אילת השחר/כתובות/יג/ב
רש"י ד"ה דדברא. ספק אחד מסוף העולם בא לכאן ורוב העולם עכו"ם הן. יש לעיין הא גם בדברא מצוי יותר מאנשי העיר הקרובה מאשר מאנשים ממקום רחוק, ועמש"כ בב"ב בסוגיא דרוב וקרוב.
תוד"ה השבתנו. ולהכי אהני דאין אפוטרופוס לעריות דלא חשבינן לי' מגו. והנה מה שאין יכולה לומר לא נבעלתי מפני שיראה, הא לא מהני מה שהדין אומר אין אפוטרופוס לעריות אלא מפני שחושבת שבעיני האנשים היא נחשבת כבעולה, וא"כ צריך לדחוק דכונתו במה דקאמר אין אפוטרופוס לעריות היינו דבעיני האנשים נחשבת כנבעלה ולכן קשה לה לומר לא נבעלתי.
תוד"ה מסייע ליה. איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה. הנה ממה דיש דסברי סמוך מיעוטא לחזקה יש להוכיח כשיטת הרא"ש המובא בשטמ"ק ב"מ (דף ו' ע"ב) דרוב אינו עושה שיהי' ודאי, דאם עושה לודאי מה שייך לצרף חזקה לעשית פלגא, דהא חזקה באה לפסוק כשיש ספק, וכיון דהרוב בירר שזה ודאי מהרוב ואין כבר ספק איך תבוא חזקה להכריע בזה, וע"כ דהרוב לא בירר אלא דדין תורה לילך בספק כזה אחר הרוב ואז שייך שהחזקה תכריע אחרת את הספק, ומ"מ אף לפי"ז צ"ע דבשלמא אם חזקה זה ענין בירור, ויש בירור של רוב נגד זה, אז הוי בירור נגד בירור וצריך לשקול מאי עדיף, אבל כיון דהחזקה אינה מבררת אלא מכריעה את הדין, וכאן דהחזקה לא תכריע את הדין, דהא כשנאמר סמוך מיעוטא לחזקה ישאר ספק, א"כ במקום שלא יעשה דין הא לא נאמר כלל דין חזקה, וא"כ צריך להיות שיהי' כאילו אין חזקה, דמה לי אם אין חזקה או שיש ואינה יכולה להכריע דאז היא כליתא לגמרי.
וברעק"א הקשה על מה דצריך להשמיענו בחורבא דמתא ודדברא, דאיך ס"ד דמיירי רק בדדברא, דא"כ הא רוב עכו"ם ואיך אמר ר' יהושע הרי זה בחזקת בעולה לנתין ולממזר, הא לחשש זה הוי מיעוט והו"ל למינקט בעולה לנכרי, ותירץ דס"ד דבחורבא דדברא פסול אף לקהל משום דאף דלגבי פסול קהל הוי רוב כשרים דהא אם נבעלת לנכרי הולד כשר, מ"מ כדי להכשיר צריך גם רוב וגם חזקה, וכיון דלולד ליכא חזקת כשרות ומצד חזקת כשרות דידה נמי ליתא, דהא עליה בין כך דנין שנתחללה, ממילא היינו פוסלים את הולד לקהל. ומדבריו נמי חזינן דהחזקה היכא שלא הועילה למעשה אינה נחשבת, דאל"כ למה לא נוכל לומר דלגבי חשש נתין שייך שפיר לומר דהיא בחזקת שלא נבעלה וכשרה היא, ואע"פ שזה לא יועיל דהא נאסור אותה משום רוב עכו"ם, מ"מ הא כשאנו רוצים להכשיר את הולד נוכל לומר דאם אתה חושש שמא הוא נתין נעמידה אחזקת כשרות של אמו שהיתה כשרה ולא נתחללה ע"י ממזר ונתין, וע"כ דכיון דלא תועיל החזקה למעשה לא הוי חזקה כלל, וא"כ קשיא מאי שייך לצרף חזקה כיון דהחזקה לא תועיל דהא יהי' ספק גם אחרי שנשתמש עם החזקה.
ובאילת השחר ב"ב (ר"פ המוכר פירות) הקשינו דמה שייך לצרף המיעוט להחזקה, דבשלמא אם גם חזקה הוא בירור, נמצא דהמיעוט אומר אולי הוא ממנו וכן החזקה מבררת ויש מקום לומר דהוי בירור פלגא ופלגא, אבל כיון דהחזקה הוא דין מה שייך דהדין חזקה יצורף אל מה שמראה המיעוט, וכתבנו שם דאע"ג דאין תחילת דין החזקה בירור, מ"מ אחרי שיש חזקה החזקה אומרת דצריך להתנהג כאילו נתברר שזה כך וממילא כבר שייך צירוף המיעוט אל החזקה.
ומ"מ זה לא יתרץ עדיין מה שהקשינו כאן, כיון דאחרי הכל לא תועיל החזקה להכריע את הדין א"כ הוי כדליתא כלל. ויש לעיין אם זה גופא כיון דעי"ז יהי' מחצה על מחצה נמצא דכבר תועיל חזקה להכריע לגבי זה שלא ידונו כהרוב, או דהכרעה אינה אלא אם יכריע שיהי' דין ודאי ולא דין ספק, ועי' בתוס' בנדה (דף ב' ד"ה והלל) דכתבו דילפינן מסוטה דעשאה הכתוב כודאי טמאה אע"פ דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי, דלא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית, והיינו דמשום זה ילפינן דברה"י לא מהני חזקה, הרי דלולא זאת הוי אזלינן בתר חזקה דאינה טמאה ודאי והי' לה דין ספק, וא"כ משמע דגם שייך חזקה לעשות דין ספק, ומ"מ לא דמי דהתם זה גופא החזקה אומרת שאינה טמאה ודאי, אבל היכא דהחזקה אומרת לדין ודאי, ולגבי זה לא תועיל, רק לעשות ספק, דנמצאת דהיא לא מכריעה למה שאומרת, ע"ז אין ראי' דשייך כזה דין וצ"ע.
רש"י ד"ה מדין כהונה. שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה. יש לעיין אם גם בבת לא תאכל תרומה דמ"ש מבן רק תהי' מותרת להנשא לכהן, אבל דינים התלויים בדין כהונה לא יהי' לה כמו שאין להבן, או דילמא דבת שאוכלת בתרומה הא הוא רק כשהיא בבית אביה או כשחוזרת לבית אביה ואין לה כל כך דין עצמי של כהונה [אין הכונה כמו באשת כהן דהוי כקנין כספו, רק הכונה דבת כהן אינה ככהן אלא דין מיוחד דבת כהן], משא"כ בן האוכל בתרומה הוא מפני דין כהן שיש עליו ולכן כיון שהורידו אותו מדין כהן אינו אוכל בתרומה, משא"כ בת דכיון דאין בה שום פסול אוכלת מחמת דהיא בבית אביה, דהא כשתנשא לכהן ודאי תאכל דלא גרעה מבת ישראל שנשאת לכהן, וא"כ יתכן דגם כשהיא פנוי' תאכל מחמת דין בת כהן וחכמים רק הפקיעו ממנו דין כהן אבל לא דין בת כהן, וברש"ש הבין בפשיטות דה"ה בת תהי' פסולה לתרומה, עי"ש בד"ה לא שתוקי וכשר.
תוד"ה פשיטא. הכא לא בעי לשנוי ל"צ דאי תפס וכו' דהתם רגלים לדבר דמארוס נתעברה. פי' ולכן צריך להשמיענו דלא מהני תפיסת הבן מנכסי הארוס אבל כאן פשיטא. והנה צריך טעם לשיטת הרמב"ם דתפיסה מהמוחזק מהני אפי' לאחר שנולד הספק למה לא מהני שם, וכן כאן ג"כ למה לא מהני.
וכאן יש לומר דאם נימא דמהני, הרי יוכל לתפוס מכל א' מהעשרה ונמצא דיהי' תרתי דסתרי לכן לא מהני כלל, אבל התם למה לא נימא באמת דרק מנכסי הארוס יועיל התפיסה ולא משאר אנשים.
אמנם להמבואר דבאח ודאי ובן ספק אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי [עי' באילה"ש ב"ב דף ק"מ ע"ב] א"כ כאן דהבן ספק ויש קרובים שהם ודאי יורשים אם זה אינו הבן, אז אין ספק בן מוציא מידי ודאי קרובים דיש להם דין יורש כשאין בן, וכל היכא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי הא גם תפיסה לא מהני להוציא מהודאי כמו שהוכיחו מהתוס' ב"מ (דף ב'), דאחרי שכתבו דזה דטוען חציה שלי וזה שטוען כולה שלי אין להאמין לזה שאומר חציה שלי במיגו דאי בעי אמר כולה שלי משום דכל א' מקרי מוחזק על חלק שיש בזה מחלוקת, חזרו והקשו דנימא דאין ספק מוציא מידי ודאי ויזכה בעל הכולה שלי בהכל, הרי דהי' קשה להם שבעל כולה שלי יוציא החצי מזה שטוען חצי שלי אע"ג דהוא מקרי מוחזק בהחצי.
תוד"ה ההוא ארוס. הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר. יש לעיין למ"ד דאפי' בדלא דיימא מעלמא הולד ממזר, א"כ ביהודה דהיו מיחדין אותה וכי הי' הולד ממזר, והתם הא מבואר דאפילו כשטוען טענת בתולים אינו נאמן משום שמא בעל בימי אירוסין ושכח כמש"כ רש"י לעיל (דף ט' ע"ב ד"ה מאי לאו), ונמצא דהתם הולד יהי' ממזר לכו"ע דהא הוא מכחיש וטוען שאינו ממנו דהא טוען טענת בתולים, הרי דטוען דלא בא עליה באירוסין, ואיך הנהיגו תקנה שיכול לצאת מזה כזה מכשול, ולא מסתבר לומר דמחמת דעברה איסור להיות עם הארוס בלי חופה לכן אומר רב דהוי ממזר ודאי, משא"כ ביהודה דלא עברה איסור דהיו מברכין ז' ברכות בבית אירוסין, ודוחק לחלק דביהודה דזה דרך כל הארץ אין חשש משא"כ בשאר מקומות, עוד צ"ע דהא בחולין (דף י') ילפינן מהא דמכה אביו ואמו מדלא חיישינן דלמא לאו אביו הוא הרי דאזלינן בתר רוב ורוב בעילות הלך אחר הבעל, משמע דבארוס דלא שייך רוב בעילות ניחוש, הרי דאינם נאמנים לומר שהוא בנם, ולמה כאן מהני מה שהוא והיא אומרים שזה בנם, דהא מ"מ אולי זינתה גם מאחר ובארוסה הא אין רוב בעילות לילך אחר הארוס, ואולי כיון דספק ממזר מותר מה"ת לכן לגבי להכשירו בקהל נאמנים משא"כ לגבי שאר דברים וצ"ע.
שם. יש לעיין לפי מה שדנו והסתפקו ברוב חנויות מוכרות בשר שחוטה אם אזלינן בתר רוב חנויות או רוב בשר, א"כ באשת איש יש רוב בעילות הלך אחר הבעל ויש רוב אנשים שהם פסולים, וא"כ נסתפק אם הביאה שנתעברה והולידה זה הי' מרוב בעילות או מרוב אנשים, אלא דיש לחלק דכאן על הבעל ודאי דבא בעילות, ועל אחר יש ספק אם בכלל בא עליה, אז בהכרח אנו הולכין אחר רוב בעילות לא בתר רוב אנשים, משא"כ בבשר דאין ידוע על זה יותר מלזה, אלא דלפי"ז בידוע שזינתה צריך להיות שנפסול הולד, וזה אינו דגם התם נכשירנו משום רוב בעילות הלך אחר הבעל.
ויש לעיין בהא דמוכיחים בחולין (דף י"א) ממכה אביו ואמו דאזלינן בתר רוב דאל"ה דלמא לאו אביו הוא, ומאי ראי' מהתם דאזלינן בתר רוב, דאולי הוא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, כי הבעל בודאי בא עליה ועל אחר יש ספק, דגדר אין ספק מוציא מידי ודאי הוא היכא דידוע לנו דבר ודאי שממנו יכול להיות זה, ועל דבר אחר הוי ספק אם בכלל הי' כזה דבר, אז אין ספק מוציא מידי ודאי, ואם כל האי דינא דאין ספק מוציא מידי ודאי הוא מגדר רוב, הוי א"ש, דכ"ז שלא למדנו רוב לא הי' גם דין אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל לא משמע כן, דהא משמע דבדין אין ספק מוציא מידי ודאי מהני להוציא ממון, כדמשמע בתוס' בב"מ (דף ב' ע"א) דהקשו דיקבל זה שאומר כולה שלי כל הטלית מדין אין ספק מוציא מידי ודאי, דזה שאומר כולה שלי הוי ודאי והשני שאומר חצי' שלי הוי ספק, וכן הק' הרבה מן הראשונים בשטמ"ק שם, ואע"פ שכתבו קודם דמיגו לא מהני לזה שאומר חצי' שלי להוציא מזה שאומר כולה שלי, משום דבזה החצי מוחזק זה כמו זה וזה הוי להוציא, א"כ מאי הוקשה להם דיהא נאמן זה שאומר כולה שלי להוציא הכל, הרי דס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי מהני אפי' להוציא ואילו רוב לא מהני להוציא לשמואל, ודוחק לומר דקושית התוס' בב"מ הנ"ל וכל הראשונים הוא אליבא דרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב, הרי דדין זה אינו תלוי כלל בגדר רוב, וא"כ למה לא נימא דהא דתלינן דזה בנו מחמת אין ספק מוציא מידי ודאי.
בא"ד. וללישנא דבדוקי נמי קשה טפי. נראה דתיבת "טפי" צריך למחוק, דודאי ל"ק ללשון זה יותר מלשאר לשונות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |