אילת השחר/שבת/כט/ב
נפיק מיניה חורבה. יל"ע דמאחר דס"ל שדבר שאינו מתכוין אסור, מה צ"ל הטעם משום שילמדו ממנו, הרי דבר זה בעצמותו אסור וצריך למחות בו. ואפשר דהכא הוא גזירה רחוקה, שהרי אף ע"ג חול הוא רק דרבנן ובשיש הוא גזירה רחוקה, ומן הדין לא היה צריך למחות, רק כדי שלא ילמדו להתיר ביותר לכך מחה בו.
מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין וכו'. צ"ב מאי אתא לאשמועינן, הרי פשיטא דאם מתכוין אסור.
[בחידושי הג"ר שלמה היימן הביא מהגר"ח שנתקשה במש"כ הר"מ (פ"י מכלאים הכ"ט) דהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק, ואמאי הרי קיי"ל (סי' ש"א סעיף ו') דמן הדין מותר ללבוש כלאים כדי לגנוב את המכס, והיינו משום שאינו מכוין להנות, וא"כ למה צריך לפושטן, והלא מאז שנודע לו כבר אינו מכוין להנאת חימום כי אם להציל מבזיון ולמה אסור.
ואמנם לכאו' גם לבישה שלא להנאת חימום אסור, ואדרבה עיקר לבישה הוא להציל מבזיון, דלכן עשה הקב"ה לאדם וחוה בגדים, ואיתא בירושלמי כלאים (פ"ט ה"ב) דהנוטל בגד כלאים ומחזיק ביצה חמה שלא יכוה אסור דגופו נהנה, ובש"ך (סי' ש"א ס"ק ח') כתב דה"ה שאסור ללבוש בגד שעטנז להוציא זבל שלא יתלכלך גופו, דאף זה הנאה מכלאים, ודוקא להבריח המכס שרי שאין לו שום ענין בלבישה. וקשה לומר שהגר"ח אמר דבר זה, והמאירי ביומא (דף ד') כתב להדיא שאסור, וכן הגרע"א בכלאים (פ"ט מ"ג)].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |