מחצית השקל/אורח חיים/סג

מחצית השקל ‏ אורח חיים סג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) ואיכא כו' וכ"מ בגמ' פרקדן כו' משמע דאף דכבר שוכב כו' לכאור' אין זה ראי' דהא משמע מלשון רמ"א דתרתי בעינן שוכב על צדו ממש וגם משום דאיכא טרחא וא"כ מאי ראי' מייתי מפרקדן דשם מיירי דאינו נוטה אלא מעט על צדו ולכך לא מהני אע"ג דאיכא טרחא דעמידה אולם כוונת מ"א אינו כ"א לברר דברי תר"י: דז"ל הגמ' דף י"ג א"ר יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש ופריך הא אפי' אינו קורא ק"ש אסור לישכב פרקדן דהא ריב"ל לייט אמאן דגני אפרקדן. ומשני לשכוב אי מצלי (דהיינו נוטה מעט על צדו) שרי אבל לקרות אפי' כה"ג אסור. ופריך והא ר"י מצלי וקרי ומשני שאני ר"י דבעל בשר הוי ואיכא טרחא והקשו תר"י אהא דתניא דף כ"ד ע"א שנים שהיו מתכסים בטלית א' (והם ערומים) זה מחזיר פניו וקורא ק"ש (כדי שלא יהי' לבו רואה ערות חבירו) וזה מחזיר כו' והאיך רשאי לקרו' והוא שוכב מוטה על צדו ואית דאמרי דכי אמרי מקרי אף ע"ג דמצלי אסור זה בהטיה מעט. אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר והנכון יותר לתרץ דכיון דחזי' דהיכי דאיכא טרחא שרי כדאמר בר"י כו' משום דהוי בעל בשר ה"נ התירו לו בהטיה משום דה"ל טרחא כיון דפשט את בגדיו לחזור וללבשן עכ"ל ומדכתבו תר"י כיון שפשט את בגדיו כו' כ' מ"א לעיל דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד דבעמידה ליכא טרחא כ"ה. ושלא ליתן לבעל דין מקום לחלוק דלעולם אפי' שוכב בחלוקו העמיד' מקרי טרחא והא דכתבו תר"י כיון שפשט את בגדיו ליתרון נקטי' כיון דבאמת האי ברייתא דשנים שהיו מתכסים בטלית אחד מיירי שהם ערומים כיון שאין כוונת תר"י לפסוק דין כ"א לתרץ קושייתם מברייתא הנ"ל לכן כתבו האמת דשם הם ערומים לגמרי אף שזה דוחק מ"מ כתב מ"א דכן משמע בגמ' דע"כ תר"י ס"ל דוקא הלבישה מקרי טרחא ולא העמיד' דהא בתי' השני של תר"י התירו אפי' נוטה רק קצת על צדו דכן משמע לשון תר"י שכתבו ה"נ שהתירו לו בהטי' משום דהוי ליה טרחא כו' כנ"ל הרי נקט הטיה. ועוד ממ"נ איך א"ל דבעי תר"י בתי' שני תרתי שוכב על צדו ממש. וגם משום דאיכא טרחא אי ס"ל כששוכב על צדו ליכא משום גאות א"כ אפילו ליכא טרחא שרי ומה"ט התירו בתי' א' (דהא איסור פרקדן אף כשנוטה מעט על צדו הוא משום דהוא דרך גאות) דהא כיון דליכא גאות מה לי יושב או עומד או שוכב ואי ס"ל דגם בשוכב על צדו ממש איכא משום גאות ואף על פי כן התירו משום טרחא א"כ למה לא יתירו בשוכב מעט ע"צ משם טרחא כיון דאין חילוק בין מעט על צדו ובין ע"צ ממש דבשניהם איכא גאות (והא דרמ"א בעי תרתי כנ"ל יתבאר למטה בע"ה) א"ו דבאמת תר"י לתי' השני דמתיר משום טרחא מתיר אפי' נוטה רק מעט על צדו (והטי' מועטת דבעינן לא משום ק"ש אלא משום דלייט עליה ריב"ל ואיכא טעם אחר ע"ש בגמרא) וא"כ כיון דאפי' בהטי' מועטת שרי משום טרחא א"א דהעמיד' מקרי טרחא תקשי קושיית מ"א מהא דאמר פרקדן כו' והא התם ע"כ מיירי דנוטה מעט על צדו כדמתרץ הש"ס ואפ"ה לא הותר אע"ג דאיכא טרחא דעמיד' אע"כ דעמיד' לא מקרי טרחא אלא כיון שפשט בגדיו הלביש' מקרי טרחא וא"א דרמ"א תרתי בעי שוכב על צדו ממש וגם משום טרחא אע"ג דקשיא ממ"נ כמ"ש לעיל לדעת תר"י. מ"מ י"ל דנסתפק רמ"א איזה תי' מב' תירוצי תר"י עיקר ולכן נקט חומרת ב' התירוצים דבעינן שוכב ע"צ ממש דהיינו כתי' א' וגם משום דאיכא טרחא כתי' ב'. וכיון דמחמיר גם כתי' ב' של תר"י ע"כ בעינן שיהי' ערום בלי חלוק דהא לתי' שני העמיד' לא מקרי טרחא אלא דוקא הלביש' כמו שהוכיח מ"א. אע"כ דגם רמ"א ר"ל כששוכב ערום וקיצר בלשון כמ"ש ל"ח:

מיהו דעת הרב"י כו' ר"ל דלא תימא דבין הרב ב"י ובין הרמ"א ס"ל כתי' ב' של תר"י דההיתר הוא משום טרחא גרידא וא"כ אפי' נוטה רק מעט על צדו שרי וכוונת הרב"י במ"ש והוא שוכב על צדו ר"ל מעט על צדו ובא רמ"א בהג"ה לפרש דבריו מאחר כו' ואיכא טרחא כו' ועז"כ מ"א דע"כ זה ליתא דבשלמא אי הי' אפשר לפרש דהעמיד' גרידא מקרי טרחא אז הי' אפשר לפרש כן דגם הרב"י ס"ל כתי' שני דתר"י הנ"ל אף דסתם הרב"י ולא כ' משום טרחא מה בכך כיון דבאמת איכא עכ"פ טרחא משא"כ השת' לפמ"ש מ"א דהטירחא היא הלביש' ולא הותר כ"א בשוכב ערום א"כ איך א"ל דהרב"י מתיר אפי' בנוט' מעט על צדו. וע"כ אין ההיתר כ"א משום ששוכב ערום והוא לא הזכיר מזה כלום (בשלמא לרמ"א צריך לדחו' במ"ש מאחר שכבר שוכב כו' רמז לזה דאפשר סתם שכיב' היא ערום בלי לבוש. ובאמת כ' הל"ח על רמ"א שנתן מקום לטעות) (ובלא"ה כיון דבחבורו הארוך כת' שמדברי הרמב"ם ורש"י וטור משמע כתי' א' של תר"י מסתמא גם בש"ע פסק כתי' א' דבעינן דוקא שוכב על צדו ממש ואז אפי' ליכא טרחא שרי) ורמ"א שכ' מאחר שכבר כו' משמע דאפי' שוכב על צדו ממש אפ"ה בעי' דוקא היכי דאיכא טרחא דהא קאי על דברי המחבר דמיירי בשוכב על צדו ממש היינו טעמא משום דחושש לחומרת שני תירוצי תר"י כנ"ל (וכן ס"ל להלבוש וע' מ"ש עליו הל"ח) ואע"ג דלהרב"י מותר אפי' ליכא טרחא. אפילו הכי לא כ' רמ"א ל' וי"א דהא לפי זה רמ"א חולק על הרב"י כיון דאפשר לדחוק דגם הרב"י רצה לומר דוקא כששוכב ערום אף דאין האמת כן מ"מ לא כ' ל' י"א. כי כן הוא דרך רמ"א בש"ע כנודע:

וכן משמע פשטא דתלמודא רצה לומר כתירוץ א' של תר"י. דאם שוככ על צדו ממש מותר אפי' ליכא טירחא דהא משני לשכוב אי מצלי שרי ולקרות אפילו מצלי אסור משמע דוקא מצלי דהיינו נוטה מעט על צדו אבל שוכב על צדו ממש שרי והא מיירי שם בלבוש מלבושו:

(ב) (ס"ק ב) מי שרוצה כו' ואם מחמיר בפני רבו ר"ל בדבר שפשט היתרו. ואפילו אין פשט כ"כ להתיר אלא שרבו מיקל בדבר אף דאי התלמוד מחמיר בכה"ג אין מנדין אותו מכל מקום אינו נכון ומשמע שם אפילו שלא בפני רבו ורבר פשוט להתיר. כ' שם היינו שפשט התירו בכל ישראל ע"ש:

(ג) (ס"ק ג) נקרא כו' דמאי טיבותיה כו' כיון דקרא ובקומך כו' ר"ל דמיניה יליף ב"ש דבעי' עמידה דבשכבך ר"ל דרך שכיבה. ובקומך ר"ל דרך קימה אבל ב"ה דרשי קרא ובלכתך בדרך אפי' הילוך. ובשכבך ובקומיך ר"ל על הזמן דהיינו בערב ובבקר דהוי זמן שכיבה וזמן קימה:

אבל לענין בהמ"ז כו' ר"ל דבר"פ אלו דברים פליגי ב"ש וב"ה מי שאכל ושכח ולא בירך בהמ"ז והלך לו ונזכר בש"א יחזור למקומו ויברך בהמ"ז ובה"א יברך במקו' שנזכ' ואמרינן שם דף נ"ג ע"ב רב ב"ח אזיל בשיירתא אכל ושכח ולא בירך ונזכר ואמר היכי איעבד אי אומר לשיירת' ששכחתי לברך יאמרו שאברך פה והוא רצה להחמיר כב"ש א"ל שכחתי יונה דדהבא (וע' שם הטעם למה אמר יונה) וחזר ובירך במקומו ובזכות זה באמת מצא יונה של זהב וכן איתא שם בתלמיד א' שהחמיר כב"ש ומצא ארנקי דדהבא הרי מן השמים הסכימו על ידם שטוב עשו במה שהחמירו כב"ש. עסי' קפ"ד. דיש פוסקים כב"ש לענין בהמ"ז:

(ד) (ס"ק ד) בפסוק כו' דנראה שעושה כב"ש אף על גב דאין איסור אלא כשיושב ועמד כשקרא דבזה נרא' שעושה כב"ש משא"כ כשעומד קודם שהתחיל לקרות דמותר לעמוד גם בשע' ק"ש דבזה אינו נרא' שעושה כב"ש והכא הא כבר עמד משום פסוק א'. מ"מ כיון שמהלך בדרך ועומד וקורא נרא' שעושה כב"ש:

או רוכב כו' בט"ז חולק על רוכב. אבל כשיושב בעגלה מודה והיינו דוקא כשאחרים מוליכים העגל' וע"ש:

א"כ אין איסו' כו' דאינו נרא' דמחמיר כב"ש אלא מחמיר כדע' הפוסקים ההם:

עסי' נ"ח במ"א סק"ד דאפילו לדעת המחבר דסגי לעמוד בפ' א'. מ"מ אי אינו יכול לעמוד על הדרך עד על לבבך הותר לו לקרות ק"ש בביתו משעל' עמוד השחר כדי שיוכל לקרות בעמיד' עד על לבבך הרי מבוא' כמ"ש מ"א דלא כב"ח:

(ה) (ס"ק ה) בפ"ר ושכמל"ו. ועמ"ש סי' ס"א במ"א ס"ק י"א בשם הלבוש. דהוא הדין לענין כוונ' המוזכר כאן סעיף ד'. בשכמל"ו יש לו דין פסוק ראשון:

(ו) (ס"ק ו) וחוזר כו' שקורא בלחש: וע' בט"ז שכ' עוד תקנה וז"ל ועי"ל דממתין איזה זמן ואח"כ חוז' וקורא כו' עכ"ל וע' במ"א סי' ס"א סק"ז שכ' בשם של"ה דהאומרים שמע בסליחות בכ"פ שאומרים ויעבור שרי וז"ל מאחר שמפסיק הרב' בנתיים:

שיקרא כל הפרש' ב"פ ועמ"ש בסי' ס"א סק"ח:

ומשמע שאם נזכר כו' מדכתב בס"ח שיקרא הפרש' ב"פ משמע שכבר קרא כל הפרש' אפ"ה יקרא שוב כל הפרש' והטעם דאי לא יקרא רק פסוק א' א"כ ה"ל קורא למפרע דהא קרא תחל' מן ואהבת עד סוף הפרש' ואחר כך שמע אף על גב דגם שמע ישראל קרא תחלה מ"מ כיון דלא נתכוין בקריאת פסוק שמע. א"כ אותה ק"ש כמאן דליתיה דמי והוי קרא למפרע והא קמ"ל מ"א דזה מקרי קורא למפרע:

וכ"מ בסי' ס"ד. ר"ל סעיף קטן א' במ"ש בשם הב"ח וע"ש:

(ט) (ס"ק ט) לא ירמוז כו' לצורך מצוה כו' הוא מדתנן התם בליל יה"כ היו קוראים לפני כהן גדול דברים הממשיכים את הלב כדי שלא יבא לידי שינה. ותנן ר' זכריה בן קבוטל אומר הרב' פעמים קריתי לפניו בדניאל. ואמרי' מתני לה ר' חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב. ר' זכריה בן קפוטל (בפ"א) ומחוו ליה רב בידו קבוטל (בבי"ת) ופריך הש"ס ונימ' ליה להדיא ולמה רמז לו ביד. ומשני רב הוי קרי אז ק"ש ולא הי' אפשר לו להפסיק ופריך א"כ האיך רמז לו ביד הא אסור לרמוז באצבעותיו ובעיניו כו'. ומשני רב הוי עוסק בפר' שני' של ק"ש ומאי קושיא אי לדבר מצוה שרי. הא רב רמז לו לדבר מצוה להצילו מן הטעות אלא ודאי דאפי' לדבר מצוה אסור. אך ראיה גמורה ליכא די"ל שאני התם דלא הוי מצוה ממש. דהא אפשר להמתין עד שיסיים ק"ש ואז יאמר לו שטעה:

(י) (ס"ק י) בפ' ראשונ' והרמב"ם לא כ' כו'. ז"ל הכ"מ פ"ב מהל' ק"ש על מ"ש הרמב"ם הקורא ק"ש לא ירמוז כו' ואם עשה כן אע"פ שיצא י"ח הרי זה מגונה. והקש' הר"מ הא בפ"ב דיומא דף י"ט משמע דבפ' שני מותר לרמוז. וא"כ למה סתם הרמב"ם ולא חילק. ותי' וז"ל ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה. אי נמי בפ' שניה מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא עכ"ל. ונקט מ"א תי' בתרא עיקר להחמיר. אך צ"ב לתי' בתרא אכתי אמאי לא חלק הרמב"ם וסתם הרי זה מגונה משמע אפי' בפ' שני וצ"ל דגם לתי' בתרא צ"ל דמה"ט סתם הרמב"ם כדי שלא יזלזלו בקריאתה אלא דלא ניחא ליה בתי' א' דמשום שלא יזלזלו לסתום נגד הדין כיון דבאמת בפ' שני אין בו איסור ואיך יסתום דמשמע אפי' בפ' ב' יש איסור משא"כ לתי' בתרא דבאמת גם בפ' ב' יש איסור אע"ג דלא הוי מגונה. והרמב"ם כ' סתם ה"ז מגונ' משמע גם בפ' שני ע"ז שפיר י"ל שעשה כן כדי שלא יזלזלו כיון דעכ"פ גם בפ' ב' יש איסור אף דלא הוי רק איסורא זוטא דהא לא הוי מגונה. והרמב"ם כ' מגונה אין זה כ"ה נגד הדין. ומ"מ קשה איך א"ל דגם בפ' ב' אית ביה איסורא א"כ הדרא קושי' הש"ס ביומא על רב לדוכתיה היאך הי' רשאי לרמז. נהי דרב בפרשה שניה הוי קורא מכל מקום הא איסורא איכא. ואולי י"ל כיון דלא הוי מגונה רק איסורא זוטא כה"ג שרי הואיל והוי לדבר מצוה. מיהו דאי הוי מגונ' אפי' לדבר מצוה אסור כמ"ש מ"א סק"ט. ודוחק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.