אילת השחר/שבת/קטו/ב
כשורפי תורה. ופירש"י שהרי לא יצילם בשבת. צע"ק דהרי הדבר רחוק מאד שיארע שריפה ושזה יהיה בשבת שאז לא יצילם וגורם שריפה.
עוד העירו, שהברייתא פתחה בברכות וקמיעות ומסיימת בכותבי ברכות לחוד, ולא הוזכר קמיעות.
גדול עונש האחרון מן הראשון. צ"ב למה נוקט הלשון עונש הרי הול"ל גדול העון האחרון מן הראשון, וממילא נשמע שהעונש של האחרון יותר חמור.
והנה להלן (דף ק"כ ב') מבואר דהיורד וטובל כששם על בשרו הו"ל גרמא בעלמא ומותר, ולמה כאן א"ל דאסור. ועיין חזו"א (יו"ד סי' קס"ד סק"ד) שהוכיח מכאן דגרמא אסור והוא איסור תורה, ושם ההיתר משום דהוי טבילת מצוה ואינו בזיון עיי"ש. ובחזון יחזקאל על התוספ' (פי"ד ה"ג) חילק דהיורד וטובל אפשר שלא יבוא לידי מחיקה כמו שהביא בשם הרשב"א, ולכן לא נחשב עצם ירידתו למים מעשה מחיקה, ומה שימחק אחרי שישהה במים, הוי כבר גרמא בעלמא, אבל בנייר בהכרח שימחק ע"י שיכנס למים. וצ"ע דהרי גם על נייר אינו נמחק תיכף, מאחר שהתייבש הדיו כבר.
שהספרים נכתבים בכל לשון. תוס' פירשו דהיינו שאר ספרים חוץ מס"ת, והנה משמע מכאן דיש מצוה לכתוב נביאים וכתובים, דאם אין מצוה למה נחלקו איך כותבים אותו, הרי בין כך אין בכתיבה קיום מצוה. וכן משמע בסוגיא ב"ב י"ג ב' דיש הלכות איך לכתוב נביאים, ג' שיטות בין נביא לנביא וכו'.
כגון פרשת ויהי בנסוע. צ"ע דמשמע קצת שחוץ מפרשת ויהי בנסוע יש עוד "פרשיות" של שמונים וחמש אותיות, מדקאמר "כגון" אמנם יש פעמים ש"כגון" אינו כולל עוד אלא רק מה דקחשיב.
בתיבות. היינו שבזה יש משמעות, משא"כ באותיות נפרדות שאין בו שום משמעות, ואע"פ שגם באותיות הקדש יש הרבה סודות, כמו שאמרו לעיל (דף ק"ד א') מפני מה מהדר גימ"ל כרעיה כו', מ"מ אין לו משמעות של קריאה. והגר"א בשנות אליהו (פאה פ"א מ"א) כתב שבכל תיבה של תורה יש מ"ע, ולא הזכיר מאות אחת, ומיהו שנינו באבות (פ"ו מ"ג) שהמלמד את חבירו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד. [ועי' משנ"ת לקמן דף קי"ט ע"ב ד"ה שביטלו בה תינוקות של בית רבן].
סימניות מלמעלה ולמטה. והיינו נוני"ן הפוכין. ויש לזה דין אות נו"ן לכל דבר בגגו וירכו. ואפשר שמי שיכתבנו בשבת שם במקומו חייב משום כותב, דיש לזה דין אות, [ושו"ר שכ"כ הרשב"א לעיל דף ק"ג א' ד"ה משתי סמניות בשם ר' האי גאון], ועיין מהרש"א שעמד על כך למה כתוב דוקא נו"ן ולא שאר אותיות.