שו"ת מהרי"ק/נב
|
< הקודם · הבא > |
ועל דבר (א) השבועה אשר כתבת בשם הארב"ד לאסור אפילו בדיעבד וכי יש לנו לילך אחרי המחמיר. הנה דעתי רחוקה היא ונפלאת היא ממך לכמה סיבות. הראשונה כי התוספ' חולקים על זה בפרק השולח (גיטין דף ל"ה) ומצאתי כתוב דהיכא דאיכא פלוגתא דרברבתא נהגו העולם כדברי האלפס במקום שאין התוספות חולקות. וע"ז כתבת כי יובן מזה שהתוספות עיקר ואנו אין לנו אלא דבריה' ח"ו לא באתי למעט כבוד התורה כי גדול הוא יותר ממה שאיו הפה יכולה לדבר המאורות הגדולות למשול בכל דרכי התלמוד עמדו ותקנו לה אזנים האמנם על כי לא בינת אדם לי לא יכולתי להבין מזה שכתבת שיהיו התוספות עיקר להלך אחריה' להקל בשל תורה. וכל שכן בעונש שבועה החמור דאף על גב דבמקו' שחולקות על רב אלפס אנו חוששי' לדבריה' להיותינו מסופקי' הלכה כדברי מי. מכל מקום (ב) לא יוכרח לומר דלעניין פסק הלכה נסמוך עליהם כאשר אנו סומכי' על רב אלפס דאפילו נאמר דיותר יש לסמוך על פסקי רב אלפס מאשר לסמוך על פסקי התוספות באשר היו דבריו דברי קבלה כאשר כתב מהר"ם עליו בתשובה. מכל מקו' ראוי הוא לחוש על דבריה' בהיותם חולקי' עליו שהרי רבותינו בעל התוספות היו אחרוני' יותר מרב אלפס והיו בקיאין בדבריו טפי מינן והיכא דלא חזו ליה לטעמא אף אנן אשר מימיה' שותים לכל הפחות חוששין לדבריה' ותדע דכן הוא דאף כי פשט המנהג לעשות כדברי האלפס לא פשט כן כדברי התוספות שהרי מה שכתבת שמצאת כתוב דהיכא דאיכא פלוגתא דרברבתא נהגו העול' כרב אלפס הכי נמי כתוב על ספר המרדכי בפרק נערה בתשובת מהר"ם וז"ל וששאלת' אם הלכה כאנשי יהודה או כאנשי גליל איני כדאי להכריע בזה דבר זה נפתח בגדולי' ורבו מחלוקת בדבר. אמנם נהגו העול' לפסוק כהאלפסי בדבר שלא נחלקו עליו התוספות ובנדון הזה התוספות פסקו בהדיא כמותו דהלכה כאנשי גליל עכ"ל מהר"ם. ואי איתא שפסק התו' עיקר כפסק רב אלפס למה הניח דברי התוספת לכל הפחות היה לו לכתוב נהגו העולם לפסוק כרב אלפס וכן כדברי התוספות ולמה הוכיח הדבר מהעדאת עד אחד אם יכול להביא שני עדים אלא ודאי צריך לומר כאשר כתבתי לעיל ונחזור לענין שכתבת כל שכן הכא דר"ת ור"י והתוספות קיימי כוותייהו מובן מתוך דבריך שאתה עושה שלש כוחות מר"ת ור"י והתוס'. ואני אומר כי כח אחד הוא דעל מה אדני התוספ' הטבעו אם לא על דברי ר"ת ופירושיו או מי יורה אבן פינתה אם לא רבינו יצחק הידוע בעל התוספות הלא רבינו שמשון משאנ"ץ חברם כאשר קבלם ממנו וגם כמעט ברוב מקומו' העתיק לשון ר"י כאשר תמצא בתוס' שאנ"ץ בתחילת הדיבור לשון ר"י וזה דבר פשוט. ואנו אומרים דאפילו ר"ת ור"י בכלל התוספות הם ועיין רבינו שלמה שהרי ע"כ ס"ל דבדיעבד מהני אפילו נשבע בפניו ועשה לו טובה דהא בשבועות (דף כ"ט) גבי כשהשביע משה לישראל וכו' דהיינו משום דלא תהוי הפרה לשבועתייהו פי' דנדר דהודר על דעת רבים אין לו הפרה ועתה יש לדקדק בלא זה נמי לא היה להם הפרה דהא בפני הקדוש ברוך הוא נשבעו דפשיטא דמלא כל הארץ כבודו וחשיב בפניו. וגם מקרא מלא הוא אתם נצבי' היום כולכ' לפני ה' אלקיכ' לעברך בברית וגו' ופירוש רש"י בעצמו בפי' חומש מלמד שכנסם ביום מותו כדי להכניס' בברית וגם בפני משה נשבעו וכמה טובות נעשה להם בשביל שבועה זו דמתוך כן הכניסן הקב"ה לארץ וגם היו מסורי' בידו להניע' במדבר אשר מזה היו יראים כדפירש ר"י גבי דעל דא מודעא רבא לאורייתא ונמצא דכולהו דמשה ליתרו צדקיהו לנבוכדנצר איתנהו הכא בין לתירוץ ר"י בין לתירוץ ר"ת ואם כן מה חשש להפרה. אלא ע"כ צריך לומר דפליג אהראב"ד אית ליה דבדיעבד מהני כדברי רבותי' בעלי התוספות. ואשר כתבת דאדרבה דהפרה מעליא הוא כדברי רבינו יצחק ור"ת להחמיר בשבועה שנייה שנשבע שלא לכונסה אחר שהתירו עכ"ל. אמת הוא כי היתה כונתי משום דנשבע על דעת רבי' דאין לו הפרה ונשענתי על מה שכתבו תוספ' שיטה פרק השולח וכן בהג"ה ומהרי"ף בשם רבינו תם דכיון דעומד בפני רבי' מסתמא על דעתן נדר ואף על גב דלא הזכיר שמם ולא הבאתי דברי הראב"ד אלא אגב שטפא דלישנא דכתבי אשר שלחתי אל מהר"ר רפאל בלי"ן משום דאפילו אי משכחת פוסק דפליג על דברי הרי"ף בשם רבינו תם מ"מ יש כאן ספק ספיקא להחמיר שמא דברי הראב"ד והרשב"א עיקר. ואם תמצי לומר דדברי ר"י ור"ת עיקר סגי ליה בעומד בפניה' היכא דנדר עד"ר סתמא. ואולם כי לכאורה יפה דקדקת מלשון המרדכי דודאי פליג על דברי ר"ת אך לא כמו שכתבת אתה דלכ"ע לא קחשיב עד"ר אפי' עומד בפניהם דהא פשיטא דלר"ת מהני כאלו אמר על דעתכ' כיון שעומד בפניה' כמו שכתב רבינו פרץ בהג"ה סמ"ק וז"ל ואם היה בפני רבי' והם ג' אפילו אומר עד"ר סתמא אין לו התרה דמסתמא על דעת אות' רבי' שעומד בפניה' קאמר. וכן היה מעשה בר"ת שנדר עד"ר סתמא ולא רצה שיתירו לו מהאי טעמא כך נמצא בכתב ידו של הר"ר יעקב מקינו"ן עכ"ל רבינו פרץ וכן כתבו תוספות שיטה פרק השולח (גיטין דף ל"ה) וזה לשונו אבל אם אמר על דעת רבי' סתמא יש לו הפרה ואף על פי שפעם אחת נדר אדם אחד בפני רבינו תם בבית הכנסת עד"ר ולא הזכיר שום אדם ולא רצה רבינו תם שיתירו לו היינו כיון דרבי' היו שם הוי כאלו פירש שמות האנשי' דודאי אדעתם נדר אבל בעלמא לא עכ"ל התוס' הרי לך בהדיא היכא דעומד בפני רבי' אפילו לא הזכיר שום אדם אלא אמר עד"ר דאין לו הפרה לר"ת. וכן תופס עיקר רבינו פרץ דבתראה הוא. גם רוב מנהגינו כמותו ככל דבר. ואתה כתבת דמההיא דר"ת אין ראייה די"ל שאמר על דעתכם ומאוד נבהלתי על זה דזיל קרי ביה רבינו יצחק מקורבייל בסמ"ק בהדיא דבמד"ר סתמא מהני ועיין שם כי אין זה צריך אריכות. עוד נפלאתי כי אתה בעצמך הרגשת בדברי ר"ת בכתב קטן אשר שלחת לי זה ימים והודעתני בו דבר השבועה וכתבת וז"ל גם בעד"ר סתם צריך שיהיו אותם רבי' במעמד כמו שכתב ר"ת עכ"ל לא ידעתי מה ראית להחליף דעתך בזה. ואשר כתבת היש בתוספות שיטה שאומר עד"ר ותלית הענין בהא הידוע ולא נודע אלי כלל עיינתי בשני ספרי תורה שיטה ובשניה' כתו' דע"ר בלא הי"א כדכתבתי לעיל הלשון ומי יתן ולפניך יבאו שניהם דהי"א מנייהו מפקת מספרך אשר לפניך ומ"מ אם נאמר דפלוגתא דרברבתא היא בכיוצא בנדון שאנו עומדים עליו דהא המרדכי פליג ואומר דצריך לומר על דעתכם אני נודר כאשר דקדקת אתה. גם מר רב האי גאון חתים עלה כאשר מצאתי בספר ר"י ב"ב והלשון אשר כתוב לפני אעתיק לך אף כי כתוב הוא בשיבוש מאוד איני רשאי לשנותו. וז"ל נשאל לרב האי גאון ז"ל שנדר שהודר ברבי' אין לו הפרה עולמית כגון יחיד שהודר ברבי' כולי עד השיב ידוע כי כן הלכה נדר שהודר ברבי' יש הפרה נדר שהודר עד"ר אין לו הפרה ובפסק נשאל לחכ' על הנדר אמרו זאת וכן הם אומרים אם אדם עומד ברבי' ונודר ע"ד שיעשוהו או שלא יעשוהו אף על פי שרבי' שמעו ממנו וכל אחד נטה לבו אל טעם אפ"ה יש לנודר להשאיל וכו' עד וכשאומרי' על דעת כן וכן נדרת והוא אומר לאו מתירי' אותו ואין חוששין למה ששמו הרבי' אל דעתם בשבועה לפי שהנדר תלוי בדעתו ולא בדעת אחרים אף על פי שכול' שמעו אבל אם נדר עד"ר כגון שאומר לרבי' הריני נודר ע"ד כולכ' שאעשה כן או שלא אעשה כן אומר לאו דרך להשאיל על נדרו לפי שאין הדבר תלוי בדעתו אלא גם בדעת אחרים עכ"ל הרי לך שהצריך לומר ע"ד כולכ' הריני נודר כדכתב המרדכי ולא סגי ליה באומר רבים סתמא. ואם כן היה ראוי לחוש גם לשבועה שנייה מאחר דבטעות עשה לו טובה איכא רש"י ורבותינו בעל התוספות דאית להו דאפילו בדיעבד מהני היתר שלא בפניו. ואי משו' עד"ר איכא רב האי והמרדכי כדכתבתי זאת ועוד אחרת כי מצאתי כתוב בשם הר"ר אביגדור ז"ל נדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כתב הר"ר אביגדור אין לבני אדם להתירו לכתחילה אבל בדיעבד שבאו שלשה בני אדם והתירו לו הרי זה מותר ומופר עכ"ל מצאתי. ואם כי זה שלא בשיטת רוב הפוסקי' מכל מקו' ראוי לעשות סניף לדעות הנזכר לעיל לחזק שבועה שנייה ולבטל הראשונה מאחר שהתירו לו. ומ"מ מודה אני בזה דשמא י"ל דע"כ לא פליגי רב האי והמרדכי על ר"ת אלא דווקא בנדר דלא שייכי הני רבי' בגויה ולא קבלו שבועתו או נדרו אלא דאיתרמי ששמעו את נדרו ואע"ג שכל אחד נוטה לבו אל דבריו מ"מ אין חוששין בנדרו כלל. אבל היכא שמשביעי' אותו ג' כי הכא והאחד נעשה שלישי לאשר הדברים נוגעים אליו והשני' קבלו השבועה ונעשו עדי' איכא למימר דבהא מודי כ"ט דהמזכיר רבי' אע"ג שלא פי' שמות' מסתמא הנך דשייכי בגוייה קאמר ולא הני דלא שייכי בגויה. ומ"מ אף כי אנו מדמי' שמא אין לעשות מעשה להתיר שבועה שניה מצורף הני טעמי לעיל. ואשר כתבת האשה אשר השבועה נוגעת אליה דומיא דמשה וצדקיה לא בפניה נשבע נלע"ד דמאחר דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה פשיטא דבפני שלוחו חשיב כבפני עצמו של משלח. ותדע דכן הוא מדמקשי' התוס' פרק השולח (גיטין דף לה) וז"ל וא"ת בין בעל בין חכם אין יכולים להפר שלא בפני היתומי' דהא אמרינן בנדרי' פרק רבי אליעזר המודר הנאה מחבירו בפניו כו'. ויליף ליה ממשה וצדקיה עכ"ל. ומה מקשה נימא דרב הונא דאמר נשאת אין מדירי' אותה איתומי' קטני' קאי דמשמע ליה מתניתין בכל ענין אפילו קטני' ומשו' הכי מצי בעל מיפר שלא בפני היתומי' דאפילו נשבעה בפניה' חשיב שלא בפניה' כיון דקטני' הוו כדמוכח בפרק הגוזל (בבא קמא דף קי"ב) דפריך וכי מקבלין עדי' שלא בפני בעל דין. ואע"ג שיש לדחות ראייה זה דהגוזל מ"מ לכאורה אין לחלק וגם בלא ראייה פשיטא דחשיב כשלא בפניו דהא לאו בני דיעה נינהו ואין מעשה קטן כלום. וגם יתיישב הא דפריך וניחוש דילמא אזלא לגבי חכם כו'. דהא רב הונא מכח בעל פריך אלא ודאי כיון דב"ד אביה' של יתומי' חשיב כנשבעת בפני היתומי' וה"ה שלוחי' דהא שלוחי' ואפוטרופוס דין אחד יש להם. וגם מה שכתבת שלא עשה לו אותו יהודי שום טובה כו' אין נלע"ד דכיון דע"י שבועה זו קבלה קדושין עבור האשה פשיטא שלפי שעה היה נחשב לו טובה גם אשר כתבת דחשיב זה דבר מצוה להשקיט הקטטה אין נלע"ד כלל להחשיב דבר מצוה אלא היכא שאי אפשר למצוה לעשות אם לא בהפרת שבועה כי ההיא דלא אשתכח דדייק כוותיה וכן ההיא דמכות (דף י"ז) גבי ההיא אונס שגרש ואהדרה עד"ר ואי אפשר להחזיר אלא א"כ יפר דאז ודאי רבים מסכימי' בחרטה כדי שלא תבטל המצוה אבל בנדון הזה שאפשר להתפייס ולקיי' השבועה בלא בטול מצוה מי יימר דרבי' יסכימו בחרטה זו. ותדע דכן הוא דאי לא תימא הכי כל נדרי איסור אפי' נדר עד"ר יהיה להם הפרה שהרי מצוה להשאיל עליה' כדאיתא בשילהי הנודר מן הירק. וכן כתב רבינו משה בפרק י"ג דהלכות נדרי' ולפי דבריך ודאי יסכימו רבי' בחרטה זו אלא ודאי צריך לומר דטעמא משו' דאפשר שלא יהיה בנדר זו ביטול מצוה דהא דמצוה לישאל על נדרו היינו משום שלא יעבור עליו ושמא לא יעבור הלכך אין רבי' מסכימים בחרטה זו ואע"ג דמ"מ מצוה הוא על הספק לישאל מ"מ כיון אם יבא אליהו ויאמר שזה לא יעבור אין כאן מצוה לא חשיב דבר מצוה הכי נמי כאן דאם יתפייסו אוהביו אדבר אין כאן צורך מצוה לא חשיב דבר מצוה. אי נמי י"ל דאע"ג דמצוה לישאל עליו כיון דלא מיחזי מצוה הכא כי ההיא דמיקרי דרדקי דפשיטא דמצוה גדולה ותקון גדול הוא ועליה נזכר יהושע בן גמלא לטובה כדאיתא בפ"ב דב"ב (דף כ"א) וכן ההיא דאונס שגרש מצוה מפורסמת להתיר לו את נדרו כדי שלא יעבור בלאו דלא יוכל לשלחה דמפורש בתורה בהדיא אבל מצוה אחרת שאין נראית מצוה בזה לא אמרינן דתהוי ליה הפרה. ומיהו נלע"ד כתירוץ הראשון דלתירוץ זה לא אתי שפיר לישנא דתלמודא דקאמר הני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כו' ומההיא דצדקיה אין ראייה דהתם לא תלה שבועתו בדעת רבים כי אם בדעתו אלא שהוא רמאות להתיר שלא מרצון המשביע או המדיר כיון שעשה לו טובה כמו שכתב רבינו יצחק בתשובה ודאי דמשום מצוה כל דהו שרינן לההוא רמאות אבל בנדר מד"ר שתלה נדרו בדעתן אין אנו יכולים להתיר אם לא במצוה גדולה מפורסמת שנדע בו דאי שדעת הרבים מסכמת להתיר.
על ענין תקיעת (ג) כף כתב שכתב ר"י בסוף דבריו כי לא נהגו בו להחמיר וכו' לא כתב אלא כי קצת הדעת מכרעתו כו' אבל לא החליט הדבר כלל וגם זה לא כתב אלא במקום שיש מכשול רב והפסד בדבר ויבא בכך לעבור אבל במקום שלא יבא לעבור לא אמר מעולם ואדרבה כתב מתחילה וז"ל ואף על פי כן לא אורה להקל בתקיעת כף לבדה אלא כברית אחשבנה הדברי ר"ת וכולי עד לא נחשבת כברית כיון שקבעו הדורות לברית ורגילים לעשותם במקום ברית יותר מהעברת בין הבתרים וכולי עד וגם מה שתקעת שתי ידיך לשמים אם לשם ברית נתכוונ' בת"כ לאדם צריך אתה להחמיר בדבר ולא להתיר כולי עכ"ל. ואשר רצית לומר דאם נאמר שהעדים חתמו בפני רבי' אף על פי דלא צריך שהרי כתבו בפנינו כולי אבל לומר שחתמנו בפני רבים אפי' רבים דלא מהני כגון ב' לפי' התו' וכו' הנה נוכל לומר שחתמו בפני רבים אפי' רבים דלא מהני. הלא ידעת כי יש לחלק. ומ"מ בזה לא חשתי להאריך אך מעט אוסיף בטענה אחרת כדי ליטול בה את הקוץ אשר הטלת בין עיני במאמרם כי פליאה נשגבה בעיניך מה שלא דברתי בכתבי בענין השבועה חלוקים השייכים בנדון זה. ואדוני מורי אבי זכרם והפליג בהם ואני עיינתי בדברי אדוני אבי יצ"ו כאשר הובא אלי טופס כתבו ואמת הוא כי בג' מקומות הפליג בענין השבועה לבטלה לרוב שכלו ועוצם פלפולו ובנו הצעיר כמוני בשתים יכסה פניו כאשר גליתי דעתי בכתבי זה אך אל השלשה לא בא כאשר עדיין נשארה טענת שבועה שוא בהיות לשון השבועה ונשבע להכנס עמו לחופה מר' מרים הנז'. ועל זה כתב אדוני מורי אבי יצ"ו שאין בשבועה בית מיחוש ואין בה ממש כאשר אין בידו להכניסה שלא מדעתה ואני לא לחלוק על ישיבתו באתי. ומכל מקום אחוה דעי גם אני למען לא תחשדני עוד בעוצם עיני מראות בזכותך. וזה כי היה נלע"ד דאע"ג דנשבע על דבר שאין בידי לעשות זו היא שבוע' שוא מ"מ אם יזדמן לו האפשריות בעשיית הדבר מחוייב הוא לעשותם. ולא עוד אלא שלא עבר על שבועתו ואע"ג שמתחילה לא היה בידו לא נתחייב משום שבועת ביטוי. וכן יש להוכיח מדברי רבינו משה מיימון שכתב בפרק ה' דהלכות שבועות וז"ל כל מי שנשבע אל אחרים שיעשו כך וכך או שלא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אין חייב בשבועת ביטוי שהרי אין בידו לקיים ולא לבטל ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועה שוא ולמה אין לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו ממנו ותהא קיים שבועתו כו' עד ואם קיימו דברים הרי אלו הם משובחים שהרי לא הרגילו להוציא שבועת שוא עכ"ל. הרי לך בהדיא דאף על גב דבשעת השבועה לא היה בידו שהרי נשבע על אחרים שיעשו כולי אפילו הכי לכשיעשו תתקיים שבועתו ולא עוד אלא שהאחרים משובחים בעשותם הדברים ההוא למען הקים את השבועה כל שכן וכל שכן שהוא עצמו מחוייב בכח השבועה לקיים את המעשה אם יוכל היכא דאי אפשר גם לאחריה לעשותו מבלעדו כי הכא שנשבע להכניס כו' והרי האשה עומדת וצווחת הא קאימנא וזה היה נלע"ד ברור ונכון ונלע"ד שיש ראייה מזה מירושלמי דפ"ג דשבועות אלא שהוא כתוב בשבוש לפני ע"כ יראתי פן אחטיא הכוונה בו ועל אשר הבאתי ראייה לאסור אף בדיעבד מתשובת הרשב"א כמבואר בכתבי הראשון כתב הרב וז"ל אותה הג"ה לא נמצאת כלל עמנו וכי זה יהיה רחוק מן האמונה הישרה אחרי כל הפוסקים שלנו אשר מנהגינו ללכת אחריהם גם בזה אם נלך אחריהם לא נחוש אחרי התשובה ההיא עכ"ל. לא ידעו מי לחשו שהיא הג"ה ולא פנים. כי אמת הוא שמצאתיה בפנים ולא בחוץ בקובץ אחד אשר הוא שם הרבה ת"ש להרשב"א. ואולם כי רואה אני מתוך דבריו שכמעט חושדנו שבדיתי מלבי בכתבו וכי זה יהיה רחוק וכו' אף אם די יהיה כדבריו וכו' מדוע יחשדני בכך כי חלילה לי מעשות כדבר הרע הזאת ולא תהיה כזאת בישראל ואף לכתוב הדברים כהווייתן כקוצים היה בעיני אלא שהוצרכתי להשיב אל אלופי מהר"ר רפאל בלין יצ"ו מפני הכבוד ואף גם זאת בדרך קצרה ואף כי לבדות דבר מלבי ולתלות בוקי סרוקי בהראב"ד והרשב"א חלילה וחס.
ונחזור לעיקר הדין שכתב דגם אין זה רחוק וכו' עד ולא ניחוש אחרי התשובה ההיא וכו'. אומר אני כי מבלעדי אותה תשובה נמצא דעת האוסרים תחילה כתב רבינו נסים בחדושיו בגיטין פרק השולח וז"ל. וא"ת היכי איכא למימר דלישרו ליה בעל וחכם והא אמר בנדרים וכו' עד יש לומר דבדיעבד מיהא שרי שהרי צדקיה צדיק גמור סמך אל מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר ואחרים חולקים שהרי הכתוב מגנהו בדבר כדכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד צדקיהו אשר השביעו וגו' וצא וראה מה עלתה בם בסנהדרין כדאיתא התם ובתוספות תרצו דטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו מפרש בירושלמי וכו' עכ"ל. הרי לך בהדיא שרבינו נסים מביא דברי הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל וגם מפרש ראייתם ככל דברי הת"ש שהבאתי בכתבי הראשון. עוד כתב מפרש אחד שהוא אחרון מאד ומביא כל הדעות בנדרים פרק רבי אליעזר וז"ל וכן יש מפרשים שבכולן דווקא לכתחילה הוא שאין מתירין הא אם עברו והתירו מותר שהרי בזו של צדקיהו עברו והתירו והותר ומ"מ גדולי המפרשים דחו הראיה מכח הפסוק שמגנהו על כך משמע בהדיא דס"ל לגדולי המפרשים דאף בדיעבד אסור מדמגני קרא לצדקיהו על כך ובדברי הראב"ד והרשב"א. ועוד כתב הר"ר משה בתו' רב אלפס שלו דו"ל מ"מ דמיפר ליה בעל בגמרא פריך וניחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ואמר צריך לפרט הנדר. וקשה היאך יתיר שלא בפני היתומים שקבלה הנדר בפניה' הא אמרינן בנדרים פרק רבי אליעזר (נדרים דף סה) וכו' ותי' ר"ת ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התיר מותר. וקשה לי דלשון ושרי לה משמע לכתחלה וכי נחשוד שהחכם יעשה איסור לכתחלה כדי שנאמר אם התיר מותר. ועוד מאי משני צריך לפרט את הנדר כו'. עד ועוד אם כן בטלת כל שבועות ונדרים ילכו אחרי ג' הדיוטות ויתירו ואם התירו מותר בדיעבד. ונ"ל שאם התירו באיסור אין מותר והכי פירוש דילמא אזלה לגבי חכם ותאמר נדרתי והנני מתחרט בו התירוהו לי ויתירו לכתחלה. ומשני צריך לפרע הנדר ולומר ליתומים נדרתי ואז ודאי לא יתיר והשתא אלא שייך להקשות והא אין מתירין אלא בפניו ואם הותר שלא בפניו ודאי אינו מותר עד כאן לשון התוספות סביב רב אלפס. הרי לך בהדיא שחולק על ר"ת ואומר דאפילו בדיעבד אין מותר. ועוד מצאתי בחדושין ספרדים במסכת נדרים פרק רבי אליעזר וז"ל מיהו היכא דהיתירו לו שלא מדעתו אי שרי נדרים או לא צריכנא עיונא דבפ' השולח משמע דבדיעבד הותר הנדר כו' עד והנה משמע מדשרי ליה סנהדרין לצדקיהו וכו' עד ואחרים אומרים שאין לו ראייה דלעולם אפילו בדיעבד אין מותר שהרי הכתוב בצדקיהו מענישו בדבר דכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים. וכן כתב הראב"ד ז"ל וצא וראה מה עלתה בסנהדרין וההיא דגיטין לאו ראייה היא דנדר אלמיה מכח שנדרה ליתומים מאי תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיה ועוד דהא אחרי כן אזלה לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרות עכ"ל הרי לך בהדיא כי הראב"ד וכן אחרים חולקי' ואומר' דאפילו בדיעבד לא הותר וזהו כדברי הת"ש שהבאתי במכתבי הראשון ומדוע ישבש לנו המקראות. ויסלק דברי צדיקים מי יתן החרש יחריש בזה. ואף מתשובת מהר"ם ז"ל יש לדקדק שדעתי נוטה לדבריהראב"ד והרשב"א ז"ל שהרי נשאל לו על איש ואשה שקבלו חרם הקהילות ונשתמד האיש לדת ישמעאלית ושב בתשובה אם צריך להתיר לו חרם הקהילות ועל זה השיב וז"ל נ"ל דאין צריך להתיר החרם מאחר ששב וכו'. עד אבל אם לא הותרה מעולם לינשא עד שכבר שב בתשובה אין נראה לי להתירה וצריכה שאילת חכם כי הא דתנן פרק רבי אליעזר (נדרים דף סה) וכו' עד ואין יכולין להתירה לה החרם אלא בפניו או שלא בפניו ומדעתו כי הא דאמרינן בההוא פרקא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. ואף לפי' רבינו תם דווקא כשעשה לו טובה כיתרו שנתן בתו למשה כולי עד הכי נמי עשה לה טובה מעיקרא משעה שנתרצה לישאנה וקבל עליו גם הוא חרם לקחתה עד כאן לשון מהר"ם ז"ל מדכתב מתחלה סתם שאין יכולין לה להתיר לה החרם אלא בפניו כו' ואח"כ מסיים ואף לפירוש ר"ת וכולי ולא כתב מתחלה בחדא מחתא בלשון הזה ואין יכולין להתיר לה החרם אלא בפניו מאחר שגם הוא עשה לה טובה וכו' משמע דלכתחל' לא חש לירד לטעם דעשה לה טובה כלל כי גם בלא טעם זה נראה לי לאסור ולרווחא דמלתא מסיים אח"כ ואפילו לרבינו תם כו'. הרי לך שנשאר הדבר בספק הפוסקים האחרונים ולזה פרט טענה זו בין שאר הטענות להחמיר מאחר שאין מנהג קבוע בדבר שנוכל להשען עליו. הרי לך כמה פוסקי' דס"ל כאותה ת"ש דבדיעבד נמי לא היתר וראוי לכל ירא השם להחמיר בזה בהיות עונש שבועה חמור. ואף גם זאת לא הייתי תופס על המתירין אלמלא הצטרפות טעמים אחרים אשר אני עתיד לכתוב בעז"ה. עוד כתב וז"ל ועוד דבר קשה להאמין כי יש בידי ספר אחד אשר בכל דבר הסתפקות מביא דברי הראב"ד והרשב"א וזה לא הביא עכ"ל. גם בזה גילה את דעתו היותו מקטני אמנה בזה בכותבו כי קשה הוא להאמין ויאמין מה שירצה כי אנו לא נאבד אמונתינו וכבר העידותי לי עדים נאמנים כמבואר לעיל.
ונחזור לעיקר הדין שרצה להוכיח דאדרבה ס"ל להרשב"א דבדיעבד הותר אפילו בשקבל טובה מחברו ולהכחיש דברי הת"ש מחוך מה שמביא מספר א"ח שכתב נשאל להרשב"א מי שנשבע לחבירו כך וכך אתן לזמן פלוני אם יכול לשאול על שבועתו אם לא והשיב וז"ל צ"ע כי שנינו בפ"ג דשבועות כו' עד מעובדא דצדקיהו כו' אלא דהוה קשה ליה האי דמקשה פרק השולח אלמא חכם מתיר שלא בפני המשביע. ובתשובת רבינו יעקב מרומרו"ג נהי דלכתחלה לית ליה למישרי אבל בדיעבד שפיר דמי הרי שאפילו חברו משביעו שיתן לו מתנה ונשבע לו וכולי עכ"ל ספר א"ז שהביא ועל זה כתב וז"ל דבר תימא שיביא הרשב"א דברי רבינו יעקב וליה לא ס"ל. ועוד הוסיף לכתוב וז"ל וגם הוא פוסק בסוף אותה תשובה והסכים בדבר וז"ל שאפילו מי שחבירו משביעו ליתן לו מתנה יכול לישאל עליו. וכל שכן היכא שנשבע מאליו ואם כן מ"ש הא מלתא מעובדא דחנוך וכו' עכ"ל תמה אני אם דא חשב למשפט כדי להכחיש פמליא הכתובה למעלה דפשוט' דלדברי הראב"ד והרשב"א שיש שלשה חלוקים בענין הנשבע או הנודר' לחבירו בפניו האחד הוא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה כגון שהדירו בהנאתו או איפכא שאין הלה מסכים באותו נדר כלום ואין לו עסק בו ושזה אפילו לכתחלה נשאל עליו שלא מדעת חבירו רק צריך שיודיעו שנשאל על שבועתו מפני החשד כו' לדברי הרשב"א והשני הוא היכא שחבירו נהנה בנדרו ומסכים בו ואף גה משביעו כגון נדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפורעו לזמן פלוני. ומכל מקום זה הנשבע או הנודר לא קבל שום טובה מזה שבגללה נשבע וזהו שאמרו עליו דדיעבד אין לכתחלה לא. וכן השיב הרשב"א בתשובה שנשאל לו על ראובן שנשבע על דעת שמעון שלא יתעסק בסחורה שלא ברשותו. ושוב נפטר שמעון לבית עולמו היפטר כולי. וכן אם נשאל בחיי שמעון והתירוהו שלא בפניו מותר או לא והשיב וז"ל אם הממון שמתעסק בו ראובן הוא של שמעון או שיש לו שותפות או זכות האחר אינו פטור עד שישאל על שבועתו ומדעת באי כחו שמעון באותו ממון דלתועלת שמעון וממונו היתה דכל שבועה שנשבע לחבירו אין מתירין לו אלא מדעתו כולי. אבל אם אין זכות לשמעון באותו ממון ולא היתה השבועה לתועלתו נשאל הוא ואפילו שלא בפניו ובלבד שיודיענו כולי עכ"ל. הרי לך השני חלוקים שהזכרנו מבוארים להרשב"א ז"ל. ועוד יש חילוק שלישי והוא היכא שחבירו נהנה באותו נדר או שבועה ומסכים בה. וגם עושה טובה עם הנודר או הנשבע על כך וכן מבואר באותה ת"ש דהרשב"א שהבאתי במכתבי הראשון וז"ל איברא כל שנשבע לחבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו ומיהו דווקא כשקיבל טובה ממי שהשביעו כמשה ויתרו כולי. הרי לך דאף על גב שהשביעו אכתי צריך קבלת טובה ובזה הוא שהסכימו עליו הראב"ד והרשב"א דאפילו בדיעבד לא הותר כדמסיק באותה תשובה הנז'. וא"כ מה תועיל לו תשובת הרשב"א על מי שנשבע לחבירו ליתן לו כך וכך לזמן פלוני וכולי. ומה ענינה לכאן דהתם לאו בעושה לו טובה מיירי ולמה לא יאמין באותה תשובה שהבאתי האוסרת אפילו בדיעבד היכא דעשה לו טובה כדמפורש שם בהדיא והבאתי לשונה במכתבי הראשון. העבודה כי מאוד נפלאתי עליו בכותבו מאי שנא האי מילתא דנשבע לחבירו ליתן לו וכו' מההיא דחנות וכולי ואומר אני כי לא ימנע משתי החלוקת או ששגג שגגה גדולה או דמי ליה כדלא גמרי אינשי שמעתתא. עוד כתב וזה לשונו מדקאמר משביעו דר"ל מפני תנאים שביניהם כי ההיא דחנות כולי ולא ידעתי מי לוחשו דאין לשון משביעו מחייב כלל עשיית תנאים ביניהם ומזה אין צריך אריכות. ועוד כתב וז"ל דהא דאמרינן המדיר חבירו כולי בפניו אין מתירין לו אלא בפניו כולי פירוש הירושלמי מפני החשד והרשב"א כתב לאו דווקא בפניו אלא צריך להודיעו עכ"ל. ואם כן לגבי ההיא דחנוך למה לא ישאל על נדרו ויודיעו אלא ודאי שנשתקעה אותה תשובה שאלה לא נמצא' עכ"ל הרב. ואומר אני כי חוץ מכבודו רצה לשקעה בבניין נערים דפשיטא דההיא דהמדיר חברו כולי דמדבר עליו הירושלמי מיירי דווקא שאין לחברו שום הנאה באותו הנדר וכדפירש לעיל ותדע דכן הוא דאל"כ קשיא מהרשב"א להרשב"א שהרי אותו ספר מסיים דכן כתב הרשב"א כמו דכתב הוא בעצמו. ושמעינן ליה להרשב"א דהיכא דהלה שייך באותו נדר ויש לו זכות ותועלת בו שאין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו ודווקא כשאין לו זכות ותועלת בנדר הוא שאומר הרשב"א שמתירין לו אף שלא מדעתו רק שיודיעו כמבואר בהדיא בת"ש שכתבתי לעיל משמו והיא בקובץ אחד אשר בו יותר ממאתי' ושבעים ת"ש משמו ז"ל. ועוד הביא ראייה להכחיש אותה ת"ש מתוך דברי מחבר א' שחבר הלכות נדרים ולא הביא דברי הראב"ד בזה ואע"פ שהוא רגיל להביא דבריו בשאר המקומות אלו הן דברי הרב. ומאד נפלאתי עליהם כי הוא בעצמו כתב וז"ל גם כי גמגם אחר דברי האומר דלכתחלה דווקא אבל בדיעבד לא וז"ל וההיא דהשולח כולי. י"ל דהתם לא הדירוהו בב"ד וכו' עד ורבינו יעקב מחלק שם בין לכתחלה לדיעבד כו'. וקשה לדבריו וכו' עד כתב הראב"ד דכי אמרינן אין מתירין לו אלא בפניו כו' ה"מ וכו' עכ"ל ותימא לי על דבריו חדא דמשכוני נפשיה להכחיש ההיא ת"ש למה ליה והנה הוא רואה שאותו מחבר שהביא הוא עצמו חולק על דברי ר"ת ואית ליה דאפילו בדיעבד לא הותר. ואם כי קראו גמגם שלא לגרוע כח דהיתירא. אומר אני כי הוא חולק גמור. ואע"ג דבתרא הוא וידע טפי בדברי ר"ת מינן אפילו הכי נחלק עליהם. ועוד תימא לי כי ראיתי כי הראב"ד דוחה ר"ת לפי הנ"ל וא"כ מדוע הוא יפטפט לומר כי המחבר ההוא לא גילה שיחלוק הראב"ד על דברי ר"ת בזה הלא ידוע הוא לכל מבין ואף לכל מבחין בין ימינו לשמאלו כי אלמלא הראיות שהביא ר"ת לא היה דוחק את עצמו לומר דבדיעבד הותר דהא כ"ע מודו דפשטיה דקרא מוכיח שלא הותרה שבועת צדקיהו כלל מדהענישו ומקנת' ליה על כך כאשר כתבו כל הני רברבתא שהבאתי לעיל שר"ת דחק עצמו מכח ראיות ובהדחות הראיות תריצנא לדינא וחזר הכתוב למשמעו הראשון דאפילו בדיעבד לא הותר וזה נכון וברור. עוד כתב וז"ל ובזה הנדון דבר פשוט הוא דלית בזה עשה לו טובה דיותר משאיש רוצה כו'. דטב ליה למיתב טן דו כו' עכ"ל תחלה נבהלתי באומרו כי יותר משהאיש רוצה לישא כולי והנה המאמר הזה הפך כוונתו דכ"ש דנפישא טיבותא דעבד עמה בקחתה אותה לו לאשה כיון שהיא רצה יותר ממנו להנשא כדמוכח בהרבה מקומות בתלמוד אשר בהם לא אאריך עתה. עוד נבהלתי היאך מלאו לבו לטעון דלא מקרי עשה לו טובה משום טעמא דטב ליה למיתב טן דו ואדעתא דנפשיה קא עביד. ננוח תשובת מהר"ם אשר היא סותרת דבריו בהדיא כמו שכתבתי לעיל שהרי כתב איהו נמי עשה עמה טובה בשעה שנתרצה לישאנה כו'. מכל מקום מזה לא נבהלתי כי ידעתי שהוא לא ראה אותה תשובה. אך לא ידעתי היאך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש לפי דבריו אזלה לה טובה שעשה יתרו למשה ע"כ בתתו לו את בתו על סמך שבועתו דהא פשיטא דטובה גדולה היתה לו ליתרו ובתו להזדווג עם משה ע"ה ומזה אין צריך אריכות. ומה שכתב כי בשעה שנשבעה לא ידעה אם יתרצה האיש הזה כולי טענה זו איני חולק אך כן לא הוגד אלי תוכן המעשה בכותבי אל הרב הישיש מהר"ר רפאל בלין יצ"ו גם נאמר לו שנשבעה האשה ביד קרובי הר"ר מנחם יצ"ו. שלא לעשות שום דבר עיקר מבלעדי ועל סמך אותה שבועה גם הוא נתרצה להיות מצדה בכל דבר וללחום מלחמתה. כן עשה כאשר מפי השמועה למדתי. וגם שבועה זו הוחלה ע"י המירי' לפי דברי המגיד אלי. ועל שתים הללו כתב מה שכתבתי חי ראשי כי עבר עלי רוח קנאת ה' צבאות ונאמן עלי הדיין. עוד כתב הרב וז"ל ומכל מקום לקוצר השגתי לא הבנתי איך מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש. הלא האי מימרא דאין מתירין לו אלא בפניו מייתי מההיא דמשה וכו'. ועל זה קאמר בירושלמי מפני החשד וכו'. ובההיא דמשה עשה לו טובה עכ"ל. ואומר אני כי בבית המדרש נמצא ידיהם ידים מוכיחות ורגליהם רגל ישרה כי הירושלמי לא דבר מעובדא דמשה וצדקיהו כלל ולא בא אלא לפרש טעם הברייתא דמייתא תלמודא דידן בפרק רבי אליעזר (נדרים דף סה) דקתני במודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. וקסביר הירושלמי דההיא ברייתא איירי בכל מדיר הנאה אפילו היכא שאין חברו עשה עמו טובה על כך כדמשמט פשטא דברייתא ועל זה מפרש טעמא מפני החשד או מפני הבושה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ותלמודא דידן מוקי לה דווקא בעושה עמו טובה ככל הני רברבתא דמפלגי בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה וכן כתב רבינו אשר בהדיא דפליגי תלמודא דידן ותלמוד ירושלמי בטעמ' דברייתא שהרי כתב האשירי וז"ל י"ל דודאי לכתחילה אין להתיר אבל אם הותר מותר מדסמך צדקיהו שהיה צדיק גמור וכולי עד ובירושלמי דנדרים מפרש טעמא הא דאין מתירין אלא בפניו היינו מפני החשד כו' ומפני הבושה כולי. ולהני טעמי אף לכתחילה מתירין את הנדר שלא בפניו רק שתודע לו ההתרה וטעמא דגמרא דידן עיקר ואין לו להתיר אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לו לאדם אלא בפניו עכ"ל הרי לך כי לדברי רבינו אשר פליגי תלמודא דידן והירושלמי בטעמא דברייתא ולע"ד דהרשב"א ס"ל כרבינו אשר בחדא ופליג עלה בחדא ס"ל כוותיה בחדא דמפליג להו בטעמא דברייתא אך פליג עליה בחדא דמפליג להו בעיקר הדין דקסבר הרשב"א דתלמודא דידן מודה לתלמוד ירושלמי דאף היכא דלא עשה לו טובה מ"מ צריך להודיעו מפני החשד או הבושה אלא שלא רצה תלמוד דידן לפרש הברייתא בהכי דדייק לישנא דאין מתירין לו אלא בפניו דמשמע בפניו ממש כלומר מדעתו ורצונו כי ההוא דאין חבין לו לאדם כו' שהביא האשירי אבל לדברי הירושלמי דמוקי לה גם כשלא עשה לו טובה כדמשמע לישנא דברייתא דקתני המודר הנאה מחברו כו' דמשמע בכל ענין כדכתבתי לעיל לא אתי שפיר לישנא דאין מתירין לו אלא בפניו דהא לטעמא דבושה וחשד לא יתכן לומר שיצטרך בפניו כלל רק שיודיע לו כמו שכתב רבינו אשר והרשב"א ולפי דברי אלה תלמודא דידן דייקא מסיפא דברייתא להעמידה דווקא בדעשה לו טובה כדי ליישב לישנא דאלא בפניו משמע מדעתו דווקא והיינו דמייתי עלה הך דמשה וצדקיה. ותלמוד ירושלמי דייק לה מרישא כדפירש ומ"מ לא פליג תלמודא דידן שלא יצטרך להודיעו אף היכא שלא עשה לו טובה מפני החשד או הבושה כדברי ר"י וריב"ל בירושלמי כך נ"ל לפרש לשיטת הרשב"א. עוד כתב וז"ל וגם יצטרך לומר לפי דבריהם דצדקיה שהיה צדיק גמור עבר על שבועתו וגם הסנהדרין טעו בדבר משנה וזה תימא כו' עכ"ל. לע"ד נ"ל שאע"ג שהתוספו' פרק השולח (גיטין דף לה) הביאו ראייה מדסמך צדקיהו וכו' מ"מ אין זה כלל תשובה נוצחת חדא דאפילו היה צדיק גמור כבר אמר שלמה בחכמתו אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכבר אמר החכם הגדול מי שעונותיו ספורים והרי הכתוב מגנהו על כך. וע"ד הרב נבהלתי דלפי סברתו ר"ל דלכ"ע לא חטא צדקיהו בעצמות השבועה אם כן יקשה ממה שפסק רבינו יעקב דתקיעת כף הוי ככריתת ברית ויליף לה מצדקיה דכתיב ובזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו וגומר הרי לך בהדיא דלפי דברי ר"ת עבר צדקיהו על הברית. ואף ר"י עצמו כתב דאפשר דעבר צדקיה על הברי' ומה שלא הזכירו בנדרים משום דלא הובא בהלכה לפרש על כל דבר ודבר שנענש עליו הרי לך בהדיא דאפילו ר"י עצמו מודה דאפשר דחטא צדקיהו בענין הברית. ואף על גב דפשיטא שאין בשאלה אפילו בדיעבד. וכ"ת מ"מ דוחק הוא לומר שחטאו כל הסנהדרין שהתירו לו נדרו נלע"ד דמן הסנהדרין לא קשה כלל דאפשר לומ' דקא סברי דא"צ לפרט את הנדר דהא פלוגת' דתנאים היא כמו שכתבו התו' שיש בירושלמי אית תנויי דתנן צריך לפרט את הנדר ואית תנויי דתנן א"צ לפרט את הנדר וא"כ נוכל לומר דצדקיהו לא פרט להם שבוע' אלא בסתם אמר להם נשבעתי על דבר ונחמתי והם התירו לו ותדע דכן יש לתרץ שהרי התו' פ' השולח (גיטין דף לה) וכן הסמ"ג והמרדכי וחדושים רבינו נסים וכן רבינו אשר כולם לא הביאו ראייה מהסנהדרין אלא מצדקיהן לפי מה שפירש ניחא. עוד כתב הרב דלפי המובן מכל הדברים היכא דלא נעשה לו טובה לכ"ע יכולים להתירו וה"נ אינו כן שהרי מתוך תשובת הרשב"א הבאתי לעיל גבי ראובן שהשביע את שמעון שלא יתעסק בסחורה כולי משמע דכל שיש לו הנאה למשביע אפילו לא קבל הנשבע טובה מהמשביע דלכתחילה אין מתירין לו אלא מדעתו והנה הוא רצה להביא ראייה ממה שכתב אותו פוסק דהתם לא הדירוה בפני היתומים ולכך החכם היה יכול להתיר שלא בפניהם. ועל אשר כתב הרב וז"ל וזה אין מחוור בעיני כי יחשב אותם הסרסורים כו' עד יותר מב"ד שהם אביהם של יתומים. ואפילו הכי לא חשוב בפניהם כ"ש וכ"ש ק"ו בן ק"ו דאלו הסרסורים כולי דלא יחשב בפניו כו' עד כאן לשונו ומכל מקום לא מסתייה שהוא רוצה לדחות האמת במילי דכדי אלא העושה עצמו כתוהא ומתפלא על כי לא שמתי אל לבי טענותיו אלה. ואמינא אנא רחמנא ליצלן מהאי דעתא ואפילו להחמיר לא היה ראוי לאומרו כ"ש וכ"ש להקל בשל תורה ואדרבה מאד נבהלתי עליו היאך מלאו לבו לדבר כדברים האלה. ראשונה מה שרצה לומר דכי היכי דב"ד לא חשיבי בפני היתומים עצמן ה"נ לא חשיב השליח כבפני המשלח פשיטא שאין בזה שום ממש שהרי דבר פשוט הוא שאפילו במקום חובה כגון לענין גיטין וקדושין דשייך בהו חובה או לענין מקח וממכר חשיב שליח כמשלח עצמו משא"כ בב"ד דאפילו בענין היתומי' ואפילו ביתומי' שבאו לחלוק והעמידו להם בית דין אפוטרופוס אמר שמואל דהגדילו יכולין למחות ואפילו רב נחמן לא פליג אלא משום דאם כן מה כח ב"ד יפה הא לאו הכי פשיטא דהוי מודים לשמואל רביה משום דאין חבין לאדם שלא בפניו ואע"ג דפשיטא שאם עשה אדם שליח לחלק עם אחיו שאין יכול למחות במה שעשה שליחותו כלל דחשיב שלוחו כבפניו וזה דבר פשוט אפילו לתינוקות של בית רבן ועוד דאפילו להני דגרסינן בברייתא דנדרי' המדיר את חבירו בפניו כולי ממקומו היא מוכרח דלשון הברייתא הוא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו הוי הפירוש כי ההיא דאין חבין לאדם אלא בפניו ה"ה בפניו דרישא דקתני המודר הנאה מחברו בפניו הוי פי' כי ההיא דאין חבין כו' וההיא דאין חבין אלא בפניו פשיטא דלאו דווקא בפניו ממש דעל ידי שלוחו חבין לו דחשיב שליח כבפניו ממש אם כן גבי ההיא דהמדיר את חבירו בפניו כולי חשיב שלוחו כבפניו ממש ועוד יש להביא ראייה דכי היכא דהנשבע לחברו אין מתירין לו אלא בפניו ה"ה בנשבע לפני שלוחו שאין מתירין לו אלא מדעת שולחו או מדעת השליח עצמו. שהרי הביא המרדכי ראייה בשם ר"ת וכן ראיתי בתשובת רבינו יצחק ז"ל ע"כ הא דאמרינן דאין מתירין לו אלא בפניו דהיינו דוקא כשחברו מכריחו וכו' דאי לא תימא הכי מאי מוכח רבי יהוד' דנדר שהודר ברבי' אין לו הפרה מדלא נשאלו הנשיאי' על שבועת הגבעוני' דלמא דהא דלא נשאלו על שבועת' משום דאדעתא דגבעוני' נדרו אלא ע"כ לא אמרינן הכי אלא היכא שחבירו מכריחו כו'. אבל הגבעוני' לא הכריחו ישראל כו' ועל זה יש לדקדק מה מוכיח ר"י ורבינו יעקב מכאן נימא דדייק רבי יהודא מדלא הכום בני ישראל אף לאות' גבעוני' שלא נשבעו לפני ה' ש"מ דהיינו טעמא משום דנדר שהודר ברבי' אין לו הפרה שהרי הכתוב מוכיח שמתחילה לא באו כל הגבעוני' לפני הנשיאי' כי קצתם שהראו את עצמם כשלוחי' מאת אנשי מקומ' הדכתיב ויעשו גם הם בערמה וילכו ויצטיירו וגו'. ופי' שם רש"י ז"ל ויצטיירו עשו עצמן כהולכים שליחות לשון וציר בגוים שולח עכ"ל הרי לך שהיו מראי' עצמ' כשלוחי'. וכן כתב קרא בהדיא ויאמרו אלינו זקנינו וכל יושבי ארצנו לאמר קחו בידכם צידה לדרך ולכו לקראתם וגומר הרי לך שמתחלה באו כמשולחים מאת יושבי ארצם פשיטא שלא בא כי אם מעט מזער כדרך שלוחי' הבאים מארץ רחוקה. ועוד שהכתוב מוכיח שלא באו כי אם יושבי גבעון וישראל השלימו על ידם יושבי כפירה ובארו' וקרית יערים כדכתב קרא בהדיא ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי גבעון והכפיר' ובארות וקרית יערים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. ואם כן נימא דרב יהודה מוכיח מדכתב ולא הכום בני ישראל וגומר דמשמע דלא הכו לכל הערי' האלה מפני השבועה ש"מ דהיינו טעמא שהודר ברבים דאי לא תימא הכי היה להם להכות יושבי הכפירה וגו' וגם כל שאר יושבי הגבעון שלא באו אליהם ולא נשבעו בפניהם. אלא ודאי פשיטא כיון דשלוחים חשיב כאלו נשבעו נשיאי העדה בפני כל יושבי הארבעה ערים ומשום כך מוכיח ר"י ור"ת דמדלא קאמר דהיינו משום שנשבעו על דעת הגבעונים ש"מ דהיינו משום דלא אמרינן הכי אליו כשחברו מכריחו לישבע וכו'. ושמא יפטפט אדם לומר דאף על גב שבועת הגבעונים היה מועיל כאלו נשבעו בפני כולם אע"ג דאותם שבאו היו שלוחים מאחרים התם הוא דגם השליחים היו שייכים באותה שבועה וכיון דלדידהו מהני השבועה לענין שלא להתירה כי אם בפניהם דהא לדידהו הוא בפניו. ה"ה דהוי מהני לאחריני אי לאו משום שלא הכריחום לישבע ולע"ד נ"ל דאין בזה ממש דהא פשיטא דאין סברא לחלק בכך לענין להחשב בפניו ממש דאם נאמר דאע"ג דנשבע בפני השליח דלא חשיב כנשבע בפני המשלח ה"ה דנאמר כך אע"ג דהשליח שייך באותה שבועה דלענין המשלח מיהא לא יחשב נשבע בפני המשלח דמה לי הא ומה לי הא. ואעפ"י דבפ"י דקדושין (דף מא) בעי למימר דאע"ג דנפקא לן שלוחו של אדם כמותו היכא דאית ליה שותפות בגויה מ"מ לא נפקא לן היכא דלית ליה שותפות בגויה פשיטא דלא דמי להך סברא דהתם ודאי שייך לאיפליגי ולומר דאף על גב דנעשה שליחו באית ליה שותפות בגויה משום מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה היכא דלא שייך בגויה דליכא מגו לא יעשה שליחו להיות כמותך. אבל אם נאמר דאף על גב דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו מכל מקום לענין נשבע בפניו לא אמרינו שהוא נשבע על דעתו אלא היכא שנשבע בפניו ממש כמו שרצה הרב לומר א"כ לא שייך לחלק בין אית ליה שותפות בגויה בין לית ליה וזה קל להבין לפי הנלע"ד וכל שכן שלא היו ר"י ור"ת דן דין גדול וחדש על סמך חלוק רעוע וגרוע כזה. אלא ודאי מלתא דפשיטא הוא דשלוחו של אדם כמותו אמרינן בכל התורה והנשבע בפני השליח כנשבע לפני המשלח ואז יתיישב ראיות ר"י ור"ת על מכונה. ועוד בר מן דין ובמ"ד תמהתי מה עלה בדעתו דאפי' לא יחשב כנשבע בפני המשלח מ"מ מאחר שהשליח משביע וגם עושה עמו טובה בהבטיחו אותו מצד משלחו לעשות עמו הדבר ההוא אשר הם נשבעים עליו פשיטא שאין להתירן אלא בפני השליח שנשבע לו בפניו שהרי חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום מוכן מתוכן שיצטרך לישבע בפני בעל הדבר עצמו אלא כשחבירו משביעו ועושה עמו טובה על כך אין מתירים לו אלא בפניו וכן מצינו ביתרו שמפני שהבטיחו למשה לתת לו צפרה בתו קרי ליה טובה ולא היה משה יכול לישאל שלא בפני יתרו ואע"פ שהיתה הטובה מצד צפרה ולא מצד יתרו דהא פשיטא דקודם מתן תורה לא היה האב זכאי בקדושי בתו יותר מאינש דעלמא.
עוד כתב הרב וז"ל ומה שהוסיף עוד לגמגם עליה כי שבועה תקיעת כף חמורה כולי עד ואדרבה מקילינן בה טפי משבועות אחרות ולהכי נהגו בהאי שבועות דלית בה הזכרת שם ולא נקיטת חפץ כדכתוב במרדכי שלי עכ"ל. אומר אני מ"מ לא מקילינן ביה טפי משאר שבועות דלכל הפחות אין לה התרה יותר משאר שבועות דע"כ לא פליגי ר"י על ר"ת אלא להשוותם לשאר שבועות לענין התרה אבל לגרע כחה לענין התרת יותר משאר שבועות פשיטא דלא פליג וזה ברור לכל מבין. ומה שכתב במרדכי שלו דלהכי נהגו בהאי שבועות דלית ביה הזכרת שם כו' הלא הוא גם בכל ספרי המרדכי והסמ"ג ומ"מ דבר פשוט הוא שלא באו לומר שאנחנו נקל בה יותר מבשאר שבועות דבזה שוו כל הפוסקים אלא באו לומר דלא נתקנה משום שתחשב ככריתות ברית אלא להקל מעלינו עונש שמים של שבועה וזה ברור לכל מבין ודלא כדברי הרב שכתב דמקילנן בה טפי מבשבועה חלילה. ונבהלתי מן הרב שהביא ראיה מן המרדכי בנדון הזה דאדרבה משם ראיה דאפילו לדברי ר"י אין להתיר שבועה תקיעת כף אלא שיש מכשול רב ויבא מתוך כך לעבור כמו שכתב שם בהדיא וכן כתב בסמ"ג ופשיטא שהאשה הזאת היתה עומדת בשבועתה אם היו אומרים לה לעמוד בה. ומ"מ אמת הוא שכתב ר"י מקורבייל בסמ"ק שלו וז"ל תקיעת כף יש שמחמירין לומר שאין בשאלה ונראה דאין להחמיר בה יותר מבשבועו' עכ"ל. משמע דאפילו שלא במקום חשש מכשול והעבר' שאין להחמיר בה יותר מבשבועות. ומזה היה לו להביא ראיה דפשיטא דאין להעמיד דברי הפוסק באוקימתא ולומר דדוקא במקום חשש ומכשול דבר ואף אני לא כתבתי אלא לדברי ר"י ור"ת יש להחמיר בה שלא במקום חשש מכשול. ואם כן ראוי הוא יותר לחוש לדברי האומר דאפילו בדיעבד לא הותר היכא דעשה לו טובה מאחר דאפי' ר"י ור"ת דאין מורים שריותא בדיעבד כו' ס"ל דאין להתיר שבועות תקיעת כף לכל הפחות אלא במקום חשש מכשול. ומה שהאריך הרב לומר שאנו הולכים אחרי המנהג והביא דברי רב יהודא גאון ללא צריך דבר ויו"ד קרתוקא חזינא הכא (פ"ק דקדושין דף טז) כי הדבר פשוט אצל תנוקות של בית רבן שאחר הפוסקים אחרונים אנו רגילים להלך. ואשר הביא מהמעשה שנעשה באשכנז אומר אני דלאו מר בריה דרבינא חתים עליה ואף לפי דבריו מי יימר שמהר"ר ישעיה שפירא נ"ע עשה לו טובה לזה על שבועה שנשבע ליתן לו ק' זהובים עוד כתב הרב וז"ל ועל מה שהוסיף להתלונן נגד המתירין כי אמר דנשבע עד"ר אין לו הפרה והאמת כן הוא. אמנם אומר הקדמה אחת כו' עד כתב באותו פוסק הנזכר וז"ל. וכתב רבינו יעקב שאין דעת רבים נזקק בדבר הרשות דכי אמרינן דבדבר הרשות אין לו הפרה הני מילי כשנעשה מתחלה לדבר מצוה כי האי דמקרי דרדקי. אבל נדר דלדבר הרשות דנעשה מתחלה ע"ד הרשות אין דעת הרבים נזקק לו ויש הפרה אפי' לצורך דבר הרשות עכ"ל. ולפי הנ"ל בכל מקום שמביא דברי ר"ת מזכיר רבינו יעקב. וא"כ בשני מעשים הללו לא מסתייהו דהוי דבר הרשות אלא אומר אני דהוי לדבר עבירה עכ"ל הרב. והרבה נפלאתי על דבריו דאם מחשב כך עובדא כנשאל לדבר מצוה אם כן לא היה צריך לדברי אותו פוסק שכתב בשם רבינו יעקב וכו'. שהרי תלמוד ערוך הוא בפ' השולח (גיטין דף לו) וכן בפ"ב דמכות (דף יו) וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ושוו רוב המפרשים דכל שנשאל עליו לצורך דבר מצוה דמתירים לו אפילו היכא דנשבע עד"ר ומה לו להלך אחר דברי היחיד אם אפשר לו להלך אחר דברי הרבים. ואם אינו מחשב הך עובדא כנשאל לדבר מצוה כאשר הוא האמת. וכאשר אני עתיד לכתוב בע"ה. ואפ"ה רוצה לסלק דעת רבי' משבועה זו כדברי אותו מחבר שכתבו בשם רבינו יעקב הרבה יש לתמוה על דברי הרב מן הקושיות והתמיהות. חדא שהרי הוא רואה בעיניו שכל הפוסקים חולקים על דברי אותו מחבר שכתב בשם רבינו יעקב תחלה כתב רבינו משה פ"ו דהלכות שבועות וז"ל נשבע עד"ר או שנדר עד"ר אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה כיצד נשבע תלה שבועתו בד"ר שלא יהנה בפלוני לעולם והוצרכו בני אותו העיר ללמוד תורה וכו' הרי זה נשאל לחכם או לג' הדיוטות ומתירים לו שבועתו ועושה להם מצות אלו עכ"ל. הרי שכתב סתם דנשבע עד"ר שאין מתירין לו לעולם ולא חלק בין נשבע לצורך דבר מצוה או דבר רשות והנה דבר פשוט הוא אפילו לתינוקות של בית רבן דאי הוה ס"ל דדווקא בנשבע לצורך דבר מצוה וכו'. שהיה מפרש כן ולא היה כותב סתם כמו שכתב לתת מכשול לפני קוראי ספרו. וחלילה דאדרבה דרכו של רבינו משה לדבר בדרך רחבה ולבאר את דבריו. ועוד דאדרבה מכלל דבריו צ"ל דאפי' בנשבע לדבר הרשות עד"ר אין מתירין לו שהרי כתב כיצד נשבע שלא יהנה בפלוני לעולם וכן וודאי דאין שבועה זו צורך דבר מצוה ואפ"ה טעמא דהוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה כו' שיש בהתרה צורך דבר מצוה הא לאו הכי לא היה לו התרה כיון שנשבע עד"ר וזה נכון וישר לכל מבין וכן בסמ"ג וקטן כתבו סתם דנשבע עד"ר אין לו הפרה ופשיטא דאי דוקא בנשבע לצורך דבר מצוה שהיו מפרשים את דבריהם ומדלא פרשו משמע שבכל ענין דברו וזה ידוע וכן במרדכי גדול מביא דברי אמימר ואין מחלק כמו שחלק אותו מחבר בשם רבינו יעקב וכן רבינו אשר לא חלק בכך ולא ספר יורה דעה. ופשיטא דלא ס"ל כוותיה. ועוד מצאתי תשובת רבינו יצחק בעל התוס' דמתוכה משמע דפליג אההוא מחבר שהרי השיב וז"ל וששאלתם על המדיר חברו עד"ר ובית הכנסת בביתו אם יוכל להתיר לילך לב"ה אם חשוב זה דבר מצוה אף ע"פ שאין בעיר אפי' עם המודר נ"ל על המדיר להתיר כי דבר מצוה הוא ולא מבעיא היכא דאתא לפרקים מנין אלא לא אתי כו' עד ויכול להתיר כדי לילך להתפלל בביתו של חברו. ושלום יצחק בר' שמואל זלה"ה וטעמא דלצורך מצוה הא לאו הכי לא היה לו התרה אע"ג דמסתמא לאו לצורך מצוה נדר. עוד מצאתי תשובה להרשב"א וז"ל השאלה נשבעתי בזה הלשון עד"ר להיות יוצא אני לבדי מעיר ליירד"א לפני הפסח ושלא אהיה מן הדרים בעיר וכו' עד העמדני על מכון הדבר איך יהיה הנהגתי וכו' עכ"ל השאלה. והאריך הרשב"א לבאר מה נקרא דירה ובסוף דבריו כתב וז"ל ואל היתר הנדר ע"י חכם או על פי ג' הדיוטות אל תתן לבך כי נדר שהודר עד"ר אין לו הפרה וכל שכן לשבועה שמור רגליך על דברת שבועת אלקים וה' אלקים ירצך עכ"ל. ובודאי כי מן הסתם לא היה בשבועה זו צורך דבר מצוה כלל ואפ"ה גזר ואמר דאין לשבועה זו התרה. ומאחר דכל הני פוסקים לא ס"ל כדברי אותו מחבר איך מלאו לבו להביא ממנו ראיה להתיר שבועה אשר עונשה מרובה קרי עליה ישאל ומקלו יגיד לו. ועוד שאפילו שאני מחמיר קרא תגר עלי על היותי רוצה להחמיר כדברי הת"ש מהרשב"א בשם הראב"ד בהיותו סבור שלא נמצא להחבר באומרו כי יש להלך אחרי רוב הפוסקים כל שכן וכל שכן כי להחמיר יש להלך אחריהם. ונחזור לענין דברי המחבר ההוא שכתב בשם רבינו יעקב דדוקא בנודר לדבר מצוה כי ההיא דמקרי דרדקי כו'. הוא שאמרו שעד"ר אין לו הפרה וכדי לייפות כח דהיתירא כתב הרב דבכל מקום מביא דברי ר"ת אומר רבינו יעקב ורצה לתלות ההיתר באילן גדול למען לא יזיזו אותו ממקומו מכל הרוחות שבעולם. ואומר אני כי לא ימלט משתי החלוקות או שיש טעות בספרו או יצטרך לומר שאותו רבינו יעקב אינו ר"ת אשר רצה הרב להסמך עליו דאדרבה מדברי ר"ת יש להביא ראיה לאיסור. ואעידה לי שלשה עדים נאמנים ה"ה רבינו משה בר נחמן ז"ל והרשב"א ז"ל ורבינו נסים ז"ל שכולם כתבו משמו דאדרבה הא דאמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה היינו דווקא דומיא דההוא מקרי דרדקי שהיו סבורים שיצליחו התינוקות לפני מלמד אחר יותר ומצאו שיצאו שכרם בהפסדם ונמצא ההפך וכל שכן בנדר בטעות שהרי מתחילה כוונו במצות לימוד התינוקו' ומצאו שיצאו שכר' בהפסד' אבל לצורך מצו' אחרת אשר מתחל' הנדר לא כוונו אליה לא שרינן נדר שהודה עד"ר אפילו לצורך מצוה תחלה כתב הרמב"ן בדיני חרמי צבור שלו וז"ל וכן פירש ר"ת בתשובה והוסיף ואומר כי מקרי דרדקי שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר לפי שיצא הפסדה בשכרה באותו דבר עצמו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון דעד"ר נשבע דמנלן שכך היה דעתם מתחלה משעה הראשונה להתחרט משום מצוה זו וא"ת יהיו נשאלין איהו למיסר עילויי שוינהו שליח ולא למישרי ליה הלכך אין חרטת' חרטה להתיר ועוד הראה פנים לדבריו עכ"ל. ועוד כתב הרשב"א בת"ש וזה לשונו ואף על פי שאין פותחים לעולם לא בפתחו ולא בחרטה בנדר שהודר עד"ר ואפילו לדבר מצוה אלא ממש בפניו כי ההוא דמקרי דרדקי דפרח השולח (דף לו) וכדעת ר"ת ז"ל מ"מ במקום הזה ראוי לעשותו ספק כדי שלא ילמדו לטעון כן עכ"ל. עוד כתב הרשב"א בתשובה אחרת וז"ל ולא עוד אלא אפילו לדברי ר"ת דאומר שלא בכל דבר מצוה מתירין אלא בכי ההוא מעשה דלא אשכחן דדייק כוותיה בכאן מותר דטעמא דהתם היינו משום דאנן סהדי דדעת רבים מסכמת בפתח שלא נדרו האבות אלא ע"ד שיועילו לתינוקות ושימצאו דדייק כוותיה דטעמא דהתם היינו משום דאנן סהדי דלדעת רבים מסכמת ושלא יכה אותה כזה. הא לאו הכי ניחא להו שילמדו בדיוק עם זה אע"פ שמכה אותם ביותר ממה שילמדו עם אחר בשיבוש וכאן נמי אנן סהדי כו' עכ"ל עוד כתב הר"ר נסים וז"ל ור"ת גורס כי ההיא מקרי דרדקי ואומר דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפר' אלא כעין ההוא עובדא דהוה ליה כעין נדרי טעות שהיו סבורים שהתינוקות יצליחו יותר בלימוד במקרי דרדקי אחר ונמצא בהפך אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתם אין לו הפרה. והביא ראי' מדאמר ר' יהודה לקמן בפירקן כל נדר שידעו בו רבים לא יחזור ומוכח לה בגמרא מדכתיב גבי גבעונים ולא הכו' בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה אלמא לא היתה הפרה לשבועתן אע"פ שמצוה בהריגתה כדכתיב לא תחיה כל נשמה וברבים לר' יהודה כעד"ר לרבנן ולא ראיה היא כו' עכ"ל הרי לך מתלתא קראי דאדרבה ר"ת מחמיר בדבר שלא כדברי הרב וגם נראה דהרמב"ן והרשב"א כוותיה ס"ל. ואולם כי לפי הנלע"ד יש הרבה לתמוה על דעת ר"ת דהא משמע בהדיא פרק בתרא דמכות (דף טו) דמאנס שגרש והדיר גרושתו עד"ר דאין לוקה בשום ענין משום דיכול להחזירה משום דהוי לדבר מצוה ויש לו הפרה ומייתי ראיה מההוא מקרי דרדקי כו' ולפי' ר"ת יקשה דהא לא דמו לההוא מקרי דרדקי ולפי דבריו הי' לו ללקות דהא אין יכול להחזירה דלא עדיף משבועת הגבעונים דלא היתה לה הפרה משום דבר מצוה כמו שכתב רבינו נסים משמו של ר"ת. ואולם כי י"ל דהא דקאמר ר"ת דאין לו הפרה אפילו לדבר מצוה אלא כעין עובדא דההוא מקרי דרדקי ממש היינו משום דדילמא לא היה דעתו להתחרט משום מצוה זו כמו שכתב הרמב"ן משמו אבל אם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו היה לו הפרה בכל דבר מצוה אפי' נשבע עד"ר. והשתא ההיא דמכות (דף טז) דודאי אונס שגרש לא לקו אפילו אדרה עד"ר דדלמא משעה ראשונה היה דעתו להתחרט משום מצוה זו ונמצא שיש הפרה לנדר זה כך נראה לי לפום ריהטא לישב דברי ר"ת וכן משמע נמי מדפריך בההוא פרקין (דף כא) גבי יש חורש תלם אחד כו' ולחשב נמי כגון דאומר שבועה שלא חחרוש ביום טוב וכו'. עד מידי דליתי בשאלה לא קתני ופריך והרי נזיר כו' ומשני בנזיר שמשון ועתה יקשה גבי שבועה שלא אחריש נמי משכחת לה דליכא בשאלה כגון דנשבע עד"ר דאין לה הפרה ולפי מה שפי' אתי שפיר דאי הוה מתשיל עליה לא הוה לקו כיון דאם יבא אליהו וכו'. ומיהו כיון דבלאו הכי לא קאי האי שינוייא אין כל כך ראיה משם ואין להאריך עכשיו בזה ויהיה תירץ זה נכון או לא יהיה פשיטא כי אנו בעניותינו אין בידינו להזיז דברי הגאון ר"ת ממקומו ואפילו כמלא נימא. האמנם אמת הוא כי לפי המובן מתוך דברי הפוסקים המצוי' בינינו חלוקים הם על ר"ת בזה וס"ל דלכל דבר מצוה יש לו הפרה מדסתמו דבריהם. ואמרו דלדבר מצוה יש לו הפרה ואין ספק אם היו סוברי' כדברי ר"ת שהיו מפרשי' דבריה' ולא סותמיו גם מתוך מה שהוכיח התוס' דיש חילוק בין הודר ברבי בין הודר עד"ר לענין דבר מצוה מההוא דגבעוני' משמע בהדיא דלית להו הא דר"ת ולא עוד אלא מה שכתבו התוס' בשם ר"ת הטעם דלדבר מצוה יש לו הפרה משם משמע דר"ת עצמו לא עמד באותו הדעת או בילדותו או בזקנותו ונראה מדהביאו כל הני רברבתא דלעיל בשם ר"ת דדווקא כה"ג דההוא מקרי דרדקי ולא כתבו שחזר בו משמע דאדר' בסוף ימיו הוא שאמר כן. ומ"מ למדנו שאין להסמך בהיתר זה על הגאון ר"ת דאדרבה הנך רברבתא מביאי' אותו ראייה לאסור ונלע"ד דטעות סופר יש בספר הרב ואפיק ר"ת ועייל הרב אב ב"ד ואיהו נמי תבריה לגזיזיה דהא הדר ביה כמ"ש ר"נ וז"ל כ' הרב אב ב"ד דכי אמרינן דעד"ר אין לו הפרה לא אמרו אלא בנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות יש לו הפרה וחזר בו מדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יו) גבי אונס שגרש כגון שהדירה עד"ר שאין לו הפרה והתם לאו לדבר מצוה הוא אלא עבירה נמי היא שהרי אמרה תורה לא יוכל לשלחם אלא אפילו נשבע עד"ר לדבר הרשות אין לו הפרה עכ"ל. הרי לך בהדיא דאפי' הרב אב בית דין דהוה בעי למימר כדברי אותו מחבר חזר בו. ודבר תימא הוא לי שלא זזה משנה ממקומה ולא כתב המחבר משנה דלאחר חזרה של הרב אב בית דין כגון שכתב ההיא דקוד' חזרה.
עוד כתב הרב כי בענין בונ"א פי"לא ענינים בלתי ניאותים יש בדבר האחד משום בטול פריה ורביה דמי שנשבע לקחתה כאשר לא בת היתה לאברה' ויהא חד להשליט אחרי' בנכסי בעלה הראשון אשר ע"מ כן לא השליטה בנכסיו על הראשון אני אומר דאף לפי דבריו מה ענין ביטול פרי' ורבי' דבעל לענין אשה וכי אומרי' לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. פשיטא שאין להתיר שבועת האשה מפני חיוב הבעל בפריה ורביה ומה אם לא היה הבעל מקיים פריה ורביה ולא ישא משה בת בנים אחר ההתרה בשלמא אם היה הבעל בא לפנינו ומתחרט באומרו שהוא רוצה לקיים מצוה פריה ורביה אפשר לומר דהוה חשיב התרה לצורך דבר מצוה אבל בכיוצא בזה לא חשיב לצורך דבר מצוה כיון דאפשר דהבעל לא יקיים המצוה אפילו לאחר ההתרה ויעמוד בדעתו הראשונה שאין דעת הרבים מסכמת להתיר אלא במקו' שהוא צורך מצוה בלי ספק וכבר הבאתי ראי' על זה בכתב קדום לזה מההוא דאמרינן בשילהי הנודר מן הירק (דף סד) דקונמו' מצוה לאיתשולי עלייהו משום חשיב להו לדבר מצוה שיש לו מתירי' דאפי' באלף לא בטיל וכן כתב רבינו משה בסוף הלכות נדרי' וז"ל מי שנודר נדרי' כדי לקיים דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה נאה ומשובח כו' עד וכיוצא בנדרי' אלו כולם דרך עבודה לשם השם וכו' עד ואעפ"י שהם עבודה לא ירגיל אדם בנדרי' אסור כו' אמרו חכמים כל הנודר כאלו בונה במה. ואם עבר ונדר מצוה לישאל על נדרו כדי שלא יהיה מכשול לפניו עכ"ל. ועתה יש לדקדק א"כ יקשה לך היאך כתב רבינו משה בנדרי איסור שאם הודר עד"ר אין לו הפרה שהרי מנדרי איסור מדברים כל הפרקי' הללו דהלכות נדרים כמו שכתב רבינו משה עצמו בתחלת פרק ראשון. והלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה ומצוה הוא להשאל עליו. ועוד שהרי על דברי ר"ת שהביא ראיה מן הגבעוני לומר דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אלא דווקא בכה"ג מקרי דרדקי וכו' כתב רבי' נסים וז"ל ולאו ראייה היא דכיון שחזרו בתשובה לא היה מצוה בהריגת' וכדתניא וכו' עד ולפיכך נראה דלכל דבר מצוה אפילו עד"ר יש לו הפרה עכ"ל. ועתה יקשה לרבינו נסים א"כ היכי אמר רב יוסף אידור ברבים דלא שתינא שכרא כדאיתא פרק ערבי פסחים (פסחים דף קז) ונשמע משום דברבים אין לו הפרה והלא נדרי איסור הוא זה פשיטא דמצוה לישאל עליו ואם כן היה לו הפרה אפילו הודר ברבים דהא לרבי' נשים אין חילוק בין הודר ברבים למאן דאית ליה אין לו הפרה להודר עד"ר דכמו שהודר עד"ר יש לו הפרה לדבר מצוה ה"ה להודר ברבים אפילו למ"ד אין לו הפרה דאי לא תימא הכי היה לו לסלק ראיית הגבעונים שהביא ר"ת מכל וכל מטעם זה אלא ודאי דלא ס"ל לחלק בכך כמו ר"ת דלא ס"ל בכך אלא ודאי צ"ל דאפי' לדברי החולקים על ר"ת ואית להו דבכל דבר מצוה יש לו הפרה מודים הם לו דווקא היכא שהנדר גורם ביטול המצוה אז בודאי אמרינן דדעת הרבים היתה מתחלה להתחרט משום כך אבל כה"ג דמצוה לאתשולי עליה דלא הוה משום שלא יהיה מכשול לפניו כמו שכתב רבינו משה לא חשיבא הך מצוה להתיר בגללה נדר שהודר עד"ר ואע"ג דמצוה הוא מן הספק להשאל עליו כיון שאם יבא אליהו ויאמר שלא יכשל זה בנדרו לא היה מצוה בשאלה כ"ש וכ"ש הכא דלא חשיבא שאלה לצורך דבר המצות כדי להתיר נדרו עד"ר כיון דלא ידעינן דעת האיש אם רוצה הוא לקיים המצוה או אם עומד בדעתו הראשונה אשר לא חשש אליה מאיזה טעם שיהיה. ועל השני אשר כתב כי מתוך צוואת בעלה הראשון אשר נתן לה כל נכסיו ולא היה בדעתו שתנשא לאחר זולתו כו' לא ידעתי היאך יבא עשה דקיום דברי המת וידחה לא תעשה דשבועה והרי אפשר לקיים שניהם ר"ל לקיים שבועתם ולא להשליט אחר בנכסי המת שלא לדעת המת. עוד כ' הרב וז"ל ועל מה דשקיל וטרי דזה חשוב עד"ר כי היו שם ג' והביא ראייה מר"ת וכו' אין נראה כדבריו בנדון הזה כי בהדיא מצאתי כתוב באותו פוסק הנזכר וכו' עד ומה שהביא ראיה מר"ת לפי הנראה לי אין ראייה דודאי ידע דעתו כי היה בדעתו על דעת הקהל שהיו שם ולהם לא רצה שיתירו עכ"ל. ומה מאוד שגה הרב בזה ונפלאתי איך לא דקדק יותר בדבר וכל שכן בהיותו מלתא דנפיק מיניה חורבא להתיר נדרים ושבועות במילי דכדי ח"ו שהרי כתב רבינו פרץ בהג"ה סמ"ק וז"ל ואם היה בפני רבים והם ג' אפילו אמר עד"ר סתמא אין לו התרה דמסתמא דעל דעת אותם רבים שעומד בפניהם קאמר. וכן היה מעשה בר"ת שנדר עד"ר סתם ולא רצה שיתירו לו מהאי טעמא דפריש' כך נמצא בכתב ידו של הר"ר יעקב מקינו"ן עכ"ל רבינו פרץ עוד כתבו תוס' שיטת פרק השולח וז"ל ודווקא כשהזכיר על דעת פלוני ופלוני וכו' ואף על פי שפעם אחת נדר רבינו יעקב בבית הכנסת בלשון זה הריני נודר עד"ר ולא הזכיר שום אדם ולא רצה ר"ת שיתירו לו היינו טעמא כיון שרבי' היו שם בפניו כאלו היה מפרש שמות האנשים כי ודאי נודר מדעתם עכ"ל התוס' בגיטין. עוד כתבו התוס' וז"ל שמא היינו טעמא כיון שהיו רבים לפניו בבית הכנסת הוי כאלו מפרש שמותם ונודר אדעתם עכ"ל משמע בהדיא שבכל אדם הנשבע עד"ר סתמא ועומד בפני רבים אנו דנין כי ודאי על דעת אותם רבים נדר וכן כתבו התוס' כי ודאי נודר מדעתם ומי אשר יטעה לומר דדוקא היכא שדעתו לאותו רבים דברו הפוסקים האלה. ואף כי אמת הוא דלדברי רב האי גאון נראה דלא יועיל אף בעמדו לפני רבים אם לא יאמר להם על דעתכם אני נודר כמו שהביא הרב מדברי אותו מחב' וכן מצאתי בספר מכ"ב בסמ"ג והבאתיו במכתב קדום לזה מ"מ הרי פליג עליה ר"ת ורבינו פרץ אשר הוא האחרון ומדקדק מאוד וכל מנהגינו הולכים אחריו תופס דברייתא עיקר. ואומר אני דאפי' בנשבע עד"ר סתם אין לו התרה אם היה עומד בפני רבים ולא חש לדברי רב האי. ואע"ג דפשיטא דידע להו טפי מינן וא"כ היאך נקל בשל תורה ואיסור עונש שבועה החמור לסור מדרכי רבינו פרץ והכרעתו ח"ו לא תהא כזו בישראל. ועוד שהרי ספר הטורים שהיה אחרון לאחרונים מביא ג"כ דברי ר"ת לפסק הלכה ולא הביא דברי רב האי שהרי כתב בספר יורה דעה וז"ל כתב בספר המצות בשם ר"ת שאם נדר בפני ג' אפילו לא פרט אותם אלא אמר סתם עד"ר אין לו התר' דמסתמא על דעת אות' רבים שהם עומדים לפניו קאמר עכ"ל. ונבהלתי על הרב שהרי עיין בספר הטורים כדי להפקיע התשובות מהרשב"א שהבאתי כמו שכתב בראש מכתבו ולמה לא עיין גם בדין זה בספר הטורים. עוד נבהלתי על הרב שרצה לומר דלא מהני עד"ר כי אם באומר להם על דעתכם אני נודר שאין לך פריצת גדר גדול מזה למה יסיג גבול עול' אשר גבלו ראשונים ומעשים בכל יום כשאנו משביעים שום אדם הן לעניין שדוכים הן לעניין שום תנאי שבין אדם לחבירו אינו משביעי' אותו עד"ר סתם ואין אנו אומרים לו שיפרט שמות הרבים. וכן נוסח כל שטרותינו אשר מסתמא נתקן על פי חכמים ונבונים בפנינו נשבע פלוני וכולי על דעת רבים ובפני רבים כלומר הוציא מפיו על דעת רבים ובפני רבים אומר כן דמהני כאלו פרט שמותם והיאך יפצה פה לחלוק על המנהג אשר הונהג על פי ר"ת ורבינו פרץ וספר יורה דעה והלא אפילו להקל כתב הוא עצמו שיש להלך אחר המנהג כ"ש וכ"ש להמיר בשל תורה ועונש שבועה. עוד כתב הרב וז"ל ועוד תמה אני על דבריו מפני מה לא יהיה נאמן לומר אף כי אמרתי אין דעתי עליהם אלא על בני ביתי ניני ונכדי מכל שכן מהנודר בחרם ואולם כי הרב שמוט במבוכ' באשר לא באה דעתו האם לנצל המתירים ולומר שאומר' להם שלא נשבעה אלא על המתירים עצמן אשר היו חפצים בהתרתן או אם בא לתמוה היאך יאמר ר"ת דנשבע עד"ר סתם שנדון אותו כמפרש אותם רבים שהיו בפניו בשעת השבועה ולא זה וזה שיש בו רוח חכמים נוחה הימנו שאם בא לנצל המתירים טענת חולין הוא לו כי גלוי וידוע הוא שאשה זו כשנשבעה עד"ר לא כוונה אלא לפי משמעות הלשון וגם ידוע הוא שהיא עצמה לא טענה טענה זו כשנשאלה על שבועתה ועוד כי כבר קדמוהו רבותינו הקדמונים שתקנו בלשון השבועה שנשבעת בלי ערמה ובלי מרמה עד"ר וכמו שאמרו רז"ל כשהדיינים משביעים את הנשבע אומרת לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך וכו' ופשיטא שאין ערמה ומרמה גדולה מזו וכשנשבע בלא ערמה ובלא מרמה כאשר העידו העדים עליה הרי אין מקום לטענה זו כלל. ואם בא לתמוה על דברי ר"ת דאמר הנשבע עד"ר בפני רבים כאלו מפרט אותם רבים למה לא יהיה נאמן לומר כו'. נבהלתי מאד עליו אדמקשה על דברי ר"ת יקשה לו בכל מקום שאמר התלמוד שלוקה משום בל יחל דברו אמאי לוקה אם נדר בקונם יאמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים אם בחרם נדר יאמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים. ועוד שהרי כתב רבינו משה בפרק ה' בהלכות נדרי' וז"ל ראובן שאומר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי כו' עד אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם או הריני אסור בהנאתך הרי נאסר ראובן מלהנות בשמעון ואם נהנה לוקה שהרי חלל דבריו עכ"ל רבינו משה והוא בעצמו כתב בפרק שני וז"ל הנודר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא בחרמו של ים שהיא המכמורות וכו' עד אם היה הנודר ת"ח הרי זה מותר ואין צריך שאלה לחכם ואם היה עם הארץ נראים בעיני שזה הוא נדר ואסור עכ"ל ולפי דבריו א"כ היאך כתב בפרק ה' שהנודר בחרם לוקה יאמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים כו' אלא פשיטא יותר מביעתא בכותחא שטענה זו רחוקה מאד ואי לא טעין לא טענינן ליה ומלקין ליה כדאשכחן לגבי עדים זוממין דאסהדו בחד דקטיל נפשא בחד בשבא בצפרא ואתי סהדי דאמרי דבחד בשבא בפניא היה עמהם במקום אחר שאי אפשר להלך ממקום זה למקום זה מצפרא לפניא ולפי דברי ר"מ אי טעני העדים דבגמלא פרחא אזלי לא קטלינן להו לעדים ואי לא קטלינן להו כדאיתא בפ"ק דמכות (דף ה) הרי דאפילו לענין קטלא קטלינן ליה אפילו דאית ליה טענה לאישתמוטי כולי כמה דלא טעין ליה כ"ש וכ"ש שיאמר לר"ת לעניין מלקות דכל זמן דלא טעין ואומר דלא נתכוונתי אלא על בני ביתי ניני ונכדי כו' דמלקין ליה בנשבע עד"ר ואח"כ נשאל ואשר כתב הרב דכשמשביעים אותו ואומר עד"ר סתמא כי ודאי כי לא על דעת המשביעים נשבע מדלא אמרו לו על דעתינו אין נ"ל טענה כלל דוודאי המשביעים שאמרו לו השבע עד"ר לא היו חוששים על דעת איזה רבים ישבע אם על דעתם או על דעת ג' אחרים אשר יפרט שמותם. ומיהו הנשבע שלא ברר לו ג' נקובי שמות ונשבע על דעת רבים סתם לדעת אותם רבים כיון במשמעות הלשון וזה ברור וכן משמע מתוך דברי רבינו פרץ שכתב ואם היה בפני רבים והם ג' אפילו אומר עד"ר סתם אין לו התרה כו' ולא חלק בין נשבע מעצמו להיכא שהשביעו אותו ג' משמע דבכל ענין דבר. ועוד תדע דכן הוא שהרי מעשים בכל יום שמשביעים עד"ר סתמא ואין מפרטים שמות הרבים בהיותו עומד לפני רבים מנהג אבותינו תורה היא. וכל הטוען תמורתם ידו על התחתונה. וכ"ש בדנפיק מיניה חורבא כיוצא בנדון זה עוד כתב הרב וז"ל וכן מצינו כשאמר משה לישראל היו יודעים כו' ולפי המובן לפרש"י דפי' דהוי עד"ר לא היה צריך לפרש דמסתמא ר"ל על דעת העומדים שמה אלא ודאי כל זמן שמשביעין אדם צריך שיאמרו אתה נשבע על דעתינו עכ"ל. ולא ידעתי מה ראה הרב להביא ראייה מזה דלמא לא נאמר דרש"י ס"ל כרב האי גאון דלא ס"ל הא סברא דר"ת דמסתמא על דעת אותם רבים נדר. וכן כתב רבינו נסים בהדיא דרש"י סבר כרב האי גאון כמו שעתיד אני לכתוב אי"ה בע"ה ורבינו תם ורבינו פרץ ס"ל כפי' התוספות שהרי כתב שאם היה בפני רבים והם ג' ואילו לפי' רש"י ומשום דלהוי עד"ר דרבים שנים כמו שכתבו התוס' והסמ"ג אם לא נאמר דע"ד המקום ר"ל על המקום ופמליא שלו כאשר נמצא דעת אחד שאומר כן אך זה נראה דוחק עוד כתב הרב דבההי' דבונ"א פייל"א לא היו שם רבים אומר אני דמ"מ שני העדים היו שם לכל הפחות והרי פסק המרדכי דהוה בתרא טובא כדברי רש"י דלא בעי אלא שנים בעד"ר וכן כתב בסמ"ג שכתב רבי' שמשון בשם הר"ר יצחק דטעם דעד"ר אין לו הפרה דהיינו משום דאין חרטתם שוה ופשיטא דלאותו טעם דסגי בשנים דבשנים נמי אין חרטתם שוה. פשיטא דליכא למימר דמבטל דעתן משום ג' ולא משום ב' דא"כ היינו טעם הראשון שפי' רבינו שמשון וזה ברור למבין. ועוד יש פוסקי' גדולי' דס"ל אפילו לא היה שם רבים גם לא הזכיר שמותם אלא אמר עד"ר סתמא דאין לו הפרה שהרי כתב רבי' נסים ז"ל בפרק השולח וז"ל עד"ר אין לו הפרה רבים היינו ג' וכיון שנשבע בפניהם ואמר להם על דעתכם או שאמר על דעת פלוני ופלוני או שאמר סתם על דעת רבים כולהו הני גווני עד"ר מקרי ואין לו הפרה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות שבועו' אבל רש"י ז"ל כתב דעד"ר כך יאמר אנו מדירים אותך על דעתינו. וכן כתב רב האי גאון ז"ל בתשובתו. ובתוספ' כתב בשם ר"ת דעד"ר היינו על דעת פלוני כו'. אבל עד"ר סתם לאו כלום וכל זה אין במשמע אלא אפילו עד"ר סתם אין לו הפרה עכ"ל רבינו נסים הרי לך בהדיא דסבר רבי' משה מיימון ורבינו נסים אחריו דעד"ר סתמא מהני. וגדולה מזו כתב רבי' משה ב"ר נחמן בדין חרמי צבור שלו שהאריך הרבה על מה סמכו העולם להתיר חרמי צבור ברצון הקהל והלא הורגלו לומר ע"ד המקו' ע"ד הקהל דהוי עד"ר ומייתי ראייה מההו' כי היכי דלא ליהוי הפרה לשבועתייהו דפי' רש"י דהוי עד"ר. ועל זה כתב ליישב המנהג וז"ל והנני מפרש לך דעת המתיר הזה שהנהיג הדבר הזה סובר כשאנו אומרים בגמרא עד"ר אין לו הפרה דווקא כשאמר סתם עד"ר והטעם שאין אותם רבים יודעים כדי שיהיו מתחרטים בשעה שהוא רוצה להתיר נדרו ותהא דעתם מסכמת בהיתר. ואעפ"י שהסכימו מתחלה באיסור לפי שאין רבים עשויים לחזור בהם ולהתחרט ממה שהסכימו עליו. אבל אם נדר על דעת רבים ידועים והסכימו כולם בהיתר יש לו הפרה עכ"ל הרמב"ן. הרי לך דגברא אסהיד על אותו דע' דס"ל דאדרבה עדיף דעת רבים סתמא מהיכא דמפרש שמותם ואף הרמב"ן עצמו לא נחלק על זה אלא שאם היו שומעין לו בני דורו היה מוחה בידם מלהתיר חרמי צבור אף מרצונם משום דחשיב עד"ר כשאומר ע"ד המקום וע"ד הקהל ולדידיה ס"ל דאפילו מדעת רבים אותם עצמם שנקבו בשמות לא מהני הפרה משום דאיהו למיסר שוינהו שלוחים ולא למשרי כדברי רבינו יעקב שהביא הוא כאשר כתבתי לעיל אבל מעיקר הטעם שפירש דעד"ר סתם מהני לא נחלק כלל כל העולם בההיא דלבונ"א פייל"א שהתירו המתירים וכתב הרב שהטלתי בהם זוהמא אומר אני כי ודאי עמדו אבותי על הר סיני ופסקה זוהמתן והרע בעיני מאוד ובעיני כל איש אשר נגע הש"י בלבבו להתיר שבועה אשר נשבעה בת"כ עד"ר ובפני רבים שנים לכל הפחות. וגם עשה המשביע טובה לנשבע על הדבר הזה ולא ימצא פוסק אחד מכל הפוסקים אשר יכול המתירין להשען עליו ולומר על פי אותו פוסק עשינו כאשר כתבתי למעלה לבכולהו איכא פירכא או מצד דאין מתירין לו אלא בפניו היכא בעשה לו טובא או מצד דנשבע בת"כ עד"ר ובפני רבים. ואדרבה שוו הראב"ד והרשב"א הר"ר משה ור"ת ורבי' משה מיימון רבי' משה בר נחמן רבינו נסים שאין היתר לשבועה הזו ופשיטא שכולו מצטרפין לאיסור. ואע"ג דזה מטעם זה וזה מטעם זה ואפילו להתיר מקובלני מרבותי יצ"ו דכיוצא בדבר הזה נוטין להדבר היכא שיש הרבה פוסקים מסכימים בהיתר ואע"ג דזה מטעם זה וזה מטעם אחר ואפשר דמר לית ליה דמר ומר לית ליה דמר. ואני הצעיר מצאתי ראיה לקבלה זו מההיא דגרס בפרק שני דחולין (דף לג) ת"ר השוחט ונתז הדם על הדלעת רבי אומר הוכשר רבי חייא אומר תולין ואומר עלה רבי אושעי' מאחר דרבי אומר הוכשר ורבי חייא אומר תולין אנו על מי נסמוך בא ונסמוך על דברי רבי שמעון דאומר שחיטה מכשרת ולא דם. הרי לך בהדיא דאע"ג דרבי חייא לית ליה דרבי שמעון וסובר דדם מכשיר כדאמר רב פפא התם היכא דאיתא מתחילה ועד סוף כ"ע לא פליגי דמכשר כו' אפילו הכי כיון דרבי חייא מקיל מצד אחד היכא דנתקנח הדם ואמר תולין לרב פפא כדאית ליה ולרב אשי כדאית ליה מצטרפין דברי ר' שמעון עם דברי ר' חייא דאומר תולין כיון דבנתקנח הדם מיהא שוו להדדי והוי ליה ר' אחד במקום שנים כדאיתא התם ואע"ג דרבי ורבי חייא הלכה כר' דהא אפילו מחברו הלכה כרבי כ"ש מתלמידו וכן יחיד ורבים הלכה כרבים ואין הלכה כרבי שמעון במאי דקאמר שחיטה מכשרת ולא דם דהא רבנן פליגי עליה וכמו שכתב רבינו משה פרק י' דטומאת אוכלין אפילו הכי הלכה כרבי חייא במאי דפליג עליה דר' רבי' משום סייעתא דרבי שמעון כמו שכתב שם גם רבינו משה והרי מכאן ראייה גדולה לקבלת רבותי דאפילו להקל מצטרפים הפוסקים ואע"ג דלאו משום חד טעמא שרו וק"ו אנכי דן לנדון שאנו עומדים עליו דהשתא היתר והיתר מצטרפין איסור ואיסור מבעיא ויצטרפו כל הני רברבתא לאסור בענין שבועה זו ואפילו הוה יהבינן אל הרב כל טענותיו צודקות ומה שח"מ אין כן כאשר כתבתי על כל טענה וטענה מה שנרא' לי להשיב עליה. על כן אמרתי בסוד המתירין אל תבא נפשי ואל תחד כבודי כל ימי היותי ועודי.
אזעק חמס. תת קדש וצבא מרמס. לא אאמין כי יאזין קולו. כל היום היו לעגלי. ואיש שכנגדי חלוק עלי ככל דברי האגרת מהר"ר יעקב. לשים המשור לעקוב. והחסון לצעורת. והיה בלבי כאש בוערת. עצור בעצמותי ויעצוני כליותי. מפתח שפתי. להשיב על ראשון ראשון. מענה לשון:
ועוד כתב הרב ז"ל ועם כל זה נפלאותי בהפלא ופלא איך פטפט כלל בנדון הזה כי לא ראיתי שום פוסק שיאמר שאין צריך בפניו וכו' עד וכן משמע מדברי הרמב"ם דקאמר ראובן שנשבע וכו' עד וכן כתוב באותו פוסק שחברו הלכות נדרים וז"ל וההיא דהשולח (דף לה) דקאמר וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם. וי"ל דהתם לא הדירוה בפני היתומים וכו'. הרי מכל אלה משמע דדווקא בפניו עכ"ל. אומר אני שאם לא מצא בשום פוסק שיאמר שצריך בפניו אני מצאתיו ומי הם פוסקים גדולים יותר מרבינו יצחק ורבינו אלחנן בנו ז"ל שהרי כתב רבינו אלחנן בתוס' פ"ק דנדרים גבי הא דקאמר נדהו בפניו אין מתירים לו אלא בפניו וז"ל ובתו' מוגה אין מתיריו לו אלא בפניו כדאמר לקמן כל המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף לה ממשה וכולי וה"ה גבי נידוי דהוי כמודר ואין נראה לר"י כלל דלדבריו אפילו נדהו שלא בפניו נמי דהא לא מזכיר לקמן גבי המודר הנאה מחברו שהודר בפניו כדקאמר הכא נדהו בפניו אעפ"י שיכול לדחות דבפניו מיירי לקמן אע"ג דלא מזכיר לה ועוד דהתם מפרש רבינו יעקב אלא בפניו שצריך להתיר מדעתו ועל פיו ומיירי בנדר כעין נדר שנדר משה ליתרו משום טובה שעשה לו וכו' עד ולהכי אמר שלא היה לו להתיר שבועתו אלא בפניו מדעתו של נבוכדנצר עכ"ל והנה דבר ידוע הוא וברור שכל מקום שהביא רבינו אלחנן דברי אביו רבינו יצחק אומר כך כתב ר"י או כך מפרש ר"י כאשר עשו לו כל תלמידיו שהזכירוהו בלשון רבים וגם רבינו ברוך בספר התרומה מזכירו בלשון רבי' הקדוש מפני שרב מוסכם וגדול הוא וקדוש הוא ומתוך דברי ר' אלחנן למדנו דההיא דהמדיר את חברו כו' דיליף לה ממשה ויתרו כו' דאפילו שלא בפניו דמדיר איירי מדלא הזכיר בפניו ואם כי כתב כי על צד הדיחוי ידחה מ"מ דעת אביו רבינו יצחק גם הכרעתו דעתו אין כן. ונניח אילו התוס' כי חשבתי שלא ראה אותם הרב מ"מ נבהלתי למה יתפלא כי איך פטפטתי בזה שהרי אדמייתי ראייה מתוך רבינו פרץ ואם כי קראן תוס' סתם שכתוב וא"ת וידירוה בפני היתומים כו' היה לו לדקדק בהפך מלשון תוס' טור שלנו והמרדכי ורבינו אשר שהקשו בפשוטות היאך יכול להתיר וכולי. ולא הזכירו שידירוהו בפני היתומים כולי דפשיטא דס"ל כר' יצחק בעל התוס' דלא בעי בפני המדיר כההוא דמשה וצדקיה כולי לא כאשר אמר הרב דלכ"ע בעינן שידור בפני המדיר. ועוד נ"ל דאעפ"י שהקשה בתי' רבינו פרץ וידירוהו בפני היתומים וכו' לאו משום דס"ל שיהא האמת כן שיצטרך בפני המדיר אלא משום שחששו פן נאמר כן מתוך הדוחק כדי לתרץ היאך החכם יכול להתיר וכו' אשר נלאו בו כל החכמים הוצרכו להקשות מכח ידירוהו מפני היתומי' וכו' ואותו פוסק שפיר' וההוא דהשולח וכו'. י"ל דהתם לא הדירוהו ב"ד בפני היתומים כו' אפי' שהיה גדול כרבינו יעקב או כרבינו יצחק מ"מ יאמר כל מבין כי דחק עצמו לפי שטתו לתרץ קושיא זו דהשולח אבל אין צריך לומר כן לשאר כל הפוסקי' והמפרשים דמתרצי' הך קושיא במילי אחריני. עוד נלע"ד דאפי' להני דגרסי בברייתא דנדרים המדיר את חברו בפניו כו' דמשמע דבעינן שידור בפניו היינו דווקא היכא שאין עצמות הנדר נודע לו למדיר דאז ודאי סברא הוא לומר דאין זה תולה נדרו בחברו אחרי שאין הנדר נוגע לו אלא אם כן חברו משביעו או מדיר בפניו. אבל היכא שאין חברו מדירו בפניו מה לו לחברו בנדרו של זה וכו ההיא דהשולח אין ליתומים עסק באכילתה של זו האלמנה ולכך אין הנדר תלוי בדעת היתומים אא"כ נדרה בפניהם ממש אבל הנודר או הנשבע שיעשה לחברו דבר פלוני פשיטא דבזה שוו כל הפוסקים לפי הנלע"ד דאפילו נדר או נשבע שלא בפני חברו שהנדר או השבועה תלויין בדעת חברו ואין מתירין לו אלא מדעת חברו כמו שכתב רבינו יעקב עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |