אילת השחר/שמות/יא

אילת השחר ‏ שמות יא

פרק י"א

א

פסוק א'. כלה. פרש"י גמירא כלה כליל כולכם ישלח. צ"ב מאי קמ"ל הרי משה א"ל כל הזמן שאפי' פרסה אחת לא תשאר, ואולי החידוש הוא מה שיגרש את כולם ולא על עצם היציאה.

שם. גרש יגרש אתכם. והנה במכילתא (הובא ברמב"ן להלן י"ב ל"א) כתוב שפרעה אמר להם לצאת מיד בלילה, ומשה ענה לו שהם נצטוו שלא לצאת מפתחיהם עד הבקר, וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה, אמנם אע"פ שיצאו מדעתם, מ"מ כתוב (להלן י"ב ל"ט) כי גרשו ממצרים וגו' דהאיצו בהם לצאת ויצאו בלי להכין צדה, ולכן כתוב בלשון גירוש.

ב

פסוק ב'. דבר נא באזני העם (צ"ב מה צ"ל "באזני" הרי פשוט שאנשים שומעים דיבורים באזניהם, והנה בפשוטו משמע שאמר למשה לדבר לעם, אבל רש"י בשיר השירים ב' י"א בפירוש שני מפרש דאמר ע"י אהרן) וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה. (נצטוו שאיש ישאל מאיש ואשה מאשה, אבל לא איש מאשה ואשה מאיש) והנה מה שהמצריים נקראים רעהו ורעותה, מפרש רבינו בחיי שקודם מתן תורה היו כל הבריות חברים כאחד, אבל לאחר מ"ת שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שקבלוה ישראל, יצאו כל העכו"ם מן האחוה והריעות ונשאר השם הזה בעם ישראל בלבד שנקראו אחים ורעים למקום (ומדבריו משמע שגם הגוים בינם לבין עצמם לא נקראים רעהו לאחר מ"ת, והשם רעהו נשאר רק אצל ישראל).

אמנם בספר קול אליהו מפרש שהוקשה לרש"י (להלן י"ב ל"ה) למה כתוב רעהו, שהרי איתא בב"ק (ל"ו ב') דשור שנגח שור של מצרי פטור דכתיב את שור רעהו ולא של מצרי, ועוד למה אמר דבר נא בלשון בקשה, למה צריך לבקש לרכוש למו הון שלל רב, אלא ע"כ דלא היו יכולים לעשות כן אם לא שיכופו תחילה את יצרם לעשות חסד איש עם רעהו ואז עולם חסד יבנה, כי ע"י זה יתן ה' את חן העם בעיני מצרים, ולפי"ז קאי רעהו על ישראל ושפיר שייך בזה לשון בקשה עכ"ד (ולא מפורש בדברי הגר"א אם בנ"י השאילו אחד לשני בפרהסיא, או דאפי' אם השאילו בצנעא זה הי' מספיק לגרום שגם המצריים ישאילו להם).

והנה אם הם לא שאלו איש מרעהו לצורך השתמשות, הרי זה כעין ספק הגמ' בב"מ (צ"ו א') אם שאלה ליראות בה נקרא שואל, ובפסוק כתוב "וישאלו" ומשמע שזה הי' שאלה, וי"ל ששאלו דברים שהוצרכו להם ולא חפצים ללא צורך כלל.

יל"ע אם הי' מצוה לשאול מהמצריים ומי שלא שאל ביטל מצוה (לשמוע לדברי הנביא) או שזה הי' רשות, והנה בסוטה (י"ג א') איתא בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, ואם נאמר שזה הי' מצוה א"כ הרי גם כל ישראל התעסקו במצוה, ועוד דלהלן (י"ב ל"ה) כתוב שעשו כדבר משה, ואם זה הי' מצוה למה לא כתוב שעשו כדבר ה' (אמנם באוה"ח שם נראה שזה הי' מצוה).

והנה אפי' אם זה הי' מצוה, מ"מ יתכן שע"י שאילת חפץ אחד כבר נתקיימה המצוה, ולא הי' מצוה להרבות לשאול כמה חפצים, ולפי"ז י"ל שגם משה שאל חפץ אחד ואח"כ הלך להתעסק עם ארונו של יוסף, ועוד יתכן שאפי' אם הי' מצוה לשאול, מ"מ לא הי' מצוה לקחת את הדברים עמהם אלא יכלו להשאירם במצרים, ואע"פ שטעם המצוה הי' בכדי שלא יאמר אותו צדיק וכו', מ"מ זה לא נוגע לגוף המצוה.

[ובשם הגרי"ז זצ"ל מובא שזה לא הי' מצוה, מדכתיב דבר נא ופרש"י אין נא אלא לשון בקשה, ומ"ש מכל מצוה שזה ציווי, אלא ע"כ שזה הי' בקשה ולא מצוה, ואמר דבזה א"ש מש"כ בגמ' שכולם היו עסוקים בביזה ומשה עסק בארונו של יוסף].

והנה איך הותר לבנ"י לקחת את החפצים ששאלו ולא להחזירם (דהיינו עד שמתו המצריים), ויש ראשונים שמפרשים דמש"כ בפסוק "וישאלו" הכונה למתנה גמורה (עי' רשב"ם, ובדעת זקנים ובספורנו ובכלי יקר לעיל ג' כ"ב), והאוה"ח (להלן ל"ב ל"ה) כתב שזה הי' היתר בהוראת שעה, ובסנהדרין (צ"א א') איתא דבני מצרים באו לתבוע את הכלי כסף וזהב שהשאילו ליהודים בצאתם ממצרים, וגביהא בן פסיסא ענה להם שישלמו להם שכר עבודה של ס' ריבוא ששיעבדו מצרים ת"ל שנה עי"ש, ומשמע שזה הי' כשכר עבודה (וכן משמע ברבינו בחיי שכתב ואין זה גניבת דעת שיצוה בה הקב"ה ח"ו, אבל הי' הדבר מותר להם שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך ואין לשכר המלאכה ולשויה סוף ותכלית, וכ"כ המהריל"ד להלן י"ב ל"ה, אמנם יל"ע לסברת הקצוה"ח בסימן ד'-צ"ז שאסור לתפוס פקדון עבור חוב, ובאמת הערנו על דבריו באילת השחר ב"ב ל"ג א' בקטע הראשון, ועוד מעירים מכתובות פ"ה ב' דמשמע שאפשר לתפוס פקדון עבור חוב).

ג

פסוק ג'. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש (צ"ב מה צ"ל האיש, ועי' משך חכמה) משה. עי' רמב"ן שאנשי מצרים לא שנאו אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה וכו' לאמר אנחנו הרשעים גם עושים חמס וכו' וגם האיש משה המביא עליהם מכות גדול מאד עכ"ד, והנה המצריים היו רשעים והלכה היא שעשו שונא ליעקב, אלא הקב"ה נתן את חן העם בעיניהם והוסיפו בהם אהבה וכו', וזה שלא כדרך הטבע מה ששללו מהם את הבחירה ונתנו בלבם שלא לשנוא את היהודים (ובדרך כלל ההנהגה שאין הקב"ה נוטל הבחירה שנותן לאדם, עמש"כ בפרשת ויצא ל' כ"א), ועוד דלולא זה שהם גוים הרי אנשים לא מוסיפים אהבה לגורמים להם סבל כ"כ קשה, וכל זה הי' בנס בכדי שיקוים הבטחת ה' לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

ד

פסוק ד'. ויאמר משה כה אמר ה'. פרש"י בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו. השפ"ח מפרש שהוקשה לו שהרי אפי' תפלה קלה לא התפלל משה בתוך העיר וכ"ש דיבור חמור ותירץ משום כבודו של משה, א"נ הקב"ה הגביהו למעלה מי' טפחים ודבר עמו כיון שהוא ברשות אחר (וכ"כ בדעת זקנים לעיל פסוק א'), וצ"ל שלא היו בבית פרעה ע"ז למעלה מי' טפחים, דא"כ מה הוא הרויח, ומ"מ קשה דכיון שזה הי' באותו הבית ולא הי' שם גזוזטרא וכדו', למה ע"י הגבהת י' טפחים זה נחשב כנמצא ברשות אחרת.

שם. כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. פרש"י ור"ד כמו כבחצות הלילה וכו' ולא אמר בחצות שמא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו אמר בחצות. וצ"ב הרי אפי' אם יטעו קצת מ"מ הם יראו שכל הבכורות מתים מיד, והרשעים תמיד מכחישים ניסים (ורבינו בחיי כתב שאם הם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים למפרע ויתחלל שם שמים).

ה

פסוק ה'. ומת כל בכור וגו' מבכור פרעה הישב על כסאו. התרגום כתב דעתיד למיתב על כורסי מלכותיה, וק"ק דכיון שלבסוף הוא מת ולא ישב על כסא המלכות אחרי פרעה, למה הפסוק מתארו בתואר זה.

רש"י מביא דהטעם שלקו השבויים הוא בכדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורעניות על מצרים עי"ש, והנה אע"פ שאין בזה שום הגיון, מ"מ הגוים שאינם רוצים להודות בכוחו של הקב"ה היו יכולים לומר כן, וצ"ל ששבויים אלו היו ממדינות אחרות, דאל"כ איך הם יאמרו יראתם תבעה עלבונם, מאחר שגם יראת מצרים לקתה.

ובני השפחות פרש"י דלקו כיון שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם, והשפ"ח מפרש שצריך את שני הטעמים, כי על שמחה לצרתם בלבד לא היו נענשין כיון שלא עשו מעשה, ובאמת לולא דבריו י"ל דאע"פ שעל שמחה לאיד לא מענישין בידי אדם, מ"מ השמח שעושים צרות לאחרים נענש בידי שמים כאילו שהוא עושה צרות בעצמו.

שם. וכל בכור בהמה. פרש"י לפי שהיו עובדין לה וכשהקב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלהיה. במכילתא (להלן י"ב כ"ט) מפרש הטעם שמתו שלא יאמרו יראתנו הביאה עלינו את הפורענות, והנה המצריים עבדו לכל הבהמות ולאו דוקא לבכורות, וכדכתיב (לעיל ח' כ"ב) הן נזבח את תועבת מצרים וגו', ולמה רק הבכורות מתו, וגם מהאנשים נענשו רק הבכורות אע"פ שכולם שיעבדו אותם (אלא שהאחרים נטבעו אח"כ בים).

ז

פסוק ז'. ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשנו. בדעת זקנים פי' דאע"פ דכשמלאך המות בא לעיר כלבים צועקים וא"כ הם היו צריכים לצעוק בשעת מכת בכורות, אפ"ה ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו עכ"ד, וצ"ב מה צריך להדגיש את הפרט הזה, מה הי' גרוע אם הכלבים היו נובחים, ועוד וכי למצריים הם נבחו, ולכאורה בעיקר צ"ל שפורענות המיתה תהא אצל המצריים ולא אצל ישראל, ומה החשיבות של ענין הנביחה, ועי' רשב"ם.

שם. בין מצרים ובין ישראל. בתחילת הפסוק כתוב בני ישראל וכאן כתוב ישראל, ומה הכלל בדבר היכן כתוב בנ"י והיכן כתוב ישראל (ועמש"כ עוד להלן י"ב ג').

ח

פסוק ח'. וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי. מש"כ וירדו י"ל שמשה הי' במקום יותר נמוך מפרעה (ועוד תירצו דמה שפרעה צריך ללכת למשה זה ירידה בכבודו) ומה שאמר לו שעבדיו ירדו, פרש"י שחלק כבוד למלכות, וכנראה שזה פשוט שמשה לא פחד ממנו אלא שזה הלכה שצריך לחלוק כבוד למלך (ולמ"ד בזבחים ק"ב א' שמשה סטרו, ע"כ שלא פחד ממנו).

שם. ויצא מעם פרעה בחרי אף. פרש"י על שא"ל אל תוסף ראות פני. צ"ב דאע"פ שפרעה הי' מלך למה משה התפעל מדבריו והתרגז, ועוד צ"ב למה מה שאמר לו אל תוסף ראות פני הכעיסו יותר מסירובו לשלח את ישראל, ולמה רק עכשיו חרה אפו.

ט

פסוק ט'. למען רבות מופתי בארץ מצרים. פרש"י מופתי ב' רבות ג' מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים. משמע מרש"י שקריעת ים סוף וניעור מצרים זה שני דברים, דקריעת הים הי' להצלת ישראל וניעור מצרים הי' להענישם (אמנם הרא"מ להלן י"ח א' מפרש בדעת רש"י שהים נקרע להטביע את המצריים ולא כדי להציל את ישראל, ועמש"כ להלן י"ד י"ז).

השפ"ח מקשה על רש"י דבפסוק כתוב בארץ מצרים, ואלו המופתים היו חוץ לארץ מצרים, והנה בסידור הרוקח כתב (הבאנו דבריו להלן י"ד כ"ה) שבשעת קריעת ים סוף, בתחילה באו המים לארץ מצרים ושטפו את כל הנשארים בארץ מצרים, ואח"כ הם שטפו את המצריים שיצאו לרדוף אחרי בנ"י, ולפי"ז א"ש משום שגם פורענות זו הגיעה לארץ מצרים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א