דרישה/אבן העזר/צ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דרישהTriangleArrow-Left.png אבן העזר TriangleArrow-Left.png צ

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף



טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
בית שמואל
חלקת מחוקק
פתחי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז



מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

אבל בראוי לה כגון ירושה כו' השטר חצי זכר שנוהגין בו האידנא שכותב האב לבתו שאם תלך הבת בלא זרע קיימא יתבטל החוב ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא ומת הזרע ואח"כ מת אביה הבעל יורש אותו השטר מכח זרעו שיורש אמו בקבר והוא יורש את זרעו וכ"פ רמ"א (בשם מהרי"ו בפסקיו סי' י"ו ולא אזלינן בתר אומדנא לומר שלא היתה כוונת הנותן רק על בתו כ"פ) בסי' זה ס"א: (ואם אמר מעכשיו כתב המרדכי ריש יש נוחלין דאם כתב לבתו קרקע מהיום הגוף והפירות לאחר מיתה הבעל יורשה דלא מיקרי ראוי אלא מוחזק וע"ש שהאריך מדיני ראוי וע"ל סימן ק' איזו מיקרי ראוי או מוחזק ד"מ כ"פ):

ב[עריכה]

כתב הרמב"ם הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יורשה וא"ת מ"ש מנדה דקידושין תופסין בה אליבא דכ"ע ואפ"ה ס"ל להרמב"ם דאם הכניסה לחופה אינו יורשה וכמ"ש לעיל סימן ס"א וי"ל דשאני התם דהא לא בא עליה ובעינן להרמב"ם כניסה הראויה לביאה וליכא משא"כ הכא שכבר בא עליה ואף א"ת שיורשה אף אם לא בא עליה מ"מ כיון שנושאה אדעתא דהכי לבא עליה באיסור מחשב לו כאשתו משא"כ בנדה שלא היה דעתו בשעת כניסה לבא עליה כ"א אחר שתטהר מנדתה. ועיין בתשובת הרא"ש שבסוף כלל נ"ד הביאה ב"י כאן שנשאל על מי שהכניס אשה חולנית אם יורשה אם לא משום דאיכא לדמותה למכניס נדה והשיב לו הרא"ש דאינו יורשה חדא מטעם שכתבת דאינה ראויה לביאה כו' דלכאורה ק' הלא הרא"ש אינו צריך חופה הראויה לביאה לענין ירושה וכמ"ש שם סי' ס"א שיורשה אף אם כנסה נדה ומתה מיד וי"ל דחולנית גרע דלא היתה ראויה כלל לביאה וכמ"ש רמ"א ז"ל בהגהותיו שם סי' ס"א ואף שהשואל דימהו לנדה הרא"ש שהשיב לו לא הסכים עמו כ"א דוקא בחולנית ודו"ק:

ג[עריכה]

וכ"כ הרמב"ם הורו הגאונים כו' כך הוא הגירסא בספרי ב"י וז"ל ומה שהביא רבינו דברי הרמב"ם כדי לסייע להרא"ש איכא למדחי דשאני התם שהוא אינו רוצה לגרשה ואע"פ שהיא רוצה להתגרש לא הפסיד הוא זכותו בשביל כך עכ"ל וברוב ספרים גרסינן כתב הרמב"ם ולא גרסינן תיבת וכן וגירסא נכונה הוא אלא שקשה שהמ"מ כתב אדברי הרמב"ם הללו והביאו הב"י ז"ל ודע שלפי שיטתינו שאין כופין הבעל לגרש בשום מרד אין צורך בהוראה זו. שהרי אין כופין הבעל (וכתב ד"מ מכאן שמעינן אם מורדת ומתה יורשה וכן הוא לעיל בסי' ע"ז כ"פ) ואם גירש מעצמו ודאי לא ירשנה ואבד הוא את כתובתה עכ"ל. וא"כ ק' למה העתיק רבינו את לשון הרמב"ם כיון דלא קיימא לן כהרמב"ם במאי דס"ל דכופין לאיש בטוענת מאיס עלי דהיינו אומרת כאן שהיא שונאת אותו ונלע"ד דמש"ה העתיקו רבינו ללמדנו של"ת אף שאין כופין אותו לגרשה מ"מ כיון שמופקעת ממנו מביאה מחמת חולי וגם כן אינה רוצה לדור עמו ה"א שלא ירשנה קמ"ל ועיין מ"ש לעיל בסימן ע"ז:

