אילת השחר/קידושין/כו/א
א"נ בחבילי זמורות. בריטב"א הק' לפירש"י כיון דהוגבהה הקרקע ג' טפחים למה זה הגבהה, ועיין בשיטה לא נודעה למי.
ולעיל במביא ארבעה כלים תחת רגלי הבהמה חזינן דאע"ג דלא כל הבהמה נמצאת בכליו של לוקח רק רגליה מ"מ מהני, אע"ג דהוי כאילו רק חלק בכליו דהיינו בחצירו, ולפי"ז צריך להיות דאם חפץ מונח בחצירו ונוטה לחצר אחרת יקנה זה שעיקר החפץ במקומו, וכן יש לדקדק מהא דלקמן ע"ב מאן לימא לן דלא תלה בה מרגניתא, וא"כ למה הוצרך לומר דהי' מחט, וע"כ דבולט חוץ למחט דהוא מקום קרקע כל שהוא שלו ומ"מ נקרא צבורין. וצ"ע דא"כ גם ביד כה"ג אם הדבר בתוך ידו אע"פ שבולט מחוץ לידו יש בזה משום דין יד, והגרעק"א בסי' רכ"ב ביאר דבאופן זה הוי רק הגבהה ולא יד ממש, ולפי פשט אחד ביאר שם דזה ספק בירושלמי בקנין מסירה דהוא אוחז קצת הדבר אי זה מקרי יד ממש או רק ענין קנין כשאר מעשה קנינים.
יש לעיין להצד בירושלמי דבאוחז קצת מקרי נתן בידה, א"כ למה אמרינן בב"מ דף ז' דכמאן דפסיק דמי, והא זה הכל כמונח בידו וגם ביד של המקנה, ומאי נפק"מ מה שבידו ממש ומה שאינו בידו ממש ובשניהם נקרא בידם, וכן אם הוא מטעם יד ממש דמהני מה"ת א"כ למה בהפקר לא מהני כשאוחז קצת, דהא לא מסתבר דכשמוסר לו הוי כאילו בידו ובלי שמוסר לו אינו נקרא שזה בידו, בשלמא אם זה רק מעשה קנין אפשר דרק כשמוסר יש בזה מעשה קנין, אבל אם זה נחשב בידו מה נפק"מ אם מסרו לו או שסתם אוחז קצת הדבר בידו.
אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה. והיינו דלא סמכה דעתיה, והנה מה דלא סמכה דעתי' ע"כ משום דשמא לא יתנו לו הקרקע, אע"ג דעפ"י דין יהי' שלו, א"כ הא יש לו לחוש שלא יתנו לו כספו בחזרה, וממ"נ אם חושש דהמוכר רשע ואע"פ שקנה הקרקע לא יתן לו, א"כ גם כספו לא יתן לו, ואולי דחושש דהמוכר יורה היתר לחזור אבל לא חושדו בגזלן, וצע"ק.
שם. אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה. לכאורה מה חידש, ובשלמא אם מעשה הקנין שמצאנו בתורה שקונה אין סיבת הקנין ההסכמה גרידא אלא דחידשה תורה דבמעשה כזה קונה, ובקנין כסף עיקר הקנין דבעד דבר כזה אדם גומר ומקנה, אבל לא מפני שאנו אומדין דכאן גמר והקנה בעובדא הזאת, אלא דאם נאמוד דבמקרה הזה אינו רוצה לא מהני, ולכן ס"ד דגם במקום שכותבין את השטר אין כל כך הכרח שאינו רוצה שהמעשה קנין יפעול, וע"ז בא להשמיענו דכאן הוי כסתירה להקנין דאין בזה סמיכת דעת, אבל אם כל סיבת הקנין אינו מתחיל מהמעשה דמעשה כזה קונה, אלא דגמירת דעת היא הסיבה אפילו בלי שום מעשה, ובזה שעושה מעשה אינו אלא דמזה מוכח רצונו, וממילא מובן דהיכא דכותבין שטר דאז אין ראי' כל כך דמסכים כבר לקנות אין שום ס"ד דיהי' מועיל המעשה דנתינת כסף.
ועוד יותר צ"ע דהנה לר"ל דרשינן דעמיתך במשיכה ולעכו"ם בכסף, ואיך יתכן לומר דהעיקר בגמירות דעת, שהתורה מגלה לנו דבישראל יש הוכחה במשיכה דרוצה לקנות ובגוי דעתו להקנות רק ע"י קבלת הכסף, ולר' יוחנן גילתה תורה להיפך דרק ישראל רוצה להקנות במעות אבל גוי רוצה להקנות במשיכה, וע"כ דאפי' אם יש גמירות דעת מ"מ זה לבד אינו קונה אלא המעשה קנין קונה, ורק בתנאי שלא יהי' סתירה מגמירות דעת, ולכן קבעה התורה למי יש קנין זה ולמי קנין אחר.
ואע"ג דמצינו בכמה דוכתי דבגמירות דעת לבד קונה, אפי' אם זה מהני לקנות מה"ת, ולא כהנוב"י שהובא בחזו"א הנדפס על קידושין בדף ט' ע"ב דס"ל דבכל דוכתי דמהני גמר ומקנה בלי מעשה קנין המועיל אינו קונה אלא מדרבנן, מ"מ זה נתחדש באופן שיש לנו אומדנא ברורה שגומר ומקנה, אבל במעשה קנין אין התחלת דינו מחמת דודאי גומר ומקנה, אלא דנתחדש דזה קונה כל זמן שאין סותר לומר על האיש הזה שאינו גומר ומקנה, לכן חידשה תורה דמעשה קנין הזה שונה דלישראל יש קנין אחר ולגוי קנין אחר, דבכל האופנים האלו קונה כל זמן שאין לנו לומר שזה סותר נגד מחשבת לבו להקנות או לקנות.
אי בעינא בכספא איקני דאי בעיתו למיהדר לא מציתו הדריתו ואי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי'. הנה יש לעיין כשהמוכר רוצה לחזור ואומר הלוקח דרוצה לקנות, ממתי זה קונה, דלא מסתבר שקנה מן אז, וע"כ דקונה למפרע, וע"כ צ"ל דעושה כבר קנין תיכף בשעת הקניה אלא דמתנה דאם ירצה שלא לקנות לא יקנה, והיינו דזה תנאי בהמכירה, ולפי"ז יצטרך להתנות כדיני תנאי, ולא משמע כן וצ"ע.
אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמים. מבואר בר"ן דאיכא מ"ד דדוקא אם יתן כל מעותיו אבל במקצת דמים אע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי מ"מ לא קני, דדוקא אם נותן לשם קנין אמרינן דבנותן קצת קונה הכל אי לא עייל ונפיק אזוזי, אבל כאן כונתו לפרוע ואין לו כונה לקנות בהכסף אלא בשטר וכיון דצריך לקנות בהשטר אינו קונה כלל כיון דהשטר נכתב על כולו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולו. הנה משמע דכשקיבל קצת הכסף אז מצדו לא איכפת שהלוקח יקנה כנגד זה אבל לא בכסף רק בשטר, וכיון שהשטר לא מועיל על כולו אינו מועיל כלל, והנה בתשו' הגרעק"א (סי' רכ"א וסי' רכ"ב) דן בעושה דבר שאפשר לקנות בזה אבל כונתו היתה לקנות ע"י דבר אחר שהדבר ההוא אינו יכול לקנות, אם מהני, דיש סברא דכיון דאז רוצה לקנות לא איכפת לן מה שחשב לקנות ע"י הקנין שאינו מועיל כיון דעשה גם אז קנין המועיל, וא"כ הכא כיון שיש כעת כסף, א"כ נהי דמסכים שיקנה כנגד הכסף לא מדין כסף אלא מכח השטר והשטר אין בכחו לקנות, מ"מ יקנה בכסף, דזה הא הוי דבר ששייך לקנות בזה, ולכל הפחות יקנה כנגד שיווי של הכסף.
ובתשו' רעק"א (תנינא סי' נ"ו) הקשה על הא דמבואר לקמן (דף מ"ח א') דבשטר קידושין שהוא פסול מתקדשת למ"ד אחד משום דדעתה אנייר, ולמה לי' להאי טעמא תיפו"ל כיון דהיא רוצה להתקדש תתקדש בכסף אע"פ שדעתה אשטרא, ורוצה לומר שם דאולי גנאי לה להתקדש בכסף במחיר הזה. ובקהלות יעקב (סי' א' סק"ב) רוצה לומר דקנין כסף כשלא ניתן בעד דמי החפץ אז להסמ"ע אינו יכול לקנות בתור כסף, ואפי' לשיטת הט"ז בסי' ק"צ דגם כשנותן לשם קנין מהני לקנות, מ"מ צריך שנתן עבור החפץ הנקנה, אבל כשאין דעת האשה להקנות עצמה עבור הנייר אין הנייר בגדר מעשה קנין כלל, וא"א שתהא נקנית מכח כסף זה שלא ניתן לשם קנייה.
ודבריו לא יתרצו כאן דהא נותן לשם פרעון וכסף שניתן לשם פרעון לכו"ע הא בכחו לקנות, וכן תירוצו של הגרעק"א לא שייך כאן לומר דהוי גנאי דהא ניתן כאן לפרעון קצת.
ואפשר דשאני קנין כסף דכל קנינו הוא כשרוצה שע"י נתינת הכסף יהי' הדבר שלו, ובין אם נותן לפרעון, וכן להט"ז מהני אם נותן רק לקנין, עכ"פ רוצה הוא שע"י נתינתו יקנה, אבל כשנותנו לא בשביל שעי"ז יקנה זה לא מקרי קנין כסף. וצ"ע בר"ן כאן בהא דאמרינן בכתב שטר מתנה אע"פ שאינו שו"פ דכתב דס"ד דכשאינו שו"פ לאו כלום הוא, או דאגב דאמרינן זה לגבי קידושין דהתם הא הבעל נותן ושייך לומר דשו"פ עדיף לכך נקיט גם בשטר מתנה, אע"ג דבשטר מתנה דהמוכר נותן השטר מה לי שוה מה לי אינו שוה, משמע דבבעל הי' שייך שיהי' עדיף מה שזה שו"פ, והיינו ע"כ משום דיש בו גם מעלת כסף, אע"פ שהוא מקדש בשטר ואיך יהי' בו מעלה דכסף.
ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כוחו. צ"ע דהא רב אשי תירץ זה אליבא דשמואל דמה דכתב שטר בלשון מכר הוא כדי ליפות את כחו דהיינו שמקבל עליו אחריות, ושמואל הא ס"ל בב"מ דף י"ד דאחריות לאו ט"ס בשטרי מקח וממכר, וכיון דכאן ע"כ לא כתב בפירוש אחריות, דאי כתב בפירוש למה הוצרך לכתוב לשון מכר כדי ליפות את כחו הא יוכל בפירוש לכתוב מתנה ושמקבל אחריות, וכיון שכותב סתם לשון מכר איך יהי' בזה יפוי כח של אחריות דהא לא כתב בפירוש אחריות, ודוחק לומר דמחמת שזה שינה בלשונו לכתוב לשון מכר הוי כאילו כתב בפירוש אחריות.
רש"י ד"ה ר' אשי אמר. ישוב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים. הנה בשו"ע סי' קט"ז נפסק דאם גובין מהלוקח חייב המוכר לשלם כפי שיוויה בשעת הגביה. אמנם בחידושי מרן רי"ז הלוי נטה לומר בדעת הרמב"ם דישלם דמים שנתן הלוקח, ומרש"י כאן משמע דמשלם רק דמים שנתן, שו"ר שכבר ציין לדברי רש"י אלו בהגהות אמרי ברוך.
והעירוני דמרש"י אין ראי' דלא ס"ל כהמ"מ דכשמוציאין וטורפין מן הלוקח אין המוכר חייב באחריות לשלם אלא כפי שיווי הקרקע בשעת הטירפא, משום דבמתנה לא הי' כלל נתינת מעות דשעת קנין וע"כ כונתו להתחייב בסכום הכתוב בשטר.
והנה שטר מכירה הרגיל כתוב בו בכמה קנה, ולא עוד אלא ברוב פעמים גם כתוב שהעדים מעידים שבפניהם מסר המעות דמי המקח, ועי' גיטין י' ע"ב קא פסיק ותני ל"ש מכר וכו' בשלמא מכר וכו' דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבין לי' שטרא אלא מתנה וכו', ולכאורה הו"ל למיפרך גם על מכר שלא כתב שנתן בפניהם המעות, משמע דשטר מכירה סתמו שכתוב שנתן בפניהם המעות, דזהו שטר מכירה הרגיל ולא שכיח כלל שלא יהא כתוב הסכום שנתן, וגם נראה דשטר מכירה שכתוב בו כמה נתן, מ"מ למ"ד אחריות לאו טעות סופר לא נימא דלמה כתב נתינת המעות או למה כתב הסכום אם לא משום אחריות דאחרת מה נוגע לן לדעת הסכום, וע"כ צ"ל דאין בזה ראי' לקבלת אחריות כיון דזהו דרך שטר מכירה, א"כ כמו שזה לא סגי להיות ראי' לאחריות למ"ד אחריות לאו ט"ס, ה"נ בשטר מתנה כשכתוב שדי מכורה לך הרי זה בנוסח מכירה ממש, ולא סגי לומר שמקבל אחריות בסכום הזה, דאם בכל קבלת אחריות מתפרש דהאחריות הוא לפי שעת הטירפא גם כאן לא שנא, וע"כ אם כאן בכותב שדי מכורה לך וכותב סכום דחייב לפי הדמים שנכתבו בשטר היינו כמו בכל שטר מכירה, דאילו לסברת המ"מ גם כאן הי' צריך להיות כשעת הטירפא, וכן ברש"י בכתובות מ"ד ע"א (דהביא שם באמרי ברוך) דאי אוסיף בשטר השני אז לא ביטל את הראשון, וכן אם בשטר השני כתוב סכום אחר אמרינן דכדי שישלם לו אם יטרפו ממנו כפי הכתוב בשטר השני, גם כאן אם תמיד שטר שכתוב סכום המעות שמכר אינו גובה אלא כפי שעת הטירפא, אז גם בשטר הזה לא הי' אחרת, דהא ודאי אם ירצה לגבות מהמוכר לא יבוא לגבות עם שתי השטרות רק יבוא עם השטר השני ואיך יגבה כפי דמים המפורשים בשטר השני, דהא כל שטר מכירה למרות שכתוב בו סכום המעות שנתן בעד המכר מ"מ אינו גובה מהמוכר האחריות אלא כשעת הגבייה, וא"כ איזה יפוי כח יהי' לו, דהא בין אם יגבה בשטר הראשון בין אם יבוא לגבות בשטר השני לבד תמיד יגבה כפי שעת הטירפא, וע"כ דבכל מכירה גובה כפי הכסף שהי' בשעת מכירה וזה לא כהמ"מ.
אמנם לכאורה אין עדיין ראי' דס"ל כסברת מרן רי"ז בשיטת הרמב"ם דזה מדין מקח טעות, אלא דכל מוכר מקבל אחריות לשלם כפי דמים של שיווי המכר כפי שעת המכר דכרגיל הוא לפי הדמים שנתן, וגם במתנה כשכותב לשון מכירה דעתו לשלם כמו שזה שוה בשעת המתנה.
ולכאורה יש להוכיח דאם סוברים דמשלם כשעת נתינת הדמים בכל מכר ע"כ הוא כך כמש"כ בספר מרן רי"ז דהוי כמקח טעות דקנה רק אם תשאר לעולם אצל הקונה, דהנה אם אחד ימכור חפץ בלי אחריות ואח"כ ימכור עוד חפץ, ובשעת מכירת החפץ השני יאמר לו שאם יטרפו מהלוקח החפץ הראשון ישלם לו הדמים שנתן בעד החפץ הראשון האם שייך כזה קבלת אחריות, לכאורה איך שייך בשעת מכירת חפץ השני אחריות על חפץ הראשון, וע"כ כל ענין אחריות הוא מפני שזה ניתן להלוקח זכות בהדבר שכעת מוכר לו שע"י זה יוכל לבקש תמורתן כשיקחו ממנו, ולכן אין שום סברא שיצטרך לשלם אחריות רק כפי שיווי הדבר בשעה שטורפין, דאז בשעה שיש לו זכות בהדבר שלוקחין ממנו מחמת המוכר צריך לשלם לו עבור זה, אבל אין שום סברא לשלם עבור כסף שקנה, ואף אם יתנה בפירוש לשלם כפי המעות שנותן אינו יכול להועיל רק אם ע"י זה יהי' המקח טעות כי אדעתא דהכי נתן המעות, א"כ אם סוברים דמשלם כדמים שנתן או שפירש ע"כ משום דהוי כמקח טעות, וע"כ דכאילו התנה שיהא כנתינת הכסף ע"מ להחזיר, ונ"מ דאילו לסברת מרן רי"ז צ"ע למה לא מחזיר הפירות שאכל כיון דלא הי' קנוי לו כלל, ולהסברא הזאת הוא רק שלגבי הכסף שנותן או שפירש מתנה שיהי' כאילו ע"מ להחזיר.
והנה הא יכולין לקנות דבר כשנותן כסף ע"מ להחזיר כמבואר לעיל דף ו' ע"ב, וכן באשה הי' קונה אותה אם יתן לה כסף ע"מ להחזיר לולא שזה כעין חליפין, א"כ כ"ש אם יתנה דנתינת הכסף היתה ע"מ שיחזיר אפי' כסף אחר, דמ"מ המכירה לא נתבטלה מעיקרא לכן הפירות שייכים להלוקח, אלא דיל"ע למה זה לא ריבית, ואולי כונתו דכשיהי' המעות יחזיר דוקא אותו דאז אין כאן ריבית, וצ"ע מ"ש מבתי ערי חומה.
בענין הנ"ל אם תשלום דמי האחריות הוא כשעת הטירפא או כדמים ששילם בעת המקח, אשר ברש"י בסוגיין מדויק דכשעת המקח, והעירו דמרש"י בגיטין (דף נ"ח ע"א ד"ה אחריות) מוכח להיפך, ועוד ציין האמרי ברוך בהגהותיו (חו"מ סי' קט"ז) לרש"י בכתובות (מ"ד א') שכתב כפרש"י בסוגיין שמשלם כשעת המקח, ודלא כרש"י בגיטין.
והנה מש"כ בדברי רש"י גיטין (דף נ"ח א') דאין ראי', דבאמת לא נתן דמים לכן לא התחייב רק דמי הקרקע דשעת הגבייה ולא דמי המקח, דהא לא נתן הלוקח דמים או שנתן דמים רק מועטין, אמנם זה הי' שייך אך אי אמרינן דמחמת פחד עשה זה ולא הקנהו, אבל כיון דבדכתב שטר לאחריות נקטינן דזה לא מפני אימת הסיקריקון אלא דהקנה באמת, ולמה באמת נכנס בעובי הקורה לקבל אחריות על הרבה דמים, אע"פ שיודע בעצמו שיש אנשים שחייב להם ומשועבד להם נכסיו ויגבו אחרי שישקטו אצל הלוקח, ואם בשביל קצת כסף שנותן לו הלוקח אין להתחייב הרבה, ואם נאמר דזה כמו שמצינו דא' קונה כתובה בטובת הנאה אע"פ שיתכן שיפסיד, א"כ בכל שטר עם אחריות ולא כתוב דמי המכירה נתלה אולי לא נתן הדמים שהי' שוה בעת המקח והוא התחייב כפי שעת הטירפא משום דנתן לו קצת דמים, והוא מוכר מספק שמא לא יגבו ממנו, דהא כיון דזה לא מחמת אימת הסיקריקון הרי זה מכירה ככל מכירה, ולמ"ד דבשטר ג"כ קני, ולשיטה א' בתוס' דזה משום דס"ל אחריות ט"ס, א"כ זה בדיוק כמו בכתב אחריות ויקשה כהנ"ל.
ולהסברא דאינו משום דהוי כאחריות, ג"כ צ"ע למה טרח לעשות שטר כיון דנקטינן דזה לא מחמת פחד הסיקריקון, וע"כ דבאמת הלוקח קנה ממנו ממש, וא"כ צריך להיות דינו כבכל קנית קרקע והאחריות הוא כמו בכל מכירה, ואם רש"י כותב דמי ארעא משמע כהמ"מ.
ולכאו' הי' אפש"ל בשיטת רש"י דס"ל דזה גופא אם כשגובין הקרקע מהלוקח הוי כמקח טעות או לא, תלוי דאם אחריות ט"ס הוא מחמת זה דכל אדם רוצים קרקע מקויימת וכשגובין נמצא דהוי מקח טעות, לכן אף אי לא כתב אחריות הוי ממילא אחריות ולכן גובה דמים שנתן, אבל למ"ד אחריות לאו ט"ס, הרי דמצד עצם המכירה אין ראי' דמקפיד שלא יגבו ממנו, אלא משום דהתנה שרוצה באחריות, ואז הקבלת אחריות הוא רק דמים שיהי' בשעת הגביה, ומ"מ דוחק לומר דכל המקומות שמשמע מרש"י שגובה דמים שנתן משום דאזיל רק להשיטות דאחריות ט"ס, רק ברש"י בגיטין להסברא דאחריות לאו ט"ס.
ואולי יש לדחוק בכונת רש"י בגיטין דאע"ג דבמה שכתב שטר אין ראי' שבאמת מכר לו אלא כתב מחמת פחד, מ"מ לא מיבעיא בסתם אחריות דודאי יהי' ראי' דהתכוין הנגזל למכור מכירה גמורה, כיון דכתב הדמים שנתן וקיבל אחריות, הרי דמשום שהי' מכירה אמיתית קיבל עליו אחריות כזה שזה כבר ברור וקצוב כמה יתן לו באופן שיגבו מהלוקח, ועד כדי כך לא הי' עושה מפני פחד, אלא רש"י בא להוסיף דאפילו אם יכתוב בפירוש דמקבל אחריות שישלם דמי ארעא, היינו רק מה שישוה בשעת הטירפא וצריך שומא, ואולי מסכים להתחייב משום פחד הסיקריקון כיון דאינו חיוב ברור דהא יצטרך עדיין לשום, ומסכים להתחייב חיוב כזה משום פחד מלהתחייב חיוב שכבר ברור וקצוב ולא יצטרך לשום, ע"ז בא רש"י לומר דגם אם כתב אחריות כזה ג"כ אמרינן דבודאי באמת קנה ממנו, דלולא שקנה ממנו אז מפני פחד הסיקריקון לא הי' מקבל על עצמו חיוב כזה.
תוד"ה ולמה כתב. וי"ל דשני שטרות כותב לו אם צריך לאחריות מראה של מכר ואם צריך לדינא דבר מצרא מראה של מתנה. ביארו לי דהא דמתנה באחריות לית דינא דבר מצרא, דחשדינן דזה באמת מכירה, אבל כאן שזה באמת מתנה אין כאן שום שקר בזה שמראה רק שטר מתנה להבר מצרא.
במה תפשתם בישיבה. כבר הוכיח מכאן בדבר אברהם (סי' י' ענף ב') דכיבוש מלחמה לבד אינו קונה מתיר אלא לקנות חפץ של האנשים הקודמים, דהא כאן קאי על מה שכבשו ארץ ישראל ואז הא הי' כיבוש מלחמה, ואם זה לבד קונה למה אומר דתפשתם בישיבה דהא תפסו בכיבוש.
איבעיא להו בעינן צבורין. הנה יש לפרש דמה דיש סברא דליבעי צבורין משום דענין קנין אגב הוא שבטל לגבי הקרקע ולכן בצבורין יש יותר סברא שיתבטל אל הקרקע שנמצא בו. והנה הרמב"ם פסק דבצבורין לא צריך לומר שיקנה אגב משא"כ בשאינן צבורין, והר"ן תמה עליו דהבין דכונת הרמב"ם דבצבורין מהני מדין חצר, והק' דא"כ ליבעי דוקא חצר המשתמרת, אבל אם סברת הרמב"ם דבצבורין פשוט דבטל אל הקרקע אבל לא מדין קנין חצר, דלכן אחרי שפשט דמהני גם כשאינן צבורין הסתפק הגמ' דאולי אז בעינן שיאמר בפירוש אגב, היינו דרוצה שיתבטל לגבי הקרקע.
ולסברת הר"ן צ"ע איך ס"ד דבעי צבורין, דלסברתו היינו שיקנה מדין חצר, וא"כ מאי מוסיף הקנין אגב.
תוד"ה קרקע. וי"ל אע"ג דיניקה עד שלשה טפחים מ"מ אין עיקר יניקתה אלא כנגדו. יש לעיין בחטה דיניקתה כנגדה למטה ג"כ אינו אלא ג' טפחים, וא"כ עציץ גבוה שיש בו אדמה בתוך העציץ גבוה ג' טפחים וזרע בו חטין אינו יונק כבר למטה מהעציץ ולא יהא דינו כמחובר לקרקע, וזה חידוש גדול.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |