אליה רבה/אורח חיים/סו

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

אליה רבהTriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png סו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד



מראי מקומות


לדף זה באתר "על התורה"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[edit]

[א] כגון אביו וכו'. יען שיש להתחדש טובא בענין זה צריך אני להאריך. משנה ריש פרק היה קורא, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ופירש רש"י מפני היראה אדם שהוא ירא מפני שלא יהרגהו, מפני כבוד אדם נכבד שראוי לו להקדים שלום, עד כאן. והרמב"ם פרק ב' דהלכות קריאת שמע פירש מפני היראה כגון מלך או אנס וכיוצא בהן ובפירוש המשנה שם כתב זה לשונו כגון אנס או מוסר לכותים או כותים, ומפני הכבוד פירש שם כגון שהוא חייב בכבודו, כגון אביו או רבו או גדול ממנו בחכמה. ואם כן יש מחלוקת בין רש"י ורמב"ם, דלרמב"ם אדם נכבד כגון אדם גדול בשנים או עושר אין בכלל מפני הכבוד, ולרש"י הוא בכלל מפני הכבוד ודמי לאביו ורבו וגדול בחכמה. ובבית יוסף לא העיר מזה ולדינא עיקר כדברי רש"י, שכן משמע בסמ"ג וסמ"ק אף דאזיל בשיטת רש"י ורמב"ם. והנה הרא"ש ורשב"א תמהו על פירוש רש"י ורמב"ם דפירשו מפני יראה שמא יהרגנו פשיטא שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ולכן פירשו מפני יראה היינו אביו או רבו וכן פסק השולחן ערוך. והב"ח השיג ותמה עליהם, אם כן מה ישיבו בפרק אין עומדין דאמר ר' יוסף לא שנא אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק, הא מילתא דפשיטא הוא. אלא על כרחך דאיכא סברא לומר אין ספק מוציא מידי ודאי דסכנת מלך ואנס היה ספק דשמא לא יקפיד וכאן הוא ודאי איסור, עד כאן דבריו. ולעניות דעתי גם בספק סכנה פשיטא הוא דקיימא לן בפשיטות בכל מקום ספק נפשות להקל אפילו בחילול שבת, והא דהוצרך רב יוסף לחלק נראה לי משום דבמתניתין תנא להדיא אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו הוצרך לחלק, ועוד לאפוקי מברייתא דפריך מינה הש"ס שם ראה קרון או אנס בא כנגדו לא יפסוק לכן הוצרך ר' יוסף לחלק כדי שנתרץ דמיירי כאן במקום שאפשר לקצר כדשני שם. עוד הקשה הב"ח מאי דעתא דאותו חסיד שלא השיב להגמון כשנתן לו שלום. נראה לעניות דעתי דמחמיר על עצמו היה, וכהאי גוונא כתבו תוס' בעירובין דף כ"א ד"ה מוטב וכו' גבי ר' עקיבא שאמר מוטב שאמות מיתת עצמו ואל אוכל בלא נטילת ידים עיין שם. ומצאתי בספר חסידים סימן ת"צ על מעשה דחסיד הנזכר לעיל זה לשונו הרי אדם מחמיר על עצמו בתפילה אף על פי שמסתכן בנפשו בטוב עושה כמו שעושה דניאל, עד כאן. ובספר מנורת המאור נר שלישי פרק י"ח מבואר נמי דחסיד אשר כל ימיו זהיר במצוה מחמיר אפילו בסכנה גמורה וחסד יסובבנהו. עוד כתב הב"ח דהסמ"ג וסמ"ק כתבו כרש"י ורמב"ם ונשאר הרא"ש ורשב"א כיחיד נגד רבים, עד כאן. יש לתמוה דהא כתב הרשב"א וטור שכן פירשו הגאונים וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן שכ"א בשם רי"ץ גיאת, וכן כתבו אבודרהם ואגור וגדולי אחרונים, גם בחידושי רשב"א הוכיח פירוש זה בראיות גמורות. לכן נראה לי עיקר כפסק השולחן ערוך ולבוש, אך מה שכתב השולחן ערוך דגדול ממנו בחכמה הוי בכלל יראה, באמת שכן כתב הבית יוסף בשם הרשב"א, אבל תמיה נפלאה לי דהא מקשה בחידושי רשב"א [ברכות] דף י"ג על פירוש רש"י ורמב"ם זה לשונו, הא שנינו היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או שגדול ממנו בחכמה, בפרקים שואל מפני הכבוד, ובאמצע שואל מפני היראה משמע דבהני דאיתא אין בהו מפני הכבוד, ואית בהו מפני היראה, ובכל הני דהיינו אביו או רבו או מי שגדול וכו' ליכא חד שמתירא שמא יהרגנו. אלא ודאי מפני הכבוד דהיינו מי שגדול ממנו בחכמה, וכדאמרינן לקמן גבי רב בר שבא ואביו ורבו היינו מפני היראה שהוא מצווה ביראתו, גבי אב כתיב איש אמו ואביו תיראו, ורבו מורא רבך כמורא שמים, עד כאן לשונו. הרי להדיא דמי שגדול בחכמה הוי בכלל מפני הכבוד. (שוב מצאתי במגן אברהם שהשיג בזה על בית יוסף). ועוד קשה לי אי הוי גם גדול בחכמה בכלל יראה אם כן אכתי קושיות הרשב"א במקומה עומדת דהא משמע דגם מפני הכבוד אית בהו. ואפשר שכיוון הבית יוסף לתשובת הרשב"א בסימן שכ"א שתירץ בדרך אחר, וזה לשונו מפני שיש לרבו עליו שני חיובין כבוד ומורא נקטיה והכי קתני פגע בו רבו או מי שגדול בחכמה, אם בפרקים הוא שואל ואפילו מפני הכבוד ואפילו באמצע שואל מפני היראה, עד כאן. והוא נכון אבל מכל מקום לעניות דעתי יש להשיב על זה חדא דאף דמתרץ בענין אחר היינו דרוצה לאוקמא רישא וסיפא ברבו גופיה, אבל באמת אפשר דסבירא ליה דגדול בחכמה הוי בכלל כיבוד וללמוד סתום מן המפורש כדי שלא יהיה דברי רשב"א סותרים. ועוד דהוה ליה לבית יוסף להביא דברי רשב"א הסותרים ולהכריע ביניהם. ועוד כבר נודע דסתם רשב"א שבבית יוסף הוא חידושי רשב"א ואף שיהו סותרים. לכן נראה לי עיקר לדינא כחידושיו כי התירוץ בתשובה הוא דחוק מאוד, ועוד דהרא"ש וטור ורבינו ירוחם ואבודרהם דקיימי בשיטת הרשב"א כולם לא הזכירו אלא אביו ואמו ורבו שהם בכלל יראה, ולא אישתמיט חד מינייהו להזכיר נמי גדול בחכמה, ועוד הא לשיטת רש"י ורמב"ם גם אביו ורבו בכלל הכבוד, לכן נראה לי להלכה למעשה דגדול ממנו בחכמה הוא בכלל הכבוד וכהאי גוונא גדול בשנים או בעושר ואביו ואמו ורבו בכלל יראה, וכן תלמיד חכם מופלג בתורה כמו שכתב בתרומת הדשן סימן קל"ה. ובענין זה יש לי תמיה רבתא על מעדני מלך דף י"א שהאריך וכתב מאן דמפרש רבו הוא בכלל יראה לא גריס אלא גדול ממנו, ולא גרסי בחכמה, דאי גרס בחכמה אם כן מיירי כולה ברייתא מפני יראה לחוד, עד כאן דבריו בקצרה. ותימא עליו דבחידושי רשב"א ובתשובות שם מפורש דגריס בחכמה. גם מתרץ דברייתא מיירי בתרווייהו. ודע דאין חילוק בין שאלת שלום בלשון הקודש בין בלשון חול. כתב מגן אברהם דמשמע כרשב"א דף י"ד דמותר לכתחילה לשאול בשלום הקורא אף על פי שיודע שיצטרך להשיבו:

ב[edit]

[ב] ומשיב שלום לכל אדם וכו'. מצאתי בספר החינוך לרא"ה פרשת ואתחנן זה לשונו. וזה כמה, שלא ראינו מי שיקפיד על חבירו כלל אם לא יפסיק לו, ואפילו בין הפרקים, עד כאן. כתב בגליון מרדכי בשם ר' יהודה חסיד, משיב מפני הכבוד דוקא שלום ולא יותר, וכל מה שאומר שואל משיב היינו בפנים חדשות אם לא ישאל יבוא לידי שנאה, ובבית הכנסת שאין אנו שואלים חלילה להשיב או לשאול, ואפילו מדברי תורה, לא בין הפרקים ולא בברכות ולא בפסוקי דזמרה, עד כאן. משמע דאם אינו עוסק בברכות ובפסוקי דזמרה שואלין בבית הכנסת, וכן משמע בתשב"ץ סימן רמ"ו זה לשונו, שואל הר"מ בשלום כל אדם קודם תפילה ואפילו בבית הכנסת:

ג[edit]

[ג] באמצע הפסוק וכו'. כתב בכסף משנה בשם הרבינו מנוח דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכי דסליק ענינא, אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא, ואם פסק חוזר לתחילת הפסוק, עד כאן. ועיין לעיל סימן ס"ד סעיף ב':

ד[edit]

[ד] להניחם ויברך וכו'. וראיתי בגליון שולחן ערוך זה לשונו ונראה לי להגיה ולא יברך עליהם דהא לקמן בסימן זה סעיף ח' כתב דלא יברך עליהם, ואין לחלק ולומר דהכא מיירי דוקא בבין הפרקים דהא כתב הבית יוסף על דברי שבלי הלקט שנראה לו שאין לברך עליהם אפילו בין הפרקים, לכן נראה לי דלא יברך בין בציצית בין בתפילין, עד כאן. וזה כדעת הלבוש שפסק דלא כרמ"א, ולכאורה תמוה דלקמן סימן פ' פסק הלבוש כרמ"א ואולי סבירא ליה לחלק בין שכח לאונס כן נראה לי. אך תמיהני דאישתמיט להו דברי בדק הבית לבית יוסף שכתב על דברי שבלי הלקט זה לשונו, וכן כתב רבינו בסימן פ' וכתב שיברך עליהם והם דברי הרא"ש בתשובות וצריך להעביר הקולמוס על "ונראה לי שלא יברך עליהם וכו' עד לתפילה", עד כאן לשונו. הרי להדיא שהבית יוסף עצמו מוחקו ופוסק לברך בשכתב פסק השולחן ערוך. ולפי זה בטל לגמרי סברת היש אומרים שלא לברך דהא לא מצינו למי שסובר כן אלא הבית יוסף וכבר כתבתי שמחק הבית יוסף גופיה, ואין ספק אלי שאילו ראו רמ"א ולבוש דברי בדק הבית לא היו מביאים כלל סברת יש אומרים, וגדולה מזה תמיהני עליהם איך אפשר לפרש דברי השבלי הלקט שלא לברך עליהם בין הפרקים, הא כתב שבלי הלקט דף ד' דאפילו בין גאולה לתפילה מברך על ציצית ותפילין כמו שכתבו תוס' בשם רבי יצחק בר יהודא פרק היה קורא עיין שם, וכן כתב הרוקח סימן שכ"א ומכל שכן וקל וחומר דמברך בין הפרקים, ובאמת הנחלת צבי פסק דאפילו על ציצית מברך בין הפרקים כיון דלדעת ר"י אפילו בין גאולה לתפילה מברכין וכן פסק בפסקי תוס'. וכן הייתי רוצה לקבוע הלכה, כיון שכן משמע בבדק הבית שהבאתי, ועוד דאף תוס' ברכות דף י"ד לא מצינו דפליגי בברכת ציצית אלא בין גאולה לתפילה אבל בין הפרקים או אפילו באמצע הפרק יש לומר דמודים. אך מצאתי בתשובת הר"מ מרוטנבורג סימן ע"ג שכתב דאפילו בין הפרקים אין להפסיק במצות ציצית, ונראה כוונתו דהיינו בברכות ציצית, אבל בעטיפה לכולי עלמא מותר, וכן מבואר בספר זכרון להגאון ר"י הכהן ודלא כב"ח בסימן פ' שאוסר אפילו להתעטף בין הפרקים. לכן נראה לי להלכה למעשה לברך על תפילין בין הפרקים אבל לא על ציצית וכדפסק רמ"א. שוב נדפס מגן אברהם ומביא נמי דברי דרכי משה בסימן נ"ד שכתב בשם אור זרוע ור"א מפראג דלא יברך על טלית, ואם נזכר באמצע הפרק נראה לי שיסיים הפרק ואחר כך יניח תפילין בברכה דכיון שאפשר להמתין יש לחוש להר"ם מקוצי שהביאו תוס' שם, וכן משמע בעולת תמיד סק"ד. ונראה לי דיש טעות סופר בדבריו בס"ק י"ז, וכן צריך לומר ואז יכול להניחם בברכה עיין שם, ודו"ק. ומשמע שכן הדין בנאנס דלא כפסקי תוס' שמחלק בזה בין שכח לאונס, ולענין עטיפת ציצית לא ימתין אלא נראה לי שיתעטף מיד בלא ברכה, וכל זה בקריאת שמע וברכותיה שקודם קריאת שמע, אבל בברכה שלאחר קריאת שמע יתבאר דינו בסעיף ח':

