אילת השחר/שבת/קכב/ב

אילת השחר שבת קכב ב

דף קכ"ב ב' פרק שבעה עשר כל הכלים בענין מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס

נוטל אדם קורנס לפצע בו אגוזים וכו'. ופליגי בגמ' רב יהודה ורבה בכלי שמלאכתו לאיסור אם מותר לטלטלו לצורך גופו, דרב יהודה אסר ומפרש למתני' בקורנס של אגוזים, ורבה סבר דגם קורנס של נפחין מותר לפצע בו אגוזים.

והנה ענין מוקצה בשבת יש לעיין בזה, דהנה מצינו בשאר דיני התורה מוקצה כגון מוקצה לעבודה זרה, שעל ידי שהקצהו לע"ז נאסר למזבח, ויש לפרש בדומה לזה גם במוקצה דשבת דדבר שהשימוש הרגיל שלו אסור בשבת אדם חושב שהוא לא ישתמש בזה ויש בדעתו הקצאה על החפץ או דלמא דהפירוש הוא דמחמת שכרגיל אין לו בו שימוש בשבת אינו חושב להשתמש בו, אבל אין מחשבה להדיא שלא להשתמש.

ונ"מ בזה דהנה לרבה דמוקצה מחמת איסור מותר לטלטלו לצורך גופו והכי קיי"ל, כתב המ"ב (בסי' ש"ח סקי"ב) דהני מילי כשאין לו כלי היתר לתשמיש זה דאל"ה אין לו להשתמש בכלי זה, ויש להביא ראי' לדבריו מדברי רש"י במתני' דמפרש מחט של סקאים לפתוח בו את הדלת, מי שאבד מפתחו, ולכאורה למה הוצרך להוסיף את זה, וכי בא לפרש מתי דרכו של אדם להשתמש בו, אלא משמע דבא לומר שלא התירו לו לפתוח בו את הדלת אלא כשאין לו מפתח, אבל כשיש לו מפתח לא התירו לו לפתוח במחט של סקאים, וחזינן דיש גדרים במה שהתירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, ולכאורה זה רק קולות וחומרות שראו חז"ל להחמיר במוקצה, דהתירו לו רק כשאי אפשר לו בענין אחר וכשאינו מוכרח לזה לא רצו להקל כל כך. אבל אינו מובן כ"כ הסברא בזה.

ובשלמא אם נימא דכל ענין מוקצה הוא שאדם אינו חושב להשתמש בחפץ, א"כ מבואר שפיר, דבודאי אדם לא חושב להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור רק משום שחושב שאינו צריך לו, דלמה יהא צריך לשימוש אסור, אבל במקרה ויהא צריך לו בודאי דעתו להשתמש בו, ולכן מה שהחפץ מוקצה הוא רק לתשמיש האסור, אבל לדבר היתר בודאי אינו מסיח דעתו מלהשתמש בו כשלא יהא לו כלי אחר, וכגון רחת, הוא דבר שמשתמשין בו לאיסור ולמה יחשוב להשתמש בו בשבת, אבל מ"מ מונח בדעתו שאם יצטרך לו לקטן ישתמש בו, ולכן ס"ל לרבה דלצורך גופו מותר. אבל זה רק כשלא יהיה לו כלי אחר, דכשיש לו כלי אחר למה יחשוב להשתמש ברחת, והוי שפיר מוקצה לגבי זה.

אמנם אם נימא דמוקצה מחמת איסור אסור משום שמחשב להדיא לא להשתמש, קשה החילוק בזה דנמצא דלר"י דס"ל שאסור לטלטלו לצורך גופו, סובר שאדם מחשב בדעתו שלא ישתמש בכלי שמלאכתו לאיסור גם כשיהא צריך לו לדבר היתר ולא יהא לו כלי אחר, ותמוה לומר שמחשב כן, אלא דלהיות מוקצה סגי מה שאינו מחשב להשתמש בו ומסיח דעתו ממנו, ולכן כל מה שאינו מסיח דעתו מלהשתמש לא הוי מוקצה, וה"נ לטלטלו לצורך מקומו קיי"ל דמותר משום דמונח בדעתו שאם יהא צריך למקומו יזיזנו משם, ורק מחמה לצל אין אדם מחשב על זה כלל.

