אילת השחר/שבת/מג/ב

אילת השחר שבת מג ב

דף מ"ג ע"ב

לא נצרכא אלא לאותן שתי חלות והא מוקצות נינהו. יל"ע מ"ט מוקצות הן הרי הן ראויות לאכילת הדבורים ודבר הראוי לבהמה אינו מוקצה. וי"ל דבהמות שאדם שולט עליהן יש לו לפרנסן לכן לא הוי מוקצה מה שראוי להם, אבל דבורים שזה בע"ח שלא שולט עליהן ואם הזיקו אינו חייב, ורק חיוב הרחקה שלא יעשה כוורת על יד שדה חבירו יש לו, לכן הוי מוקצה.

ובתוס' ישנים על הגליון משמע דנקט דהן מוקצין מחמת ח"כ, וק"ק דבאוכלין אין שייך מוקצה מחמת ח"כ, וכן נקט האור שמח . ועוד דהא החלות מצד עצמן אינן חסרון כיס רק שאיכפת לו שישארו כדי שיתפרנסו הדבורים, ודמי למי שאין לו מה לאכול רק כזית פת וכי יהא נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס.

ואין לומר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס משום דהוא קובע להם מקום בכוורת. דמאי איכפת ליה אם יהיו בכוורת זו או אחרת, וכן לא איכפת ליה שיזוזו בתוך הכוורת. ועוד אם אין לו שום הפסד במה שיזוזו ממקומן לא נעשו מוקצין מחמת ח"כ אף אם אינו מזיזן משם.

דחשיב עלייהו. פרש"י לאכילה, ויל"ע אם צריך לומר בפה או סגי במחשבה.

עוד יל"ע אם צריך לחשב על כל החלות לאכילה, או סגי במה שחישב לאכול מקצת מהן, סגי דלא ליהוו מוקצה.

אי הכי הא דתני ובלבד שלא יתכוין לצוד לפלוג וליתני בדידה בד"א כשחישב עליהן אבל לא חישב עליהן אסור הא קמ"ל אע"פ שחישב עליהן ובלבד שלא יתכוין לצוד. לכאורה מאי הוי קשה לי' וכי לא ידע דלהתכוין לצוד צריך להשמיענו. וע"כ דהוי ס"ל דמ"מ עדיף למתני בדידי', א"כ מה תירץ דטוב להשמיענו איסור לצוד.

ויש לומר דהנה מה דאסור בלא פעולת איסור הוא חידוש יותר גדול ממה שיכולים להשמיענו חידוש לעשות פעולת איסור, לכן יותר חידוש דבלא חישב אסור עדיף להשמיענו מלהשמיענו דאסור לכוין לצוד, וע"ז תירץ דכ"ז אם שני הדברים חישב ולא חישב הם מחמת אותו איסור מוקצה אז הי' באמת עדיף להשמיענו האיסור בלא חישב, אבל כיון דאיסור בלא חישב זה מחמת מוקצה ובחישב זה ענין איסור אחר דהיינו צידה, שפיר עדיף להשמיענו איסור צידה.

ובלבד שלא יתכוין לצוד מני אי ר"ש לית ליה מוקצה אי ר' יהודה כי לא מתכוין מאי הוי. צ"ב במאי מיירי דהא משמע דהשתא ס"ד דמכסה לגמרי וא"כ הוי פסיק רישיה ואסור גם לר"ש. ואי בשאינו פ"ר א"כ אינו צידה כלל דיכולים לצאת. עי' תוס' ביצה (ל"ו ע"ב) מה שתירצו על זה, ורש"י משמע דלא למד כמו תוס' אלא דס"ד דמיירי בפ"ר ובאמת הקשו על רש"י.

חם להם מלמטה וכו'. בתוס' הק' למה צריך לזה, ולכאו' אפי' אם צריך שיהא לצורכם מ"מ למה צריך להמתין עד שיחם לו ולא יוכל להביא מתחילה כדי שלא יחם לו מעיקרא. ותירוץ התוס' דבעי היכר אינו מיישב את זה, דהא בכה"ג עביד להדיא לצרכו.

ויל"ע אם צריך דוקא שיפריע לו החום ויקח המטה לצרכו, או גם אם הוא אדם שאינו מפריע לו החום מ"מ כיון שחם כבר נראה שזה לצרכו ומותר.

מיהו יל"ע למה ניכר שזה לצורך החי הרי בשביל שיוכל לישב סגי ליה בכסא, ומזה שמביא מטה ואח"כ זוקף ניכר שרוצה כדי לזקוף להגן על המת מפני החמה, והדר אין היכר שזה לא לצורך המת.

חם להם מלמעלה וכו'. משמע דמה שאוחזין בידן את המחצלת על ראשם לא חשיב אהל, רק כשזקפו ע"ג המטה, וכן כתב החזו"א.

חם להם מלמעלה מביאים מחצלת וכו'. יל"ע לפי מה דאמרי' בע"א דכשצריך למקומו שרי להניחו על דבר שאינו ניטל, אם גם לכסות מת יהא מותר, וא"כ גם מחצלת דהכא אם היה צריך למקומה יוכל ליטלה ולהניחה להגן מן המת, או דלמא לצורך מת החמירו יותר דלעולם ניכר שזה לצורכו. ולכאו' גם באופנים שבגמ' הרי סוף סוף ניכר לכל דהתכלית הוא לצורך המת.

מניח עליו ככר או תינוק. הא דנקט ככר לאו דוקא דה"ה בכל אוכלין.

והנה הא דשרינן ע"י ככר או תינוק, משמע דלא מיירי דוקא כשהככר יתקלקל בחמה דמחמת שצריך את ההוצאה לצורך היתר מטלטל אגבו את המת, אלא אפי' כשאין הטלטול נצרך לצורך ההיתר כלל נמי שרי. וכן מבואר ממה שהק' הראשונים דניטלטל אגב המטה, אע"פ שאין המטה מתקלקלת בחמה.

מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. לכאו' היה נראה דתינוק דוקא נקט, משום דתינוק שאינו יכול להלך הוי מעשה טלטול לגביו ואגב זה שרי לטלטל המת, אבל גדול שיכול להלך הרי חי נושא את עצמו ולא חשוב שנושא אותו וממילא לא הותר לטלטל אגביו את המת. אך בשו"ע נראה דגם גדול שיכול להלך מועיל, דבסי' שי"א ס"ב איתא די"א שמותר להוציא את המת לרה"ר ע"י תינוק, ודוקא תינוק שיכול להלך דאין בו משום הוצאה דחי נושא את עצמו ע"ש, ולכאו' הרי בכה"ג יהא אסור משום טלטול מוקצה, ומבואר דגם גדול שיכול להלך מהני לטלטל אגבו את המת, ולפי"ז תינוק דנקט לאו דוקא הוא, ובמשנ"ב שם כתב דאפי' תינוק בן יומו מהני לטלטל המת על ידו מבואר דכל שכן מה שיותר גדול מהני.

הופכו ממטה למטה. הנה להפכו ממטה למטה בודאי אינו כבוד למת ומ"ט לא התירו לטלטלו עם המטה דלכאורה גם זה חשוב טלטול מן הצד, דהא מבואר דס"ל דל"ש דבשכח אבן ע"פ חבית מטה על צדה ואם אינו יכול להטות מגביהה להטותה במקום אחר א"כ יגביה המטה עם המת להביא למקום אחר, ואע"פ שכשיכולין לנער אין מתירין להגביה ולטלטל כדלקמן קמ"ב ב' ובשו"ע שם באבן ע"פ החבית, חזינן דלהפכו ממטה למטה אע"פ שאינו דרך כבוד מ"מ לא הוי כמי שאי אפשר לנער.

אין מצילין את המת מפני הדליקה. ונמצא שישרף המת, ויל"ע דלכאורה זה בזיון למת כשנשרף, ולמה לא התירו לטלטלו משם כמו שהתירו כמה דברים במת מצוה, דהא מת מצוה נמי משום בזיונו התירו כמה דברים. ובתוס' לקמן צ"ד א' כבר העירו כעין זה.

תוד"ה דחשיב עלייהו. דמיירי ברדויות וכו'. משמע דאע"ג דרצה אותם מ"מ בלי שיחשוב לאכלם הוי מוקצה, ולא אמרינן דסתם רדיה בא לאכלה והוי כחשב לאכלם.

תוד"ה כבר. ור"י מתרץ וכו' היכא דאיכא הפסד מרובה. צריך לידע מה השיעור הפסד מרובה בזה אם זה תלוי בשיווי הממון שמפסיד או לפי ערך הדבר. ובהל' טריפות בגליון מהרש"א (ריש סי' כ"ט) הביא דמשערין לפי ערך היחס לכל העוף, והיינו יותר משתות ובעני יותר מדמי כבד של תרנגולת. וכאן יש להסתפק אם זה ג"כ ע"פ חשבון זה.

אדם בהול על מתו. משמע דבשביל זה אין איסור לטלטלו גם לשאר אנשים לא רק לקרוביו. דאין מוקצה לאחד ולהשני לא הוי מוקצה.

וכן מצינו באו"ח (סי' ש"ח סעיף נ"ב) מבואר דבגד עניים אינו מוקצה אף לעשירים כיון דשייך לעניים, ואם זה של עשירים הוי מוקצה אף לעניים.

ואגב דאיירינן בזה יש לעיין מה נקרא עני לענין זה אם תלוי במי שיש לו מאתיים זוז.

תוד"ה חם להם. ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם מלמעלה ויביאו מטות ומחצלות יחד. הרי שסברו תוס' דבדוקא נקטינן בגמ' כסדר הזה דמתחילה מטות ואח"כ מחצלת, ומצד הדין צריך דוקא כך. ולולא דבריהם הי' אפשר לומר דנקט הכי משום דבמציאות נוח לו יותר לעשות כן, דקשה להביא בבת אחת שניהם, ויחזיק המחצלת למעלה בבת אחת עם המטה מלמטה.

תוד"ה ופורסין. מה שהיה מוסיף למחר לא חשיב טלטול. לא פירשו מאי טעמא.

תוד"ה ונשמט. וא"צ לישאר שם וכו'. יל"ע גם אם היה צריך לישאר שם, וכי עד שיקברוהו ישאר שם.

תוד"ה דכ"ע. נראה לר"י וכו' ואין לו אלא מטה אחת וכו'. יל"ע אם כונת תוס' דהיה מותר רק ע"י המטה דהא לכו"ע לא שמיה טלטול, או דמחמת דאתי לכבות התירו לגמרי אפילו לטלטל המת עצמו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א