ד[עריכה]

שאין לו כלום בגוף נ"מ עד שתמות כו' וא"ת מנ"מ יהא הגוף שלו או לא וא"ל דס"ל דלהרמב"ם כשמוציא הגוף מיד הלוקח לאחר מיתתה צריך לפייסו בדמים כיון שהמקח היה קיים לענין הגוף עד מיתתה שהרי כתב בשם הרמב"ם בסמוך שא"צ ליתן ללוקח דמים ודוחק לומר שדוקא לענין פירות א"צ ליתן דמים דאם כן הו"ל לפרש שזהו דוקא לענין פירות אבל לענין הגוף צריך ליתן דמים ועפ"ר. וע"ל בח"מ סימן רי"ב שכתב רבינו בשם הרמב"ם ז"ל ומה הפרש יש בין הקונה קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה אותה לפירות אינו יכול לשנות בצורך הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב ה"ז בונה והורס ועושה בכל זמן הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל. נמצא דגם זה הוא נ"מ דאם ישאר להבעל גוף הקרקע בידו הו"ל כלוקח על זמן קצוב דהיינו כל ימי חיי אשתו ועדיף מיניה דאפשר שישאר בידו וביד זרעו לעולם משא"כ אם אין לו אלא הפירות דדינו כלוקח לפירותיה. אלא שק"ל שרמ"א ז"ל כתב בסימן זה סעיף ט' ז"ל וכל ימי חייה אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע הלוקח יכול למחות והוא מדברי נ"י שכ"כ בח"ה ד' קכ"ב ע"ב. ונראה מדכתב הלוקח יכול למחות ולא כתב שהאשה יכולה למחות בו אף אם לא מכרה לאחר. דה"ט דהנ"י סבירא ליה כהרמב"ם דהגוף קרקע ישאר ביד לוקח ומש"ה יכול למחות הוא מה שאין כן האשה אם לא מכרה כיון שעשאו להבעל כלוקח בנכסי אשתו. וממילא להרא"ש וסיעתו אף אם מכרה לאחר מ"מ אמרינן שלבעל יש גוף ופירי וממילא גם הלוקח אינו יכול למחות וכו':

ה[עריכה]

ויש מהגאונים שכתבו שהבעלים צריך ליתן הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחם שיש לו כו' ויש מהגאונים כו' פלוגתא זו הביא ה"ה בריש פכ"ב דאישות אבל לא כתב שם האי לישנא כמו הכיר בה שאינו שלו גם ברא"ש ור"ן פרק נערה שנתפתתה דאיירי לענין פלוגתא זו לא כתבוהו ולכאורה ק' הא בהכיר בה שאינו שלו ולקחה אין לו דמים כמ"ש בח"מ סימן שנ"ו בדין גנב והכיר בה הלוקח שדבר זה שמוכר גנוב הוא דליכא מאן דפליג דלא עשו תקנת השוק בכה"ג ובסי' שע"ג כתב שאם ידע הלוקח שזה השדה גזולה דאין לו דמים מהנגזל אלא הנגזל לוקחה ממנו בלא דמים והוא יחזור על הגזלן ונוטל ממנו דמיה אם לא שנא' ששאני הכא שהבעל במקום אשתו עומד והיא נחשבת כגזולה מבעלה ועליה לשלם להלוקח הדמים והוא עומד במקומה ויורשה לכך צריך לשלם בעבורה. ומה שכתב הכא ולא עוד אלא שאם השביח הלוקח הנכסים נוטל השבח ק' דשם בסימן שע"ג כתב דאם הלוקח ידע שהשדה גזולה אין הגזלן נותן לו אלא הקרן ולא השבח דכיון דידע דגזולה היתה לא נתן לו הדמים בשבילם בתורת מקח אלא בתורת הלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן היה מיחזי כריבית וי"ל דדוקא התם אמרינן דמחזי כריבית מטעם שכתבתי שנתן המעות בתורת הלואה אבל הכא איכא למימר אע"ג שהכיר בשדה זו שהוא ברשות הבעל מ"מ נתן המעות בתורת מקח ונ"מ שאם ימות הבעל תחילה או נתגרשה שהוא יחזיק השדה ולא מיחזי כריבית:

ו[עריכה]

ויש מהגאונים שכתבו שנוטלה בלא דמים משום דסבירא ליה דהלוקח כיון שידע שאין ברשות האשה למכרה לא נתן מתחלה המעות כי אם אדעתא דהכי שבאם ימות הוא תחילה יהיה מקח וכשאם תמות היא תחילה נתייאש שיפסיד מעותיו:

ז[עריכה]

בעצמם הם בעין כו' וכתב הר"ן בשם הרשב"א אדברי הרי"ף שכתב גם כן כה"ג אבל אי אחלפינהו אע"ג דחלופיה הן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללוקח דמכי שלחה בהו יד קמו זוזי עליה בהלואה ואינו משלם (הלוואתה שלוותה בלא רשותו) וכתב גם כן דמשמע מדברי הרי"ף דאפילו אי לא ידעו בעדים דהם הם אלו זוזי בעצמם ששקלה מיניה מסתמא אמרינן שהם המה וצריך להחזיר:

ח[עריכה]

ואי בעי לוקח מחרים כו' נראה דה"ק (ר"ל בא ליישב הגירסא אי לא מודה בלא וי"ו. כ"פ) אי לא מודה אי בעי לוקח כו' אית ליה דינא להחרים סתם ור"ל אם לא מודה ואתא הלוקח לב"ד ומבקש שיתנו חרם אי לא עבד הערמה. ומן ואי בעי לוקח עד ולדעתי נמשך הלשון בטענת התובע שבא לבית דין ומבקש ואומר כיון שאינו מודה יתנו לי חרם על הדבר ויודע דעביד הערמה ושמכרה לדעתו (נראה דר"ל דמ"ש רבינו ואם בא לוקח מחרים עליה כמו להחרים עליה דבעל כו' כ"פ) וע"ז קאמר שהדין עמו שינתנו ע"ז חרם. ומ"ש אית ליה ליתן חרם מן הדין סתם ר"ל אבל לא לנוכח כיון דליכא כאן טענה ודאית וק"ל. אלא שק' שהר"ן בפרק נערה שנתפתתה דף תפ"ז סוף ע"א כתב ג"כ דברי רבי' אפרים וכתבו כלשון רבינו ובמקום אי לא מודה כ' שם ואי בוי"ו וזה לא יתכן לפירוש זה וכ"כ ג"כ ה"ה בפרק כ"ב מה"א ואי בוי"ו ע"כ היה נראה דה"ק דמתחילה איירי באם הבעל מודה שהמעות של המכירה היה בידו אלא שאומר שלא ברשותו מכרה אזי הדין שמחרים עליו לנוכח ואחר כך אמר ואי לא מודה שהמעות בידו אזי אינו מחרים עליו לנוכח אלא מחרים סתם אבל זהו דוחק דא"כ עיקר חסר מן הספר על כן נראה כמו שפירשתי בפרישה:

ט[עריכה]

וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו נמצא כו' וכתב ב"י ז"ל וכבר נתבאר שכך פירש הרשב"א דברי הרי"ף וכך יש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל ונראה שרצה לומר שהרשב"א מפרש כך דברי הרי"ף וכך יש לפרש ג"כ דברי הרמב"ם מי שמפרש דברי הרי"ף כך אבל רבינו סבר שדברי הרי"ף והרמב"ם אין פירושם שוה לדברי הרא"ש שהרי כתב וא"א הרא"ש כתב כו' משמע שחולק על סברא דלעיל דהיינו סברת הרמב"ם ורבינו חננאל דהם כעין סברות הרי"ף אלא רבינו סבר שפירושם של הרמב"ם ורבינו חננאל והרא"ש כמו שכתבתי בפרישה:

י[עריכה]

וכן פי' ר"י דבין בשדה כו' עיין בפרק ח"ה סוף דף מ"ט בתוס' שגורסים הכי בשם ר"ח ג' שדות א' שכתב לה בכתובתה ואחד שייחד לה בכתובה ואחד שהכניס לה שום משלו וה"פ אחד שכתב לה בכתובה דמנה ומאתים ובמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתובה ולא ל' יחוד כגון הכותב כל נכסיו לבנו ואחת שייחד לה בכתובה כנגד הנדוניא שהביאה מבית אביה כי נדוניא נמי נקראת כתובה ואחד שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד התוספת שהוסיף לה משלו על מנה ומאתים וג' ענייני ממון אלו כותבין בכתובה בסדר זה תחלה מנה ומאתים ואח"כ נדוניא שמביאה עמה דהנעלת ליה ואח"כ וצבי חתן דנן והוסיף לה מדיליה כו' ובקונט' לא פי' כן עכ"ל התוס' שם:

יא[עריכה]

ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב ב"י איני רואה הוכחה ברורה בדברי הרא"ש לומר שהוא מסכים בכך ונלע"ד שרבינו כ"כ משום דשם ר"פ אלמנה לכ"ג כתב הרא"ש דמדברי הר"י משמע שסובר כרשב"ג וא"כ המכר בטל מיד אבל להרי"ף דפרק השולח מוכח דס"ל דהלכתא כרבנן דפליגי ארשב"ג דסברי דהמכר קיים עד שעת טירפא ואח"כ הביא ג"כ דברי ר"י באריכות דס"ל הכי ולבסוף מסיק ז"ל ויראה דוקא בקרקע הוא דאמרי' דמכר הבעל קיים עד שעת טירפא שהארץ לעולם עומדת ואין לאשה הפסד אלא טורח שצריכה לחזור אחר בתי דינין ולטרוף אבל המכנסת נדוניא במטלטלים של כסף וזהב אין הבעל יכול למוכרן כו' ומדמחלק בהכי ש"מ דס"ל דדינה בקרקע שהמכר קיים עד שעת טירפא. וכ"כ רבי' בקיצור פסקי הרא"ש שחבר ע"ש וע"ש בח"מ סי' צ"ז:

יב[עריכה]

וכן מה שהחתן פוסק לה כו' הגהות אשר"י בפרק הגוזל קמא מכאן נ"ל שאין אדם יכול למכור בנכסי אשתו שקנה לה ואפי' לא באו לידה ואפי' אין לו במה להתפרנס אינו יכול למוכרם (ובמרדכי ס"פ האומנים שאין אדם יכול למשכן בגדי אשתו ובמשרה וכ"ש שאין ב"ח נוטלן בחובו ד"מ. כ"פ) וכתב מהרי"ק בשורש י' ע"ז דאין חילוק בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול אבל כלי זהב ובדולח יכול למוכרם אם הוצרך להתפרנס מהם ואם קרובים נתנו לה בין תכשיטין בין בגדים יכול הבעל למכור לפרנס עצמו (ודוקא לצורך פרנסה אבל שלא לצורך פרנסה יכולה למחות כדלעיל. כ"פ):

יג[עריכה]

כיון שלא נתרצית לראשון ולקמן בסימן ק' פליגי בה גאונים אם יכולה לגבות כתובתה מהראשון דרש"י והרמב"ם ובעל העיטור ס"ל דאינה יכולה לגבות גם מהראשון משום דיאמר לה הראשון הנחתי לך מקום לגבות ור"ח והרא"ש ס"ל שגובת מראשון. ומוכח מפלוגתתם דאיירי נמי באם כתובה אינה כ"כ גדולה עד ערך שתי השדות דאם לא כן היאך יאמר הראשון הנחתי לך מקום לגבות ומש"ה כתב הר"ן שהבאתי בפרישה ז"ל וכ"ת ל"ל לראשון חתימה דילה כו' דלכאורה קשיא מאי פריך דילמא איירי באשה שכתובתה גדולה יותר משוויא שדה השנייה אלא ודאי לפי פלוגתתם כ"כ שמוכח שמיירי נמי באשה שכתובתה אינה כ"כ גדולה וק"ל:

יד[עריכה]

וכ"ש אם מכרה או נתנה לבעלה כו' ז"ל רמ"א בש"ע וי"א דוקא מכירתה ונתינתה לא מהני אבל אם מוחלת לו כל זכות שיש לה על נכסיו מהני (משום דעקרה שיעבודא דבעל מעיקרא משא"כ במוכרת ונותנת. כ"פ) כמו שמהני מחילה לענין כתובתה ויש חולקין עכ"ל וטעם החולקין נראה דאינה דומה המוחלת כתובתה דאין לה על מה לסמוך עוד להמוחלת שיעבוד על נכסים הללו מש"ה לא מחלה כתובתה אלא סמכא דעתה שיתן לה מזומנים או יקנה שדות אחרים וכמ"ש לקמן בר"ס ק"ז וכיון דלא מחלה כתובתה לגמרי גם אנכסים אלו לא מחלה אלא כדי לעשות נחת רוח לבעלה (ובד"מ כתב דאין מחילתה מועלת אלא בעיקר כתובה ותוספת משום דבהנהו לית ליה איבה אי לא הוה מחלת להו הילכך הוי מחילתה מחילה ועיין במ"מ פכ"ב דאישות כ"פ): (כתב רמ"א ישראל שגבה קרקע מהעכו"ם בחובו אם יש רשות לעכו"ם לפדותו יש לה דין מטלטלים ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן כו' והוא ממהרא"י בת"ה סימן של"ט ומכאן נראה למנהגינו ותקנתינו שאם א' שוכר בית או חנות מעכו"ם והחזיק איזה שנים שאין חבירו רשאי לשנות אותו בית או חנות אם לא שיפייס את חבירו וקונה החזקה ממנו בדמים שאותו חזקה יש לו דין מטלטלים ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן מכח שיעבוד כתובתה מטעם זה שאם העכו"ם רוצה להחזיק לעצמו הבית או החנות ושלא להשכיר לשום יהודי היה בידו לעשות נ"ל. כ"פ):

טו[עריכה]

דהוי כמוכר שטר חוב לחבירו כו'. ואם תאמר אף אם אינה צריכה לשלם לבעלה כלום שהלוקח לא יוכל לטרוף ממנו מכל מקום הוא צריכה לשלם ללוקח כדין המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שהלוקח חוזר על המוכר וא"כ היא מפסדת שצריכה לשלם ללוקח וי"ל דאין מועיל לבטל טענת נחת רוח כו' אלא שהיא מקבלת עליה אחריות באותה קרקע שנותנת או מוחלת בשעה נתינה או מחילה שעושת מילתא יתירתא ומה שהיא חייבת לשלם ללוקח אין זה ענין למה שהיא השתא נותנת או מוחלת לבעלה. והיותר נראה דה"ק כיון שהיא יכולה למחול השיעבוד הו"ל כאילו לא קבלה עליה אחריות מעולם והיא נוטלת קרקע זו מבעלה ותפרע ממנו למי שמכרה לו כתובתה באמרה שמתחלה משום נחת רוח קבלתי עלי אחריות וסלקתי ממנו ונמצא דלא עבדה מילתא יתירתא. אלא אי קשיא הא קשיא כיון דקבלה עליה אחריות בעדה ובעד כל הבאים מחמתה נאמר דלמא היא לוותה מאחרים ונמצא כל נכסיה משועבדים להם ואחר שתתגרש יבא המלוה לגבות מקרקע זו ואז תהיה היא מחוייבת לשלם לבעלה או ליורשיו כפי דמי קרקע זו שגבו מהם כיון שקבלה עליה אחריות ובכאן אין שייך לומר שתמחול לבעלה השיעבוד דאינה יכולה למחול כ"א במכירת שטר חוב ולא כשנתחייב לאחרים אלא מוציאין מיד מלוה שלה מדרבי נתן ונותנין אותו למי שנתחייב היא לו וכמ"ש רבינו בח"מ סימן פ"ו ז"ל ואין שמעון יכול למחול ללוי שהרי פקע השיעבוד שיש לו לשמעון על לוי ונשתעבד לראובן ומיהו לפי מה שהוכחתי שם דלא אמרינן הכי אלא לאחר שנתוודע בב"ד ששמעון חייב לראובן דאז נשתעבד לוי לראובן מדרבי נתן ולא קודם לכן י"ל הה"נ היא סמכא דעתה שתזהר שלא יתוודע החוב לב"ד ואז יכולה למחול לבעלה באופן שלא יזיק לה האחריות כדי שתוכל להוציא הכתובה מיד בעלה מקרקע זו באמרה שלנחת רוח נתכוונה ובלה"נ אף אם יתברר לבית דין ליכא למיחש שמלוה שלה תגבה מבעלה כו' שבודאי היא תסלק אותו במעות כדי שלא יגיע לידה היזק על ידי זה וכמ"ש ודוקא במוכרת כתובתה איכא למיחש שאותו הלוקח לא ירצה לסלק נפשו במעות אלא יאמר קרקע אני גובה מבעלה שהרי אותו הלוקח במקומה עומד. וע"ז קאמר דלהא ליכא למיחש דהא יכולה למחול משא"כ במלוה שלה דאין לו עסק עם בעלה כל זמן שהיא רוצה לשלם לו ודו"ק:


מעבר לתחילת הדף
· הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.