מיהו כל זה הוא בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל גרוגרות וצימוקים דדחייה בידים הוי מוקצה מחמת שמקצה דעתו בהדיא מלהשתמש בהם ולכן אסורין בטלטול לגמרי גם לצורך גופן ומקומן כיון שהקצה דעתו לגמרי מלהשתמש בהם. וכן מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטל לצורך גופו ומקומו כיון שמקצה דעתו בהדיא מלהשתמש בו לשום דבר אחר, וחמיר יותר. ולכן נאמרו כל הנך חילוקים שיש ביניהם למוקצה מחמת איסור.

ב] והנה במוקצה מחמת חסרון כיס כתב המ"א (סי' ש"ח סקי"ט) דכלי שהיה בכניסת השבת מוקצה מחמת חסרון כיס ונשבר בשבת אע"פ שעכשיו השברים ראויים לתשמיש היתר, אסורים הם הואיל והיו מוקצים בהש"מ, וראייתו היא מדברי הרמב"ם פכ"ה לגבי דלתות הבית, וז"ל המ"א כתב הרמב"ם פכ"ה דלתות הבית אע"פ שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותן, עכ"ל. וצ"ע מאי אפי' דקאמר אדרבה אם נתפרקו בחול הוכנו למלאכה אחרת מבעו"י וכו', וצ"ל דה"א כיון דבין השמשות היה מטלטלו כשפותח ונועל גם עתה לישתרי קמ"ל, ומזה יש ללמוד דה"ה כלים המוקצים שנשברו בשבת אע"ג דעכשיו אין מוקצים אסורים עכ"ל.

וכתב עליו רע"א לענ"ד אין ראי' דהכא דעדיין הפתח [עומד] להחזיר לבית לתשמישו הראשון ואין שם כלי עליו, אבל בכלי שמוקצה מחמת חסרון כיס שנשבר בשבת דעתה עומד למלאכה אחרת לא הוי מוקצה אלא לר"י מטעם מיגו דאיתקצאי בה"ש אבל לר"ש שרי כמבואר ריש ביצה וזהו דינא דלקמן ריש סי' תק"א עכ"ל. ומה שמסיים דזהו דינא דסי' תק"א כונתו דשם מבואר דקורות העומדות לבנין הוו מוקצה מחמת חסרון כיס ואסירי בטלטול ביו"ט וכתב השו"ע דה"ה קורה שנשברה ביו"ט אסורה בטלטול, מיהו כל האיסור הוא רק משום נולד. ומבואר בריש ביצה דלמ"ד דנולד שרי ביו"ט היא מותרת בטלטול, והשו"ע פסק דאסור משום דנולד ביו"ט אסור, וזו קושיא על המ"א דלשיטתו גם למ"ד נולד ביו"ט מותר, יהא אסור לטלטלה כשנשברה, כיון שהיתה מוקצה מחמת חסרון כיס בבין השמשות, והיא קושיא מפורשת על המ"א, וצריך ליישב דבריו.

והנה עיקר קושית רע"א היא דדלת אסורה משום שעומדת להחזיר לבית וחשיב כמו שהיא מחוברת עכשיו לבית, משא"כ כלים שמוקצין מחמת חסרון כיס שאינם עומדין לחזור למה שהיו בתחילה, לא שייך עליהם כבר האיסור שהיה עליהם בתחילה.

ולכאורה מוכרחין לומר סברא זו דעומדים לחזור לבית דהא הרמב"ם כתב דאסורין אפי' נתפרקו בשבת, ומשמע כ"ש בנתפרקו בחול, ולמה הם אסורין והרי בשלמא כשהיו מחוברין בהש"מ איכא מיגו דאיתקצאי לכוליה יומא הואיל ובהש"מ היו מחוברין לבית, אבל בנתפרקו בחול הרי לא היו מחוברין לבית בהש"מ ומאיזה טעם הם מוקצין, וע"כ הטעם משום שעומדין לחזור לבית, וא"כ הקושיא כפולה על המ"א דבדלתות הבית ע"כ הוא משום שעומדין לחזור לבית, ומה הראי' למוקצה מחמת ח"כ שנשבר.

אמנם לולי דברי רע"א היה נראה דאף שבודאי יש סברא דעומדים לחזור לבית, וכדאמרי' בגמ' לגבי דלתות הכלים דמוכנין אגב אביהם, ובתוס' כת' דלא הוי נולד הואיל ועומדין להחזירן. אך סברא זו היא רק להקל דנשאר עליהם שם כלי מחמת זה, אבל לא מצינו דסברא זו תהי' סיבה לאוסרן בטלטול, ובודאי העושה דלת חדשה לבית ועדיין לא חיברה לבית דמותרת היא בטלטול, ולא נימא דכיון שעומדת להחזיר לבית זה סיבה להחשיבה כמחוברת לבית ותהי' אסורה בטלטול, וא"כ מ"ש כשהיתה תלויה מתחילה בבית וכי בשביל זה כבר סיבה לאוסרה משום שעומדת ג"כ לחזור לבית.

ולכן היה נראה דסברא זו שעומדת לחזור למה שהיתה מתחילה, זה רק סברא שיש בה ג"כ מעלה זו של כלי, וכגון אם לא היה כל שימוש בדלת כשהיא מפורקת מ"מ לא היה עליה שם מוקצה הואיל ושייכא עדיין לכלי ועומדת להתחבר עמו, וכמ"ש תוס'. אבל בודאי דאם הדלת ראויה עכשיו לשימוש כמות שהיא מפורקת, הוי שפיר כלי מחמת שימוש זה ולא יוכל להפקיע ממנה שם כלי מה שהיא עומדת לחזור לבית.

וא"כ בדלתות הבית אי אפשר לומר דכיון שעומדת לחזור לבית ממילא אין לה דין שימוש של עכשיו כלל, דהא ראויה לכמה שימושים, דמה שעומדת לחזור לבית אינו סיבה להפקיע ממנה את השימוש של עכשיו, וסברא זו דעומד לחזור זה רק סברא להתחשב גם עם זה ויהא בהן מעלות כלי מכח זה בדלתות הכלים, ושפיר הוי קשיא ליה להמ"א מ"ט דלתות הבית אסורין הרי הם ראויים לשימוש, וע"כ כיון שלא היו מוכנין מבעוד יום, ושפיר למד מזה המ"א לכלים המוקצים.

מיהו קשה מנתפרקו בחול למה הם אסורין, דהא בזה לא שייך הטעם דמיגו דאיתקצאי וכנ"ל, אך הביאור הוא דאם נתפרקו לפני שבת ולא יחדו לשום תשמיש אחר ע"כ גילה דעתו שאינו רוצה להשתמש בו לשום תשמיש אחר, דא"כ למה לא נשתמש בו ולא ייחדו לדבר אחר. ולכן הוי מוקצה.

ורק בנשבר בשבת צריך לטעם דהכנה, דהא כבר נתבאר דמוקצה מחמת איסור הוא משום שהדבר אינו עומד להשתמש בו, ולכאורה מ"ט בשבת עצמו לא נימא ג"כ דעכשיו רוצה להשתמש בו, וע"כ דבשבת כבר אי אפשר לקבוע בו והכל נקבע בו בין השמשות, וכיון שהיה עומד לשימוש האסור נעשה מוקצה ושוב אינו יכול לשנות דעתו באמצע שבת לומר שרוצה להשתמש בו לתשמיש היתר שלא היה עומד מתחילתו להשתמש בו, דבין השמשות קובע.

אך כל זה בשלא נשתנה שום דבר בחפץ במשך השבת, אבל אם נשתנה החפץ ממה שהיה בין השמשות כמו בכלי המוקצה מחמת חסרון כיס שנשבר בשבת, דעכשיו נשתנה וראוי כבר לתשמיש היתר ומ"ט לא נימא דעכשיו הוי עומד לתשמיש היתר, דהא מיגו דאיתקצאי הוא רק דלא מהני לשנות דעתו ממה שהיה בבין השמשות, אבל כשנשתנה הדבר הרי ע"כ נשתנה דעתו להשתמש בו לדבר אחר ולמה יהיה מוקצה, וזה בא המ"א לדון ורוצה להוכיח דמ"מ אסור.

ומוכיח את זה מדלתות הבית שנתפרקו בשבת דהתם נמי אף שבין השמשות לא היה דעתו להשתמש בו לדבר אחר אבל כיון שעכשיו נתפרקו וראויים לשימוש היתר למה יהיו אסורים, וע"כ דכל שהיו מוקצים בהש"מ אסורין לכל השבת, ואין קושיא מדלתות שנתפרקו בחול, דהתם לא נשתנה בהם כלום בשבת, ובין השמשות הרי גילה דעתו דאינו מייחד ליה לתשמיש כמו שהוא מפורק לכן הוי מוקצה. ונתיישב לנו שפיר קושית רע"א ז"ל דהאיך מדמה דלתות לשברי כלים, וכן למה אין קושיא על המ"א מנתפרקו הדלתות בחול.

אך עדיין נשארה הקושיא מסי' תק"א בקורה שנשברה ביו"ט דאסורה רק מטעם נולד ולא משום שהיתה מוקצית בהש"מ, ואפשר לחלק דהתם מיירי בעצים, וסתם עצים הרי להסקה עומדים, כדאיתא בב"ק ק"א ב' ובכמה מקומות, ורק כשסודרן לבנין הוא משנה ממה שהם עומדין בסתמא ומייחדן לבנין. וא"כ אף קורות שייחדן לבנין מ"מ כשנשברו ואינן עומדים לבנין נעשו ממילא מיוחדים להסקה כסתם עצים, ומעיקרא כל מה שהיה עומד לבנין הוא רק כל זמן שהוא ראוי לבנין ולא כשנשבר, ולכן כשנשברה הקורה ביו"ט מתייחדת מאליה להסקה והסקה מותרת ביו"ט, ומיד כשנשברה נעשית מיוחדת מאליה להסקה והוי כלי היתר, ואי לאו טעמא דנולד הוי מותרת בטלטול.

משא"כ סתם כלים המוקצים מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה שנפגם וכבר אינו ראוי לשחיטה, לא נימא דעכשיו הוא מיוחד לאיזה תשמיש מסויים, דאין איזה תשמיש מסוים שעושין בסכין שחיטה שנפגם, וכן שברי כלים לכסות בהם פי הפך, וכי שבר כלי ברור שישתמש בו לכסות בו הפך, אלא דראוי לכך, ולכן לא שייך לומר דכשנשבר בודאי ישתמש בו לכך, וממילא אין עכשיו איזה דבר שיקבע בו שם כלי של היתר, ורק שרוצה המ"א להתיר להשתמש בו משום דכל מה שהיה אסור בטלטול, הוא משום שהיתה בו הקצאה להדיא לא להשתמש בו לדבר אחר זולת שחיטה, ועכשיו ירד הקפידא הזו שהיה דעתו שלא להשתמש, וממילא יהא מותר, וזה מוכיח מדלתות הבית שנתפרקו דאסורין אע"פ שעכשיו אין בהם את ההקצאה שבהן, מ"מ נשאר עליהם האיסור שהיה בהם, וה"נ במוקצה מחמת חסרון כיס לא יורד מעליו ההקצאה להדיא שהיתה בין השמשות, אע"פ שנשתנה בו המציאות שלו, ואתיין דברי המ"א על מכונם.

כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן. צ"ב מ"ט נקט עמהן וכי רק יחד עם הכלי הם ניטלין, הרי יכול לפתוח ולנעול בלי לטלטל הכלי.

ודלתותיהן עמהן. אפשר שאם הוא דלת של ארון שמחזיק ארבעים סאה, דינו כדין דלת של בית דהוי מוקצה, דלכמה דברים יש לו דין אהל (עיין רמ"א סי' שי"ד ס"א דיש בו איסור סתירה). אבל בשו"ע (סי' ש"ח ס"ב) מבואר דכלי אפי' שגדול וכבד הרבה מותר לטלטלו ולא בטל ממנו שם כלי, ומשמע שאפי' אם הוא גדול מ' סאה, וא"כ מסתבר שאף הדלת שלו אינה מוקצה. [וכן יש לדון בדלת של מקרר גדול, (פריג'ידר) האם מותר לפתוח, וגם יל"ע מה הדין כשיש בדלת מאכלים. וע"ע מש"כ לקמן דף קכ"ה ע"ב ד"ה נעשה בסיס לדבר האסור].

כל הכלים וכו' אע"פ שנתפרקו. הלשון אע"פ משמע דגם כשלא נתפרקו יש חידוש דניטלין. וכן משמע מרש"י ד"ה כל הכלים, דיש חידוש שהדלתות שבצידן ניטלין עמהן ולכאורה פשיטא. ובריטב"א כתב דהו"א שצריך לפורקם מבעו"י, ע"ש.

אע"פ שנתפרקו. ופירש"י דהן כלי אגב אביהן. ובתוס' רי"ד כתב דדוקא אם אי"צ מעשה אומן, אבל אם צריך מעשה אומן לא מהני ליה אביו. והנה מצינו לקמן דף קל"ח ב' שדעת רב שאין לטלטל כלים שנשברו כשיש חשש שמא יתקע (עיין רמ"א סי' ש"ח סט"ז), ולכן אסור להשתמש בספסל שנשברה רגלו, וא"כ למה כאן מותר לטלטל דלת הכלי שנשבר ולא אסרו מגזירה שמא יתקע. וי"ל דבמקום שאין מפריע את השימוש לא גזרו שמא יתקע, והארון בלי הדלת משמש היטב, משא"כ ספסל בלא רגל, ומטעם זה כתונת שנפל הכפתור ממנה מותר ללובשה בשבת, ואין חשש שיתפור הכפתור, לפי שהכתונת משמשת היטב.

שאינן דומין לדלתות הבית. סדר המשנה ק"ק. דמתחילה הול"ל דקרקע אסור ואח"כ לומר דכלים מותר, ומהתנא משמע דבבית זה פשוט ואי"צ לומר את זה. [ויל"ע מה נקרא בית אם גם סוכה שעומדת על הקרקע].

שאינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן. יל"ע מ"ט אינן מן המוכן הרי דלת מוכנת מבעו"י לטלטול של פתיחה וסגירה, והא נמי חשיב טלטול דכל דבר שהוא מוקצה אסור לטלטל גם מקצת ממנו. וא"כ נמצא שהיה בה שימוש מבעו"י לטלטל טלטול היתר ומ"ט לא סגי בזה שתהיה מן המוכן. ובהגהות מקור חיים על המ"א סי' ש"ח סקי"ט פירש דטעם האיסור כיון דלתשמיש זה שרוצה להשתמש בו עכשיו היה אסור בין השמשות.

ובפשוטו היה נראה דאינו מן המוכן לפי שאסור לעוקרו ממקומו משום איסור סותר, משא"כ דלתות הכלים דאין סתירה בכלים. והחזו"א (סי' מ"ו סק"ד) ביאר דאחר שחיברו לבנין פוקע ממנו שם כלי, וממילא אין מועיל מה שאביו יש לו שם כלי, ואמנם בסברא אין מובן מאי שנא שבר כלי משבר בנין, אם מותר לטלטלו למה לא ישאר בשמו הראשון.

ועכ"פ מכאן נלמד שכל דבר מחובר שנפל הוי מוקצה, כגון שעון קיר שנפל שיש בו בנין וסתירה לפימש"כ החזו"א (סי' נ"ב ס"ק י"ג), הרי הוא מוקצה, וכן כל ארונות שמחוברים לקיר דלתותיהם שנשרו הוו מוקצה.

נוטל אדם את הקורנס וכו'. ופליגי בגמ' אי מיירי במלאכתו להיתר או לאיסור, ועי' בראשונים למ"ד דמיירי במלאכתו להיתר מאי קמ"ל מתני'.

קורדום לחתוך וכו'. יל"ע למאי נקט כל הנך אופנים, אטו כי רוכלא קחשיב ואזיל. [ועי' שפת אמת שעמד בזה], ואולי מתחילה מיירי על מיני אוכלין והו"א דלצורך אכילה התירו, והסיפא קמ"ל דגם לשאר הצרכים, וכן מחט ליטול בו את הקוץ זה צער, ולא הי' ראי' שמותר לפתוח בו את הדלת. ומצינו דלא לכל שימוש יש היתר,דברש"י פירש בד"ה לתת עליו לקטן, מזונות. ולכאורה מאי נפק"מ מה הקטן משתמש, ומשמע דדוקא מזונות ולא משחקי שעשועים וכדו'.

ויל"ע במה דנקט תנא הנך שימושים, אם באמת מותר רק לצורך השימוש המיוחד להם, או דה"ה לכל תשמיש היתר, ועי' רמב"ן. מיהו יל"ע א"כ לרבי יהודה דמיירי הכא בכלי שמלאכתו להיתר האם מותר להשתמש בו רק למה שמיוחד לכך, וכגון כשירצה לכתוש בקתו של מזלג האם יהי' נחשב מוקצה. ועוד צ"ב במחט של יד וכי אדם מייחד מחטין כדי להוציא בהן קוצים.

לפתוח בו את הדלת. ופירש"י מי שאבד מפתחו. ודברי רש"י מיותרין לכאורה דמאי נפ"מ בזה. ויהי' ראי' מזה לדברי המ"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ב) דמה שהותר כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו הוא רק כשאין לו כלי היתר להשתמש לזה, ולכן דוקא באבד לו המפתח מותר [עי' משנ"ת בזה בריש פירקין], והוצרך לכתוב דבר זה במחט של סקאין לפתוח בו את הדלת, דבקמאי פשיטא שלא ישתמש באלו הדברים רק כשא"א בענין אחר, דזהו הכלי המתאים.

ומ"מ נראה דאם הכלי שמלאכתו לאיסור עושה יותר טוב מאשר הכלי שמלאכתו להיתר, הר"ז נחשב כאין לו כלי שמלאכתו להיתר, שמותר להשתמש עם הכלי שמל"א. ויש לדקדק כן ממש"כ רש"י שמגירה ממהרת לחתוך דבר עב, ולכאו' בא לומר דאע"פ שיש לו סכין, מ"מ מותר להשתמש במגירה משום שחותך מהר.

[קדירה נחשב כלי שמלאכתו לאיסור (משנ"ב סי' ש"ח סק"כ) לפי שרוב השימוש הוא לאיסור, ואף הכיסוי נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, לפי שמסייע לבישול, ואף בלא טעם זה לעולם הכיסוי טפל הוא לכלי ונידון בדין הכלי, ולפ"ז כשיש בקדירה מאכל דאז מותר לטלטל הקדירה, יהא מותר אף לטלטל הכיסוי, שלעולם טפל הוא לקדירה].

יל"ע בכפתור שנפל מבגד האם נאמר דאינו מוקצה, דומיא דדלתות הכלים. והביאו דבספר קצות השולחן (סי' ק"ט סק"ח) כתב דדמי לדלתות הכלים שאינו מוקצה. והנה לפ"ז היה מקום להתיר גם ידית של משקפים (בתי עיניים) שנתפרקה לפי שעתיד לחזור. אבל שם יש גזירה שמא יתקע, כיון שאין המשקפים ראויים לשימוש כ"כ בלא הידית. ויש לדון בזוג מספרים שהתפרקו אי מהני להו מה שעתיד להחזיר ולחברם, או שמא כבר פקע מזה שם כלי.

מוכנין ע"ג אביהן וכו'. יל"ע בדלת כלי שנתפרקה ועומדת כך ימים רבים ואינו מחזירה אם גם בכהאי גוונא אינה מוקצה ומוכנת אגב אביה, או דלמא הואיל והסיח דעתו מלהחזירה אינה משתייכת יותר לכלי ולא שייך לומר דמוכנת אגב אביה, ועיקר הספק הוא אם צריך שיהא דעתו להחזירה כדי שלא תהא מוקצה, או דבסתמא סגי.

קסבר כיון דמחברי וכו'. הלשון קסבר ק"ק דהא ליכא דפליג בבנין בקרקע, והעיר בזה הבית יוסף סי' ש"ח ופי' דמספקא להש"ס כיון שהם כלים אע"ג דמחוברין לקרקע שמא אין בהם בנין וסתירה.

יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע. ומבואר שהוצאת דלת של בית יש בה איסור סותר. ועפ"ז הורו במי שנסגר בחדר וצריך לפרוץ הדלת, דטפי עדיף לשבור הדלת מאשר לעוקרה מציריה, דעקירתה מהצירים יש בו איסור תורה של סותר, ואילו כששוברה הוי איסור דרבנן, דהוא מקלקל, ולא דמי למה שמצדד הביאור הלכה (סי' ש"מ סי"ג) דהקורע מעטפה להגיע למכתב שבתוכה אינו מקלקל, דזה גופא תיקונו שצריך למה שבתוכה, דשאני התם שכל יעוד המעטפה הוא למכתב ולכן הוי שפיר מעשה תיקון, משא"כ בבנין דיש לדלת חשיבות לעצמו, וכששוברו הוי קלקול.

שמא יתקע. והיינו שמא יעשה בשגגה. ומבואר דאם יש בנין בכלים אסור אפי' בלא תקיעה בחוזק, דעצם החיבור הוא בונה, ואפי' מצדד את האבן חייב משום בונה (לעיל ק"ב ב'), אבל משום מכה בפטיש אינו חייב אא"כ הוא בתקיעה בחוזק.

רש"י ד"ה ואע"פ. שאינן כלי. לשון הרמב"ם הוא אע"פ שהן כלי, ודייק המגיד משנה דפליג עם רש"י וס"ל דחשיבי כלי, ועי' בביאור הלכה (סי' ש"ח סעי' י') מה שביאר בפלוגתא דרש"י והרמב"ם, אמנם לכאורה אין חילוק ביניהן דהא אין דין "כלי" אלא דבר המשמש, רק דדבר המטלטל מקרי שימושו בשם כלי, ובמחובר לקרקע לא מקרי כלי, אבל גם בקרקע הוי שימוש. [ושו"ר שבאמת בחזו"א סי' מ"ו סק"ד תמה על המ"מ והמשנ"ב, ונוקט דאין מחלוקת בין רש"י להרמב"ם וכמש"נ עיי"ש].

בא"ד. לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי. צ"ב מה נפ"מ במה שאינן כלי הרי העיקר הוא מה שלא היו מוכנין לטלטל, ומה מוסיף במה שיש לזה שם כלי, וקשה לומר בגדרי מוקצה דתלוי בשם כלי, כיון שמוקצה היא גזירת חכמים והעיקר תלוי רק בשימוש וכשאין בו שימוש זוהי סיבה לגזור עליו.אמנם בגמ' לקמן קכ"ג א' משמע שתלוי בשם כלי.אך צ"ב טעמא דמילתא.

בא"ד. שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי אבל אלו הן כלי אגב אביהן. הלשון "הן כלי" ק"ק דהא מה שמוכנין אגב אביהן היינו משום שהיו כלי כשהיו מחוברין, וכן מה שהתחיל בדלתות הבית שאינן כלי היינו בעודן מחוברין ולא עכשיו, ובאמת ברש"י על הרי"ף הגירסא היא דהוו כלי.

והנה כלי שהפסיק מלשמש הרי אינו כלי, דשם כלי הינו מה שעומד לשימוש וא"כ אם עכשיו אין משתמשין בהן מה יועיל מה שהי' מוכן אגב אביהן.

ומה שעומד לחבר לא יועיל, דהא אם אף פעם לא הי' מחובר לא יועיל מה שעומד להתחבר.

ויל"ע לפי סברא זו דאגב אביהן אם יועיל גם באופן שנחלקה הדלת לשתים וכדו' דהשתא אינה ראוי' לשימוש מצד עצמה אך מ"מ היא מוכנת אגב אביהן. ויותר מסתבר דצריך שתהא כלי מצד עצמה.

רש"י ד"ה דבילה. עבה היא מאוד וכו' וצריך קורדום לחותכה. לכאורה כל האריכות מיותרת, דגם כשאינו מוכרח לקרדום מ"מ נימא דמותר לו ליקח קורדום ולחתוך בו, ומשמע כמ"ש המ"ב (ש"ח ס"ק י"ב) דדוקא כשאי אפשר לו בענין אחר שרי, וכמש"כ לעיל בד"ה לפתוח. ומה שפירש רש"י בגבינה קשה דסתם גבינה שבש"ס היא קשה, וגם איסור בונה [דאמרינן לעיל דף צ"ה א' דהמגבן חייב משום בונה] אפשר דהוא רק בגבינה קשה.

רש"י ד"ה הכי קאמר. או בחול או בשבת קאי. והא דנקטה הגמ' אע"פ שנתפרקו בחול, צ"ל דהוא לאו דוקא.

רש"י ד"ה גזירה שמא יתקע. בחזקה בסכין ויתידות והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש. צ"ב מ"ט חזרת הדלת לחוד בלי יתידות לא חשיב מכה בפטיש הרי גם בלי יתידות הוא ראוי להשתמש כך בשידה, והעירו די"ל דבפעם ראשונה אולי הי' משום מכה בפטיש אבל כשנטל והחזירה אינו חייב משום מכה בפטיש אא"כ הוסיף בה יתידות לחזק.

תוד"ה אדרבה. להתחבר הכיסוי עם הכלי. צ"ב למה שינו תוס' מלשון המשנה דקתני דלתות.

והנה רש"י כתב דלתות שיש להן בצידן, ויל"ע אם בדוקא נקט לה, וא"כ יהי' נפק"מ לדינא לדלתות שבכלי למעלה, או שנקט באופן הרגילות.

בא"ד. אסור טפי דהוי נולד. יל"ע אם האיסור הוא משום נולד או דכיון שלגבי מלאכה אחרת אינו מוכן והוי נולד לגבי זה, ממילא נשאר דאינו כלי כלל דאינו ראוי לשימוש, וכעצים ואבנים דמי, ויש נפ"מ בין שם האיסור אם זה משום נולד או מוקצה סתם, כגון לר"ש דשרי מוקצה ונולד אסור.

ולשון אסור "טפי" צ"ב דהא אינו אסור טפי, אלא דטפי יש סברא לאסור.

תוד"ה רחת. ואין לומר וכו'. והיינו דאי ס"ל דכלי קיואי אסור א"כ כ"ש כובד עליון ותחתון דאסור ומ"ט רפיא בידיה.

בא"ד. אבל כלי קיואי וכו' מותר לטלטל לצורך גופן דמלאכה שלהן חשובה יותר מפיצוע אגוזים. ק"ק דהא לא נזכר בגמ' שיהא מותר רק למלאכות מסוימות שהן חשובות יותר מפיצוע אגוזים.

בא"ד. כלי קיואי וכו' שמלאכתו לאיסור. עי' רש"י לעיל קי"ג א' שכתב דלא הוי מלאכתו לאיסור, ובגהש"ס שם ציין רע"א לתוס' כאן דלא משמע כן, ואפשר דחסר שם ברש"י וצ"ל דלא הוי מלאכתו אלא לאיסור.

אמר רב יהודה קורנס של אגוזין לפצע בו את האגוזין. ופרש"י דמיוחד לפציעת אגוזים, אך נראה דאין הכונה שמיוחד רק לפציעת אגוזים ולא לדבר היתר אחר, דבסתמא כשאדם מייחד כלי לשימוש אינו מתכוין שיהא מיוחד רק לדבר זה בלבד, ומה דקאמר קורנס של אגוזים היינו שייחדו לשימוש היתר כפציעת אגוזים וכדו'. וכן משמע לשון רש"י דמסיים דעיקרו למלאכת היתר, משמע לכל מלאכות היתר.

שם. קורנס של אגוזים לפצע בו את האגוזים. צ"ב דא"כ מאי קמ"ל מתני' פשיטא, וי"ל דקיי"ל (סי' ש"ח ס"ד) דאף כלי שמלאכתו להיתר אין לטלטלו כי אם לצורך ולא סתם, וזהו שאמר כאן דקורנס של אגוזים מותר רק בשביל לפצח אגוזים, ולא סתם, ועיין שפת אמת שפירש באופן אחר. [ושו"ר דהרמב"ן והרשב"א בסוגיין וכן בתוס' רא"ש כתבו לבאר מאי קמ"ל].

ולכל הפירושים קשה היכן זה נרמז במתני'. ואפשר לפמ"ש תוס' דכל הנך דמתני' מפרש רב יהודה ביחדו לכך, ומפרש רב יהודה דאתא תנא לאשמעינן דבכל הני מהני כשמייחד להו לכך, וכגון קרדום לחתוך דבילה זה דבר שאין דרך להשתמש בזה לכך ומ"מ מהני להו יחוד, ויש דברים שלא יועיל יחוד כגון מלגז לתת לקטן לאכול דבטלה דעתו כה"ג, והנה רבה פליג עליה וס"ל דגם קורנס של נפחין מותר לפצוע אגוזים והוכיח מזה דרחת ומלגז מי מייחדי ליה לקטן, הרי דגם אם מלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו, וכתבו תוס' דרב יהודה יתרץ דמיירי בשיחדו להיתר ורבה דלא ס"ל לתירוץ זה יש לפרש בב' אופנים או דס"ל דלא מסתבר לאוקמי כן דלא משמע דמיירי מתני' באופן דחוק כזה, או דפליג דלא שייך שיועיל יחוד ברחת ומלגז דבטלה דעתו כיון שאין הדרך לייחדן לכך ובהא פליג אדר' יהודה. והנה לשון הגמ' מי מייחדי ליה משמע דהיינו שאין הדרך לייחד לכך, ולכן כתבו תוס' דרב יהודה מוקי לה "ביחדה" לכך, דהיינו שהוא יחדה לכך, אע"פ שאין דרך בני אדם לייחד לזה, לכן יש לפרש דס"ל לרבה דברחת ומלגז שאין דרכן כלל לכזה שימוש לא מהני יחוד לזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א