אליה רבה/אורח חיים/סג

אליה רבה ‏ אורח חיים סג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] על גבו וכו'. פירש רש"י פרק היה קורא שמא יתקשה איברו בתוך שינתו ונראה לרבים, ומאגודה שם נראה הטעם משום הרהור. ועל כריסו פירש הלחם חמודות דף י"א שהוא מתגנה שנראה שוכב כדרך משמש מטתו, ועוד שמא יבוא לידי חימום ויוציא זרע לבטלה:

ב

[ב] שכבר שוכב וכו'. על צדו והנחלת צבי השיג וכתב דאפילו שוכב פרקדן נמי מותר לנטות על צדו מעט ולקרות כמו בחולה, ונראה לכוין כן דעת הלבוש דרבותא קאמר דאפילו בשוכב שוכב מעט על צדו שאין קשה העמידה כל כך כמו בפרקדן. ובעל בשר שקשה העמידה יותר אפילו הכי אין צריך לעמוד, ונראה מדברי כסף משנה פרק ב' דהלכות קריאת שמע דאם חולה ובעל בשר יכולים לישב צריכים לישב:

ג

[ג] ואיכא טירחא וכו'. וכשהוא שוכב ממש על צדו אינו דרך גאוה (לבוש) הרכיב שני פירושים ואינו נכון דלמאן דאמר אינו נקרא דרך גאוה אפילו ליכא טירחא שרי, ולמאן דאמר משום טירחא לא התירו אלא בכגון שיש לו טירחא, שהוא שפשט בגדיו שיש טירחא לחזור וללובשן. כל זה מבואר מדברי רבינו יונה ובבית יוסף, וכן דעת רמ"א ולחם חמודות, וכן פירש לחם חמודות דברי רמ"א והשיג על הלבוש. ולי נראה דלמד הלבוש מדכתב רמ"א דבריו על השולחן ערוך שהם דברי הרמב"ם דסבירא ליה כסברא ראשונה ולא כתב במחלוקת סבירא ליה דגם לסברא ראשונה אף שאין דרך גאוה מכל מקום אין דרך כבוד ואינו מותר אלא באיכא טירחא, ואיכא בנייהו דלסברא ראשונה במטה מעט על צדו אף באיכא טירחה אסור כיון שהוא דרך גאוה אם לא בבעל בשר דמותר אפילו בשוכב בבגדיו, ור' יהודה דקרי ומצלי היינו כששכב בבגדיו. ובזה ניחא קושית עולת תמיד בש"ס עיין שם גם בלאו הכי לא קשה מידי למעיין. ולסברא שניה אף במטה מעט על צדו מותר באיכא טירחא אף שאינו בעל בשר וסברא ראשונה עיקר. עוד יש לומר דלסברא ראשונה טירחא מיהו בעינן דהיינו טירחת עמידה שכבר שכב אף שלבש בגדיו, וכן סבירא ליה לרמב"ם וכן פסק הנחלת צבי. ונראה דאף שיכול לישב הוי טירחא וכיון שכבר שוכב ממש על צדו מותר, וכן משמע בכסף משנה שם, וכן עיקר:

ד

[ד] עבריין וכו'. מצאתי כתב וזה לשונו משמע דוקא אם יושב ורוצה לעמוד הוא דאסור משום שנראה לכל דמשום חומרא קעביד, אבל אם עומד יכול לישב דאז נראה לאו משום חומרא קעביד אלא משום דצריך לישב, עד כאן, ונראה דקאי נמי על קריאת שמע של ערבית. אבל הב"ח כתב בערבית אם היה זקוף אסור לו להטות, עד כאן לשונו וצריך עיון, ודוחק לחלק בין ישיבה בין הטיה. כתב רש"ל בהגהות לטור דביום כיפור כולי עלמא מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותה בכך, ועיין בים של שלמה פרק ד' דבבא קמא סימן מ"א מי שמחמיר בדבר שמותר שמנדין אותו אם לא שידוע שעושה לשם שמים:

ה

[ה] לעמוד וכו'. לאו דוקא לעמוד אלא הוא הדין יושב, כן כתב הפרישה, וכן משמע מרבינו יונה פרק תפילת השחר על מתניתין דהיה רוכב. כתב הב"ח דמרמב"ם משמע דאם רוכב או יושב בספינה וקרון אין צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי, עד כאן, והט"ז חולק ברוכב דכיון שהוא טרוד בהולכת בהמה אינו יכול לכוין, לכך יעמוד על הבהמה, וכן פסק בתשובת בית יעקב סימן ע"א והביא ראיה מסימן צ"ד סעיף ד' בברכות אבות וכל זה אינו מוכרח. וסמך ראיה כנראה לי מאומנים סעיף ז' דקורין קריאת שמע על ראש האילן, ובתפילה צריך לירד כדפירש רש"י [ברכות] דף ט"ז ורמב"ם פירוש משנה ועיין סימן צ' סעיף ג'. ומכל מקום טוב להחמיר דאפשר דגם הב"ח לא קאמר אלא למה דסלקא דעתיה שאין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון אבל למאי דמסיק עד על לבבך גם ברוכב בעי עמידה, ואף דיש לומר דהכא לאו דוקא קאמר פסוק ראשון מכל מקום טוב להחמיר מחומרא. ומשמע בתשובת בית יעקב שם דבקרון אף שמנהיג בעצמו אין צריך לעמוד וברוכב אף דאחר מנהיג הבהמה יעמוד וכן מסתבר, מה דמייתי ראיה מגמרא דאם יש לו מי שיאחז חמורו וכו' הוא תמוה, ואין להאריך:

ו

[ו] בפסוק ראשון וכו'. והב"ח חולק בזה ופסק בכנסת הגדולה וראב"ד והרא"ש דעד על לבבך צריך לעמוד, וכדאמרן. וכן נראה לי עיקר כי ראיתי שכן כתב הרשב"א פרק היה קורא בשם ר"י גיאת וכן פסק הוא ז"ל שם, וכן ר' ירוחם ואבודרהם וכן נראה לי. כתב הב"ח דאסור לעמוד יותר שנראה כעושה כבית שמאי דבבוקר יעמדו, עד כאן. אבל הט"ז ומגן אברהם כתבו דמותר לעמוד, וכן נראה לי מלשון הלבוש שכתב ומשם ואילך יכול ליקרות שהוא מהלך משמע דאם רוצה רשאי לעמוד. והטעם נראה לי דאמרינן שעושה כדי לכוין, וכן מבואר מדברי רבינו ירוחם דף כ"ג שכתב זה לשונו והרא"ש כתב כי לפי זה לא יעמוד עד שיקרא כל קריאת שמע לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם יאחר דרכו ולפי זה הכל לפי הדרך ומקומו והילוכו, עד כאן. הרי להדיא דאם מיושבת עליו רשאי לעמוד ואין איסור כלל בדבר, וכן משמע לי בתנחומא ריש פרשת לך לך:

ז

[ז] וחוזר וקורא וכו'. ואף דמשתקין אותו כשמע שמע עיין לעיל סימן ס"א ס"ק י"ג, והא דלא נקט נמי דצריך לחזור ולברך, נראה לי דהיינו משום שכתב לקמן ריש סימן ק"א דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, ולפי זה בפסוק ראשון דקריאת שמע אף האידנא מחזירין, וטעמא נראה לי לחלק משום דקריאת שמע דאורייתא ותפילה דרבנן. והשתא ניחא דלא כתבו השולחן ערוך ולבוש הכא הך דהאידנא אין חוזרין וקל להבין, וכן מצאתי במעדני מלך דף י"ח, ובספר מגן אברהם סימן ק"א כתב טעם דחוק כיון דדי בפסוק אחד ואישתמיט ליה דברי מעדני מלך. ונראה דאף שכבר קרא כל פרשת שמע והיה אם שמוע, ואחר כך נזכר שלא קרא בכוונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה, דאם לא כן הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן סימן ס"ד, ועיין לעיל סימן נ"א סעיף ח':

ח

[ח] מודה הכא וכו'. דאף שאין מתכוין לצאת צריך כוונת הלב לקבל מלכות שמים:

ט

[ט] אם היה ישן וכו'. לאו דוקא אונס שינה דהוא הדין לאונס אחר כן כתב כסף משנה פרק ב' מהלכות קריאת שמע, ופשוט דעל כל פנים בעינן שיהא קורא כל קריאת שמע אפילו דרך מתנמנם, אבל אם לא קרא כלל שאר קריאת שמע לא יצא. כתב הלבוש נראה לי שפסוק ראשון שהוזכר בכל זה הענין כולל גם כן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, עד כאן, ונראה לי ראיה ממדרש תנחומא שם שכתב דמואהבת ואילך יכול לילך, וכן כתב בתשב"ץ סימן רמ"א, אלמא דדין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדין פסוק ראשון וכן משמע בריש סימן ס"ו, אך מצאתי ברוקח סימן ש"כ זה לשונו וכשיגיע לברוך שם ואהבת יהלך, עד כאן, וצריך עיון ועיין לעיל סימן ס"א ס"ק י"ז. עוד ראיתי להזכיר מה שכתב הב"ח על מה שכתב הטור דעיקר כוונה הוא פסוק ראשון זה לשונו נקט הכי לסברא ראשונה דבמהלך צריך לעמוד עד פסוק ראשון וממילא למאן דפסק דצריך לעמוד עד על לבבך בנרדם נמי צריך שיהא ער ממש עד על לבבך, וסיים דהכי נקטינן דלא כהשולחן ערוך דמקיל דלא צריך כוונה, אלא פסוק ראשון, עד כאן, וכן כתב כנסת הגדולה. ולא ירדתי לסוף דעתם חדא שזה דוחק גדול לומר שהטור יפסוק פסק בסתם דבכוונת פסוק ראשון סגי, ונאמר שהוא לסברא ראשונה מאי דלא קים ליה דמשמע דסבירא ליה כהרא"ש אביו דעד על לבבך בעמידה. ועוד דאישתמיט להו דברי חידושי רשב"א שהבאתי לעיל שפסק להדיא דיושב או עומד דיו לכוין פסוק ראשון ותו לא והמהלך צריך לעמוד עד על לבבך, וכן מפורש באבודרהם דף ל"א ורבינו ירוחם שם. וטעמא נראה לי דסבירא ליה דמהלך גרע מאין מכוין כמו דגרע עוסק במלאכתו ורמיזה וקריצה בסעיף ו' דאסור בכל הפרק. וצריך לומר דאלו גרועים יותר ממהלך, וכן מבואר בחידושי רשב"א שם, וכן מצאתי תודה לאל בהדיא בכלבו סימן ט' זה לשונו להראב"ד כתב דנהי דכוונת הלב לא בעינא אלא בפסוק ראשון המהלך צריך עמידה עד על לבבך כי היכי דלא לשוויה עראי, עד כאן. וכן מוכח בכנסת הגדולה דפסק בפרק ראשון דברכות דעד על לבבך בעמידה, ובפרק שני פסק דרק פסוק ראשון צריך כוונה. אלא ברור כשמש דהטור כתב דין זה דכוונת פסוק ראשון לכולי עלמא, ויפה פסקו השולחן ערוך ולבוש:

י

[י] וכתיב ודברתם בם וכו'. אף דבפרשה שניה כתיב לדבר בם לא דמי שזה ציווי לדיבור וזה אינו ציווי לדיבור, אלא ללמוד הבנים שיעסקו בתורה, תמים דעים סימן ר"מ. כתב מגן אברהם דביומא דף י"ט משמע דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז:

יא

[יא] וכן בעל הבית וכו'. כן כתב הטור אף דבתפילה סימן צ' סעיף ג' אף בעל הבית צריך לירד בקריאת שמע אין צריך לירד, אבל בכסף משנה פרק ב' מהלכות קריאת שמע כתב בשם הרבינו מנוח דבעל הבית צריך לירד למטה וקורא, עד כאן, ולא הזכיר מדברי הטור, גם בבית יוסף לא הזכיר מדברי הרבינו מנוח וצריך עיון. מיהו לדינא יש לפסוק כטור, כי ראיתי שרבינו יונה וחידושי רשב"א פרק היה קורא פסקו כדברי הטור, ודעת הרבינו מנוח בטל לגבייהו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.