דהא דקאמר דהמכנסת ש"ח דאינה יכולה למחול מפני שידו כידה ה"ק דכי היכי דאיהו לא מצי מחיל משום דדילה הם ה"נ איהי לא מציא מחלה משום דיליה דכדיליה דמי דאין קנין לאשה בלא בעלה עכ"ל נראה דמפרש ידו כידה היינו כאילו אמר דידו כידה ופיה כפיו ומחילתה אינה מחילה בלא בעלה וכיוצא בזה כתב המרדכי ע"ש ראב"ן דטעמא דמחילה הוי משום דלא יצא החוב מכח המוכר או מיורש דאי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך לא יגב' אלא בשבועה ולפיכך יכולין למחול אבל גבי המכנסת ש"ח לבעלה אעפ"י שיש לה כח בגוף החוב מ"מ כחה לאו כלום הוא בלא בעלה לפיכך אינה יכולה למחול ולא לומר פרוע הוא ע"כ: ומ"ש וכיון שהבעל כלוקח וכו' נראה דה"ק דאל יקשה עליך כיון דידו כידה ואין האשה יכולה למחול אם כן לאיזה ענין חשיב הבעל כלוקח תירץ ואמר דנ"מ כיון שהבעל כלוקח א"כ מי שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' ועוד נ"מ וכו':
ומ"ש מי שאמר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני וניסת וכו' ה"א ס"פ מי שהיה נשוי וה"פ דאם נתן לפנוייה וניסת ומתה אין לשני דהיינו האחריך אלא מה ששייר הראשון וכיון דניסת וחשיב הבעל כלוקח השתא כשמת לא שייר מידי לאחריך אבל בנתן לנשואה הרי הנותן סילק את הבעל בהדיא שלא יהא זוכה במתנה זו לאחר שתמות האשה אלא האחריך ליקני בעל לא ליקני ואם מכרה האשה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דכיון שהבעל יורש את אשתו מוציא הגוף מן הלקוחות והאחריך מיד הבעל דהא הנותן סילק את הבעל והלוקח מוציא מיד האחריך דכיון דהאשה מכרה השדה לא שייר מידי ואין לאחריך אלא מה ששיירה האשה ודוקא מתה אבל אי לא מתה אף על גב דהבעל מוציא מיד הלקוחות להרא"ש לעיל בסי' צ' ס"ז והמכר בטל מיד ואפילו אם מכרה נ"מ מ"מ אין האחריך מוציא מיד הבעל בחיי אשה דהבעל אוכל פירות אפי' בנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה כ"ש במה שנפלו לה לאחר שנשאת כדלעיל בסימן צ' ס"ז:
ומ"ש הילכך מניחין אותו כמו שהוא ונשאר ביד הלוקח כלומר דמתוך שהיה מוציא הבעל מיד הלוקח היה האחריך חוזר ומוציא וכו' הילכך מניחין אותו ביד הלוקח כמו שהוא כך פי' התוספות לשם וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מה' זכייה ומביאו ב"י ונראה לפי זה דאם היה הבעל מוציא מיד הלקוחות בחיי האשה שוב אין האחריך מוציא לאחר מיתה מן הבעל והלוקח מן האחריך והבעל מן הלקוחות אלא מניחים אותו ביד הבעל כמו שהוא אלא דצ"ע דבגמרא קאמר דמניחין אותו ביד הלוקח משום דלוקח הוא דאית ליה פסידא אבל מלשון התוספות שכתבו במסקנת דבריהם וז"ל מעיקרא נמי מוקמינן ליה בידא דלוקח משום דאית ליה פסידא ולא יוכל בעל להוציא מידו עכ"ל משמע דתרתי בעינן דאית ליה פסידא וגם שיהא בידו וכן כתב הרמב"ם להדיא משום דאין מי שהוציא ממון אלא הלוקח תעמיד בידו ואפשר דמ"ש הרמב"ם תעמוד בידו הוא משום דאזיל לטעמיה דהאשה שמכרה בנ"מ אין הבעל מוציא בחייה אלא פירות אבל לא גוף הקרקע כדלעיל בסימן צ' ס"ז ולכן אמר תעמוד בידו כיון שהבעל אינו יכול להוציא הגוף מידו אבל להרא"ש שהבעל מוציא גם הגוף בחייה אם הוציא בחייה תעמוד בידה אף לאחר מיתה אע"ג דאית ליה פסידא ללוקח וצ"ע ומיהו תימה למה לא הזכיר רבינו דמניחים אותו ביד הלוקח משום דאית ליה פסידא דהא מסקנת התוספות לשם בד"ה ומוקמינן לכולהו דכיון דמשום פסידא דלוקח מוקמינן לה בידה הלכך אפילו אם האחריך רוצה להתפשר עם הבעל אין שומעין להם כדי שלא להפסיד ללוקח א"כ ה"ל לרבינו לבאר דמשום פסידא דלוקח מוקמינן ליה בידיה לאורויי דאין יכולין להתפשר ודלא כעלה ע"ד התוספות מתחילה ע"ש ואיכא להקשות דבסוף פרק יש נוחלין אסיק רב אשי בעל שויוהו כיורש ושויוהו כלוקח ובהך דרבין דמי שמת והניח בת ונשאת והכניסה נכסי אביה לבעלה אלמנתו ניזונית מנכסיו דמשום פסידא דאלמנה שויוהו לבעל כיורש וכמ"ש רבי' בסי' צ"ג וא"כ הכא דאיכא פסידא לאחריך אמאי אמרו חכמים בפנויה דהוה בעל לוקח תירצו התוספות בדיבור אחרון פרק יש נוחלין דמתנה שאני דאין כ"כ פסידא אם לא יקבל במתנה והר"ן ע"ש הרשב"א ס"פ מי שהיה נשוי תירץ בדרך אחר ע"ש ועיין עוד במ"ש התוספות בפרק י"נ בדבור הנזכר מה ששייך לכאן והא דקשיא דהכא מניחין אותו ביד הלוקח ובמי שנשוי שתי נשים וכתבה ראשונה דין ודברים אין לי עמך וכו' אמרינן יעשו פשרה ביניהם וכדלקמן בסימן ק' וכן בח"מ סימן קי"ח מתרץ בגמרא ס"פ מי שהיה נשוי היכא דכולהו אית להו פסידא יעשו פשרה ביניהם הכא ליכא פסידא אלא ללוקח:
ועוד נ"מ וכו' בפרק המפקיד (דף לה) וכתבו התוספות וז"ל לוקח הוי אפילו הוי יורש לא מהדרי כדאמר זבנה אורתה ויהבה במתנה וכו' אלא משום לא מהדרינן ליה נקטיה דאי יורש הוי מהדרי' ליה שהבן פודה קרקע של אביו וכו' אבל הרא"ש חולק ואמר בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ולא מהדר אבל אי יורש הוי מהדר ולא דמי לאורתה דאמרינן אדעתא דארעא נחת דהיינו כגון שכתבה בחייו לאחד מיורשיו דומיא דזבנה ויהבה במתנה אבל יורש דממילא במקום המוריש קאי ומחזיר עכ"ל וע"פ זה כתב רבינו ג"כ בסתם שאם גבו לה וכו' דירושה זו שהיא ממילא היתה חוזרת אי לאו דשויוהו כלוקח וכ"כ להדיא בח"מ סימן ק"ג וע"ש עוד הקשו התוספות בסוף יש נוחלין אמאי לא מהדר וכו' הא איכא פסידא ללוה אי לא מהדר ליה ארעא דשומא הדרא לעולם וי"ל דכיון דבדין לא הדר אלא משום ועשית הישר והטוב לא חשיבא כ"כ פסידא עכ"ל אבל בפרק המפקיד כתבו הא דלא מהדרינן ליה ולא אמרינן דיורש הוא והבן פודה קרקע של אביו היינו משום דאיכא פסידא למלוה עכ"ל וזה נראה כסותר למ"ש בפרק י"נ דטפי הוי פסידא ללוה ממלוה משום דשומא הדרא לעולם ויש ליישב דלמאי שכתבו התוספות בשינויא כיון דבדין לא הדר לא חשיבא כ"כ פסידא ללוה אם נאמר דלא הדרא ללוה א"כ מהאי טעמא נמי חשיבא פסידא למלוה אם נאמר דהדרא ללוה עוד הקשו התוספות בפרק השואל (דף צ"ו) בד"ה אלא לוקח ראשון הוי דאמאי דאמרינן היכא דאגרא איהי פרה מעלמא והדר נסבה דלוקח הוי ופטור הלא איכא הכא פסידא דמשאיל והיכא דאיכא פסידא לאחריני הו"ל כיורש דחייב בגניבה ואבידה כדאמר בס"פ י"נ ותירצו דלא שוינהו רבנן כיורש אלא משום פסידא דאלמנות כדי שתהא ניזונית מנכסיו כדאמרינן התם אבל משום פסידא דמשאיל אין לנו לעשותו כיורש לחייבו בגניבה ואבידה שאם ירצה לא ישאילנו דמי דוחקו להשאיל והוי כאילו אפסיד אנפשיה עכ"ל וצריך לומר דפסידא דאלמנות לאו דוקא משום פסידא דמלוה נמי חששו כמ"ש התוספות בפרק המפקיד מטעמא דפרישית א"נ משום כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וגם שכיחא טובא משא"כ פסידא דמשאיל דלא שכיחא כמ"ש התוספות באותו עמוד בד"ה דאגר מינה פרה מיהו קשה ממ"ש הרי"ף והרא"ש ס"פ י"נ אהא דבעי לוותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו וכו' וז"ל ולא איפשיטא בעיין הלכך מלוה ע"פ לא גבי מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופיה בלא שטר לאיתתא דקיימא לאינסובי עכ"ל אלמא דלא שויוה כיורש אפילו היכא דאיכא פסידא דמלוה וכ"כ הרמב"ם ס"פ כ"ב דמלוה וכ"כ בהגה"ה לשם מספר המצות דטעמא משום דאיהו אפסיד אנפשיה ואפשר ליישב דבמלוה זו לא חששו לפסידא דמלוה משום דהוי כאילו אפסיד אנפשיה אבל לגבי שומא הדרא חששו לפסידא דמלוה משום דבדין לא הדרא וכו' וכדפי' ובהגהות מרדכי דפרק המפקיד כתב לתרץ הקושיא מעיקרא דהא דאמר ס"פ י"נ דוקא לטובתו שויוהו כלוקח וכו' והיינו בשמכרה בעודה תחתיו והכא דשויוהו כלוקח מיירי דשמו מינה קודם שנשאת עכ"ל:
ומ"ש רבינו וניסת ומתה נראה דלרבותא נקט ומתה דבחיי האשה פשיטא דלא הוי יורש אלא לוקח אלא אפי' מתה דהבעל יורשה נמי לוקח הוי ולא יורש ודלא כפי' ב"י בח"מ ס"ס ק"ג דדוקא מתה והכי משמע ממ"ש הרמב"ם בפכ"ב ממלוה דאף בחיי האשה הוי לוקח וכ"כ בש"ע בח"מ סימן ק"ג אבל בא"ע בסימן זה כתב בש"ע כמו שכתב רבינו ומתה וכן כתב בהגהות ש"ע בח"מ דוקא כשמתה האשה ולפעד"נ דלאו דוקא מתה וכדמוכח להדיא בח"מ סוף סימן קי"ב וכן בש"ע שם:
ומ"ש אינו מוציא מיד הלקוחות הלשון תמוה דהו"ל לומר אינו מוציא מיד הבעל חוב וצריך לומר דהכי קאמר אין הבעל שהוא חשוב כלקוחות יכול לחזור בשומא ולהוציא מידו דמי הקרקע כדי לפדותה מיד הב"ח:
ורשב"ם פי' שאף מלוה ע"פ וכו' טעמו דס"ל דמשום פסידא דמלוה שויוהו רבנן כיורש דחייב לשלם אפילו מלוה ע"פ:
ומ"ש וששאלת וכו' הוא מילתא אחריתי אין לו קשר עם הקודם לו אלא שהביא תשו' זו בסי' זה דשייכא במ"ש כאן בדין מלוה ע"פ קודם שניסת דסבלונות שחייבת האשה להחזיר ה"ל כמלוה בשטר. ומ"ש ב"י לקשר מ"ש רבינו וששאלת עם מ"ש וכ"כ הרא"ש נ"ל דלא דק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |