אילת השחר/שבת/עד/ב
דשלקי לי' שבעא זימני. יש להבין אם מה דשלקי ז' פעמים הכונה שיעור זמן שיבוא לידי רתיחה ז' פעמים, כגון לבוא מיד סולדת עד לידי רתיחה צריך שעה, אז יכולים לשלוק אותו שבע שעות רצופות, והכי עדיף טפי, או דצריך דוקא שבנתיים יפסיק לבשל ויצטנן ויחזור וירתיחנו דאז מועיל יותר לרככו.
ואי לא שקלי לי' מסרח. פירש"י ומ"מ אוכל הוא ומחמירין עליה למהוי כפסולת מתוך אוכל, פי' דמה דנשאר עדיין אחרי שבורר א' מהם הוי אוכל נמצא זה שלוקח הוא פסולת מתוך אוכל, חזינן דפסולת מתוך אוכל אסור אע"פ שלוקח לאכול הפסולת לאלתר דאל"ה נהי דמה דלוקח הוי כפסולת מ"מ למה אסור הא ע"כ מיירי דלוקח לאכול לאלתר דלאחר זמן הא אפי' אוכל גמור מתוך פסולת חייב, וכיון שכן חזינן דפסולת מתוך אוכל אפי' לאכול הפסולת לאלתר חייב.
ולפי הפירוש השלישי שברש"י דכשנוטלין נימוח בין אצבעותיו והוי כפסולת ומה שעדיין לא לקח בידו הם כאוכל לכן הוי כפסולת מתוך אוכל, צ"ל לפי"ז דדבר שבהכרח יהי' כפסולת, דהא גם הנשאר כשיקחם בידו יהא נימוח כמו זה שלוקח עכשיו ויהי' פסולת, מ"מ כעת לא מקרי עדיין פסולת לכן מה שלוקח הוי כלוקח פסולת מתוך אוכל.
וכפסולת מתוך אוכל דמי. והנה יש כאן חידוש שלא מצאנוהו בשאר דברים, שבין הדבר הנאכל ובין הדבר שאינו נאכל הכל נחשב פסולת, וא"א לברור זה מזה. ועוד מבואר דאע"פ שמוציא את התורמוסין ל"אכילה" הרי הוא חייב, דהבורר פסולת לאכילה אינו מפקיעו מתורת בורר "פסולת".
סידורא דפת נקט. ואכתי יש לעיין למה נקט סידורא דפת שלא הי' במשכן ולא סידורא דבישול כמו שהי' במשכן. ובר"ן כתב משום דפת יותר שכיח מבישול סממנין, ועדיין קשה דהא בישול מאכלים מאד שכיח לא פחות מאפית פת, ועי' מש"כ בזה בס' אגלי טל בפתיחה.
מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין. לכאו' אינו תלוי מה כונת האיש אלא בתכלית המלאכה, וזה דבר מוסכם שתכלית מלאכה זו היא להקשות את העץ וכדפרש"י. ומסקינן דכיון שבמלאכה זו מוכרח להיות ריכוך בתחלה הר"ז בכלל מבשל.
מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין. פירש"י לחזק ואין בזה בישול קמ"ל דמרפי רפי, ופירש"י דכי רפי ברישא הוי בישולו. ולכאורה אינו חייב אלא על מלאכה שמתקיימת כדאמרינן לקמן דף ק"ב ע"ב, וכאן הא מה שנתחזק אינו בישול אלא מה דרפי והא מה דרפי אינו מתקיים. אלא דיש לומר דמה דאינו מתקיים בעצמו הוא דלא הוי מלאכה אבל כאן בלי שימשך האש תתקיים.
אבל בארתח כופרא צ"ע כיון דהדר אקושיא למה חייב על מה דקודם ניתך, וכן בכל היתוך למה חייב הא תיכף מתקשה מעצמו ואינו מתקיים המצב של התוך. והנה יש לומר דמרפי רפי מהני להדבר שיתחזק מקרי מתקיימת המלאכה כיון דזה מועיל להדבר מה שרוצה, אבל בכופרא לכאורה כשחוזר ומתקשה הרי לא נשאר תועלת ממה דקודם הי' רפי ומה שרפי הא לא מתקיים ולמה חייב.
וצריך לומר דדבר המתקיים אין הכונה דצריך שיתקיים כן לעולם, אלא כפי הצורך מה שצריך להשתמש ע"י מלאכה זו, וכמו המחמם מים דחייב משום מבשל אע"פ שאי"ז מתקיים הרבה זמן, אלא כיון שמתקיים לו לשתיה או למה שרוצה ליהנות מזה, שפיר מקרי מלאכה המתקיימת. וה"נ בכופרא כיון שכדי להשתמש בכופרא צריך לרככו ואחר שעשה בו מה שצריך כבר לא איכפת לן במה שנעשה קשה הוי שפיר מלאכה המתקיימת.
קמ"ל דמירפא רפי. מבואר דמיד כשרככו הוי בישול, עי' מה שכתבנו לתמוה בר"פ כירה למה בבישול מאכל הר"ז תלוי במאכל בן דרוסאי, ונחלקו אם הוא חצי בישול או בשליש בישול, הרי צריך להיות דאם נתרכך יהי' חייב גם באינו ראוי למאכל בן דרוסאי.
האי מאן דעביד חביתא וכו' דעביד תנורא וכו' חלתא וכו'. יש לעיין בכל אלה הא כל המלאכות שעושה באמצע, הכל הוא כדי לבוא להסוף שיהי' חלתא או תנורא וכדומה, ולמה לא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא משמע דהגמ' אזלא רק למאן דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.
ובפרט למש"כ המהרש"א ב"ב יש נוחלין (דף קי"ט א') דמה דצלפחד עשה כדי שידעו חומר איסור מלאכה בשבת זה מקרי אינה צריכה לגופה א"כ מ"ש כאן.
תנור חייב שמנה. ופירש"י דליכא מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור. מבואר דאע"פ שהכל מגיע מפעולתו, כיון שאין פעולה מיוחדת לגמר מלאכה אינו חייב משום מכה בפטיש.
רש"י ד"ה חייב י"א. בירר יפות הרי זה בורר. צ"ע דהא אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר מותר, וכאן הא לכאורה משמע דמיירי גם אם בורר כדי לעשות החלתא תיכף ולמה זה חייב משום בורר.
הטווה צמר שע"ג בהמה בשבת חייב ג' חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה. לכאורה סדר הדברים הוא להיפך דמתחילה הוא מנפץ וטווה ואח"כ גוזז ולמה שינה רבי יוחנן את הסדר, ובביאור הגר"א שנדפס על הרמב"ם בפ"ט ה"ז כתב דהגזיזה היא ע"י הטוייה דאחרי שטווה את הצמר אינו ממשיך ליגדל, וחידוש הוא דדבר זה מקרי גוזז.
רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך מנפץ בכך ואין דרך טווי בכך. יש להעיר למאי האריך רב כהנא כ"כ דאין דרך גזיזה ולא דרך ניפוץ ולא דרך טויי' בכך, ולא אמר בכללות דאין דרך בכך, ויש לדייק מזה דאם אחד מהמלאכות היה דרכו בכך היה חייב עליו אע"פ שגמר הדבר לא יהא ע"י מלאכות אלא באופן שאין הדרך בכך, וכגון אילו היה דרך ניפוץ בכך משמע שהיה חייב אע"פ שאינו יכול להגיע לתכלית הדבר רק ע"י טוייה שלא כדרך וע"י גזיזה שלא כדרך.
ויש לעיין בדין זה אם חייב כשעושה מלאכה כשאינו יכול לגמור הדבר אלא ע"י שלא כדרך, ואע"פ שניפוץ היא מלאכה בפני עצמה מ"מ בודאי דאינו חייב אלא בניפוץ שיכול לבוא לידי בגד ויבוא תועלת עי"ז, וא"כ יל"ע אם ה"ה כשהגמר יבוא רק ע"י שלא כדרך חשיב נמי כעושה ניפוץ שלא יבוא לעולם לאיזה תכלית ובטלה דעתו בניפוץ כזה, או דמ"מ כיון שיגמר הדבר הוי הניפוץ שפיר מלאכה, וכל הספק הוא רק כשיהא מוכרח להגמר ע"י שלא כדרך, אבל כשיכול לגמור בכדרך בודאי לא איכפת לו אם יחשוב לגמור שלא כדרך.
אין דרך גזיזה בכך. היינו שאין דרך גזיזה אחר שנטוה. ועיין תוס' שכתבו דאף העושים כן בטלה דעתם, ויל"ע מה הדין אם כל האנשים יתחילו לגזוז כן האם יחשב דרכו בכך, או דלמא עדיין נשאר משונה, [וכמו אותם האנשים שמוציאים בשבת נייר לקנח בבית הכסא בכובע דהוי שינוי, ופשיטא שאפי' שכל האנשים יתחילו להוציא כן לא מחשיבו "דרכו בכך", לפי שסו"ס הוא הוצאה משונה. ול"ד לסחיטת תותים ורימונים דאמרינן לקמן (קמ"ד ב') דאף שהסוחטין אותם בטלה דעתם, מ"מ אם מתחילים לסחוט תותים ורימונים חשיב בכל מקום עומד לכך, וכמש"כ תוס' (דף צ"ב ב'), דשם אינו שינוי בעצם הדבר, רק שהפירות לא עומדים לכך, ואם עומד לכך אינו שינוי, משא"כ כאן שעצם הדבר הוא שינוי].
חכמה יתירה שאני. והנה כל המלאכות שבמעשה המשכן היו בחכמה ותבונה יתירה שהקב"ה נתן לבצלאל כדכתיב קראי, ומ"מ פשיטא דהוי דרך בכך. והטעם דהחכמה היתירה שאצל בצלאל הוא לא במהות המלאכה, אלא שאע"פ שלא למד מלאכת האומנות [כמש"כ הרמב"ן (שמות ל"א ב') שבמצרים היו עסוקים כל היום בטיט ולבנים] מ"מ יכל להתעסק במלאכות אלו, משא"כ טויית העזים על גביהם הוא חכמה בעצם המלאכה.
חכמה יתירה שאני. ופירש"י כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד. לשון רש"י משמע דכל אדם דוקא פטור, אבל אותן חכמות לב שפיר יתחייבו בשבת על טוייה כזו דלהם הוי שפיר כדרך.
אמנם תוס' כתבו דחכמה יתירה שאני והעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרי' גבי אנשי הוצל, ומשמע מדבריהם דפטרי נמי לחכמות שבקיאים במלאכה זו דבטלה דעתם, וצ"ב מ"ט בטלה דעתם דבשלמא אנשי הוצל שהיו נושאין משוי על ראשם הוי דבר משונה ואמרי' בטלה דעתם, אבל חכמה זו לטוות ע"ג בעל חי הרי מה ששאר בני אדם לא היו עושין כן אינו משום דהוי דבר משונה אלא דשאר בני אדם אינן בקיאין בכך דצריך לזה חכמה יתירה, וא"כ אלו החכמות שבקיאין בחכמה יתירה זו למה אי"ז חשוב מלאכה לגבייהו, דהא ע"כ אם היו עושים כן במשכן בודאי אי"ז דבר משונה אלא יש סיבה לעשות כן, וא"כ אלו הבקיאים לעשות כן למה לא יתחייבו.
וגם לשון רש"י צ"ב מסברא זו, דכתב דהדיוט אין דרכו בכך, ולכאורה אין חסר בדרך עשייתו אלא דהדיוט אינו בקי בעשייה זו.
ובכל מקום דאמרי' שלא כדרך יש ב' אופנים יש שחסר במעשה הפועל וכמו שדא פיסא לדיקלא לעיל ע"ג ב' דמצד התלישה אין נפ"מ רק שהמעשה הוא שלא כדרך וכן הוא ברוב המקומות, אך יש פעמים דאופן המלאכה הוא שלא כדרך כמו כאן בטווה ע"ג העיזים, וכן במבשל בחמה הוי שלא כדרך בישול כיון שעצם הבישול הוא בשינוי דבישול בחמה קליש יותר מבישול באור, ולכן חשיב שלא כדרך [ומה"ט אחרי שבישל בחמה אם יחזור ויבשל באור אפשר דיש בישול אחר בישול בזה].
ויל"ע בהאי טוייה ע"ג עיזים דהוי שלא כדרך אי מיירי דוקא בטווה על גבי בהמה חיה או גם בבהמה מתה הוי שלא כדרך טוייה, ולשון הרמב"ם משמע ע"ג בהמה חיה דוקא.
אמר ר"ל תולש חייב משום גוזז וכו'. יל"ע מאי אתא לאשמעינן, והעירו דתולש קמ"ל דהו"א דאין גזיזה אלא כשמשייר משהו, אבל עוקר כל השיער הו"א דאין בו משום גוזז, אמנם לכאורה מלאכת גוזז הוא מה שעוקר השיער מגידולו ומהיכי תיתי דבעי שישייר.
קוטם חייב משום מחתך. ואע"פ שאין לו צורך במידה מסויימת מ"מ כיון שאינו צריך רק חלק זה ולא חלק השני הוי מחתך דלא חיתך אלא כפי צרכו.
ממרט חייב משום ממחק. אך משום גוזז לא שייך כאן כיון שהנוצה הגדולה תלושה, והוי כחותך שער אחד תלוש לשנים דאין שייך לקרותו גוזז.
רש"י ד"ה והמורטו. ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת. יל"ע אם אין בזה משום בורר דהא זורק את הקנה ונוטל השיער שרוצה בו, ודומה לנוטל עוקץ מהפרי דהוי בורר.
קשירה במשכן היכא הואי אמר רבא שכן קושרין ביתידות אהלים [פי' יתידות המשכן] ההוא קושר ע"מ להתיר הוא. [והנה אע"פ שפעמים נתעכבו במקום אחד זמן רב, וכמש"כ הרמב"ן (במדבר ט' י"ט) מ"מ אכתי אינו מלאכת קושר דאורייתא כל שעשוי להתיר לבסוף, אלא רק דרבנן]. והנה יל"ע דלעיל (ל"א ב') אמרי' דסותר במשכן אע"ג דהי' ע"מ לבנות שלא במקומו מ"מ מקרי ע"מ לבנות במקומו הואיל וע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו, וא"כ ה"נ נימא דלא חשיב ע"מ להתיר דהוי כמו שעומד לישאר קשור הואיל והכל נעשה עפ"י ה'. ועי' יפה עינים שהביא בשם הירושלמי דמכיון שהיו חונין ע"פ הדיבור כמו שהיו קבועין לעולם.
ואולי לבנות ולסתור נחשב כאילו יש ציווי ע"ז, אבל לקשור הוי רק תוצאה ממה שצריך לבנות, ובזה לא אמרינן דכמאן דקושר שלא ע"מ להתיר דמי.
שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין אותה. תימה למה אין זורקין נימא זו ויקחו נימא אחרת תחתיה דהא אין עניות במקום עשירות.
רש"י ד"ה קושרין ומתירין. ופעמים שצריך ליטול חוט וכו'. צ"ב קצת דהא אינו מוכרח שיהא כך לצורך עשיית משכן ומי יימר שהי' עושין זה במשכן. [ועי' כעי"ז במתני' דף ע"ג א' לענין מוחק, ובמה שהערנו שם].
והנה מאי דפריך למילף מציידי חלזון הוא רק מתיר אבל קושר יכולים ללמוד מאורגי יריעות, וכ"כ רש"י לקמן (דף קי"א ב').
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |