אילת השחר/קידושין/מב/א
ודלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' וכו' א"כ תרי קראי למה לי אם אינו ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך. יש לעיין כיון דפשיטא להגמ' דצריך שליחות בשחיטת הפסח מאיזה דרשה, ובמנחת ברוך (סי' י"ג ענף ב') הביא בזה דברי רש"י בפסחים (דף ז' ע"ב) דיליף מוסמך ושחט דמזה ילפינן דמצוה שהבעלים ישחטו, וע"כ רק א' שוחט עכ"פ לכתחילה, דהא דרשינן בחולין (דף כ"ט ע"ב) תזבח א' ולא שנים, וכ"ש לשיטת התוס' ביומא (דף ל"ב ע"ב) דס"ל דפסול גם בדיעבד, וע"כ רק א' שוחט כשהם שותפין בלי הפסוק דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, נמצא דהפסוק דבא ללמד דסגי בשחיטה של א' אינו ענין להיכא דהם שותפין, דזה פשוט כיון דאין שנים שישחטו יחד, וע"כ מהני שחיטתו גם בשביל שותפו, וע"כ בא הפסוק דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לרבות כשהשוחט אינו א' מהשותפין, וא"כ לא צריך על כשאין שותף בגויה קרא דויקחו להם איש שה לבית אבות.
ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו. יש לעיין לפי הס"ד דלמד דזה מדין שליחות וכי הי' סבור דהנשיא יוכל לברור החלק רק למי שביקש ממנו שיחלק לו דעשאו שליח, והי' נראה דהוי ס"ל דודאי גזה"כ הוא דהנשיא יחלק, אלא שזה בגדר כאילו כל א' שלחו, וע"ז פריך דקטנים דלאו בני שליחות נינהו א"א שהנשיא יחלק בתור שליח. ואם נפרש כן צ"ע מכאן למש"כ הגרעק"א בכתובות דף י"א א' דמה דאין שליחות לקטן הוא רק אם צריך דעתו לשליחות, אבל היכא דשייך להיות שלוחו בלי דעתו שייך גם בקטן שיהי' לו שליח, וכאן לפי"ד הא לא צריך דעת של כל אחד לגבי שיהי' הנשיא שליח שלו ואז גם לקטן יכול להיות שליח, ומה פריך והא קטנים לאו בני שליחות נינהו.
ת"ל ונשיא אחד. בר"ן ביאר דאע"ג דאין זכין לקטן מה"ת, כיון שאינו אלא לחלוק מה שיש להם וגילוי מילתא בעלמא הוא דהיינו לברר חלקו מהני. וצע"ק דמ"מ התינח אי יש ברירה והאחין שחלקו יורשין הן, אבל אם הם לקוחות הא צריך לקנות כל א' חלק של היתום ועי"ז קונה חלקו ואיך יועיל כיון דאין זכין לקטן מה"ת. והיינו דחלוקת הארץ שהי' עפ"י נביא ואורים ותומים בודאי הי' רק בירור, כמש"כ התוס' בב"ק (דף פ"ח ע"ב ד"ה הכי אמר שמואל) אבל חלוקת יורשין דעלמא הא למאן דלית לי' ברירה הוי כלקוחות, ואם לא מהני זכיה עבור קטן איך מהני לזכות חלק עבורו.
תוד"ה ודילמא. ומדקאמר טלה שלי וגדי שלו משמע שאין לו שותפות בגדי אפ"ה שוחט גדי עבור רבו. יש לעיין לפי מש"כ במנחת ברוך (סי' י"ד) דאע"פ דצריך שליחות בפסח מ"מ אינו מעכב וכשר בלי שליחות אפילו בפסח, א"כ כאן דא"א שוחט בלי שליחות וכשר הקרבן, ומאי ראי' דמהני בתור שליחות היכא דאין לו שותפות בגויה.
בא"ד. מה שכתבו דלר' יהושע בן קרחה מיירי בדליכא שותפות, פירש המהרש"א דיכול להיות מיירי גם בלא שותפין, והיינו דאין לומר דאיך ילפינן בליכא שותפות הא אין לך לחדש אלא המועט היינו בדאיכא שותפות, דמהיכי תיתי לך לחדש דמיירי בשותפות, והיינו דאינה סברא כל כך מוכרחת, וכיון דסתמא קאמר קרא אין לנו לחדש סברא ולהעמיד דוקא ביש לו שותפות בגויה, משא"כ לר' יונתן דמיירי בשותפין אנו מחלקים, וכ"כ בתוס' הרא"ש.
ובסברא צ"ע מהו החילוק אם יש בו שותפות או אין בו שותפות, ואמרו לי שבס' אבני נזר כתב משום דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' לכן מועיל יותר כשיש לו שותפות, וכן הראוני שכ' במהרי"ק סי' נ"ב, ויש להעיר דסברא זאת שייך בזכיה, אבל אין לנו לומר כששותף לוקח ד' מינים כיון שזה מהני בשבילו שהוא קיים מצות לקיחת ד' מינים לכן זה מהני גם בשביל שותפו, כיון דלקיחת ד' מינים לא מהני עשיית המצוה ע"י שליח לא יועיל גם אם שותף יעשה זה, וכן לא יהי' קיום מצוה להשותף השני מחמת ששותף א' שחט, ובשלמא כגון הא דכ' הגרעק"א בכתובות דף י"א דמיגו דמהני זכייתה בגירות לעצמה מהני נמי לעוברה, כיון דגם לעצמה חל זכיית גירות ה"נ חל להעובר, וכן מש"כ שם הגרש"א דמיגו דמהני עבודת הכהן לשמים מהני להנכרי, אבל מה שייך שיועיל המצוה להשותף השני.
ואפשר לומר דאם הי' דנין מחמת מצוה על בעליו לשחוט דאז גם כשיש לו שותפות לא מהני שהשני שחט, אלא דעיקר הדין הוא שהקרבן צריך שישחט ע"י הבעלים, ולכן כשיש לו שותפות דהקרבן נשחט ע"י א' מבעליו מהני בשביל כולם, משא"כ באין לו שותפות, וכל זה אם לא נפרש כהמנחת ברוך בסי' י"ד דהקרבן כשר גם אם שחט א' שאינו שליח כלל אלא דאינו כשר אא"כ נשחט ע"י הבעלים, וע"ז אמרינן דכששחטו שותף הוי נשחט לא' מבעליו וזה כבר מועיל לכולם, וצריך לחלק בין פסח לשאר קרבנות דבאילה"ש ב"ק דף ע"ו הוכחנו דכשר לא ע"י שליח, אבל בתוס' שם מבואר דמיירי גם בפסח.
תוד"ה איש זוכה. דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב שה לבית אפי' קטן אימא אף לאחרים זכה. וכ"כ התוס' בגיטין (דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני) דס"ד דכיון דשה לבית אבות דאורייתא הוי לענין פסח כמו גדול, ויכול להמנות על פסח שלו עוד אנשים כמו שהוא עצמו נמנה עליו. והנה אם ענין המינוי על שה של עצמו אינו מדין זכיית ממון, דהא בלי המינוי הוא ג"כ ממונו, א"כ מה נוגע מה שיוכל להיות נמנה על הפסח מבהמתו שלכן יוכל להמנות אחרים על בהמתו, דלזה צריך שיזכו בממונו במה שלא הי' שלהם כלל, משמע דענין המינוי אפי' על שה שלו הוי כעין זכיית ממון, ומ"מ צ"ע דמנ"ל לומר שיוכל להמנות אחרים, דבזה הא כדי שיחול עליו דין מנוי צריך שיהי' לו זכיית ממון רגילה, וגם זכיית מנוי, משמע דזכיית מנוי כיון דדין ממון יש בזה אין נפק"מ בין של עצמו בין לאחרים לכן ס"ד דיועיל גם לאחרים, וצע"ק, ויש לעיין בס' חידושי מרן רי"ז הל' קרבן פסח.
תוד"ה אלא לחוב. וי"ל דהתם מיירי בתביעת חובות שיש לאחרים עליהם וכו'. יש לעיין הא אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן, וא"כ היכי מיירי, דאם אין רבית אוכלת, הא בכלל א"א לגבות, ואם רבית אוכלת בהם, הא כיון דגובין ובהכרח האפוטרופוס יהי' מוכרח לבוא לדין על התביעה. שו"ר בתוס' רי"ד ומשמע מדבריו דרוצין לדון כעת, והחידוש הוא כיון דלא יגבו כעת רק כשיגדלו ולכן אין לאפוטרופוס לדון על זה, אבל מלשון התוס' שכתבו דשמא לא יתבעום כשהן גדולים לא משמע כהתוס' רי"ד.
תוד"ה יתומים. והרמב"ם פסק (בפ"י מהל' נחלות הל' ד') דסגי במה דהגדולים תובעים חלוקה [והתוס' סוברין דבגדולים תובעין לא סגי אלא גם הקטנים צריכים להסכים] דהא בנוחלי הארץ הגדולים באו והקטנים לא באו כלל. ויש לעיין דכיון דודאי בדבר שיש בו דין חלוקה איירי, א"כ הא כייפינן לי' לחלוק, ולמה צריך כאן לדין מיוחד דהא לא בעי דעתו כלל של השותף השני, וכן למה אם הגדילו ס"ל לשמואל דיכולין למחות, דבשלמא אם זה מצד זכי' שייך לומר דיכול למחות, אבל כאן הא לא צריך לזכין לאדם שלא בפניו, וצ"ל ע"כ דאע"ג דיש דין כפי' מ"מ בקטנים דלאו בני כפי' נינהו גרע, ואע"ג דאינו צריך לכפות את השותף שיאמר רוצה אני, דמשמע בב"מ דף ל"ב דבפני ב"ד יכול לחלוק בלי רשות חבירו, מ"מ למי שאינו בר כפי' לא שייך דין חלוקה בלי דין זכי' דאז מהני דהוי כאילו דעתו מסכימה.
יש לעיין בבאי הארץ הא לא הוצרכו דעתם, דאף אם היו הגדולים מוחים לכאורה לא הי' מקבל חלק אחר ממה שנקבע ע"י הנשיא ואורים ותומים, וא"כ איך ראי' על תמיד דשאני התם דהי' אפשר לחלקו גם לקטנים משום דלא שייך שיקבל חלק אחר.
תוד"ה ובוררין. ושייך בי' גוד או אגוד. והיינו שחולקין דבר שאין בו דין חלוקה כמו גדולים שהיו חולקין ע"י גוד או איגוד, ולכאורה נהי דיש להם כח כמו היתומים עצמם, הא מ"מ לחוב ע"מ לזכות כתבו התוס' לעיל דרק בחלוקה יכולים משום דלכי גדלי ג"כ יצטרכו לחלוק, וכ"ז בדבר שיש בו דין חלוקה, אבל כאן מי יימר דיחלוקו ושוב הו"ל כלחוב ע"מ לזכות דפ' הנזקין דאין מעמידין לזה אפוטרופוס, וצריך לומר דגם זה מקרי עומד לחלוק, ואפי' בתרוייהו צריכי להאי ולהאי דשם לא יוכל האחד להכריח השני לכי גדלי, מ"מ עומד לזה ששניהם יסכימו וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |