אילת השחר/בבא קמא/עו/א

אילת השחר בבא קמא עו א

דף ע"ו ע"א

מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. יש לעיין לפי"מ שנקטו כמה אחרונים, ועי' נתיה"מ סי' כ"ח סק"ב, דאיסור הנאה דקדושת הגוף אינו מדין ממון הקדש, א"כ מנא פשיטא לי' להקשות דזה יהי' כמכירה, כיון דבקרבן דזה קדושת הגוף אינו כדין ממון הקדש ממש אלא דיני קדושה, ובמסקנא נמי אמרינן רק דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן דנקרא עולת פלוני, אבל הא אין כאן כלל ענין מכירה להיות ממון הקדש ממש, ומהגר"ח בהל' מעילה משמע דתמיד הוי ממון הקדש.

הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותי' דמרי' קיימא. חזינן מזה חידוש דאע"ג דכל מה שהי' לו יצא ממנו, אלא דנדרו מחייבו באחריות ושע"י כן זה נקרא ממונו, וגם אם לא הי' שלו אף פעם ג"כ הי' נקרא ממונו מחמת חיובי אחריות ומ"מ זה מגרע לגבי שם מכירה.

שם. הא מני ר"ש היא וכו'. והיינו דכיון דיש בו עדיין דבר הגורם לממון אינו מכירה ומ"מ חל ההקדש כמבואר ברש"י, ופשוט דמה דאינו מחויב על מכירה כזאת אינו משום דבעינן ומכרו כולו וכאן הוי כשיור, אלא דמכירה כזאת אין עליה כלל שם מכירה כיון דעדיין כל השור שלו, דהנה לקמן דף ע"ח ב' מבואר דבשייר חלק מהבהמה דלא הוי מכירה להתחייב צריך דוקא דבר המעכב בשחיטה או דבר הניתר בשחיטה, וכל זה לא שייך כאן אלא משום דכל הבהמה היא שלו, וכן צריך לומר בשייר חוץ למלאכתה דמיבעיא שם אי הוי שיור משום דמספקא לי' שמא הוי שיור בכל הבהמה.

והנה במסקנא אמרינן דלכן לא מקרי מכירה משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, והיינו דקרוי עולתו של פלוני כדפירש"י, ולא מסתבר דהכונה מה שאנשים קוראים, אלא משום דהוא באמת קרבן שלו לכן זה לא מכירה, חזינן מזה דאע"ג דאין בו שום ממון להמקדיש, מ"מ מה דיש לו קרבן שזה בעלות רוחנית זה ג"כ מגרע במכירה [וברש"י גיטין דף נ"ג חידש דעבור מה שרצה להביא דורון חייב זה שפיגל והזיקו], ועי' ברא"ש סוף סי' ט' דזה משום דצריך להקריב לשם בעליו, אבל מרש"י משמע דעצם הדבר שיש קרבן שנקרא שמו נדבתו של פלוני זה מגרע דלא מקרי מכירה.

שם. הא מני ר"ש היא. במהר"ץ חיות הקשה על הקצוה"ח סי' שפ"ו דחידש דלר"ש דבר הגורם לממון דכממון דמי היינו דוקא כשאינו בעין כגון בגנב אבל כשנמצא בעין אין הוא הנקרא בעלים, וע"ז הוא תמה דכאן הא אמרינן דאינו מכירה משום דחייב באחריותן ולא יצא מרשותו אע"ג דאיתא בעין, אמנם יש לדחות דכאן הא חזינן דלענין שלא יהי' נקרא מכירה מספיק הסברא דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, ונהי דעכשיו הגמ' סוברת דאם אינו חייב באחריותן הוי מכירה גמורה, מ"מ כשחייב באחריותן אע"ג דעדיין אינו שלו ממש, מ"מ כיון דאם יגנבו ויחסרו יהי' נקרא דהפסידו לו אין כאן מכירה לענין דו"ה, ועוד אפשר דיציאה מרשותו אין כאן, דהא ודאי לא מסתבר לומר דכשגונבים נהי' בעלים על מה שלא הי' קודם, אלא דקודם אין עליו דין בעלים ממש אבל מ"מ לא יצאה מרשותו כשהקדיש, דאם יצאה כשהקדיש איך זה שוב חוזר ונכנס ברשותו כשגונבים.

והנה בהא דאמרינן לעיל דף ע"א ע"ב כגון שמסרו לשומר, יש לעיין דהא באמת בכל טביחה סוף הטביחה לכאורה אין כאן באיסורא, דהא אין הפסד להבעלים בסוף השחיטה שהרי אם יניחנה בלתי שחוטה היא תיפסד יותר, אלא דמ"מ אין לו רשות לשחוט דבר שאינו שלו, אבל כאן דכל הדין ממון הוא ע"י שמפסידה ומחייבו ממון וזה הוא מה דעושה אותו לבעלים, אז באמת קשה דהא בסוף השחיטה השומר לא ירויח כלום במה שלא יגמור הגנב השחיטה, דהא בין כך היא תמות ואז יתחייב השומר דהו"ל היזק ניכר דלא שמר את שורו שיפול ביד גנב וישחטנו, וע"ז הא הוא חייב בין כך ושוב אינו מפסידו בהשחיטה, ובשלמא אם נימא דלא כהקצוה"ח אפשר לומר כיון דכל השאר מה שנשאר שוה עדיין כ"ז שלא מתה ממש הוא יכול לפטור עצמו מהבעלים, נמצא דיש לו בזה השור דין ממון והו"ל כממון, דאע"ג דהגנב שוב לא מפסידו הפסד ממון מ"מ זה נקרא טביחה דאיסורא, משא"כ להקצוה"ח הא מה שלא נשחט עדיין אין לו בזה כלום, וכל מה שיש לו הוא על מה שהפסידו, וכאן הא סוף השחיטה לא מפסידו, ונמצא דסוף השחיטה של שור הנסקל אין כאן דמרה.

שם. יש לעיין לר"ש דחייב על הטביחה דו"ה ומוקמינן דשחט שלא לשם בעלים, א"כ בסוף השחיטה הא אינו יכול להיפטר נדרו למ"ד ישנה מתחילה ועד סוף, ובסוף השחיטה לאו דמרה קטבח כיון דבין כך כבר לא יוכל לצאת ידי נדרו אפילו אם הבעלים יגמרו לשמן, וצ"ל דהי' יכולין לפדותו באמצע השחיטה כמו דאמרינן בחולין דף ל' בשחט פסח שלא לשמו [ולאחר פדיון יגמור השחיטה בחוץ כדכתבו שם התוס' ד"ה מדמי].

אלא הב"ע בקדשים קלים ואליבא דריה"ג. והיינו דהוי ממון של הגנב, והנה הא דמהני יאוש ושינוי רשות הסתפקו אם רק קונה הלוקח אבל לא הגנב או דהוי גם קנין להגנב, ובחזו"א סי' ט"ז האריך להוכיח דהוי גם קנין להגנב, והנה בהקדיש קדשים קלים נהי דההקדש קנה אבל איך יש להגנב בזה קנין ממון, דבפשוטו מה דקדשים קלים הוי ממון בעלים היינו דאע"פ שהקדיש נשאר לו דין בעלים, א"כ כאן דקודם שהקדיש לא הי' להגנב דין בעלים איך יהי' לו דין בעלים ע"י שהקדיש, דלא נראה שיקבל דין בעלים מחמת דהוא הקדיש, ובאמת רש"י בד"ה כי קא טבח כתב דקונה ביאוש ושינוי רשות, אבל בד"ה ר"י הגלילי הזכיר דשם הקדש הוציאו מרשות בעלים משום דבקדשים שחייב באחריות אינו נקרא שינוי רשות, כמש"כ תוס' לעיל דף ס"ו ב' ובדף ס"ז א' ד"ה מעיקרא חולין, וכן בד"ה דר' יוסי הגלילי כתב דאפקינהו שם הקדש, והיינו דאם מצד שינוי רשות לא יהי' הוא בעלים על הממון, וע"כ דמחמת שינוי השם הוא קנה, וכיון דקרבן זה דבר ששייך ע"ז בעלות אז הוא בעלים על הקרבן, דאפילו אם יהי' בזה גם שינוי רשות, מ"מ הא זה שינוי רשות שיכול להיות ע"ז בעלים והוא קונה להיות קרבן שלו ע"י שינוי השם.

ויש לעיין בהקדיש ע"מ שיתכפר אחר, נהי דיקריבו הקרבן בשבילו אבל יש לעיין אם יהי' שלו הדין ממון.

רש"י ד"ה דר' יוסי הגלילי. דכי אמר ר' יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביחה לא אלא משולחן גבוה קא זכו. צ"ע דהא מבואר לעיל דף ס"ו ע"ב דבהקדיש הגזלן אחרי יאוש נתמעט מקרבנו ולא הגזול, ואפי' למסקנא דמוקי דגזל קרבן דחברי' כדי שלא יקשה למ"ד יאוש קונה, הא מיהת גם במסקנא נשאר דאי יאוש אינו קונה אם מקדיש הבהמה שגנב הוי פסול, וכמש"כ התוס' דפסולו משום מצוה הבאה בעבירה, ומאי שייך משולחן גבוה קזכו.

בא"ד. ל"א בטביחה משום הכי וכו'. דברי הל"א צ"ב, ונראה דכוונתם נהי דכל שחיטה הא גורמת שאחרי השחיטה היא כבר לאו דמרה, מ"מ זהו חיוב התורה שמוציאה מהבעלים ע"י גניבתו, אבל כאן שטביחה גורמת שאינו של הבעלים לא על ידי גניבתו, אלא דבכל טביחת קדשים נעשה של הקדש, ע"ז אינו חייב, דזהו אינו טביחה דגנב, אבל איה"נ דמה שפטור להקדש לא צריכים לומר מטעם דהקדש פטור, דהא מהקדש לא טבח אף פעם, דאדרבה ע"י הטביחה נעשה של הקדש, אבל לגבי חיוב בעלים ס"ל דאין כאן טביחת גניבה, ואין להקשות דיתחייב על הטביחה מטעם דהו"ל כמכירה דהא בהטביחה נעשה דהקדש, דמכירה דחייב היינו בעושה מעשה ומכוין שיצא לרשות אחר, אבל כאן הא אין כונת השחיטה להקנות אלא דכך היא השתמשותו בהקרבן ואין כאן מכירה, משא"כ כדפרכינן מה לי מכרו להדיוט מה לי לגבוה, שם במה דהקדיש הו"ל שפיר כמכירה.

בא"ד. ל"א וכו' דבשעת טביחה דהקדש נינהו. ורש"י דחה זה דרק לאחר זריקה והקטרת אימורין הוא דהוי ממון גבוה, משמע דאם אחרי השחיטה הוי ממון גבוה הוי מקרי שפיר טובח של הקדש, וצ"ע דהא רק כשגומר השחיטה אבל כל עוד שלא נשחט הרי הוא ממון הדיוט ולמה זה יתמעט מחמת שוחט של הקדש, דהא בכל שחיטה אחרי גמר השחיטה הוא של הגנב מ"מ זה מקרי שוחט באיסורא ממון בעלים אע"ג דבעת השחיטה זה נעשה שלו, ה"נ בעת השחיטה נעשה ממון גבוה מ"מ הוא שוחט ממון הדיוט.

בא"ד. דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים. מבואר דאפילו אחרי הזריקה אע"ג דכשנאבדו האימורין מותר כבר לאכול, ומה דאסור לאכול עדיין הבשר כשישנם איסורא בעלמא דרמי עליה, חזינן דאינו כן אלא דלא זכי עדיין כלל. ויש לעיין להמבואר בשטמ"ק לעיל דף ס"ו ע"ב דלר' יוסי הגלילי יוכל למכור את הדין קרבן ולא רק את הבשר ודלא כמש"כ הקצוה"ח סי' ת"ו, אם יוכל למכור את הדין קרבן אחרי השחיטה לפני זריקת הדם.

תוד"ה והשתא. מבואר דחילקו בין קדשי בדה"ב דהוי מכירה לענין חיוב דו"ה משא"כ קדשי מזבח דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן דגם כעת יש לו קרבן וקרב על שמו, אבל ברמב"ם פ"ב מה' גניבה הל"ו מבואר דבהקדיש אינו חייב דו"ה על ההקדשה. וכבר השיגו הראב"ד לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, ובמ"מ ביאר דהי' קשה להרמב"ם למה לא ביארו זה בגמ', וגם בגמ' כאן קאמר דלא אמרינן מה לי מכרו להדיוט מה לי להקדש, ובברייתא לקמן דף ע"ט אמרינן הכי, ואיך יהי' בגמ' ב' לשונות הסותרים זא"ז ולא יבארו החילוק שביניהם, אלא משמע דפליגא מתני' אברייתא, ולכן גם הרי"ף השמיט את הברייתא דקיי"ל כמתני' דלא אמרינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו להקדש, וכן הביא במאירי בשטמ"ק לקמן דף ע"ט דחולקת הברייתא עם המשנה ותמיד שם המקדיש עליו, אלא דתמהו דאיך אמרינן דלהדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא דשמעון משא"כ בהקדש דמעיקרא דראובן והשתא דראובן, הא זה לא שייך בבדק הבית, [ועי' באבן האזל שם].

ונראה דהרמב"ם וסייעתו יפרשו דהנה בהדיוט הא שמעון בעצם יכול לקנות את הדבר בלי ראובן ורק משום שזה של ראובן אינו יכול, אבל אחרי שראובן מסכים שפיר שייך לומר דשמעון יש לו החפץ מצד עצמו דשייך בו זכות בלעדי ראובן, משא"כ הקדש דבלי שיקדישנו בעליו א"א להקדש לזכות, ואפי' לזכות ע"י חצר ס"ל להרבה ראשונים דהקדש אינו קונה, וכל קניית ההקדש הוא רק ע"י המקדיש, וזה ביאור הגמ' דגם כעת כל כח הקדש הוא מכח דהוי שור שהקדיש ראובן, ואם כי הלשון משמע יותר כפירש"י ותוס' מ"מ מתפרשים כן שפיר דברי הגמ'.

ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב מ"ט קרינא בי' וגונב מבית האיש. לכאורה צריך טעם למה גונב מן הגנב פטור לשלם כפל להגנב לר"ש, דהא הוי דידיה מחמת דגורם לממון כממון דמי, וע"ז הא לא נתמעט דהא נתמעט רק אם אינו שלו, אבל כיון דע"י דין גורם לממון הוי כדידי' וזה גם ברשותו א"כ יתחייב אליו כפל ודו"ה. ויש לומר דכיון דעפ"י דין צריך לקחת ממנו כדי להחזיר לבעלים דהא אין בדעת הגנב להחזירו לבעליו, ואינו דומה לשומר דדעת הבעלים שיהי' אצל השומר ובדעתו להחזירו לבעליו משא"כ בגונב מן הגנב, ואע"פ דמה דהגנב שני לוקחו לעצמו אין לו רשות, מ"מ מה שהתורה חייבה לגנב כפל ודו"ה אינו רק משום שלוקחו לעצמו אלא מפני שאין לו להוציאו מזה שאוחזו, אבל כאן דלהוציא ממי שאוחזו מותר לו, דהא גם הגנב אינו אוחזו בשביל מה שהוא גורם לממון דהיינו להחזירו לבעליו, אלא דאין להגנב השני רשות לקחת לעצמו, וזה לא סגי להיות לו דין גנב על מה שגונב ולוקח מן הגנב להתחייב בכפל ודו"ה [וכבר דן בזה באור שמח פ"א מגניבה הל' י"ז וכתב כעין מש"כ].

ובזה אפשר ליישב ג"כ מה דהקשה באמרי משה סי' ל"ד ס"ק ה' למה אמרינן בב"מ דף כ"ו בנוטל אבידה ע"מ שלא להחזירה עובר בלא תגזול ולמה לא יהי' גנב שיתחייב בכפל עיי"ש. ולהנ"ל כל שעצם הלקיחה צריך לקחתה אלא מה דבדעתו לקחתו לעצמו עובר משום גזילה, אבל אין זה ענין גניבה כיון דעצם הלקיחה הי' מותר לו לקחתה.

שם. ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב וכו'. יש להוכיח מכאן דגם אם א' בעלים על הדבר ואין לו אפשרות למכור, מ"מ שייך שיתחייבו אליו אם הזיקוהו או גנבו ממנו, דהא לר"ש נהי דיש לו בו דבר הגורם לממון מ"מ הא לא יוכל למכור זכותו ודינו בהבהמה, ומרבנן אין הכרח דפליגי על זה אלא דס"ל דדבר הגורם לממון לא מהני דצריך שיהי' לו עצם הממון, אלא דאפשר דהא בהא תלוי דאם יש לו עצם הממון שייך למכור דינו וצע"ק. ואפשר דלר"ש אינו בעלים על השור ממש אלא כמו דמצינו יין לדמיו כמבואר בתוס' גיטין דף ס"ו, ה"נ כאן כיון דחייב באחריות יש לו שור לגבי אחריות אבל לא דעצם השור הוא שלו ממש.

והרי חזרה קרן לבעלים אמר ר' יצחק בר אבין שנשפך הדם. הנה מכאן דאין הבעלים מסכימים שהגנב ישחוט קרבנם בשבילם, דאם אמדינן לדעתם דניחא להו א"כ הוי זכות להם וכשלוחם לשחוט דמי ואמאי יתחייב על הטביחה, דהא ודאי אם יאמרו הבעלים לגנב שמסכימים שיטבח, ודאי לא יתחייב הגנב וזה לא נקרא וטבחו באיסורא, דהא כל ענין חיוב דטביחה משום שזה המשך לגניבתו מהבעלים, וכיון דאין הבעלים מסכימים ואפ"ה הקרבן כשר אם לא נשפך הדם, הרי דאין קרבן פסול בנשחט הקרבן בלי שליחותו של בעל הקרבן וכמו שהכריע בס' מנחת ברוך סי' י"ד.

בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים. וצ"ל דמ"מ הגנב לא גנב לכתחילה כדי לשחוט לשם בעלים בפנים, דא"כ הא לא התכוין לגזול אלא להחזיר, וגונב ע"מ למיקט ולהחזיר מבואר בשטמ"ק בב"מ דף ס"א דיש דס"ל דאינו עובר בלא תגנוב, ואפילו אם הוא עובר אינו ברור דחייב כדין גנב באונסין וכל חיובי דגנב, ובקצוה"ח סי' שמ"ח הסתפק בזה, וכאן עוד עדיף דבשלמא כל גונב למיקט הא מונע מבעלים להשתמש בהחפץ, אבל כאן דבין כך אינו יכול לעשות בהקרבן שום דבר רק להקריבו, והוא לוקח ע"מ להקריבו עבור בעלים אין כאן שום מעשה גניבה. וא"כ יש לומר עוד טעם מה דניחא לי' יותר בשוחט שלא לשם בעליהם, דס"ל דאם שוחט לשם בעלים צריך להעמיד דלכתחילה גנב לעצמו ואח"כ שחטו לשם בעלים, ויותר טוב להעמיד דבתחילה גנבו כדי להקריבו לעצמו.

שנשפך הדם. מכאן משמע דקנס דטביחה ומכירה חייב אפי' באינו עושה להפסיד לבעלים דהוא בגדר שוגג על ההפסד, דהא השחיטה מצד עצמה נעשה בכונה טובה להחזיר לבעלים, ואף דמסתמא לא ניחא להבעלים דאל"כ לא הי' שייך להתחייב, מ"מ הא טבח לשמו דאז הוי חזרה, ומ"מ כשלא הצליח להחזיר דנשפך הדם חייב משמע דאפי' אם הוא שוגג בההפסד דטביחה חייב, ובקובץ שעורים נוטה כן לעיל אות ל"ו, וכן יש להוכיח מתוס' כתובות דף ל"ה ע"ב בד"ה הממאנת, וכן משמע בתוס' לעיל דף ה' א' ד"ה המטמא, דכתבו דהו"מ למימר דר' אושעיא לא תני להו משום דלא מחייבי בשוגג, ולמה לא כתבו זה על מה דלא תני אונס ומפתה דלא תני להו כיון דלא מחויב דשוגג, הרי דזה חייב גם בשוגג, ויש לדחות דאולי תוס' מסופקים בזה ולכן לא אמרו דהו"מ למימר דלא תני להו משום דלא מחייבי בשוגג.

רש"י ד"ה אמרי. נהי דסבר ר"ש וכו' נפק מרשות מרי' קמא ונעשה זה שומר להקדש. והנה יש להסתפק אם א' לא אכפת לו אם יאבד, ומוכן לזה דאם יאבד יביא אחר לפני שיעבור רגל אחד, אם הוא מחויב להשתדל להביא קרבן זה דוקא, ומרש"י משמע קצת דהוא חייב לשמור, ואע"ג דנתמעט הקדש מדיני שמירה כמבואר בב"מ דף נ"ו, משמע דאע"פ דחיובי אחריות דכאן הוא רק מצד נדרו ולא מחמת חיוב שומר מ"מ מחויב לשמור בלי שיתחייב עבור אי שמירתו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א