אלשיך/ויקרא/ט

אלשיך ויקרא ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהי ביום השמיני קרא משה וכו' . (א) ראוי לשית לב אל מלת ויהי שהיא הוראת צער ביום שנטל עשר עטרות. והנה ארז"ל (במגילה יו"ד) שהוא על מיתת שני בני אהרן. וקשה יקדים הוי בתחלת עבודת היום טרם בא הרעה. (ב) או' השמיני. כי אחר שימי המילואים אינה ביותר משבעה. איך יצדק לומר סכום שמיני ביום שאחריהם. ומה גם בהיותו ר"ח ניסן ראשון לעשרה דברים איך יעשנו נגרר אחר המילואים. שלא היו רק לחנך את אהרן טפלים על עבודת יום ראש חודש שהוא חנוכת המזבח:

והן אמת שלקושי זו אפשר לומר כי חששה תורה על כבוד משה. שלא שרתה שכינה בשבעת הימים ששימש הוא. ומה גם שאמרו ז"ל (סוטה ל"ח) שהיו ישראל אומרים לו לריק יגענו. שאין שכינה ואש מן השמים באה בשבעת ימי המלואים וע"כ אפשר שיתף וצירף הוא ית' יום חנוכת המזבח ששרתה בו שכינה וירדה אש מן השמים אל ימי המילואים וקראו שמיני כאלו הוא מהם להפיס דעת משה. לומר כי הכנתו בשבעת הימים נתחברת אל עבודת ראש חדש לזכות את השראת שכינה. וז"א שמיני כאלו נכלל במנין הראשונים. ועוד נשיב על זה לפי דרכנו בס"ד. (ג) למה קרא לזקני ישראל כי לא ידבר אליה' דבר. שאם כפרש"י למה לא הקהיל את כל ישראל. וגם כי לפרש"י עדיין החששה במקומה. (ד) מה נשתנה קרבן אהרן מקרבן העם בנושא אחד. זה עגל לחטאת וזה עגל לעולה. (ה) או' ואל בני ישראל תדבר לאמר כי אינו לאמר לאחרים. (ו) או' נראה אליכם. למה לא אמר אלינו ולא אליכם שיראה כמוציא עצמו מן הכלל. (ז) או' ויקחו את אשר צוה משה מי לא ידע כי משה היה המצוה. (ח) או' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם וכו'. הרי כל זה נא' למעלה קחו וכו' כי היום ה' נראה אליכם. (ט) אומרו קרב אל המזבח. שהוא מיותר כי בכלל אומרו עש' את חטאתך וכו' הוא שיקרב אל המזבח. (י) כי אומרו ועש' וכו'. נאמר בכלל הקודש.

והנה על הקושי הראשון אפשר לומר ע"ד רז"ל (ויקרא רבה פ' י"ח) שנא' לשון ויי על מיתת בני אהרן. במה שידענו מרז"ל כי מיום מתן תורה נתחייבו מיתה על שויחזו את האלהים. אלא שאמר הקב"ה איני מערבב שמחת בתי. אך ביום שמחתי באהל מועד אמיתם שהוא ביום השמיני. וזה יאמר ויהי וכו' לומר הוי. המחוייב מאז. היה ביום השמיני הזה ולא בששי של מתן תורה:

או יאמר ע"ד זה במ"ש ז"ל (בת"כ) על בקרובי אקדש שאמר משה עתיד היה המשכן ליחנך בגדול. וחשבתי יהיה בי או בך וכו'. הנה כי חינוך הבית היתה מיתתן. ע"כ קודם כל דבר. רומז הוי הזה. כי הוא חינוך הבית יותר עיקרי מהקרבנות:

או יאמר במ"ש ז"ל (ויקרא רבה ת"כ). כי מתתן מכפרת על ישראל ביום הכפורים. כי ע"כ נזכרה מיתתן ביום הכפורים. ע"כ אפשר שקודם ציווי כל הקרבנות לכפר על ישראל להיות ראוים להשראת שכינה. הקדים כפרה גדולה מהכל שעתידה ליעשות ביום ההוא לזכות על ידה. אמר ויהי כו' לומר הנה אחר מעשה העגל. במה יזכו ישראל אל חינוך משכן ה' והשראת שכינה. ע"כ הקדים ואמר הנה להם ביום הזה שני קרבנות. כפרה לזכות על ידן שנתייחדו ליום זה. וז"א ויהי ביום השמיני. לומר כי ביום השמיני הזה היה הוי. שבו הוא הכנה אל כל החינוך הבא להשראת שכינה. שהיא מיתת בני אהרן שהיא כפרה על ישראל לזכות על ידה:

ובמה שכתבנו מרז"ל (שם פ' י"ב) כי היה משה מסתפק אם תתקדש הבית בו או באהרן. אך ידע בודאי שלא יבצר מלמות אחד משניהם. כאשר נאמר לו ונקדש בכבודי. אפשר להשיב על החילו בלשון ויהי. וגם על מה שהקשינו באומרו נראה אליכם ולא אמר לנו. והוא כי אמרה תורה. הנה ודאי עתיד וי להיות ביום השמיני. על כן להיות משה חושש על עצמו ועל אחיו. אמר אל אהרן קח לך וכפר על עצמך. ואל בני ישראל תדבר וכו' יכפרו על עצמם. פן ילקה רשום שבכם. ושור ואיל לשלמים כי שלום ביניכם לבין אלהיכם. אך אני שלא נצטויתי להביא כפרה עלי אני חושש. ואומר כי היום ה' נראה אליכם. כלומר אליכם נראה בודאי ולא לי. כי חוששני פן יהי' הענין עלי. ולהיותו חושש גם על אהרן. ומה גם על דבר העגל. על כן גם שצוהו להביא כפרתו דבר שנית את ישראל לבדם. ואמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם. לומר ע"י כפרה זו תיראו. אך לאהרן לא אמר עשה את חטאתך כו' וירא כבוד ה'. כ"א ועשה וכו' כאשר צוה ה' וכו' כלומר לא אומר לך שעל ידי כן ירא אליך ה' כי ספק הי' בדבר. רק עשה כאשר צוה ה' יהי' מה שיהיה:

עוד יתכן דרך כולל להשיב על כל מה שהערנו. והוא בהקדים ראשונה מאמרם ז"ל (ש"ר פ"ג) האומרים. הוא ית' פרע למשה מדה כנגד מדה. כי שבעת ימים הי' מבקש הוא ית' ממנו שילך מצרימה להוציא את בני ישראל ממצרים ולא רצה. כמפורש על פסוק גם מתמול גם משלשום וכו' עד שאח"כ שלח את אהרן והלך לו לפה אל פרעה:

עוד ארז"ל (ש"ר פ' ה') כשהלך אחרי כן אל פרעה פעם אחת. לקחו משה ואהרן עמהם את זקני ישראל ונשמטו בדרך אחד א'. עד שבהגיעם בית פרעה לא נשארו רק משה ואהרן. כמש"ה ואחר באו משה ואהרן:

ונבא אל הענין. והוא כי באה תורתנו ללמדנו דעת עבוד אלהים. ודרך תשובה במוסר השכל. בהיישרות והדרכות המביאות את האדם לחיי העה"ב. והן שבעה. והנה הנס הא' כי יהיה כל ישע וכל חפץ האיש. כי שיח וכי שיג לו וכי שכל לו לתקן את אשר עותו בין רב למעט. וזה בשיחו שומו על לבו. כל אשר יקרה לו מכל הדברים המתרגשים. ובאים עליו אשר לא כחפצו ורצונו שיהיה מחשב וזוכר הנהיה כדבר ההוא בינו לקונו שעשה נגד ית'. מעין המאורע שלא כרצונו כי זה כלל גדול לאיש הישראלי באשר הוא יהודי. כי עיני ה' המה משוטטות בכל פרטי בני איש לשלם לאיש כמעשהו. וטרם יפקוד עליו. רומז לו בקל הקל תחלה להביא עליו דוגמת אשר חטא לו. למען יפקח עיניו וישקיף וירא כי למעלה ממנו עין רואה ולא ילך בקרי. פן ילך גם הוא ית' עמו בחמת קרי כ"א קל מהרה. טרם יקצוף אלהים להכותו על אלה מכה רבה. מאז יראה הרמז הרומז יוכיחנו אלוה. עין אשר לא טוב עשה. יתמרמר בלב חמרמר. כי יכיל בלהות צלמות ויסכים ויאמר עונותי הטו אלה. וינחם על העבר ויתן לב לשוב וישוב אל ה' וירחמהו כי ירחץ יטהר מכל חלאת טומאתו בו: (ב) לתקן את אשר עותה על פי מדת עוותו ומתייחס אליו. (ג) שאחר החרטה והתיקון שקושט עצמו תחלה. שיקשט אח"כ את אחרים. אך לא מקודם. שלא יאמר טול קיסם מבין שיניך. למי שיוכל להשיב לו טול קורה מבין עיניך. (ד) שאם אחר ששלש אלה יעשה לו ויראה טובה בעיר. אל יחזיק טובה לעצמו. לדבר ולומר הנה בירך ה' אתכם לרגלי. כי אם יתלה בזכות אחרים. ונהפוך כי תהי' רעה בעיר. כי אם ידבר ויאמר בשלי הצער הזה עליכם:

והנה טרם נזכיר יתר הישרות שייעדנו. נערוך ערך לחם ארבעת אלה על שולחן מקראי קדש אשר לפנינו קו לקו. ונשובה אליהן בס"ד. והוא כי הנה כסידרן והלכתן חיברן היוצר בכתובים אחת לאחת. ובראשון היחל באומרו ויהי ביום השמיני וכו'. והוא כי משה ראה מעשה ה'. כי בשבעת ימי המילואים לא שרתה שכינה ולא באה אש מן השמים עד בא יום השמיני. ונזכר כי זה לעומת הפצרו בשליחות מצרים עשה האלהים מדה כנגד מדה. כי שבעת ימים בקש הוא יתברך יבא אתו מצרימה באומרו כי אהיה עמך. ולא רצה לבא עד יום השמיני שהלך אהרן לדבר אל פרעה כן עתה שבעת ימים בקש משה ממנו יתברך. יבא אליו וישרה שכינתו בעבודתו במשכן ועד יום השמיני לא בא רק על ידי אהרן. ועל זה נצטער משה ואמר וי. כמצטער ושב משגגתו. ועל פי דרכו שת לבו גם אל מעשה זקני ישראל אשר שבו ונשמטו בדרך בלכתם אל בית פרעה. וע"כ רצה בי כאשר בוש הוא ממעשהו על ידי ראותו. כי ע"י אהרן שלא הפציר בשליחותו של פרעה. משרה הוא יתברך שכינתו. מה שאין כן על ידו. כן יבושו גם המה. על מה שנזורו אחור. בלכתם אז בשליחותו ית'. וזה ויהי. וי היה ביום השמיני. כי לא שרתה שכינה בשבעה ששימש משה רק בשמיני. מקביל אל יום שמיני של שליחותו יתב' אל פרעה. וז"א שמיני ולא ראשון עם היות שלא יצדק אומרו שמיני על מספר המילואים שלא היו רק שבעה. לרמוז אל היותו מקביל אל שמיני של השליחות. והי' כנכוה על הדבר. לכן על מה שנצטער הוא ושב. קרא את אהרן ובניו גם אל זקני ישראל. למען יבושו גם המה. וישובו מאשר עשו גם הם. כי נשמטו אחד אחד ואחר באו משה ואהרן לבדם. כי זה סדר יתברך בפרוע פרעות תוכחות על עון מדה כנגד מדה פורע. למען החי יתן אל לבו כי תבואהו שואה. אל אשר לא טוב עשה דוגמתה וישוב ממנה. כדבר שנאמר (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שהוא מדה כנגד מדה. שע"י כן יפשפש וימצא מאשר חטא על הנפש מעין המאורע. ושב ורפא לו:

ועל השנית והיא שתשובת ותקון כל דבר הוא מעין עוותו. אמר קח לך עגל וכו' ואל בני ישראל וכו'. והוא כי מה שנעשה ע"י אהרן בעגל הי' שוגג כי השליכו באש ויצא העגל ההוא שלא במתכוין. ע"כ קח לך לעומת העגל ההוא עגל בן בקר לחטאת כי החטאת בא על השוגג. אך בני ישראל אשר חטאו במעשה עוד אינם כי ספו תמו. אשר בעדים והתראה הרגו בני לוי. ואשר בעדים ולא התראה בדקם משה כסוטות ונבקעו. ואשר בלא עדים והתראה נגפם ה' ולא נשארו רק אשר הרהרו בצד מה. והעולה באה על הרהור הלב. על כן ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו כו' עגל לעולה לעומת הרהור בעגל. וגם שהרהור כמעשה בע"ג. שאני התם שנדונו כפנויה ולא כאשת איש ע"י שיבור הלוחות כנודע מרז"ל (ש"ר פ' מ"ג):

והלימוד השלישי והוא כי יקשט את עצמו ואח"כ את אחרים. למדנו יתב' באו' ואל בני ישראל תדבר לאמר והוא במה שהערנו. כי אינו לאמר ישראל לזולת. אך הוא מה שכתבנו לבלתי הוכיח את זולתו במה שהוא בלתי טהור ממנו. כי חרפה הוא לו. כי אנה יוליך את חרפתו באמור לאיש טול קיסם מבין שניך. וישב חרפתו לו טול קורה מבין עיניך. כי הלא ישבע בחרפה וקיא קלון על כבודו. והוא מאמרנו על פסוק (משלי ט׳:ז׳) יוסר לץ כו' לומר כי בנים המה המוכיחים בשער שלוקחים לעצמן קלון. (א) המוכיח את הלץ. כי הלא יתפקר אז יותר. וילעיג על דבריו בפניו ויקל בכבודו. (ב) מי שמוכיח את חבירו במום שהוא נכשל בו. כי הלא באמור אליו למה תעשה הדבר הרע הזה. כי הלא יענה אחריו ואת שדוד מה תעשה. כי גם אתה חולית כמוני. וזהו יוסר לץ ליקח לו קלון. וכן לוקח לו קלון המוכיח לרשע מומו של מוכיח. שמום שבו אומר לחבירו שישמע חרפתו בפניו. באמור אליו מה הוכחת בזאת רעתך. כי מר וקיא קלון על כבודו. ובגלל הדבר הזה מוטל על המוכיח בשער. טרם יענה להוכיח את העם. יקשט את עצמו תחלה בכל תוכחות על עון. ואחר כך יקשט את אחרים. וכמעשה שהיה לרבי פלוני שבאו לדין לפניו. על ההוא דהוה ליה אילנא דהוה מזיק את הרבים. וכשמוע הדיין. והוא גם הוא היה לו אילן כיוצא בו מזיק את הרבים. אמר אם אומר לו יקוץ אותו אהי' לבז כי אני לא קצצתי את שלי. ע"כ עיכב עצמו מלהשיב להם עד אחר שעה ומיד שלח תלמידו שימהר לקוץ אותו. ואחר שבא ואמר לו כי כבר קצץ אותו אז קרא לבעלי הדין וגזר לקוץ האילן. ואז אמר לו הבעל דין ומר למה לא קצץ את שלו. אמר לו אם שלי אינו קצוץ גם אתה לא תקוץ את שלך. הנה כי קשט את עצמו תחלה ואח"כ את אחרים. ופן יהי' לבוז וישבע בחרפה. זולת החילול ה' חלילה.

וזה הענין קרה לאהרן. והוא כי הנה צוה משה יקח תחלה עגל וכו' ויגישם לפני ה'. וזהו קח וכו'. ואח"כ ואל בני ישראל תדבר וכו'. שיביאו גם הם קרבנות. והיה מקום יאמר אהרן. למה אקח את קרבני ואציגו תחלה לפני ה'. ואח"כ אל בני ישראל אדבר יקריבו גם הם קרבניהם. וטוב טוב הוא שטרם אקח את קרבני אדבר אליהם יקריבו קרבנם. ולבית אלהים נהלך ברגש. אני בקרבנותי והם בקרבנותם. ונדדם עד בית אלהינו כאחד. לז"א לאמר. כלומר מה שאני מצוך קח לך עגל וכו' והקרב לפני ה' ושאח"כ אל בני ישראל תדבר. ולא טרם תביאנו אתה את שלך. הלא הוא לאמר וכו' שהוא על שאתה בא לאמר להם. קחו שעיר וכו' ועגל וכו' שיקריבו עגל על עון העגל. ואלו טרם יראו שאתה מקריב עגל לחטאת תחלה תאמר להם יקריבו עגל. יאמרו הנה אתה עשיתו ואנו נצטרך כפרה עליו. וטול קורה אתה תחלה. לכן קח לך עגל כו'. וקשט עצמך תחלה לעיניהם שיראו עגל לחטאת והקרב לפני ה'. ואחר כך קשט את אחרים. ויראו ויסכר פיה' וכמעשה דההוא דיינא כמדובר. וז"א לאמר:

והלימוד הרביעי הורה באומר כי היום ה' נרא' אליכם. לו' מה שבשבעת ימי המילואים לא נרא' ה'. ויחסתי אלי כי בשלי הצער ההוא. כמדובר על כי הפצרתי בשליחות מצרים. אך הטובה אשר היום ה' נראה לא אייחס לזכותי לומר נראה אלינו. כי אם ה' נראה אליכם כלומר בזכותכם:

הנה נא ביארנו הארבע' לימודי ה' הנלמדים מהכתובים הנאמרים באמת. עוד לנו ממקראי קדש הללו למוד ה'. הלא הוא בל יאמר איש. אחרי שובו מכל אשר חטא הנפש וקישט את עצמו ואח"כ את אחרים. בל יעלה על רוחו לאמר מהיום הזה ומעלה ראוי הוא אקבל פרס שמושי ועבודתי. כי ראוי הוא אלי כי אנכי תקנתי את עצמי ואת זולתי ועודנו עובד את ה' בכל כחי. ע"כ למדנו הוא יתברך בל נהיה כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס כ"א נעשה את שלנו. ונאמן הוא בעל מלאכתנו הוא יתברך יעשה את שלו:

עוד למוד ו' והיא ענין מעלת הבטחון. שאם יראה לו שהוא ית' מאחר מעשות את שלו או הבטחתו. בל ירפו ידיו בעבודה אשר יעבוד. פן מנסה ה' אותו אם חזק באמונתו ואמיץ לבו במעלת הבטחון. ומאחר הוא ית' עד יצטער ויתחזק באמונתו יתברך. כאשר קרה לנו עם בני ישראל בקריעת ים סוף. שלא קרע הים עד באו ישראל במים עד חוטמם. כמפורש אצלינו על פסוק דבר אל בני ישראל ויסעו:

עוד למוד ז' והוא בל נעשה הדבר מצות אנשים מלומדה. אך למען שמוע אל דברי מלכנו מנהיגנו המלמדנו תורה ומצות. רק למה שהיא מצות ה' אלהינו. ונשמח ונעלוז בעבודתו. ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרוב רחמיו לקבל שירות מידנו. כי מה האדם שיבא אחרי המלך ושיקבל עבודה מידו. והנה על הלימוד ה' הזה. אמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא כו'. לו' הלא אמרתי אליכם תקריבו את קרבנכם. ועי"כ היום ה' נראה אליכם. לא תעשו העבודה על מנת לקבל השראת שכינה. שלא תהיו כמנסים את ה' ועושים על מנת לקבל פרס. רק זה הדבר למה שצוה ה' תעשו לקיים מצותו לבד. ואז הוא ית' כרוב חסדיו יעשה את שלו וירא אליכם כבוד ה'. ולא שתכונו לרך. וכמאמר התנא (אבות פ' א') אל תהיו כעבדים וכו'. והוא כענין יחזקאל בלכת אליו חנניה וחבריו. ידרוש מאתו יתברך אם יצילם מאתון נורא והשיב להם על כי ה' חי אני אם אדרוש להם והי' לבל יעשו כדי שיצילם. כי אם הם יעשו את שלהם לקדש את ה' בין יציל בין לא יציל. ואז הוא ית' עשה את שלו והצילם. וגם הלימוד ו' הוא במקרא הזה. והיא מעלת הבטחון. בל ירפו ידי עובדי את ה' אם אומר מלהביא את הטובה מהרה. כי מנסה ה' אם חזקים באמונתו יתברך המה. כאשר כתבנו שעשה בקריעת ים סוף. שלא קרעו טרם נכנסו ישראל תוך המים עד חוטמם כמדובר. וכאשר עשה לדוד (שמואל ב ה׳:כ״ד) שאמר לו יתברך. בל ישא ידו על אויביו עד שמוע קול צעדה בראשי הבכאים. ואז"ל שהיו מתקרבים האויבים והיו שיני גבוריו קהות להלחם. והיה דוד מעכב עד שמוע קול צעדה בבכאים. עד שהיתה חרב אויביו כמעט נטויה על ראשי ישראל. ואז שמע קול הצעדה בבכאים. וישא ידו להם ויתנם ה' בידו. ולמה עשה כן היא יתברך לאחר תנועת הקול ההוא עד יבואו מים עד נפש. ולא עודם מרחוק. אם לא לנסות את דוד אם יחזיק באמונתו למען אותו הזכות תעזרנו וכאשר עשה אליהו בהר הכרמל (מלכים א י״ח:ז׳) ששחט ונתח ויתן על המזבח. ולא בקש תרד אש מן השמים קודם ישחט את הפר כ"א אחרי כן. ולא עוד אלא ששנה ושלש להריק כדי מים ואחרי כן התפלל על האש. ואין זה רק להורות גודל הבטחון כאמור. וכענין הזה הוא מאמר הכתוב. ומה שחזר משה לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. זולת מה שכתבנו:

והוא בשום לב אל אומרו ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. מה ענין קריבתן והעמדתן לפני ה'. אך המה חשבו. כי בהביאם קרבנותם לפני ה' טרם יזבחום. יראה ה' ותרד אש מן השמים. שיהיה מוכן לאכול את העולה את החלבים. ולא תעשה העבודה בספק. על כן ויקרבו ויעמדו לפני ה' מייחלים ירידת האש בהראות כבוד ה'. אז ויאמר משה. העולה על רוחכם שתקדים האש. היו לא תהי' אלא אדרבא אתם תכינו תחלה לעבודה. עד שום העולה והחלבים על המזבח. ובטחו בה' שיעשה את שלו. וזהו זה הדבר אשר צוה ה' לזבוח ולזרוק הדם ושום על המזבח. תעשה. ואח"כ וירא אליכם כבוד ה' וכן היה. כי אחר כל זה ותצא אשו כו' ותאכל על המזבח את העולה וכו' והוא כענין אליהו כמדובר:

עוד כיון ענין ז' והיא האמנה בנבואת משה כאלו ראוהו בדבר ה' אליו. והוא כי הנה ישראל חששו כי עדן לא שב אף ה' על עון העגל ולא יראה עוד אליהם. ועם שאמר להם משה קחו וכו' כי היום ה' נראה אליכם. לא עשו אלא למה שצוה משה. כי ראו כי נאמן הוא בכל אשר דבר עד כה. אך היו כמסתפקי. וז"א ויקחו את אשר צוה משה וכו'. בראות משה כך. שהיו נרפים ובלתי עושים רק למה שצוה משה. ע"כ בא ויאמר אם כה תעשו לא יראה אליכם כבוד ה'. אך לא תעשו כ"א על מה שצוה ה' כאלו ראיתם בעיניכם. ובשכר האמנה זו וירא וכו' וזהו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, שהוא למה בצוהו ה' ועי"כ וירא כל העם וכו':

הן אלה שבעה למודי ה'. אשר בהם חיי רוח בני האדם העולה היא למעלה. ולא בלבד אשר יזכה לכולם. כי אם גם אשרי שיאחז בא' וגם בא' בו שמן חלקו בעה"ב. כי הלא ע"כ הרבה לנו ית' תורה ומצות. כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל. יש יאחז בזה ויש בזה. וכל אחד מהנה הלא הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה מן העולם ועד העולם הבא:

והוא מאמר התנא (סנהדרין צ) אשר אמר כל ישראל יש להם חלק לעה"ב שנא' ועמך כלם צדיקים וכו'. והוא בשום לב (א) אל או' לעה"ב ולא אמר בעה"ב. (ב) מה ענין החלק הזה ויותר היה צודק יאמר זוכים לעולם הבא: (ג) הראייה שמביא באומרו ועמך כולם צדיקים וכו'. שאדרבא ענין הכתוב יראה כי כשהם כלם צדיקים ירשו הארץ. אך לא שיחייב שיהי' כולם צדיקים שאם כן בטלה הבחירה. (ד) יקשה בין לאשר אמר כל ישראל יש להם חלק לע"ה. בין על הפסוק עצמו שאומר ועמך כולם צדיקים. שהרי כמה רשעים יש בכל דור. (ה) אומר נצר מטעי. מה הוא הנצר ומה הם מטעיו ית'. (ו) שאפי' יראה בלתי מקושר אל האמור. (ז) אומרו מעשה ידי להתפאר. כ"א הוא על הנצר הנז' למה תחלה קראו נצר הבלתי נעשה בידים ואח"כ קראו מעשה ידיו. ואם הוא דבר אחר מה עניינו פה. (ח) מה הוא ההתפארת הזה. ואימתי הוא שבה יתפאר:

אך הדבר הראשון שיפול לב אדם עליו הוא לומר אל יתייאש איש מלזכות לע"ה. כי הלא דע כי כל ישראל יש להם בעצמם חלק לזכות בו לע"ה היא הנפש הרוחניות כי היא חלק אלוה ממעל שהיא תתקנהו עד יזכה לע"ה. ושעור הענין כל ישראל יש להם בעצמם חלק. הוא חלק אלוה ממעל לבא לע"ה. זולת המשחית נפשו מהיותה מתייחסת אל היות חלקו ית' כענין האפיקורסים וכו':

או יהי'. במה שיראה הרואה בחינות מחולפות לאישי ישראל. יש חשקה נפשו בתורה ויש בצדקה ויש בג"ח. וההיקש ביתר מצות. וגם בתופשי התורה יהיה חילוף. זה חושק בתורה ויש במשנה וזה בתלמוד וזה באגדה. ויש במעשה מרכבה. ומה נשתנו זה מזה:

אך הנה ידענו מרז"ל. כי כל הנפשות אשר התעתדו לבא בעולם עד סוף כל הדורות. שם במעמד הר סיני היו ושם נמצאו וכל נפש ונפש מישראל יש להם אחיזה בתורה. זה בבחינת חלק מצוה זו וזה בזולתה. וההיקש בכל השאר. וכל אחת מהנה בחלק שאחזה בו הוא תקונה ואושרה לקנות בו חיי הע"ה. וכמאמרם ז"ל על פסוק (תהילים ס״ח:י״ג) ונות בית תחלק שלל. כי התורה הנקראת נות בית חילקה חלק לכל הנפשות כמבואר אצלנו במקומו:

וכונת התנא לומר אל יקשה לאיש השגת הע"ה. כי הנה ידמה לעיר שסביבותי' דרכים רבים אין מספר. ובכל אחד ילך איש עדיה. כן בכל דבר שיאחז צדיק הוא דרכו ללכת לע"ה. כל אחד בבחינת חלק נפשו. ומאליו חושק בעה"ז בצריך אל המתייחס אליה. כי הוא חלקו לבא אל העה"ב. וז"א כל ישראל יש להם חלק לע"ה. שהוא לבא בחלק ההוא לע"ה. וע"כ לא אמר בע"ה והביא ראייה שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. שהיא ארץ העליונה שירושת' עולמית. וש"ת איך יתכן יהיו כל ישראל צדיקים והלא כמה וכמה רשעים בעולם. לז"א נצר מטעי וכו'. לומר אל תתמה. כ"א יש בלתי צדיקים כעת. הלא לא יבצר מהיות צדיק כל איש ואיש מישראל. כ"א הם עכורים וטמאים חלאת עון עתה הנפש להיותם מנצר מטעיו ית' העליונות. אשר האציל ונטע כנודע מחכמי האמת על פסוק (תהלים ק"ג) ישבעו עצי ה' וכו' וגם חומרו מוכן ליתקן. אחר שמראשיתו כשצבר עפרו וברא את האדם שמשם כולנו. להיותו מעשה ידיו ג"כ. מעותד להתפאר הנפש והחומר הנזכר מחלאתם. יש עודנו בחיים ויש ע"י גלגולים עד אשר יטהר ויהיה צדיק. נמצא שהטיב אשר דבר באומרו כלם צדיקים. כי כן הוא בהמשך הזמן שכולם מתקדשים ומטהרים עד יהיו צדיקים. לבלתי ידח ממנו נדח ויובטחו ליתקן ולהתפאר ע"י מה. שלכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כמדובר:

או יאמר נצר מטעי כו'. במז"ל למה צדיקים דומים בעה"ז. לאילן שהוא נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. נקצץ נופו נמצא כלו במקום טהרה. שהוא כי הנפש שבאדם שורשה בחיים נטועה בקדושה הגדולה. והנוף הוא הגוף שהוא נוטה במקום טומאת הוא העה"ז. נקצץ ומת הגוף מוצא כל הנפש במקום טהרה. כי החלק אשר נתפשט אל תוך הגוף נתפשט וחזר אחר הכל:

ונבא אל הענין. אמר הלא אמרתי כי עמך כולם צדיקים. שהוא כמדובר שלא ישקוט הוא ית' עד שכל אישי ישראל יהיו צדיקים. כי חושב הוא יתברך מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ולא בלבד יתקן את החומר כ"א גם את הנפש. כי נצר מטעי שהוא הנוף של המטעות הם של נפש רוח ונשמה. שהן שלוש מטעות אשר נטע ה' שורשם למעלה. כאשר נשא המשל אל אילן שנטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. כי המטעות הן שלשת חלקי הנפש. והנצר שלהן הוא הנוף שהוא הגוף. עם היות שהוא נשאר ונקצץ במקום טומאה. עם כל זה למה שהוא מעשה ידיו יתברך כד"א (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם. שגבלו בידיו יתברך. ע"כ גם שיראה שהוא נקצץ ומת ובלה בעפר אל יאבד. כ"א מוכן הוא להתפאר. כי על ידי המות יותך בארץ כזהב תוך כור. עד תום חלאת זוהמת נחש ויצא אח"כ זך ובהיר להתפאר בו הוא יתברך. שגם מה שברא מן העפר נזדכך עד היותו כרוחני ממש וזהו נצר מטעי מעשי ידי להתפאר:

עוד יתכן באומרו כי ה' נראה אליכם. להורות לישראל כי לא יעלה על רוחם. כי שווי הערך הם עם אהרן. כי כמוהו כהם צריכים הקרבנות הנז' לשיראה ה' אליכם. כי לא כן הוא. כי בלעדי זה אהרן ראוי ליראות ה' אליו. כי נביא הוא וחשוב לפניו ית'. ע"כ צוה לאהרן לאמר אליהם. קחו שעיר וכו' ושור ואיל וכו'. וכל זה אתם צריכים למה כי היום ה' נראה אליכם. כלומר כי ליראות אל אהרן אין צריך הכנת קרבנות. כלומר כי קרבנות אהרן הם לעלות במעלה יתירה מזו. ליחנך בקדושת כהונה גדולה. כי כל אחד מקבל שפע לפי הכנתו. עם היות פעולת ההשגה שוה בכל. כזהב הניתן בתוך כור. שכל הזהב עולה ומזדכך לפי הכנת ערכו:

וזה ענין משנה ראשונה שבמסכת אבות. והיא משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'. והוא בהעיר. ראשונה כי ע"ד כל סדר הקבלה שבמשנה. שמזכיר המלמד באומרו ליהושע ויהושע לזקנים וכו'. היה ראוי גם בהתחלה יאמר. הקב"ה נתן תורה למשה ומשה ליהושע. (ב) אומרו מסיני ולא אמר מהקב"ה כי לא מההר קבל. (ג) שמתחיל בקבלה ומסיים במסירה. וחוזר במשנה שאחריה אל לשון קבלה. (ד) למה לא אמר ויהושע מסרה לזקנים. ואם הוא כי סמך על המסירה הנזכר ממשה ליהושע ועל כן לא נזכרה מיהושע והלאה. אם כן יקשה על אומרו ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. שגם פה היה לו לקצר ולומר ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. (ה) לדקדק מלת הם אמרו. שהיה די יאמר ואמרו שלשה דברים. (ו) מניינא למה לי. (ז) כי מה שמביא דברים אלו בקיצור ובייחוד. לא יאמן כי לא אמרו זולתם. ואם כן לא נאמרו רק להיות להם איזה ייחס עם האמור. ואיננו לפי הנראה:

אמנם הנה על הקושיא השנית. יש אמרו שכוון לומר שמה שזכה משה לקבל התורה. היה מהבחינה שזכה סיני שתנתן בו. שהות על היותו נמוך ושפל. כמ"ש ז"ל על פסוק (תהילים ס״ח:י״ז) למה תרצדון וכו'. מאותה הבחינה זכה משה לקבלה שהוא להיות עניו מאד. ואפשר לנו לומר במה שכתבנו על פסוק (שמות י״ט:ב׳-ג׳) ויחן שם ישראל נגד ההר. ועל מאמר המגיד אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. כי הלא כמו זר נחשב המאמר הלז כי מה בצע בהתקרב לפני הר סיני אם לא לתת לנו את התורה. אך הוא כי על ידי שבת ישראל ששת ימים נגד ההר אשר שם האלהים. שעל ידי כן פסקה זוהמתן שהיתה מתמרקת חלאתה יום יום עד תומה. ביום הששי קבל משה את התורה לישראל. שאם לא כן לא היה מקבלה. כי הלא גם לכל א' מישראל היתה הנתינה. ועל כן הוצרכה הכנתה לשיקבלנה משה. וזהו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה. כי בלעדי התורה דבר גדול קנו שם. שהוא פיסוק הזוהמא. וזה מאמרם ז"ל (שבת קמ"ו) באומרם ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. כי יראה כי הר סיני היתה סיבת הפיסוק. כי היה ה' נגד פניהם בהר וזהו ויחן שם ישראל נגד ההר:

או יאמר במה שידענו מרז"ל (שם פ"ח). כי לא היו ישראל מקבלים את התורה עד שכפה עליהם הוא יתברך את ההר כגיגית. ואמר להם אם תקבלו וכו'. והלא כמו זר נחשב כי אשר הקדימו עשיה לשמיעה ימאנו לקבל את התורה. עד שומו עליהם ית' את ההר כגיגית:

אך פירשו ז"ל בתנחומא פרשת נח. כי לא מיאנו לקבל ישראל אלא תורה שבעל פה. ולא בשנאה הדפוה כי אם להיות רבים דקדוקיה אולי לא יוכלו לקיים את כלם כי רבים המה. ויקצוף האלהים על קולם. וכפה עליהם ההר לקוברם בו אם לא ישמעו. הנה כי תורה שבעל פה היא אשר קבלו על יד הר סיני שכפה עליה הוא יתב' את ההר. והנה הקבלה הזאת אשר במשנה זו מדבר על שבעל פה. וזה יאמר פה משה קבל תורה. באיזו אמרתי: הלא הוא מפאת סיני. כי תורה שבעל פה. וז"א מסיני.

עוד יתכן. והוא הנרצה אל ענין הפרשה ובו יותרו כל הספקות שהזכרנו, והוא בהעיר עוד קושיא אחרת. והיא כי הלא משנה זו מקומה הי' בתחלת סדר זרעים. כי אומרו קבל תורה על כל שיתא סדרי משנה ידבר:

אמנם הנה ארז"ל בגמרא. האי מאי דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות. והנה היה מקום יאמר נא ישראל. מי יעצור בא לקיים את כל אלה כי רבים המה. ע"כ היחל ואמר אל תחושו. כי הנני שם את כלם לפניכם. וכל אחד יקבל לפי הכנתו אם מעט ואם הרבה. כי הנה מהקבלה של תורה שבעל פה תראו ותלמדו לעשות כן. כי הלא משה קבל תורה וכו'. לומר איני אומר הקב"ה נתן תורה למשה כי הלא היה נראה כי לו לבדו ניתנה. ולא כן הוא רק לכל א' וא' מישראל. אלא שאם שכלם שמעו בסיני כל דבור ודבור. וכל תורה שבע"פ התלויה בכל דבור עם כל שאר התורה. כי כלה כלולה בעשרת הדברות כנודע. עם כל זה משה היה לבדו אשר קבל. מש"כ כל שאר ישראל כי לא עצרו כח לקבל. והוא מאמר רז"ל (ש"ר פ' כ"ז) שאמרו כי כל מה שתלמיד ותיק היה עתיד לחדש בתורה בכל דור נאמרה בסיני. אלא שישראל לא עצרו כח לקבלה כ"א משה לבדו. אך ישראל היו שומעים ושוכחים מיד כמ"ש ז"ל. או לאומרים (שבת פ"ח) שפרחה נשמתם ולא נשאר בידם דבר. וזהו קבל תורה. והוא כי גם שהוא ית' את הכל שם לפני משה וישראל. עם כל זה כל אחד מקבל לפי הכנתו. וגם במשה אינו אומר למשה נמסרה התורה מאת הקב"ה. כי הלא אין צריך לומר. שלא תצדק לשון מסירה מאתו יתברך אל משה. למה שהוא בשר ודם כאשר נבאר. כי מסירה היא כאשר הוא ביד המוסר כן נמסר. והוא דבר בלתי אפשר יקבל משה התורה לגמרי כאשר היא בחכמתו ית'. אך קבלה תצדק גם בבלתי מקבל כמות שהיא ביד המוסר אותה כ"א עוד אני אומר כי גם במשה לא יצדק בעצם לומר קבל תורה מהקב"ה שהוא כתלמיד השומע מפי רבו. כ"א קבל תורה מסיני.

והענין הוא מאמר רש"י ז"ל בפירוש החומש. על פסוק וישמע את הקול מדבר אליו. שהוקש' לו ז"ל אומרו מדבר בחירק המ"ם ואמר כי אינו כבוד כלפי מעלה לומר שהיה מדבר הוא ית' עם ב"ו כאשר ידבר רב עם תלמידיו כ"א שהיו הקול יצא מפיו יתברך כאלו אינו מדבר עם משה: ואחרי כן הקול בעצמו הי' כמתדבר מאליו עם משה:

והוא מאמרנו על פסוק (בראשית ג׳:ח׳) וישמע את קול ה' אלהים מתהלך בגן. והוא כי אחר ששלטה זוהמת נחש באדם ובאשתו לא עצרה כח לשמוע קול ה' ממנו יתברך אליהם. כי אם שהי' הקול יוצא מאתו יתברך וכמתהלך בגן. ואח"כ היה מתפשט כמאליו אליהם. וזהו קול ה' מתהלך בגן. וע"ד זה יאמר פה משה קבל תורה. ומה שאינו אומר לשון מסירה. הלא הוא כי גדול כבוד ה'. כי אפי' אינו מייחס הקבל' ממנו יתברך כ"א מסיני. כי הי' הקול יוצא כמתהלך בסיני ומתדבק עם משה. על דרך וישמע את הקול מדבר אליו כפרש"י ז"ל כמדובר. וא"כ אם אפי' שמיעת הקול הי' כלאחר יד למה שהוא ב"ו. ומה גם עתה לימסר התורה ממנו יתב' אליהם לגמרי כאשר היא אצל ית' שהות תואר מסיר'. הנה כי שלש הדרגות היו. א' מדרגת משה. שעם שלא תתייחס קבלתו בעצם מהקב"ה. כ"א מסיני. לפחות גדלה השגתו לפי הכנתו שקבל התורה כלה. מש"כ כל יתר ישראל. כי רבה היא גדולת משה על כל המון ישראל. אך יהושע לגודל הכנתו כי הי' נער לא ימיש מתוך האוהל. עצר כח לשתמסר לו תורה לגמרי ממשה. וע"כ נא' ומסרה ליהושע. וע"ד זה הי' ממנו והלאה עד אנשי כנסת הגדולה. כי עד הדור ההוא עצרו כח לגמרי ללמוד זה מזה. אך מהם והלאה הי' הפרש הדורות הרב' בירידה מדור לדור כי כשמתו חגי זכריה ומלאכי שהיו מאנשי כנסת הגודלה פסקה זכוכית לבנ'. ע"כ מהם והלא' לא נאמר לשון מסירה כי לא עצרו כח לקבל זה מזה לגמרי. ע"כ מאז והלאה נאמר קבלו מהם. כי לשון קבלה יצדק גם בבלתי מקבל בלי מגרעת כמדובר. וע"כ גם לא נאמר וזקנים מסרוה לנביאים כי לא הזכירו המסיר' כי סמך אל המסירה הנזכר. עם כל זה חזרו לו' לשון מסירה מנביאים לאנשי כנסת הגדול'. ואמרו מסרוה לאנשי כנסת הגדול' לומר עד כן הגיעה מדרגת מסיר' כי לא רבה מדרגת ידיעת ירידת דור א' לשאחריו כ"א שלא תצדק בהם מסירה. מה שאין כן מהם והלאה. הנה כי בשעת מתן תורה ומאז והלאה בכל דור ודור. תמיד הי' הפרש בין המקבלים. כי כלא' מקבל לפי הכנת השגתו. ע"כ בגלל הדבר הזה סידר רבינו הקדוש סדר הקבלה בתחלת מסכת זו. למען ממנו נקח אל כל מילי דאבות. כי כאשר בקבלת תורה שבע"פ כל א' קבל לפי הכנתו. ולא יאשם על מה שלא עצר כח לקבל. כן במילי דאבות אל יאמר איש מי יוכל לקיים את כלם כי רבים המה. כי הלא לא יחוייב כל איש לקבל את כלם כ"א איש ואיש לפי הכנתו:

והנה בראות אנשי כנסת הגדולת כי מהם ולהלאה היו לבבות הדורות מתמעטים. כי מחגי זכריה ומלאכי בטלה זכוכית לבנה. ולא הי' עוד מי שיעצר כח שתמשך ותמסר כל הקבלה בידו. לומר מסריה לפלוני רק לשון קיבל ע"כ אמרו הנה יש שני עכובים לקיים התור' ומשפט שני למודים. וא' אל כל העם אשר לומדים. כי למיעוט הלבבות תעדר אמית' ההורא'. לא' משתי סבו'. או מחמת שכחה שישכחו תלמודם. או שלא יעצרו כח לקבל הכל כי רב הוא. שלישית אל ההמון בכל כללות התורה. שיוכרח שלא יבצר מעדת ישראל שישגו להעדר מהם כל פרטי הדת. כי אין מספר לגדודה וישגו במעשה המצות. ע"כ על הא' אמר הוו מתונים בדין. ועל הב' אמר והעמידו תלמידים הרבה. שמה שלא יעצור כח לקבל א' יקבל חבירו ובין רבים ימצא הכל. ועל הג' אמר ועשו סיג לתורה. ולהיות כי בדורות שלפניהם לא נצטערו. כי ראו כי גם שאחריהם יהיו מקבלים גדולים שתצדק בהם מסירה. אך אנשי כה"ג כי המה ראו כי מהם והלאה תפוג תורה. על העדר ראויים לימסר תורה בידם כראוי. ע"כ נגע על לבם ובקשו לתקן. וז"א הם אמרו. כלומר הם בייחוד שראו צורך שעה ע"כ הם אמרו וכו'. כי הם אשר הרגישו הצער:

ובמה שכתבנו יתורץ מה שהערנו מניינא למה לי. שהוא שהי' נראה אם לא הי' אומר מנין. שהית' הכונה או זה או זה. לז"א שאמרו ג' דברים לומר כי שלשתן כא' צריך. כי כל א' משמש על צורך ענין א' כמדובר. ואמר והעמידו תלמידים ולא אמר למדו תלמידים הרבה. לרמוז מאמרם ז"ל על פסוק יזל מים מדליו הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה. וזה יאמר פה אל תעשו עיקר התלמידים מבעלי ממון. כ"א העמידו את משוללי העמדה להקימם לעסוק בתורה כי הם העיקר:

ז

ויאמר וכו' . הנה אהרן ראה שני דברים ויצר לו. (א) כי הוא מביא עגל לחטאת כי עדיין מעשה העגל לא נמחק ממנו. ולא עוד כ"א ישראל מביאים אותו לעול' על הרהור והוא חטאת על מעשה: (ב) כי ישראל מביאים שלמים שמור' כי שלום בינם לקונם. והוא אינו מביא שלמים. שמורה שטובים הם ממנו לפניו ית'. ע"כ אמר לו משה אל תבוש על זכר העגל והתאפק. כי לעומת זה זכר המזבח שיהי' לך זכרונו למליץ. כי ע"י מזבח שבנית נתעכבו ישראל יום א' מלעבוד ע"ג באמור חג לה' מחר. וזהו קרב אל המזבח. קרב אל מה שזכרו לטוב לך ואל תחוש. ועל השנית אדרבה טוב אתה לפני קונך מהם. כי הם צריכים לך ואתה אינך צריך אליהם. כי הנה עשה את חטאתך ואת עולתך ובקרבנותך אלה תכפר בעדך ובעד העם גם הם. אך אתה אינך צריך להתכפר בקרבנם כי ועשה את קרבן העם וכפר בעדם בלבד ולא בעדך:

כג

ויבא משה וכו' חש הקב"ה על כבוד משה שעם שבירך אהרן את העם לא ירדה האש עד שנתחבר לו משה ויברכו שניהם את העם מיד וירא כבוד ה' וכו' ותצא אש וכו'. ואז וירונו על ירידת האש. ויפלו על פניהם על מראה כבוד ה':

או יהיה הענין עפ"י מה שכתוב אצלנו במשנת שמעון הצדיק שאמר על שלשה דברים העולם עומד על התורה וכו'. והוא כי קיום העולם הלזה השפל. איננו כ"א ע"י בא שפע מעולם העליון והשתלשל על ידי מלאכי אלהים שבעולם המלאכים. ואחריו דרך עולם הגלגלי' עד השפל וכמאמרנו פ' ויחי. וכי על כן ברא אלהים אדם על הארץ בארבע חלוקי כפרה. החומר מעולם השפל. הנפש החיונית שבה יתנועע מעין עולם התנועה הוא עולם הגלגלים. והרוח מעין עולם המלאכים כדכת' (תהלים ק"ג) עושה מלאכיו רוחות. והנשמה מעין עולם העליון. ואין ספק כי האלהים עשה את האדם דוגמת העולמות. למה שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לשלשל על ידו בארבע מדרגותיו שפע העליון מן העולם אשר נשמת אדם משם. וממנה אל עולם המלאכים שרוחו מתיחסת אליו. ומשם אל עולם הגלגלים אשר הנפש תתייחס אליו. ומשם אל הארץ אשר מחומר' קורץ אדמת חומרו. אך אין כל אלה לו אם לא ע"י כשרון המעש'. והנה הן זאת חשבתי כי ע"כ שמעון הצדיק פקח עיניו על שלש אלה. תורה וכו' וישת עליהם תבל. והוא כי הנה ידוע. כי התורה היא מעולם העליון. וע"כ להוריד שפע מלמעל' צריך זכות תורה. ולשלשלו ע"י עולם המלאכים ומה גם ע"י עבודת ב"ה של מעלה כנודע אשר הוא בעולם המלאכים צריך זכות עבוד'. ולשלשלו בעולם הגלגלים צריך זכו' ג"ח מעין העולם ההוא שאין בו רוחניות שכלים ליהנות ע"י עבור בו. כי הלא גשמיי הוא ולא יהנה. נמצא כי ההנא' הבאה לעולם על ידו לגמילות חסד תתיחס. ע"כ צריך זכות ג"ח:

וזה יהיה ענין הכתוב. כי הנה ביום השמיני ההוא הי' קיום העולם. כי על ידו שפע עליון אז היה בעצם בהתפשטות שכינה לארץ וירידת אש מן השמים שהוא קיום העולם בעצם. על כן הוצרכו שלשתם. והנה תחלה עשה אהרן את העבודה. זריקת דם והקטר החלבים המזבח'. וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ברכת כהנים שגם היא נקראת עבודה. ולא ירד האש. והוא כי למה שהשפע ההוא הוא מעולם העליון. וגם להורידה עד לארץ. ע"כ הוצרך זכות תורה המתיחסת בעצם למשה. וגם להיות שהוא היה אשר הוריד שכינה מרקיע הראשון הוא וילון לארץ כנודע (ב"ר פ' י"ט) כי שבעה הורידו. אברהם מהשביעי לששי. וע"ד זה יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה. ע"כ לא ירדה שכינה המקיימת העולם עד נצטרף משה עם אהרן. כי להיות השפע ההוא מעולם העליון הוצרך משה שהוא זכות תורה. ולשלשלו דרך עולם הגלגלים עד לארץ הוצרכה עבודה וג"ח. ע"כ בהתחבר עם משה נמצאו מעמד שלשה העמודים. תור' ועבוד' וג"ח. כי לאהרן היה ג"ח שהיה משים שלום. וזכות עבודה. ולמשה זכות תורה. וז"א ז"ל (סוט' ל"ח) כי הברכה שבירך משה עם אהרן. הית' ויהי נועם ה' וכו'. שהוא נועם שפע עליון שבא ע"י שלש אלה כמדובר. והנה בדרך הזה המתבונן בו בינה ישקיף וירא כי בו הותרו כל ההערות שיש להעיר:

ועוד יתכן דרך אחרת קצרה במשנה זו ויותרו ההערות הראויות. הלא המה. (א) כי אחר שכלל כל אנשי כ"ה כאחת. ולא הזכיר כי אם מה שהי' מאמר כללי אל כללם באומרו הם אמרו ג' דברים. א"כ לא היה לו להביא. רק מאמר מי שקבל מהם. ולא מאמר א' מהם. שאם היה בא להשמיענו פרטות כל א' מהם. היה ראוי יביא מאמר כל א' וא' מכלם. כי לא יאמן ששום א' מכלם לא אמר אפילו דבר אחד שיהיה ראוי ליאמר. ואם הוא כי זה לבדו נשאר אחר כלם. והביאו לשלשל בו סדר הבאים אחריו. כי אנטיגנוס קבל משמעון הצדיק. א"כ לא היה לו לומר משירי אלא שמעון הצדיק היה שיור לכנסת הגדולה. (ב) אומרו הוא היה אומר ולא אמר הוא אמר ג' דברים מעין המשנה הקודמת שנא' הם אמרו ג' דברים: (ג) מניינא למה לי. (ד) הפסיקו במלת על בין כל א' וא'. ולא אמר תורה ועבודה וג"ח. (ה) למה סדר כסדרן הזה. ומה גם למאמר רז"ל כי גמילות חסדים קדמה לשלשתן כאשר נזכיר בס"ד:

והנה טרם נדבר בענין כונת המשנה. נבאר ארבע תיבות אלו שאמר. היה משירי כנסת הגדולה. ואומרו הוא היה אומר ולא אמר הוא אמר. אך הנה רבינו הקדוש עליו השלום מסדר המשנה. ראה והנה מדברי אנשי כנסת הגדולה יראה. כי דעתם כי למוד גדול לבדו. כי לא שתו לב לתקן עולם על הנוגע אל המעשה כלל כי אם על התורה לבדה. שע"כ כל אזהרתם היתה עליה באומרם הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה. ע"כ אמר אל תלמד מהם כדבר הזה. כי הלא שמעון הצדיק היה משירי כ"ה ולא האחרון שבכולם. אלא מכלל שיוריהם וגם לא אמר דבר זה פעם אחד. כ"א הוא היה אומר. שהיה מרגלא בפומי' לעיני כל הנשארים מהם עמו ולא חלקו עמו ואדרבה הוא הורה כי גם כלם מסכימים בדבר. כי על שלשה דברים העולם עומד. על התורה ועל העבודה ועל ג"ח. הנה כי מלבד התורה שהיא עמוד א'. יש שני עמודים עוד עמה התלויים במעשה. וא"כ אין לומר כי הסכמת אנשי כנסת הגדולה היתה שהתורה לבדה היא העיקר. כי לא כן הוא כי אם גם המעשה. והוא מאמרם ז"ל (ב"ק י"ו) באומרם תלמוד גדול שמביא לידי מעשה הנה כ"א לא הי' מביא לידי מעשה היא בלי מעשה אינה שלמות. וכמאמ' התורה לשמור ולעשות כי שניהם יצטרכו:

ונבא אל ענין כונת המשנה. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בשמות רבה (פ' ל"ג) וז"ל קודם מתן תורה הי' העולם עומד בג"ח. כשניתנה תורה היו שני דברים והיה העולם רותת עד שהוקם המשכן והיו ג'. ע"כ:

וראוי לשים לב. אם על שלשה העולם עומד איך הי' זמן שעמד באחד ואח"כ בשנים. ועוד איך על א' לא הי' רותת עד שהיו שנים ונהפוך הוא:

אמנם יהי' כי קודם מתן מורה עמוד א' מספיק כי לא היו עונות כי עדיין לא נצטוו. כי אם אין תורה אין מצות. ע"כ לא הי' העולם רותת באחד. אך בהנתן התורה הי' רותת על עוברי מצותי'. כי אין התורה מקיימת לעוברים. ע"כ באה עבודה לכפר על החוטאים בה:

ונבא אל הענין. והוא כי הנה התורה כנשמ' אל העולם לקיימו. וע"כ עליה מתקיים. אך יש עוברים שוגג ויש מזיד ואיך יתקיים העולם. כי אפס כי לא יחדלו עוברי מצותי' ע"כ על השוגג צריך עבודה שהיא באה על השוגג. ולתקן המזיד בל יתבטל עליו העולם הי' הג"ח. כי הלא אין טעם לשיתקיים העולם בהיות עוברים במזיד אם לא בתורת חסד. ע"כ צריך ג"ח מדה כנגד מדה. שבזכותם יעשה חסד הוא ית' ולא יביט אל המזידין. וז"א על ג' דברים וכו'. לומר הלא תראה זמן. עמוד אחד שעמד בו וזמן בשתים. דע לך כי בזמן הזה צריך מעמד שלשתן כא'. וזהו על שלשה דברים העולם עומד. וז"א עומד על ההווה כי עתה צריך שלשתן כמדובר. וגם אין ההתחל' מג"ח כי אם מהתור' שהיא עיקר. כי אין בור ירא חטא. והשנים תקוני העוברים עלי':

וז"א מניינא. ולהיות שלכל א' ענין בפני עצמו. הטיל מלת על בין כל א' וא' כי התורה היא העיקר אך כל השאר הם כל א' תיקון על דבר א' מעוברי התורה זה על שוגג וזה על מזיד ע"כ לא נתחברו יחד. וזה אחשוב הית' כוונת רז"ל בש"ר (שם) לומר על משנה זו. שקודם מתן תורה הי' בא' וכו'. כי הוקשה למו מה שהקשינו במשנה. ואמרו דע כי קודם התורה היה מספיק א'. אך אח"כ היה העולם רותת על עוברי מצותיה כמדובר. והוצרך אף השלישית. כלומר כי בזה נבין אומרו מניינא. ועשותו עיקר מהתורה להתחיל בה. לומר כי גם שעמד זמן בא' וזמן בשנים. עתה על ג' עומד כי הב' צריך לתקן בל יהיה רותת משא"כ מקודם:

עוד אפשר במה שכללם ואח"כ מפרידם במלת על. כי בערך כללות העולם צריך ג' דברים אלו ימצאו בו. אך לא יחוייב ימצאו שלשתן בכל איש ואיש. וזהו ועל בכל א':

או יהי' ענין הכתוב. כי בראות משה שבירך אהרן את ישראל ולא ירד' שכינה. אמר אינו דומה זכות יחיד לזכות רבים. כי אינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים את המצוה ע"כ נתחבר עמו לברך את ישראל שיהיו זכות שניהם יחד וזהו ויברכו את העם. ואז בזכות שניהם מיד וירא כבוד ה' וכו'. ולימד זה לימדנו התנא באומרו. אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:

והנה ראוי לשית לב אל החילו בלשון שלילה אל תהיו כעבדים וכו'. ומהראוי יאמר היו כעבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס. (ב) אומרו שני חלוקות כי מכלל לאו היה נשמע הן. (ג) אומרו כעבדים המשמשים ולא אמר כעבדים העובדים שהיה צודק יותר. (ד) אומרו לשון רבים אל תהיו כעבדים המשמשין ולא אמר כעבד המשמש. (ה) אומרו לשון פרס ולא אמר שכר. (ו) אומרו אלא הוו כו' והיה לו לקצר ולומר אלא כמשמשין את הרב שלא כו'. (ז) אומרו לקבל ולא תלה הדבר בנותן לומר ע"מ שיתנו לו פרס. (ח) סמיכות ויהי מורא שמים עליכם אצל הקודם. (ט) אומרו מורא שמים ולא אמר מורא ה' עליכם. כי הלא טוב טוב הוא לעבוד מאהבה. ולמה עשה עיקר מהיראה:

והנה בדברו דרך כלל בלשון רבים. השרישנו בשורש משורשי העבודה את ה'. והוא האמור בענין הכתוב. הלא הוא כי טוב לגבר ישתוף עצמו עם הרבים בכל מצוה ומצוה אשר יעשה. כי גדול זכות הרבים כמאמרנו על פסוק (ויקרא כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם וכו'. שהוקשה לנו בו החילו בלשון רבים וצאתו בלשון יחיד באומרו וברך את לחמך וכו':

אך הוא. כי ילמדנו דעת כי בעבוד את ה' יהי' ברבים. כי אינו דומה יחיד או מועטים העושים את המצו' למרובים העושים את המצוה. אך בשכר לא כן אנכי עמדי. כי לא אתן השכר דרך כלל כי אם לכל א' וא' בפני עצמו. וזהו ובירך את לחמך וכו'. והוא כי אלף יחד העושים את המצו' כא' אין א' מהם יקבל שכר כשיעור חבירו. כי פלס ומאזני משפט לה' לשקול בחינת עבודת כל א' אשר נזדרז בה מחבירו. או אשר שמח בה בלבו מזולתו. או אשר היה פנוי מהשאר וכיוצא. ע"כ גם התנא על זאת פקח עיניו לבלתי אמור אל תהיה כעבד וכו'. אלא היו כעבדים המשמשים את הרב וכו'. כי טוב לגבר יעבוד את ה' בחברה ולא יחידי:

ונבא אל ענין המשנה. והוא כי הנה הוא ית' קרא את ישראל בנים. כד"א (שמות ד') בני בכורי ישראל. (דברים י"ד) בנים אתם לה'. וגם ייחס אותנו לשכירים כמאמרו יתב' לאברהם (בראשית ט"ו) שכרך הרבה מאד. וגם קראנו עבדים כד"א (ויקרא כ"ה) כי לי בני ישראל עבדים. והנה אין שירות ג' אלה שוים. כי הלא שירות הבן אינו מתמיד. כי הלא כל בן יבטח באב לישמט מעבוד אותו יום יומים או יותר ולא יעציבנו אביו. ולא זו הדרך לעשות איש כן לאביו שבשמים חלילה. וכן אשר יעבוד כשכיר לא טוב. כי הלא אם שכיר הוא בא בשכרו ואם אמור יאמר אי אפשי להשכיר עצמי. כ"א לא איגע במלאכות. מה אפסיד אם לא שלא יותן לי שכר לא הן ולא שכרן. אך אשר היא עבד איש מקנת כסף. לא יעצר כח ליבטל מלעבוד את רבו בלא כסף ובלא מחיר כי כספו הוא. והנה אשר יבחר ותקרב איש היא הבחינה השלישית הזאת. והנה בה בחינות מתחלפות. יש עבדים יעבדו את הרב. לפתח ולשדד אדמתו ולזרוע זריעתו ולקצור קצירו. ויש לרעות את צאנו שורו וחמורו. ויש לחטוב עציו ולשאוב מימיו. ויש לשום את כל משא הבית עליהם. לספק בר ולחם ומזון. לרקד ולברור ולטחון בתבואות וכיוצא בכל עבודת עבודה ועבודת משא. ויש למעלה מכל אלה. והם אשר בחר בהם. לבלתי שום את כל מיני עבודות הנזכר עליהם כי אם לשרת את הרב לבדו. כענין ערוך השלחן לפניו ושום לחם ויין ובשל מבושל. וליצוק מים על ידיו. ולמזוג לו את הכוס ולהושיטו לפניו. או להלבישו וסכו. ולהיות אתו עמו. בבואו ובצאתו ללותו ולשמשו וכיוצא באלה. והנה שתים המה ההפרשים שבין השירות הזה האחרון ובין הראשונים. (א) כי הראשונים כלם יתוארו בתואר עבודה אך הסוג האחרון הלז לא יקרא עבודה רק שימוש. כענין גדולה שימוש' יותר מלימודה. ולמדו הדבר (ברכות ז') מפסוק אשר יצק מים ע"י אליהו. (ב) כי העובד את אדוניו מהסוגים הראשונים הנקראים עבודה. אין מדרך האדון לתת לאחד מהם לא שכר ולא מתת. לא שכר כי כספו הוא. ולא מתת כי לא מסוג המוצאים חן ביותר המה לתת להם מתנות חנם כי אם מזונו וכסותו. אך אשר המה מהסוג האחרון. כי מצאו חן בעיניו לקרבם אליו. ולהיות משמשים לפניו ומאוכלי שלחנו. בכלל מציאות החן יהיה כי יראה בעיניו יתרון זריזות ושימוש בשמחה וטוב לבב. ומה גם יהיו אתו עמו בעת אוכלו ושתותו וטוב לבו. ינשאנו לבו לתת להם פרסהוא מתנת חנם לפי ערך שמוש' אותו. וזהו כי תרגום ערך הוא פורסן. וע"כ פרס יקראו גם בחלוק' זו שהיא במשמשים את הרב בעצמו. יש בבני אדם שתי חלוקות. יש רב בלתי נותן גם לבעלי סוג זה שום פרס. באומרו כי עבדיו המה קנין כספו. ומה לו עוד מתת להם מלחם לאכול ובגד ללבוש. ויש רב נותן פרס לסוג זה המתהלכין לפניו. ובעבדים המשמשין את הרב הנותן פרס יש בהם שתי חלוקות. (א) שגם הוא לא יעבוד רק לחמדת הפרס. (ב) יש אשר כי אף על פי שידע שיש לו פרס מרבו. משמשו בעלות על לבו אהבתו את רבו ואשר הוא חייב לו. וגומר בלבו כי לו יונח שלא ינתן לו פרס. משמש תמיד כעבד החייב מאהבת לבו:

הנה כי בשבע' המה חלוקות בחינות. שירת איש את הזולת. (א) בחינת הבן את האב. שימנע ימים רבים מלשרתו כי יבטח לבו באביו כי לא יקפיד עמו. (ב) שירות השכיר. כי גם שלא ישמש כ"כ כבן כי יאהב את השכר. (ג) העבד כי לא יוכל לישמט כי מקנת כספו הוא. וגופו קנוי בלא כסף ובלא מחיר. (ד) בעבד עצמו יש עבודת לעבוד עבודה ועבודת משא. ויש עבד שישמש את הרב עצמו כערוך לפניו שלחן וכיוצא. (ה) כי גם בבחינה זאת. שהוא לשמש את האדון במאכל שלחנו והלבישו וסכו וכיוצא. יש בלתי נותן פרס ויש אדון נותן פרס. (ו) כי יש עבד שביודעו כי רבו יתן לו פרס ישמש לאהבת הפרס. ויש חלוק' שביעית. והוא של העבד. שגם כי ידע כי יותן לו פרס לא יכוין בשרותו לכך. כי אם כאלו לא היו נותנים לו כלום:

והנה כונת התנא ללמדנו דעת איכה נעבוד את ה' ובחר בבחינה השביעית הזאת והמתיק הדבר בלשונו באומר היו כעבדים כו'. לומר אל תהיו מסוג הבן או השכיר כי אם היו כעבדים. הרי דחה השני סוגים הראשונים ובחר בשלישי והנה עדיין היה אפשר נהיה מסוג העבדים העובדים אדמת עפר רבם לחרוש ולזרוע. או לרעות מקנת קניינו אשר רכש. או נהיה כעבדים המשמשים את הרב בעצמו בהאכילו והשקותו וכיוצא. לזה אמר המשמשים את הרב וכו'. כלומר לא כעבדים המשמשים במלאכות הקשות כי כל אחת מהנה עבודה תקרא. כי אם במשמשים את הרב עצמו כי ההוא יקרא שמוש ולא עבודה כמדובר. וזה עיקר גדול באמונה. שהוא כי כל מצוה ומצוה שבישראל עושים הם כמשמשים את הרב עצמו. ככה כביכול באלהים נעשה חיל. וכמאמר הנביא ואנשי מלאתי כח את רוח ה'. ומפליגים בקדושה. כאשר כל ספרי חכמי האמת מלאים מזה על כל גדותם. וזה כיון באומרו כעבדים המשמשין את הרב. הנה כי בזה דחה הסוג הרביעי. ובאומרו שלא על מנת לקבל פרס ולא אמר שלא על מנת שיתנו לו פרס. בזה דחה א' ממציאות הנמצאות בבני אדם. שהוא כי גם במשמשים את הרב עצמו יש בלתי נותן פרס. לז"א שלא על מנת לקבל. כלומר אין ספק שיותן לך פרס. אך בקבלה הוא הספק. אם תכוין על מנת לקבלו אם אין. והוא ענין הסוג החמישי. וגם אודיעך כי גם בסוג הששי תגעל נפשך. שהוא על מנת לקבל. אלא שלא על מנת לקבל. והוא אשר היחל בחלוקה הראשונה באמרו אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס שהיא הסוג הששי. רק בשביעי.

והנה עתה יגדל הכאב בייתור. כי כל החלוקה הראשונה בלתי צריכה כלל. כי כל אשר בחר בחלוקה השביעית ודחה השאר. הכל היה בשנית. אמנם לזה נדקדק אומרו הוא היה אומר. ומהראוי יאמר הוא אמר. מאי היה אומר אך הנה שמעון הצדיק רבו היה אומר כי על ג' דברים העולם עומד. שהוא כי העושים הג' דברים. מקיימים את העולם:

והנה ידענו מרז"ל כי אסור לאדם לעשות המצו'. כדי לקבל טובה או שכר בלבד כ"א בצדקה בלבד. אמרו (ר"ה ד') שמותר לומר כדי שיחי' בני וכיוצא. באופן כי העוסק בתורה ועבודה וגמילות חסדים שעליהם העולם עומד. אם יכוין בעסק התורה או בעבודה או בג"ח כדי שייטיב לו. או אפילו כדי שיתקיים העולם על ידו. לא יספיקו לקיים עולם רק שיעשו מאהבה. וזה הי' ענין אנטיגנוס. כי כאשר רבו היה אומר מרגלא בפומיה על ג' דברים העולם עומד כו'. בא תלמידו והיה מרגלא בפומיה גם הוא שהוא היה אומר אל תהיו כו'. לומר הן באלה יתקיים העולם. אך בזאת שאל תהיו כעבדים כו' על מנת לקבל פרס שהיא החלוקה הששית שכתבנו. אלא היו כעבדים כו' שהוא החלוקה השביעית. ואם לא היה אומר החלוקה הראשונה היו כעבדים וכו'. היה נראה כמצוה להם להתנהג בחסידו'. אך לא שתנאי היו דבריו. כי אך בזאת יקיים המקיים את העולם בשלשת הדברים. ע"כ היחל ואמר אל תהיו וכו'. לומר אשר שמעתם את שמעון הצדיק שהיה אומר מרגלא בפומיה על ג' דברים כו'. הוא בתנאי שאל תהיו וכו' אלא היו וכו'. ועדיין היה אפשר לומר כי לא היה בזה צריך תנאי כפול. ומכלל אומרו אל תהיו וכו' היתה השנית. אך הנה אם הי' שותק מהחלוקה השנית. הי' אפשר לומר כי לא מיעט באומרו אל תהיו כעבדים וכו' אלא שאם יהיה לאדם בחינת עבד בעבודתו את ה'. שלא יהיה על מנת לקבל פרס אך טוב טוב הוא לעבוד בבתינת בן את אביו. כי תהיה מאהבה יתירה. על כן חזר ואמר אלא היו כעבדים כו'. לומר כי בכלל הציווי הוא יהיו משרתי ה' בבחינת עבדים ולא בבחינת בן או שכיר:

ועוד כיון לומר שלא יהיה כוונת המקבל לזה. אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל כו'. כי אם היו כו'. שלא על מנת לקבל כלו' כי לא יבצר. כי יש ויש פרס ודעתו לקבלו. אלא שלא יהי' השימוש על בחינת הפרס. מה שאין כן באו' על מנת שלא לקבל. שיראה כגועל בו חלילה. כי מי אשר לא יחפוץ לדבקה בו יתברך בע"ה. שהוא השכר האמתי:

והנה בכלל הדבר. היה אפשר לומר כי בא להשיב על קושי הנופל על בלתי משים לב אל משמעות דבריו באמת ובתמים. באומרם כי יראה סותר דברי התורה האומרת אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם בעתם כו'. והן זאת היתה רשעת צדוק ובייתוס כי המה הרשיעו ולא שתו להשכיל להיטיב. כי הלא דעת שפתיו ברור מללו כי לא ישמשו על מנת לקבל אלא שלא על מנת לקבל. אך לא יבצר כי יותן פרס. אלא שלא יכוונו לכך. וזהו היה אפשר כיון באשר אמר הבבא השנית. כלומר איני אומר על מנת שלא לקבל. שיור' כי איננו כי אם שלא על מנת לקבל. כלומר שלא היה על מנת כך. כי אם שישנו. אך אין אנו צריכים. כי גם מפתח דבריו יובן כמדובר. כי לא יאמר על מנת שיתנו לו פרס. רק על מנת לקבל. כלומר כי הנתינה לא אדבר בה כי אמיתות הוא. רק דברי בו הוא על כונת הקבלה. האם על מנת לקבל או שלא על מנת לקבל. ואחר דברו על גדר. שימוש מצות עשה. בא ולמדו גדר השמר מעבור מצות לא תעשה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם והוא תכלית החסידות. והענין הוא אשר ביארנו בספר ביאור משלי על מאמר ריב"ז לתלמידיו (ברכות כ"ח) באומרם אליו שיברכם. וענה ואמר יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. ואמרו לו עד כאן רבינו. ואמר להם אדם עובר עבירה בסתר ואומר שמא יראני שום אדם. ואינו אומר שמא יראני המקום ע"כ:

והנה שם הערנו. כי גם עתה אחר תשובתו קושיית' במקומה עומדת. וכי מי חשידי בעיניו. שחמשה תלמידים גדולי עולם. כולם יאמרו שמא יראני שום אדם ולא שמא יראני המקום:

אך כתבנו. כי יובן במז"ל שקרה לרב עמרם חסידא. שפד' שתי ריבות יפיפיות והעל' אותן בעליי' ויסר את הסולם ממקומ'. ויהי היום ויחם לבו. ויטה את הסולם אל העליי'. ויחל לעלות ועודנו באמצע הסולם. ויך לבו אותו כי ירע עליו המעשה ההוא אשר זמם לעשות. ויואל לשוב אחור ולא יכול. כי תקפתו יצרו ויאחז בו להעלותו ולא הניחו לירד. וירא כי לא יכול ליצרו ויקרא בקול גדול נורא בי עמרם נורא בי עמרם. ויאספו אליו כל בני העיר. ויאמרו אליו איה האש והעצים ויאמר אליהם נורא דחטא דהוה דליק בקרבי. א"ל כספתינן. אמר להם מוטב שאתבייש בעה"ז ולא בעולם הבא:

הנה כי עם היות רב עמרם חסיד. עם כל זה לא עצר כח מפני יראת ה' לשוב אחור מחטוא. עד באו אנשים. וממורא ירד ממעלות אחז אחורנית. והיעל' על לב כי גברא רבא כרב עמרם לא היה עליו מורא שמים שוה למורא בשר ודם. אך היה זה. שקודם בא החטא לידו. יותר ימנע ללכת לעשות את הרע מיראת אלהים. מאשר ממורא בשר ודם. אך כשכבר העבירה באה ונהית' ויאחז צדיק דרכו לעשות'. אז יותר קל לימנע ממורא בשר ודם. והוא מעשה דרב עמרם חסידא. כי אחר היותו במעשה הרעה והיא לעלות בעצת יצרו. כבר החזיק יצרו בו וקשה לחזור בו. כי גם מן השמים ירפו ממנו מלסייעו כי הואיל הלך אחרי צוות יצרו. וע"כ ממורא שמים לבד לא ישוב. אך ישוב אם יראוהו אנשים. כאשר היה לו כי שב בבא כל ישראל לראות אשר יבא באש. וזה מאמר ריב"ז אדם עובר עבירה בסתר. כלומר לא אחרתי טרם בא העבירה לידכ'. כי אם יצר סמוך ויעץ להדיחו ולומר עשה עבירה פלוני. כי ימנוע הצדיק מיראת אלהים. אך אשר אמרתי בהיות כבר העבירה ביד האדם. וזהו אומרו אדם עובר עבירה בסתר. כלומר. שכבר הוא עובר ובה יהי'. כי אז מינה לא יזוז ממורא שמים כי אם ממורא בשר ודם. כעובדא דרב עמרם. ואמר כי כ"כ נכנס בו רוח שטות עד שהיחל בחטא. כי אמר שמא יראני האדם ולא שמא יראני המקום:

וזה כתבנו שם. שכיון שלמה בחכמתו באמור (משלי ב') אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' כו'. לומר אל תהי חכם בעיניך לומר כי מעצמך תדע ליזהר מן היצה"ר מבלי מועצותו. כי הנה בזה אנסה אותך. והוא ירא את ה' וסור מרע. כלומר מחמת יראת ה' בלי בשר ודם סור ופריש מהרע שאתה בו. ואז יוכר אם חכם אתה:

כלל הדברים כי סור האדם מהרע שבידו ממורא שמים. טרם יראוהו אנשים ממוראו יחת וישוב. היא מדרגה שאין למעלה ממנה וזאת תהיה כונת התנא באומרו ויהי מורא שמים עליכם. כלומר זו לבדה ולא של בשר ודם תמיד. בין במקום רואים בין בסתר במקום שאין אנשים. ולא שתהי' לפעמים קרובה ולפעמים רחוקה. כמו שכתבנו מההפרש שיש בין טרם בא מציאות העבירה לידו לאחר שכבר באה כי אחרי בואה תתרפה מיראת שמים ויצטרך מורא בשר ודם. כי אם שתהיה עליכם ממש בלתי נטל מעליכם כלל:

או יאמר. הלא אמרתי אליכם היו כעבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס. והלא תאמרו בעשותכם כן. שתעבדוהו שלא על מנת לקבל טוב ותראו שאין צריך לומר העדר פרס כי אם גם רעה תבא עליכם והלא גם ברך לא יברכנו אך גם קוב לא יקבנו ולמה ירע לנו האם זו תורה וזו שכרה. כי הלא יהי מורא שמים עליכם. והוא כי כאשר השמים לה' ואין בהם חטא. ועם כל זה לא יעדר מהם מורא פן כעשן ימלחו. ויחזיר הוא יתברך העולם לתהו ובהו מחטאת בני אדם. או לפחות פן ימנע שפע עליון מעליהן לאשמת העם. ויתהפך שבמקום שפע טובה שהיה מתגלגל ע"י השמים. יתגלגלו רוגז וירע להם כאשר בזמן החורבן כמאמרם ז"ל (מדרש איכה א') על הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום כו'. נמצא כי לא יבצר מהם מורא שרעה תבא אליהם לאשמת ישראל. כי אותה המורא יהי עליכם. כי אם היותכם חסידי עליון תיראו מבא עליכם צרה בעון הזולת. כי כן דרך הצדיקים לסבול עון הדור עליהם. ובזה תרגזו ואל ואל תחטאו:

והנה בדרך הזה. כי גם אנטיגנוס על משנת שמעון הצדיק דבר. מה שבעלי שלשת המדות ההם מקיימים העולם. היינו בהיותם כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס והנה על זה יש מקום לאיש אשר לא נתן לי ה' חכמה. לדבר ולומר מה אעשה ואהיה ממקיימי העולם. ואיככה אוכל. ומן השמים באומרם טפה זו מה תהא עליה לא נתנו לי חכמה. לזה אמר יוסי בן יועזר שמע בקולי איעצך יהיה ביתך בית ועד לחכמים. לקבוע מדרש ולזונם בביתך. בזה תהיה לך זכות תורה שילמדו. ועבודה בנחת שולחנך שלפניהם שכל האוכל בשולחן שת"ח מיסב בה כאוכל משלחנו של מקום. ובזה ג"ח כי היא הכנסת אורחים הרי שלשתן. וש"ת הלא אדרבא ע"י התערב דעתי עמהם אבא לזלזל בכבודם. וגם בלמוד מהם תגעל נפשי. לזה אמר הנה אתקנך בעצה טובה מלפני לזה והוא כי הוי מתאבק בעפר רגליהם שתערוך ערכך למטה מעפר שתחת רגליהם. ובזה אין צ"ל שלא תזלזל בהם כי אם גם שתהיה שותה בצמא את דבריהם. והוא בטבע המתאבק בעפר שהוא צחה צמא. כן ע"י התאבקך בעפר רגליהם תהי' לך צמא לשמוע מפיהם. ויערבו לך מרוב חשיבותם שבקרב לבך:

והנה יוסי בן יוחנן חולק ואומר הלא לפי דבריך הוא שיפתח איש ביתו לת"ח וינעול אותם בפני שאר ההמון. אך לא כן הוא דעתי כי אם יהי ביתך פתוח לרוחה בין לחכמים בין לכל שארית ישראל. כי מצות הצדקה כוללת שבזה תספיק לקיים עולם. אך למען תהיה שלימה איעצך יהי' עניים בני ביתך. המכניסים האורחים ומאכילים ומשקים אותם כי אם יהיו אנשי ממון לא יכירו צרת נפש העני כי לא נסו בעניות. אך בהיותם עניים אשר הגיעו למדה זו ויודעים עד היכן מרירות נפש עני מגעת מרחמים עליהם במזון ופיוס דברים ביותר. ותצא מצוה זו כתקנה. וש"ת הלא טובה היתה עצת יוסי בן יועזר לבלתי פתוח פתח רק לחכמים כי לא יהי' פחד המשך מהמצוה עבירה. אך לדעתך שלכל המון ישראל יפתח פתחו. הלא מי יודע אם בתוכם יהיו בלתי הגונים. ויקנו קירוב דעת עם בעלת הבית ויקראוה עון. לזה אמר התיקון הוא כי אתה הבע"ה אל תרבה שיחה עם האשה. ובזה ממך ילמדו וישאו ק"ו. ומה אם זה שהיא אשתו ממעט שיחה עמה. קל וחומר אנחנו שהוא אשת חבירינו וישמרו מלדבר ולערב דעתם עמה. וזהו באשתו אמרו כי אשר באו לביתך ויראוך ממעט בשיחת אשתך ישאו ק"ו ויאמרו. אם באשתו אמרו חכמים לבלתי הרבות שיחה כי ע"כ האיש הזה נשמר. וא"כ ק"ו באשת חבירו כמונו אצלה כי אשת חבירנו היא:

ועתה הוקשה לו. כי הלא יאמר איש. היתכן כי לבל יכשל האורח באשתי אמעט שיחה עם אשת נעורי. והלא טוב טוב הוא לבלתי הכניס האורח. ממה שתמעט בעירוב דעת עם אשתי אפי' לבלתי השיח עמה הרבה. ואדרבא גדול מצות השלום ואהבה בין איש לאשתו מכל אהבת החברים. לזה אמר רבינו הקדוש מסדר המשנה מכאן אמרו חכמים כו'. לומר דע לך כי הנה מכאן אמרו חכמים ממה שראו כי יוסי בן יוחנן לא חש אל הקושי הזאת. למדו כי אין ספק כי אין מהרבות שיחה לאדם עם אשתו נמשך לו אהבה ושלום. כי אדרבה רעות רבות נמשך מזה. כי שלשה המה גורש רעה לעצמו. שהוא כי בא להרבות בתשמיש עם שיהיה בהיתר מתיש כחו. וזהו גורם רעה לעצמו. ואפשר ירמוז שקופצת עליו זקנה שהם נקראים ימי הרעה. ובזמן ריבוי השיחה מתבטל מדברי תורה. וסופו אחר הרגיל עצמו ביותר עמה יבא לשמש עמה אפי' כשאיננו טהורה. ויהיה מפושעי ישראל בגופן בהרגיל עצמו בכך ויהי' מהיורדים ואינם עולים. וזה יורש גהינם שיהיה לו גהינם לירושה:

והנח מאשר כתבנו כי כל התנאים האלו נמשכים אחר מאמר שמעון הצדיק. האומר שעל שלשה דברים העולם עומד. וראש השלש היא התורה כמדובר. אלא שמזה יוצאת קושיא כי מה יעשה אשר איננו תלמיד חכם ואיך יקיים ויעמיד עמוד התורה. לזה הביא דעת יוסי בן יועזר שאומר יהי ביתך בית ועד לחכמים כו'. כי יעלו עליך כאלו חכמת לך ועסקת בתורה. ולהיות כי לא כל אדם יכול לקיים זה. כי אם איש א' יהי ביתו בית ועד לחכמים מספיק לכל חכמי העיר ולבאים מן החוץ. נמצאת עצה לאחד מעיר. ע"כ אמר יוסי בן יוחנן שאדרבא יהיו ביתך פתוח לרוחה לת"ח ולכל העולם. כי הכנסת אורחים כוללות בשלמות כזאת יהיה יסוד עולם גדול מאד. והנה עדיין ימצא בלי תורה. ע"כ הביא התנא משנת רבי יהושע בן פרחיה. שאומר כי גדול זכות התורה. ואם אינך תלמיד חכם. אל תהיה תקנתך היות ביתך בית ועד לחכמים או פתוח לכל. כי אם עשה לך רב כלו' אם בהיותך הולך למקום בית המדרש אשר שם תלמידים רבים אינך מצליח. עשה לך לבדך רב שילמדך לבדך. ולא תמתין עד הרב יבקשך ללמדך לקיים מצות ללמוד וללמד. כי אם אתה בקשהו ולך אליו ואם לא ירצה עשה אותו. כי תלך ותעשה לו כמה פיוסים וכמה תחינות והתנפל לפניו עד ירצה כי מעות אינך יכול לתת לו כי מה אני בחנם אף אתה בחנם. אך עשה כלומר ע"י מעשה שתעשה בהשתדלותך יהי' לך לרב. ואם קשה אתה לקבל ולזכות תלמידך אשר ילמדך הרב. קנה לך חבר וזהו בדמי' יקרים. כי החבר אינו כרב שאסור לקנותו בדמי'. וש"ת טוב לי אעסוק בתורה עם הרב ואחזור תלמודי יחידי מלבקש לי חבר. כי הלא בהיותו יחיד לא יבא זכרון לפני זולתי לדבר על איש אם טוב ואם רע. אך בהיות לי חבר לא יבצר מלדבר בין שנינו מה טיבו של פלוני חכם או טפש צדיק או רשע. וזה יזכור דבר אשר לא טוב עשה ותצא תקלת לשון הרע מבינינו. לז"א הנה אתקנך בעצה טובה מלפני והיא והוי דן את כל האדם לכף זכות. באופן כי אשר תבואו לדון ביניכם אם טוב ואם רע לאיש ואיש מתוך מעשיו. לא יהיה כי אם לטוב כי הלא תדינוהו לכף זכות:

או יאמר טוב לי בלי חבר. אולי תהיה ההקפדה ביננו במה שידבר לי או יעשה דבר שאחשוד שהוא נגד כבודי ותצא לנו איבה. לז"א והוי דן את כל האדם לכף זכות:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.