אילת השחר/שבת/קטז/א
אלו שבעה ספרי תורה. לכאו' צ"ב הרי וידבר הוא ספר אחד, ובלא שהיה נכנס באמצע ויהי בנסוע הארון היה ספר שלם וזהו שאמרו שנכנס "באמצע". וא"כ למה נחלק לשבעה, דנהי דויהי בנסוע הארון הוא חשוב ספר בפני עצמו, מ"מ למה זה סיבה שגם שאר ספר במדבר יתחלק לשתים דהיינו מה שכתוב עד ויהי בנסוע ומה שכתוב אחריו, דלמא כל חומש וידבר נשאר ספר שלם לעצמו, ויש עוד ספר חשוב בפני עצמו שהוא ויהי בנסוע הארון, ואין לנו אלא ששה ספרים.
והנה חזינן דאע"פ שהתורה נחשבת כשבעה ספרים [לחד מ"ד], מ"מ בעלמא אין מונים אלא חמש, שיש חמשה חומשי תורה.
עתידה פרשה זו כו'. ופירש"י שיהו כל הפורעניות בטלין ולא ידאגו לפורענות ויצה"ר בטל. מבואר שכשאין יצה"ר אין פורענות, ותלויים הם זה בזה.
והנה בזמנינו ודאי הס"ת כשר כמות שהוא, אע"פ שעתיד ליעקר ממקומה ואז יהיו פסולים הס"ת שלנו.
פורענות שניה מאי היא. צ"ב למה מפרש פורענות שניה קודם פורענות ראשונה [אמנם מצינו לפעמים דמפרש תחילה מאי דסליק מיניה].
פורענות ראשונה ויסעו מהר ה'. הרמב"ן מביא בפירוש החומש (במדבר י' ל"ה) את המדרש שהובא בתוס' כאן דהיינו שברחו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר, והסיבה שברחו מפרש הרמב"ן משום שחששו שמא הקב"ה יתן להם עוד מצוות. והענין פלא, דאטו במקום אחר אינו יכול ליתן להם מצות, וכי אפשר לברוח מהקב"ה וצא וראה מה אירע ליונה הנביא שניסה לברוח ולבסוף בעל כרחו הוצרך לעשות מה שנגזר עליו. ועוד שהרי המצות זכות הם לישראל, כמ"ש במכות (דף כ"ג ב') רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ולמה רצו לברוח מזה.
שסרו מאחרי ה'. לכאו' אינו "פורענות" אלא החטא עצמו, ועיין רמב"ן בפירוש החומש (במדבר י' ל"ה) מש"כ בזה. ויל"פ עפמש"כ בספר רוח חיים (פ"ג מ"ב) שאדם בלא הכרה ודאי חמור הוא במצבו ממי שסובל יסורים אע"פ שזה שהוא בלא הכרה אינו מרגיש כלום, וכך הוא גם במי שחוטא דבשעה שחוטא הוא לא מרגיש וכבלי הכרה, וכשסובל יסורים הוא כבר מצב יותר טוב, וזהו פורענות ראשונה, שבזמן החטא הוא כבלי הכרה, וזה הפורענות הכי גדולה.
בלה שאני. הא דנמחק עדיף מבלה משום שאפשר לתקנו. ויל"ע היכא דהאותיות לא נמחקו רק שנפסלו, האם גם בזה יש להסתפק שאזלא קדושתיה.
דגייז ושדי. הענין צ"ב, למה יהי' מי שחותך גליונות ס"ת, וכי בשופטני עסקינן. [ואולי כדי להשתמש בהם לכתיבה. והנה רש"י כתב שנחתכו ויתכן שמפרש שבלא מתכוין נחתכו].
והנה קדושת הגליונות אי"צ לקדשם אלא ממילא מתקדש, ובזה יש יותר סברא שישאר קדוש למרות שהכתב נמחק, דקדושתו מעצמו.
נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן. בר"מ (פ"ו מיסוה"ת ה"ח) מבואר שהוא היתר לשרוף ספרי מינים ואינו חיוב לשורפן בגלל המינות, אלא דודאי אינו מכוין לשם ה' וממילא אין בו קדושה, ושרי לשורפו. אלא שהוסיף שיש גם מצוה בדבר כדי שלא להשאיר זכר למינים, ודין זה אינו דוקא בספר תורה, אלא דבעינן שלא ישאר מהם זכרון. ועיין משנ"ב (סי' של"ד ס"ק נ"ב) שכתב ג"כ דשם בן ד' שנכתב שלא לשם קדושה מותר להתיכו.
כך אין מצילין אותן לא מן המפולת. רש"י פירש דהיינו בחול. ובשו"ת אחיעזר (ח"ב סי' מ"ח) הביא תשובת חותנו שביאר דיש יותר זלזול בקבורה מבשריפה, ולכן אע"פ שאמרנו שאין מצילין אותן מן השריפה עדיין אינו מוכרח שאין מצילין מפני הקבורה דהוא בזיון יותר. אלא דא"כ יקשה למה כתבי קודש גונזים אותם בקבורה, ולא בשריפה שהוא בזיון פחות [ועי"ש מה דתירץ ע"ז].
דבי אבידן. רבינו חננאל פירש שהספק הוא דאין ידוע מי כתבו אם מין או ישראל, וכן משמע בתוד"ה ספרי מינין. ויל"ע למה לא נאמר ספיקא דאוריי' לחומרא, וברש"י משמע דלא כר"ח, אלא דודאי מינים כתבוהו, ולא נתפרש לפי"ז מה הספק, אם מצילין או לא. ועיין הגהות היעב"ץ.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |