אליה רבה/אורח חיים/נה

אליה רבה ‏ אורח חיים נה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] אותו הקדיש וכו'. משמע שלא יתחיל יוצר אור, וכן פירש הב"ח דברי הטור, אבל הפרישה פירש דאפילו התחיל הקדיש יגמור גם קדושה דיוצר אור עד אחר שהתפללו הציבור בלחש. ונראה לסמוך עליו לדינא דהא ראיתי במהרי"ל שפסק בשם הר"ש דאף שלא התחיל אלא ישתבח יגמור הכל:

ב

[ב] באבות וכו'. וכן פסק הב"ח וכתב שכן כתב רמ"א, ונראה לי דלפי זה מה שכתב רמ"א לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה לאו דוקא נקט קדושה דהוא הדין כשהתחיל רק באבות וכן כתב מגן אברהם, אי נמי לרבותא נקטו דאפילו הכי אין קורין בתורה וצריך עיון. ולענין ברכת כהנים האריך בכנסת הגדולה ומסיק שיאמר אלהינו כו' עיין שם. ואני כתבתי בסימן קכ"א דגם יחיד יאמרנו:

ג

[ג] ותפילת ערבית וכו'. פירוש כשהתחילו ברכו גומרין עד קדיש שאחר תפילת שמונה עשרה ואם התחילו עלינו בעשרה ויצאו מקצתן אין אומרים קדיש דאינו אלא מנהג ומכל שכן לשיר יחוד ומזמור. יש להסתפק אם התחיל אשרי במנחה בעשרה ויצאו אם יאמר הקדיש עליו, ומסתבר שיאמר הקדיש כי אשרי הוא כמו חיובא, כמו שכתב בטור ובלבוש סעיף א', וצריך עיון. ובדין דכבר אמרו עלינו בלא עשרה שכתב הלבוש דאין אומרים קדיש אחריו אינו מוכרח, וכן בט"ז פסק דאומרים קדיש וכן באמירת תהלים בבוקר ובכל לימוד כשנזדמן לו תיכף מנין אומרים קדיש, ועיין לקמן סימן נ"ו ומגן אברהם סימן ס"ט דלא פסק הכי וכן כתב סימן רל"ד, ולכתחילה יש לחוש ללמוד עוד מעט כשבאין ובסימן תקפ"א ס"ק א' הביא ראיה לזה מכלבו וקשיא על הט"ז:

ד

[ד] חומש וכו'. פירוש בחומש על הגוויל כמו ספר תורה אבל חומשין שלנו לדברי הכל אין מצטרפין וכן כתב הב"ח:

ה

[ה] נוהגין להקל וכו'. והלבוש כתב לא ראיתי נוהגין כן. ולכאורה קשה דילמא משום שאין לנו חומשין הנזכר לעיל לכך לא ראה נוהגין. אך רצה לומר דהיה אפשר על ידי ספר תורה עצמו וכן היה רגיל זקני הגאון זכרונו לברכה לפסוק הלכה למעשה דלא יצטרף אפילו בשעת הדחק, וכן פסק הב"ח שגם רמ"א אין כוונתו לנהוג כן חס ושלום או שראה לנהוג כן, אלא שכתב יש נוהגין וכו' רצה לומר דבאיזה מקום שנוהגין כן מימים קדמונים שיש להם על מי לסמוך ואין למחות להם, אבל ודאי לא ראה במדינתינו לנהוג כן כאשר העיד הלבוש. וגם זקיני הגאון זכרונו לברכה שהיה זקן ויושב בישיבה יותר מחמשים שנה, וראיה ברורה לזה נראה לי דהא בסימן קצ"ט סעיף י' כתב רמ"א גופיה דאין מצרפין אותו לזימון כלל וכן נוהגין ואין לשנות, עד כאן. ואם כן כל שכן בתפילה דזימון קיל מתפילה כמו שכתב רש"ל וכן בב"ח אלא כדאמרן ודלא כמגן אברהם שכתב בזמננו נוהגין לצרפו על ידי חומש לקדושה וברכו וקדיש אבל לא לקדיש שאחר עלינו על כן דזה ודאי לאו מנהג ותיקין, והנוהגין כן הוא מכח שלא הבינו דבר רמ"א, ובר מן דין ראיתי רש"ל דף ג' הביא הרבה פוסקים לאיסור גם סיים יש להחמיר ולא להקל פן יצא מפינו קדושת השם בלא עשרה, וכן מצאתי בתשובת נחלת יעקב סימן ט' שפסק כדברי לבוש:

ו

[ו] לכלל שנותיו וכו'. פירוש שלוש עשרה שנים שלימות, ועיין לעיל סימן נ"ג סעיף י':

ז

[ז] אחד מעשרה וכו'. והוא הדין שלושה או ארבעה כיון שנשאר רוב שמכוונים תשובת רלב"ח סימן ט"ו. ומגן אברהם הקשה הא עיקר ראיית מהרי"ל מאחר דאיכא מאן דאמר דקטן המוטל בעריסה מצטרף ואם כן דיו לבוא מן הדין להיות כנדון מה גבי קטן דוקא אחד ולא שתים אף גבי ישן כן, עד כאן. יש לומר דשאני גבי קטן דליכא יקרא דשמיא לצרף יותר מאחד כמו שכתב בית יוסף. והנה הט"ז האריך לתמוה על מהרי"ל דלימוד דישן מקטן הא לא קיימא לן הכי עיין שם. ולא קשה מידי כמו שכתב בבית יוסף דאפילו מאן דפליג זהו משום דלאו בר קדושה עיין שם, גם שאר קושיות יש לדחות בקל, ומכל מקום לכתחילה יש להעיר אותו. כתב בתשובת רדב"ז סימן רמ"א אם התפללו עשרה כל אחד ביחיד פרח מנייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון וכיון דפרח מנייהו אף על גב שאחר כך נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה, ואם חזרו והתפללו הוי ברכת לבטלה דבשלמא היכא דאיכא מי שלא התפלל הוא מתפלל והאחרים עונין אמן, ואף על גב דקיימא לן דאפילו אחד מאותם שכבר יצא יכול לחזור ולהתפלל סוף סוף איכא מי שעדיין לא יצא ידי תפילה וכל ישראל ערבים זה בזה, אבל היכא דכבר יצאו כולם ידי תפילה נמצאו ברכות לבטלה, עד כאן דבריו בקצרה. וכן כתב בגליון מגן אברהם סימן ס"ט בשם הגאון מוהר"ר יהושע. ועיין לקמן ריש סימן קכ"ז עיין שם ודו"ק ועיין לקמן סימן ס"ט בבית יוסף וצריך עיון:

ח

[ח] שלוש עשרה ויום אחד וכו'. עיין לעיל סימן נ"ג סעיף ז' וסעיף י' דלא בעינן יום אחד גמור:

ט

[ט] שלושה עשר אינה וכו'. וכתב עולת תמיד יש לתמוה דהא כתב לפני זה דאינו נעשה גדול עד י"ג וחודש עיבור בכלל, ואם כן למה נקט ושנת י"ג אינה מעוברת לכך נראה דלאו דוקא נקט, וכן נראה מדברי רמ"א מדכתב סתמא מי שנולד ולא כתב בלשון יש אומרים ודו"ק, עד כאן. וכתבתי באליהו זוטא שלא דק כלל בזה דתשובת מהר"י מינץ סימן ט' שהוציאו דין זה פסק בהדיא דאם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון, ובשנת י"ג נעשה השנה מעוברת נעשה בר מצוה באדר ראשון. ואף דפסק שם דנעשה בר מצוה באדר שני, היינו דוקא מי שנולד בשנה פשוטה או נולד גם באדר שני, אבל בנולד באדר ראשון אמרינן סוף דיניה כתחילת דינא וכן מצאתי לקמן בלבוש סימן תרפ"ה, אלא שפסק כן מסברא דנפשיה ולא ראה לתשובה הנזכר לעיל, ואם כן מיושב הכל ודוקא כתב השולחן ערוך ולבוש ושנת י"ג אינה מעוברת, והיינו שכתב הלבוש לפיכך מי שנולד בשנת פשוטה וכו' דאם נולד בשנת העיבור נעשה בר מצוה באדר ראשון והוא ברור. שוב נדפס ספר מגן אברהם וראיתי בו נמי כדברי עולת תמיד ותימא עליו שלא ראה תשובת מהר"י מינץ. כתב מגן אברהם מי שנולד ביום ראשון דראש חודש כסליו וכשנעשה בר מצוה חשון חסר לא נעשה בר מצוה עד ראש חודש, עד כאן. ועיין סימן תרפ"ה ס"ק ה' ביארצייט הוא להיפך. כתב תשובת ב"ח סימן קמ"ה זה לשונו שהשנה שנער שנולד בו בראש חודש טבת היתה חסירה ועכשיו שלימה לית לן בה, עד כאן לשונו. נראה פירושו דבשנה שנולד היה כסלו חסר ולא היה רק יום אחד ראש חודש טבת ועכשיו כסלו מלא ויש שתי ימים ראש חודש טבת מכל מקום נעשה בר מצוה ביום ראשון דראש חודש טבת, ולי היה נראה לדעת מגן אברהם הנזכר לעיל דלא נעשה בר מצוה עד יום שני דראש חודש דיום ראשון נחשוב יום שלושים דחודש העבר ויש לחלק קצת:

י

[י] אלא אם כן פירשו. בזה ישבתי באליה רבה ליו"ד סימן של"ז דברי שולחן ערוך ולבוש שכתבו אם ראה בית דין לנדות שלא יזמין בשלושה ולא יתפלל בעשרה ולא ימולו לו בן רשאין, עד כאן. ותמה הש"ך הא בלאו הכי כל מנודה אסור בזימון ותפילה כמו שכתב בשולחן ערוך שם סעיף ב', עד כאן. וכתבתי דודאי כל מנודה אסור בזימון ותפילה אלא דהיינו להצטרף אותו לזימון או לעשרה אבל כשיש שלושה או עשרה בלעדו מותר להתפלל ולזמן עמהם דהא מותרין להתפלל בעודו בבית הכנסת לזה קאמר דאם ראה בית דין לנדות שלא יזמן בשלושה וכו', רצה לומר אף שיש שלושה או עשרה בלעדו יש להם רשות כמו שכתב כאן אלא אם כן פירשו בפירוש וכו' ועיין אליהו זוטא. כתב שיירי כנסת הגדולה נסתפקתי אם אינן מצטרף למנין והסכמתי שאין מצטרף, עד כאן. ולעניות דעתי ראיה מסימן קצ"ט שאין מצטרף לזימון וכל שכן לתפילה:

יא

[יא] דהיינו כשסוגר הדלת וכו'. מבואר דגם אגף עצמו דהיינו העומדים באסקופת בית הכנסת בעובי הפתח כלחוץ, דהא פירש רש"י דאגף עצמו קרי משפה הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקשה, ואף שלשון שולחן ערוך עובי הדלת ולשון רש"י עובי הפתח, מכל מקום משמע מלשון שולחן ערוך דהיא היא ודו"ק, וכן משמע מעטרת צבי שכן פירש דברי שולחן ערוך וכן פירש מגן אברהם. והטעם נראה לי אף שכתב בית יוסף דמשמע ליה בש"ס שהוא כלפנים, מכל מקום כיון שהביא בסוף דברי רבינו ירוחם שכתב בהדיא שהוא כלחוץ ביטל דעתו מפני דעת רבינו ירוחם, אבל עולת תמיד כתב דשולחן ערוך לא כתב באגף עצמו מה דינו כלומר ממקום שפה הפנימה של עובי הדלת ולפנים דהיינו כל עובי האסקופה, עד כאן, ולא דק. ועוד דממקום שפה הפנימית ולפנים הוא הבית הכנסת ממש כפירוש רש"י שהביא בית יוסף, ועוד דלדידיה שהבין בשולחן ערוך דמאגף ולחוץ קאמר ולא אגף עצמו אם כן היה מבואר משולחן ערוך דסבירא ליה דאגף עצמו כלפנים מדלא הזכיר אלא מאגף ולחוץ ודו"ק. ומכל מקום לדינא כתב עולת תמיד נמי דמשמע בבית יוסף שמסכים לדברי רבינו ירוחם דאגף עצמו כלחוץ והשתא צריכין לפרש דעת הלבוש שסתם בזה. וביותר צריך עיון רב שראיתי בספר שבלי הלקט זה לשונו לענין תפילה הוא כלפנים כך פירש מורי עלה עד כאן, וכן כתב בספר תניא בשם הרב ר"י בר בנימן, וכתב הטעם דלענין שבת אמרינן פתח פתוח כלפנים. ואילו ראה בית יוסף דבריהם לא הוה שתיק מנייהו להחזיק דעתו:

יב

[יב] אפילו גבוה וכו'. וכן כל עובי הכותל בית הכנסת כשאין מקורה רבינו ירוחם עליות שאינם סגורות ככותל גמור אלא כלונסאות גבוהות עשרה ולמטה יש חצר גדול שפונים אליו עליות ורואין זה את זה כתב שיירי כנסת הגדולה דאין מצטרפין:

יג

[יג] ומקצתן בחוץ וכו'. כתב הפרישה רבותא קא משמע לן דאף על גב דמקצתן כאן ומקצתן כאן ואם כן הוה אמינא או נחשב לשליח ציבור להני שבחוץ או להני שבפנים קא משמע לן דחשבינן ליה לכאן ולכאן והטעם דכיון שכולן דעתיה עלייהו שהוא יוציא אותן מצרפין ליה להני ולהני. וכן משמע אם תשעה או הרוב לחוץ או לפנים והשליח ציבור עומד על המפתן דיכול להוציאם ודוקא השליח ציבור ומהאי טעמא אבל אם אחר העומד על המפתן לא מיבעיא דלא חשבינן ליה להני ולהני אלא אפילו תשעה בפנים אינו מצרף להם כי מאגף ולחוץ כלחוץ, עד כאן, וצריך עיון:

יד

[יד] היה שליח ציבור. פירוש אפילו איכא בלא שליח ציבור עשרה:

טו

[טו] היה שליח ציבור בגדולה וכו'. דוקא כשהוא בגדולה ואז הרי הוא מופלג מציבור. אבל הוא על מפתן הגדולה פשיטא דיוצאין שהוא נחשב כאילו הוא גביהן וכן כתב הפרישה:

טז

[טז] אינם וכו'. שהרי יש מחיצה ופתח הוא כמו מחיצה, וכן הוא הדין בחצר גדולה וקטנה בשלא נפרצה כן כתב רבינו ירוחם דף כ"ח ולשון הפרישה שהרי יש מחיצה ודלת שאפשר לסוגרה וכסגור דמי. ומה שכתב בסעיף כ' עובד כוכבים מפסיק כן מבואר בבית יוסף בשם ירושלמי שכתב כותי מפסיק, הרי דעובד כוכבים הוא כעובדים עצמם ודלא כמגן אברהם [ס"ק ט"ו]:

יז

[יז] בתיבה וכו'. בבתי כנסיות שלנו האלמימ"ר:

יח

[יח] עבודת כוכבים וכו'. אבל עובד עבודת כוכבים אינו מפסיק (מגן אברהם ס"ק ט"ז) וליתא דמבית יוסף ולבוש מבואר דמפסיק:

יט

[יט] אחד עשרה ורוצים. והוא הדין שתים עשרה ורוצים שלושה לצאת, או שלושה עשרה ורוצים ארבע לצאת צריכין כולם לשכור אחד בשותפות. ואם הם אחד עשרה ורוצה אחד לצאת אין כופין אותו מחשש שיקרה לאחד פגיעה מה דלא חיישינן לזה:

כ

[כ] פורעין חציו וכו'. אבל בכנסת הגדולה כתב בשם גליון מרדכי דפורעין בשוה כיון שכל אחד מחויב להעמיד איש במקומו, והא דנותנין חציו וכו' היינו כשאין דרים ביישוב אלא שמונה דצריכין להשכיר שנים דאז תליא בממון דעניים יכולים ללכת לעיר הסמוכה מה שאין כן העשירים אינם יכולים להניח רכושם וכן כתב מגן אברהם. מיהו באגודה פרק קמא דבתרא משמע ליה כדברי השולחן ערוך ולבוש, וטעמא נראה לי כי דין זה דכופין לשאר למדו הפוסקים מישוב שאין להם מנין ששוכרין אחד או שנים ודו"ק. אלא לפי זה אם אין בה אלא עשרה ואחד רוצה לצאת לא יתחייב לשכור אחד מכיסו אם הוא עני, ויש לחלק וצריך עיון. ומה שכתב הלבוש הואיל ושניהם הולכים להרוויח וכו' רחוק. ודע דאף דבחזן בסימן נ"ג סעיף כ"ג במקום שאינו מנהג גובין לפי ממון היינו כמו שכתב שם טעמא דעשירים מוסיפין בשכר לפי נעימת הקול, אבל הכא אם היה נשאר העני לא היה צריך העשיר לשכור במקומו, והיינו שסיים הלבוש ושכר החזן וכו' לפי מנהגם שם בשאר השנים דרצה לומר דדין החזן שאני. כתב מהרי"ל סימן קי"ד אם הוא אונס ממש פטור, אבל אונס חוב ממון או פשיעה חייב:

כא

[כא] מנין מיושבי וכו'. פירוש אפילו יש רק שלושה או ארבעה בעלי בתים עשירים ויש להם תמיד משרתים ומלמדים למלאות המנין. כתב מעגלי צדק הדרים סביבות הישוב ורגילים לבוא לישוב אין צריך ליתן כלום:

כב

[כב] כופין וכו'. כתב בדרישה מהר"ש יש לכוף לבחורים וללומדים במקום שאין מנין תדיר לילך לבית הכנסת אף על פי שיתבטלו מלימודם בשביל זה דזמן תורה לחוד. ולא נהגו הרבנים להתפלל בבתי כנסיות לבדם אלא בקהילות גדולות שיש רוב עם ומנין יותר, עד כאן: כתב רדב"ז סימן י"ג תפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הציבור במנין יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור ופורים. מי שמתפלל ביחיד עיין במטה משה דף מ"ז מה שיאמר במקום קדיש וקדושה וברכו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.