ה[edit]

[ה] ולקדושה וכו'. כתב לחם חמודות דף י"ב דוקא לקדוש וכו' ולברוך שאלו שני הפסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעוה מפי המלאכים ושייכים לענין קדושה, ואפילו באלו מה שמוסיפין בשבתות וימים טובים אז בקול כו' כבודו מלא וכו' אין להפסיק ולאומרה. עוד כתב דיש להפסיק ולענות אמן שאחר יתברך וכו', אבל לא אמן דאחר תתקבל צלותהון וכו' ויהא שלמא וכו' ועושה שלום וכו' שמן תתקבל ואילך אינו אלא מנהג כמו שכתב הרמב"ם בסוף ספר אהבה, ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן, ועיין לעיל סימן נ"ו סק"ה. כתב מגן אברהם סימן קכ"ד במקום שאין רשאי להפסיק לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו. כתב מגן אברהם אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך, עד כאן, ואינו מוכרח, גם קשה קצת דיש לדמותו לברכת ציצית ותפילין, ועיין לקמן סוף סימן רכ"ז דהוי עוברות דאי אפשר לברכו אחר כך מה שאין כן בברכת ציצית ותפילין כנ"ל:

ו[edit]

[ו] מודים בלבד וכו'. פירוש מודים אנחנו לך ובברכו אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כתב הלבוש דיש אומרים דמפסיקין גם לאמן של סוף תפילת שמונה עשרה. כתב מלבושי יום טוב שאין אנו אומרים אותו בסוף לא ידעתי מאן נינהו, ולי נראה דסמכינן על אמן דבתר עושה שלום, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם בשם לחם חמודות. ולא נהירא דבתר עושה שלום אומר ואמרו אמן לאחרים ולא שאמרו בעצמו, ואף שמתפלל ביחיד מכל מקום יש לומר דאומר כן למלאכים המצווין לשמרו כמו שכתב במטה משה, אבל המנהג שהיה מקדם היה אומר בעצמו אמן אחר תפילת שמונה עשרה כמו בברכת המזון, לכן נקטינן שיש להפסיק לעניית אמן לסוף שלוש אחרונות. כתב רמ"א ולכל הני מילי פוסקים במכל שכן באומר תחנונים, עד כאן, וכתב עולת תמיד דיש ללמוד גם כן במכל שכן דיכול להפסיק בפסוקי דזמרה, עד כאן. ונראה דלבוש שהשמיטו משום דסבירא ליה דפשיטא ואין צריך לומר הוא, גם נראה דאפילו לשאר עניית אמן מפסיקין בתחנונים וכן ליתברך וישתבח וכו' ומודים דרבנן, ואפשר דהוא הדין בפסוקי דזמרה, וקצת משמע הכי בתרומת הדשן סימן ג', ועיין לעיל סוף סימן ס"ה וסימן נ"א וצריך עיון, ועיין לקמן סימן קל"ה סעיף כ':

ז[edit]

[ז] שמפסיק וכו'. כתב הלבוש שכן נוהגין משמע אפילו אינו כהן, וכן נראה דעת כנסת הגדולה ודלא כשולחן ערוך וכן פסק הב"ח ולחם חמודות שם, מיהו סיים בלחם חמודות דנראה שלא יקרא עם החזן כלל, וכתב מגן אברהם ומכל שכן שלא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שברך. ונראה לי דאפילו שהא כדי לגמור כולה אין צריך לחזור לראש דזה לא הוי אונס, עד כאן. ואני אומר דאפילו אי הוי אונס מכל מקום הא לא הוי אונס דגברא והוא גופיה פוסק בסימן ס"ה דאין צריך לחזור עיין שם. ולענין מי שברך נראה לי דאפשר לדמותו לשאלת והשבת שלום מפני כבוד ויראה:

ח[edit]

[ח] וממתין וכו'. פירוש דאילו לא שהה משתקינן ליה כשחוזר ואומר אמת כמו בשמע שמע ומודים מודים, אבל בשהה אף דלא משתיקין ליה מכל מקום אינו צריך לחזור:

ט[edit]

[ט] גאל ישראל וכו'. ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה כדלקמן סוף הסימן אבל בתפילה צריך לומר גואל ישראל דרחמי נינהו כדאיתא בפסחים דף קי"ז, ועיין לקמן סימן רל"ו סק"ד. והט"ז כתב דאפילו אומר גואל ישראל מהני, דהוא לשון הווה ומשתמש לעבר ולהבא. כתב במהרי"ל דהיה עומד שחרית לתפילת שמונה עשרה לתהילות לאל עליון, וכן כתב כתבי האר"י וכתב עץ חיים שאז ילך ממקומו שלושה פסיעות ויעמוד שם עד שירצה להתפלל שמונה עשרה ואז ילך אותן שלושה פסיעות דרך קירוב והגשה למלך, עיין סימן צ"ה ס"ק ב':

י[edit]

[י] וכן נוהגין וכו'. ויפה כיוון הלבוש שהשמיטו כי בתשובת רא"ם (ח"א סי' ו) חולק בזה שגם בציבור אין לענות וכן כתב של"ה, וכן מצאתי במגיד מישרים שצוה המגיד לבית יוסף ליזהר שלא לענות, ובפסקי תוס' משמע דאפילו בשבת אין לענות ועיין לקמן סימן קי"א. ופשוט דאף לרמ"א אין עונין אלא קודם אדני שפתי תפתח, אבל אחר כך אין להפסיק כלל דהתחלת התפילה הוא וכן כתב לחם חמודות דף ו':

יא[edit]

[יא] לא יניח וכו'. וצריך עיון לי שכן כתב הבית יוסף לפי הבנתו דהרא"ש סבירא ליה כהר"ם מקוצי דמניח תפילין בלא ברכה, ואם כן מה שכתב דאין להפסיק לציצית היינו אפילו להתעטף בלא ברכה. אבל לפי האמת דסבירא ליה דמניח תפילין ומברך וכנראה מכל הפוסקים קדמאי ובתראי דהרא"ש סבירא ליה הכי, אם כן אין לנו שום פוסק דסבירא ליה דלא יתעטף בציצית כלל אפילו בלא ברכה ושיהא העטיפה חשוב הפסק בין גאולה לתפילה, דדוקא בתפילה עצמו קיימא לן בסימן ק"ד דזה הוי הפסק משום דתפילה צריכה כוונה יתירה ובקל מיטרד. ועוד דהא כתבתי לעיל דלהרבה פוסקים מפסיק אפילו לברך על ציצית בין גאולה לתפילה, ואף דלא קיימא לן הכי היינו לענין ברכה אבל לענין עטיפה לא מצינו מאן דפליג. ועוד שמצאתי באבודרהם דף ל' שכתב על דברי הרא"ש זה לשונו מיהו יש אומרים שנוכל לומר שיניח תפילין בלא ברכה ואחר תפילתו ממשמש בהן ומברך וכן נמי בטלית, עד כאן לשונו. הרי מבואר דאף לדעת הר"ם מקוצי דסבירא ליה שאין מפסיק לברך על תפילין, מכל מקום מפסיק לעטיפת ציצית בלא ברכה, דהא יש אומרים אלו הוא דעת הר"ם מקוצי כמבואר בתוס' שם, גם מדברי אבודרהם אלו מוכח דלא סבירא ליה להרא"ש כהר"ם מקוצי ודו"ק. לכן נראה לי להורות דמותר להתעטף בין גאולה לתפילה בלא ברכה ונראה דבשבת גם השולחן ערוך ולבוש מודים דמתעטף בלא ברכה כדלקמן סימן קי"א וכן כתב פסקי תוס':

יב[edit]

[יב] והכי נהוג וכו'. והלבוש שהשמיטו משום דאזיל לטעמו בסעיף ג' דאפילו בין הפרקים אין לברך, אבל כבר בררתי שם כדברי רמ"א ועיין בסעיף קטן שאחר זה:

יג[edit]

[יג] ממתין בשירה חדשה. לכאורה נראה דכל שלא אמר ברוך אתה ה' גאל ישראל מותר לענות, וכן משמע מסעיף שקודם זה שכתב ודוקא שסיים כבר ברכת גאל ישראל וכו' אם עד שלא גמר גאל ישראל וכו', אלמא דכל שלא גמר לא הוי הפסק בין גאולה לתפילה, בין לענין טלית ותפילין, בין לענין קדיש וקדושה וברכו דשוין הן בדינם בזה. ונראה דמשום הכי נוהגין קצת מדקדקים שממתינין להתחיל צור ישראל עד שמסיים החזן גאל ישראל ועונין אמן, ואחר כך אומרים צור ישראל וכו', כי סבירא להו דאמן הוי הפסק בין גאולה לתפילה כדאיתא בסעיף ז', וכן מצאתי במגן אברהם וסיים זה לשונו, ובסעיף ט' משמע שיש להמתין בשירה חדשה, עד כאן. ובאמת צריך עיון דסבירא ליה לתוס' ברכות דף י"ג ד"ה שואל וכו' רבינו תם היה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש וכו', עד כאן, משמע דדוקא קודם שירה חדשה מותר. וכן מבואר בהגהות סמ"ק סימן ק"ד זה לשונו בין גאולה לתפילה אינו מפסיק כלל לענות קדיש וכו' לפיכך טוב להמתין בעושה פלא עד כאן באבודרהם, וכן נראה מב"ח סעיף ז' שכתב זה לשונו, פסק רמ"א דעל התפילין יכול לברך קודם שסיים גאל ישראל כגון בעושה פלא, עד כאן, הרי להדיא דכל שהתחיל שירה חדשה הוי הפסק. ומה שכתבו רמ"א ולבוש ימתין בשירה חדשה, רצה לומר שימתין מלהתחיל שירה חדשה, וכן כתב להדיא אבודרהם דף ל"ז זה לשונו ימתין קודם שיאמר שירה חדשה, עד כאן. וכן בסעיף שקודם זה שכתבו עד שלא גמר גאל ישראל וכו', היינו התחיל שירה חדשה דכל שהתחיל שירה חדשה הוי הפסק כגמר והוי הפסק בין גאולה לתפילה. ואולי סבירא ליה דלכתחילה קאמרי דעדיף להמתין קודם שירה חדשה, אבל בדיעבד אם לא המתין יכול להפסיק קודם גמר הברכה ממש והוא דחוק. גם בר מן דין יש לי להשיב על המדקדקים הנזכרים דאף שלא היה לו דין דבין גאולה לתפילה, מכל מקום דין באמצע הפרק מיהו יש לו אפילו קודם שירה חדשה, וקיימא לן בסעיף ב' דאין היתר לענות אלא קדיש וברכו ואמן דאחר האל הקדוש אבל עניית אמן זה מי התיר להם דהא לא מצינו תקנה לעיל בסימן נ"ט סעיף ד' ובסימן זה, אלא שיקדים ויסיים הברכה קודם שיסיים החזן כדי לענות אמן, אבל שיענה אמן קודם שיסיים הברכה לא מצינו, אלא הוי כמו הפסק באמצע ברכה. גם ראוי להתחיל תפילת שמונה עשרה עם השליח ציבור והקהל. לכן נראה לי דלאו שפיר עבדי אלא יש לסיים גאל ישראל עם השליח ציבור ולא יענה אמן, ועיין סימן קי"א. ונראה לי דמותר להפסיק לענות קדושה וברכו וקדיש בין גאולה לתפילה של ערבית כיון דתפילת ערבית רשות כדלקמן סימן רל"ו, וכן משמע מתשובת מהרי"ק שורש ל"א זה לשונו, בין גאולה לתפילה בשחרית נראה דאין לענות, עד כאן. משמע דבערבית עונין, וכן נראה לי ראיה מקריאת שמע שכתב בית יוסף ורמ"א בסימן ס"ט, דמפסיקין בערבית עיין שם. ועוד הא אפילו בשחרית יש פוסקים דעונין ואם כן ודאי יש לסמוך עלייהו בתפילת ערבית:

יד[edit]

[יד] שלא אמר אמת וכו'. פירש הפרישה אפילו שאמרן אלא שלא אמרן בנוסחיהון שתיקנו חז"ל שצריך להיות מוזכר בנוסח אמת ויציב גאולת מצרים וניסיהן, ובאמת ואמונה גאולה העתידה. כתב הטור תיקנו אמת ויציב על הגאולה שעברה וכו' ואמת ואמונה וכו', עיין לקמן סימן רל"ו מה שכתבתי בזה, כתב אבודרהם אמת ויציב אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכה שלפני קריאת שמע דקריאת שמע לא הוי הפסק, עד כאן. אבל בתשובות לרמב"ן סימן ר"ב כתב דקריאת שמע הוי הפסק, תדע מברכת התורה שאחרונה פותחות מפני שמצוה קריאת התורה מפסקת, וכן ברכת מגילה וכיסוי הדם, אלא כתב הטעם דמטבע קצר הוא שחותם ואינו פותח עיין שם. ומדברי שבלי הלקט למדתי דשאני קריאת שמע שצריך לסמוך אני ה' אלהיכם אמת הילכך כחדא ברכתא דמיא. כתב בספר תניא מצאתי לגאונים מאמת ויציב עד הדבר הזה איגרת אחת היתה לפי שכשיסדו מאה ברכות שלחו רצונכם לקבלן ושלחו להם אמת ויציב וכו'. שש עשרה ווי"ן עולין לחשבון צדי"ק, ושני ההי"ן הרי מאה, וכן תחשוב מאמת עד אמת ועד בכלל תמצא מאה אותיות, עד כאן. ואבודרהם כתב ט"ו ווי"ן כנגד שיר המעלות, וכנגד ט"ו מעלות הסדורים בהגדות פסח, וכנגד ט"ו מעלות שבמקדש שעולים מעזרת הנשים לעזרת ישראל. ויפה הפ"א בסגו"ל, שאתה השי"ן בקמ"ץ, וצדקתך עד אפסי ארץ כלומר עד דור אחרון שתאפסי הארץ, ויש מפרשים כלומר (עם) [עד] מקום שאין שם ארץ כי אם תהו וישימון. כתב אבודרהם תמצא בברכה זו מזכירין שבעה פעמים אמת כנגד חצבה עמודיה שבעה כמו שכתב בספר יצירה שהם שש קצוות העולם מעלה ומטה פנים ואחור ימין ושמאל, והשביעי הוא היכל הקודש מכוין באמצע והוא כסא הכבוד כי העולם כולו קיים על האמת:

טו[edit]

[טו] ואין לו פנאי וכו'. כתב מגן אברהם צריך עיון וכי מי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי, ובאמת משמע ברוקח דמי שאין לו פנאי יקרא קריאת שמע לבדו בלא ברכות וכו', עד כאן. ולעניות דעתי משמע ברוקח מדכתב ולא יאמר אמת ויציב וכו', ומשמע ברכה אחרונה לא בירך כו' משמע דברכות ראשונים בירך, גם בירושלמי דקאמר ר' יוסי מצלי בתלת שעין משמע דלא קרא קריאת שמע אלא מצלי רק עשרה ברכות קרי אחר שלוש שעות, ומיניה נשמע נמי כר' יוסי דקרי בעונתה עיין שם ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.