אילת השחר/שבת/קיד/ב

אילת השחר שבת קיד ב

דף קי"ד ע"ב

כהנים זריזין הן. ופירש"י בקיאין הן בכל ואין צריכין סימן. צ"ב דאטו הכהנים אין בהם שום חששות שמא יכשלו בהלכה, וכי בכהן אין גזירה שמא יטה, ועיין (דף כ' א') וברש"י עירובין (דף ק"ג א'). [בסולם המעלות של רפב"י בגמ' ע"ז (דף כ' ב') נאמר זהירות מביאה לידי זריזות, האם גם שם הכונה שנעשה בקי בכל]. ורש"י הוכיח כן מדכתיב יורו משפטיך ליעקב, וצ"ע דאטו כל הכהנים הם ת"ח, וכי אין כהנים ע"ה, ותנן בהוריות (דף י"ג א') ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה, ואטו בכל הדורות אי"צ לתקוע בשביל הכהנים.

מן המנחה ולמעלה. עיין רבינו חננאל שפירש דהתירו כאן בורר, דאפי' שאם בורר ומניח חייב משום בורר כאן התירו. ועיין שעה"צ (סי' תרי"א סק"ט) שביאר דעושה כן סמוך לערב והוי בכלל לאלתר, וצ"ע דמן המנחה ולמעלה הוא ב' שעות ומחצה קודם זמן אכילה ובעלמא אינו לאלתר. ובשם החזו"א מטין שאמר דשיעור "סמוך" הוא חצי שעה, ובמשנ"ב (סי' שכ"א ס"ק מ"ה) נראה דשיעור שעה הוא שלא לאלתר, וכ"ש ב' שעות ומחצה אינו לאלתר.

ולדעת המשנ"ב (סי' שי"ט סק"ו) כל הזמן שנצרך בשביל להכין את המאכל מותר לברור קודם הסעודה, ואם הוא להרבה אנשים מותר כפי הזמן שנצרך להכין לכולם. אבל החזו"א אמר שרק חצי שעה מותר, ולפי החזו"א יוצא קולא וחומרא, החומרא שאסור לעולם יותר מחצי שעה קודם ואפי' אם מכין לעצמו כמה מאכלים אסור להכין הראשון יותר מחצי שעה לפני הסעודה, והקולא שאפי' אם אינו עוסק כל הזמן שרי, מיהו גם להמשנ"ב לא יתכן שצריך לסיים סמוך לסעודה ממש, דא"א לצמצם כהרף עין.

החזו"א למד דין זה ממה שאמרו "סמוך", ובעלמא הוא חצי שעה, כגון לעיל (ט' ע"ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה. וכן בפסחים (דף צ"ט ב') ערבי פסחים סמוך למנחה כו'.

דשרי בקניבת ירק. בחידושי הריטב"א הביא בשם רש"י שמוציא העלין המעופשין, ותמה עליו דא"כ הו"ל בורר ממש ואיך מותר. וכן הקשה במגיד משנה (פ"א משביתת עשור ה"ג) ותי' המ"מ דהיינו בעלין הראויין לאכילה ע"י הדחק שאין בו איסור ברירה דאוריי' רק מדרבנן, והתירו משום עוגמת נפש. ובמחצית השקל סי' שי"ט סק"ג רוצה לתרץ דכיון שאסור לאכול ביוה"כ א"כ גם האוכל הוא פסולת, והוי פסולת מפסולת, [ועי' מנ"ח מצוה ל"ב בורר אות ו' שדן בסברא זאת. והביא דבמג"א סי' שי"ט ס"ק י"ב מבואר דאם רוצה לאכול מאכל אינו נחשב פסולת אע"פ שאיסורא רביע עליה], ויש שהוכיחו סברא זו מדאמרינן בעירובין (דף ל' ב') דכל מה דמהני לערב בפת ביוהכ"פ אף שאסור באכילה רק משום דחזי לקטנים,[וע"ע שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' ה'] ולכאו' מוכח שאינו נידון כמאכל לולי שראוי לקטנים. אבל לכאורה אינו הוכחה דיש לחלק דשם צריך שיהא "דבר הנאכל", משא"כ לענין בורר אין תלוי בשם הדבר, אלא במה שחפץ דהוא נחשב אוכל ומה שאינו חפץ בו הוא הפסולת.

רש"י ד"ה לפי. תוקעין להבטיל ולהבדיל. צ"ב מהו כפל הלשון להבטיל ולהבדיל, ולכאו' להבטיל היינו ממלאכת אוכל נפש, ומהו להבדיל, ועיין רש"י ד"ה תוקעין שפירש דלהבדיל היינו בין הקודש ובין החול. וצ"ב מה עושה בשביל זה.

רש"י ד"ה ורב ששת. שהרי בשבת לא יבשלום. וקשה דהרי אף שבשבת אסור לבשל הא אפשר לאכול הירק כמות שהוא, ולזה ל"צ לקנבו.

וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה. ופירש"י יתקע משחשיכה. נראה הכונה אחר הבדלה, דקודם לכן אסור לעשות מלאכה, ואין מה לתקוע.

לפי שאין דוחין שבות להתיר. יל"ע אמאי רב יוסף נוקט לשון "דוחין" הול"ל מתירין, וכדאמר רב שישא שבות קרובה "התירו".

יוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. יל"ע מאי קמ"ל, וגם למה יש מ"ד שמתיר, וכי איסור שבת היאך הותר, הלא אין היתר כל פעם שמעונה, דהא בשבת דעלמא אפי' שמעונה אין לו היתר לקנב, ואפשר דשאני יוה"כ שתמיד מעונה והתירו בו תמיד מחמת ה"עינוי", וא"כ גם כשחל בשבת מותר, וקמ"ל דה"יוה"כ" הוא המתיר, ולכן כשחל בשבת א"א להתיר. ולכאו' נראה דאם יקנב יעבור רק על איסור שבת, דמצד יוה"כ כבר הותר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א