שו"ת רבי עקיבא איגר/א/רכא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א רכא

סימן רכא

מבני חביבי האברך הרב רבי שלמה נ"י מווארשא

זה יותר מירח ימים עמד לי דבר לשטנה ללמוד שיעורי עיון, וחזרתי על הלכות הרי"ף ממסכת יבמות ונתקשיתי באיזה מקומות בהבנת דברי הנמוק"י גם פעמים הוציאוני רעיוני אל עיון חוציי, כאשר נמשכו הדברים מאיזה מקום ממסכת הנ"ל, אמרתי אנסה נא להציע דברי לפני כסא קדשו דמר אבא מ"ו נ"י אולי יחנני ויחשבני כאחד מתלמידיו הקטנים השואלים תורה מפיהו אשר בטובו לאיש כדרכיו ושאלותיו משיבהו, ובסתום חכמה יודיעהו.

א

א) הקשה הנ"י (דף ז' ע"ב) על מה דתנן המביא גט ממדה"י לא ישא את אשתו, דמ"ש מאותן נשים שאין נאמנות לומר מת בעלי, ומ"מ נאמנת להביא גיטה ממדה"י, משום דאיכא כתבא, ואני בעניי איני מבין קושייתו כלל, דהא לרב יוסף ספ"ב דגיטין דמוקי לה למתני' דנשים נאמנות להביא גיטה מיירי בא"י דוקא ובמדה"י דצריכה להעיד בפ"ל באמת א"נ, ודאי לק"מ, ולאביי דפליג התם על ר"י וסובר אפכא דבא"י דאתי בעל ומערער משגיחינן ביה מש"ה אותן נשים א"נ די"ל דלקלקולן קמכווני ומתני' דקתני נאמנת דוקא בת"ל כיון דע"י אמירתן בפ"נ אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, ליכא למיחש דמחמת שנאתן אומרות כן לקלקולה, דהא לא תהא מקולקלת לעולם, נמי לק"מ, דהא טעמא רבא איכא במלתא, וכדמחלק אביי, כיון דאזדא חששא דקלקולא הן ככל הנשים דעלמא, דנאמנות להביא גיטה משא"כ לענין דישא את אשתו דחיישינן דיצרו תקפו ומעיד שקר כדי לישא אותה, כל כמה דאת מהימנת לעדותו, ואף אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, יותר ויותר יש לחוש דיצרו תוקפו ומשקר כיון דלא יפקיעו אותה ממנו אפילו ע"י ערעור הבעל מש"ה כל שאנו צריכין לעדותו, דהיינו במדה"י, אין סומכין עליו ומה דנתנו טעם במתני' דגיטין ואמרו מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח, ודאי אין פירושו לאביי כיון דאיכא כתבא סומכין על עדותן, דא"כ גם בא"י כ"ש דנאמין להם, אלא יראה דהכי פירושו דמתני' פירש גוף הטעם למה באמת אם אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, הא אין דבר שבערוה פחות מב' וכקושיית הש"ס גיטין, ואמר שהכתב מוכיח, והיינו כפירוקא דהש"ס גיטין, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כנחקרה עדותן. או דתנא דמתני' מצריך ב' טעמים דאלולי טעמא דהכתב מוכיח עדיין היה ראוי לחוש שמא מכוונה לקלקלה בידי שמים אלא כיון דאין זה חשש כ"כ, וכדאיתא בירושלמי הובא בהרא"ש ריש גיטין, מש"ה דאיכא כתבא סגי לסמוך על עדותן, אבל על חשש הנגיעה דרצונה לקלקל בידי אדם בזה בודאי לא היה מועיל הכתב לסמוך על עדותן, אלא עיקר הטעם כדאמר אביי וכדכתיבנא וא"כ איני יודע התחלה לקושיית הנ"י

ב

ב) כתב בנ"י פ' ד' אחין (דף י') דמאי דתנן במתני' וכולן שהיה בהם ספק גירושין חולצת ולא מתייבמת איזהו ספק גירושין, כתב בכת"י ואין עליו עדים וכו', יש בו זמן ואין בו אלא ע"א, כתב עלה הנמוק"י, דהאי דאין בו אלא ע"א, מיירי שהכתב אינו כת"י הבעל, ותמיהני, כיון דקיי"ל כרב דסבר בגיטין כת"י הבעל שנינו, אבל כתב סופר ועד לא, א"כ כיון דהגט בטל ואינו בכלל גיטין הפסולים מחלץ נמי לא חלצה, וכן בטור (סי' קע"ג) התנה שיהיה כת"י הבעל וע"א.

ג

ג) כתב בנ"י (סוף דף י"ח ע"ב) על האי עובדא דאיתא בגמרא (דף מ"ז ע"א) והובא בהלכות באחד שבא לפני ר"י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל נאמן אתה וכו' ואין עדות לגוי, וז"ל הנ"י, וא"ת ואמאי יהיו נפסלים אפילו היה נאמן הא קיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, י"ל דהכא מיירי בגר וגיורת ושניהם טוענים כן, הרי בניהם גוים גמורים, עכ"ל. והנה מה דנשמע מהנ"י דאלו הי' ישראל ממ"ש ואמר על אשתו גיורת דנתגיירה בינה לב"ע דהיה נאמן על בנו דאל"כ למה אמר לדבריך נכרי וכו', הא בלא"ה כיון דא"נ עליה כיון דמוחזקת לגיורת ממילא יהיה הבן כשר, אע"כ דנאמן לפסול הבן, יראה משום דדבר זה דומה למה דקיי"ל פ"ק דגיטין בעבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסיי קנויין לך דנאמן לגבי עצמו ואינו נאמן לגבי נכסים ה"נ כיון דהתורה נתנה נאמנות לאב לגבי בנו הוי בנו בגדר העבד והיא בגדר הנכסים אך אכתי צריך הבנה, דהא טעמא דהא מלתא מבואר שם בגיטין משום דפלגינן דיבוריה, והא מרא דשמעתין דהאי עובדא הוא רבי יהודא, ואיהו סבר ביבמות (דף כ"ה) בהרגתיו דלא פלגינן דבוריה ויראה לי, כיון דחזינן בגיטין שם דאביי סבר דלא פלגינן דיבוריה ומש"ה סבר לומר דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים, ה"נ אמרינן הכא, מתוך דנאמן לבנו נאמן ג"כ עליה, ולדידן דפלגינן דבוריה חזר הדין דנאמן לגבי בנו ואינו נאמן לגבי דידה גם מ"ש הנ"י שגם היא אומרת כן, יראה, ואף דאמירתה לא מעלה ולא מוריד לגבי בנה, מ"מ הוצרך לכך, דאל"כ גם אלו היה ישראל לא היה נאמן לגבי בנו, דהא אפשר דטבלה אח"כ בפני ג', ואף אם אינה לפנינו היה לנו לתלות כן ולומר אלו היתה כאן היתה טוענת כן, כיון דמוחזקת לן לגיורת אבל כשהיא כאן ואינה טוענת כן, אף דאינה נאמנת מ"מ אמרינן מדלא טענה אין אנו תולין בכך, וכעין שכתב הפרישה הובא בב"ש (סי' ד' סמ"ד) דאם הבעל אמר שאינו ממנו הוי ספק ממזר דשמא מנכרי נתעברה, מיהו אם היא כאן אמרינן מדלא טענה . כן אין להסתפק בהך.

אולם מה דקשה לי בדברי הנ"י, כיון דבאמת מה דאמרינן נאמן. אתה לפסול עצמך אין זה נאמנות ממש, אלא דאנן מחזקינן ליה לישראל גמור לכל מילי, ואם בא על ישראלית אינו פוסלה וכן לכל דיני ישראל, וכמ"ש תוס' בסוגיין, והכי פסקינן בש"ע (סי' רס"ח) בלי חולק, אלא דאסור בבת ישראל מטעם שויא אנפשיה חד"א, וכיון שכן למה באמת לא יהיה לגבי בניו נאמן, ומה זה שאמר לדבריך נכרי אתה, מה בכך דהוא משקר ואומר על עצמו שהוא נכרי הא אנן מחזקינן ליה לישראל, אטו משום שהוא משקר לית ביה תורת יכיר, וכיון דאנו אומרין שהוא ישראל נהמניה לגבי בניו, בשלמא למה דתירצו תוס' על קושיית הנ"י דר"י סבר דנכרי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר ומיירי באשת ישראל ניחא ושפיר אמר לדבריך נכרי אתה, היינו דאנן מחזיקין אותך לישראל ובניך ממנה כשרים מכל הצדדים, ולדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, אבל להנ"י דאף אם הוא ישראל בניו פסולים דנולדו מנכרית לדבריו, א"כ מה לנו במה דהוא משקר ואומר שהוא נכרי, והדבר צריך תלמוד:

והנראה לי לנכון עפ"מ שראיתי פעם בכתבי כבוד אאמ"ו נ"י שהשיג על הרמ"א בש"ע אה"ע (סי' ד' סכ"ט בהגה"ה) שכתב וז"ל, הא דהאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה אבל פנויה שאומרת בני זה מפלוני, והוא אומר שמממזר נתעברה א"נ עכ"ל, ובמקור הדין בתה"ד מבואר להדיא דסברתו כיון דהיא פנויה, אבל בנשואה נאמן לומר מפלוני נתעברה והנ"מ לדעתו אם יאמר על בן אשתו נשואה מנכרי נתעברה, דלתה"ד נאמן ואינו ממזר, ולסברת אאמ"ו נ"י הבן ספק או ודאי ממזר], וכבוד אאמ"ו נ"י השיג ואמר דלא מצינו שהאמינה התורה לאב אלא לומר בני זה בן גרושה, דהרי זה אביו של זה הבן, אלא שאומר מה הוא ומה טיבו, אבל כשאמר מפלוני נתעברה, הרי כבר אמר שאינו בנו והרי הוא כאיש אחר, וא"נ לומר ממי הוא אלא דנאמן דאינו בנו אבל לא ממי נתעברה, ע"כ דבריו הקדושים ועפ"ז יש ליישב דברי הנ"י היטב, ויובן עוד מה דסיים הנ"י בזה"ל והרי הם גוים גמורים, דמלת גמורים מיותר, אך יראה דהכי פירושא דאר"י אי אתה נאמן לפסול בניך, לא שהבנים כשרים גמורים דהא כיון דבאמת ישראל הוא, לגבי הבנים נאמן וכנ"ל, אלא כלפי מה שאמר נאמן אתה לפסול עצמך, והיינו דנותנים עליו כל חומרא דגוי דשויא אנפשי' חד"א, לעומת זה א"ל דלגבי הבנים א"נ ליתן להם דין נכרים גמורים, והטעם כיון דקיי"ל (דף נ"ג) דבנך הבא מנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה א"כ כשאומר דהבן מנכרית הרי אומר שאינו בנו, ושוב אין אנו אחראין לדבריו כלל, ואמרינן שזה שאמר שאינו בנו האמינתו התורה, אבל מ"מ מה שאמר דמנכרית אין אנו מאמינים לו ואמרינן שמישראלית בא, ודומה ממש לסבר' אאמ"ו נ"י דמה לי אם אינו ממנו או שהו' ממנו, והתורה הפקיע אותו ממנו ואין לו עליו תורת אב, אלא כיון דאנו מאמינים עליו עכ"פ היוצא מדבריו שאינו בנו ממילא לא ידעינן אבוהון דהנהו מאן נינהו, ויהבינין להו דין ספיקים ומותרים בגרים עכ"פ, וזהו שאמר ואין אתה נאמן לפסול בניך כלפי מה שאמר דנאמן על עצמו דהוא אסור אף בקהל גרים דשוי ליה חד"א מיהו כ"ז באמת כיון דאנו אומרין דהוא ישראל, אבל אלו הוינן אומרין דהוא נכרי וגם שיש דין עדות לנכרי, ממילא היו בניו גוים גמורים, דהא קיי"ל גוי שהי' לו בנים בגיותו ונתגייר קיים מצות פו"ר, דנכרי אית ליה חייס, וא"כ בן הנולד לנכרי מנכרית הוא בנו, וכיון דהוא בנו נאמן לומר מה הוא אלא משום דלדבריו הוא נכרי ואין עדות לנכרי, מש"ה אין אנו מאמינים לו ואומרים דהוא ישראל, ושפיר דייק הנ"י בלשונו וכתב דלדבריהם הם גוים גמורים, ר"ל אבל גם עתה מ"מ ספיקי הויין, כן נראה לנכון:

ד

ד) הנה הרמב"ם (פי"ט מהא"ב) כתב וז"ל, וכן אם בעל בעולה בלא נשואין לא חללה ר"ל כה"ג שמוזהר על הבעולה] ונסתפק המ"ל (ריש הלכות מכירה) בכוונת הרמב"ם, אם כוונתו נשואין דוקא אבל אם ארסה ובא עליה לא נתחללה או דה"ה ארסה. לי לפשוט, ולכאורה יהי' דין זה תלוי בפלוגתא דרבוואתא דהנה גוף הדין דהרמב"ם לא נודע מהיכן הוציאו דהוציאו מסוגיא דכתובות (דף ל' ע"א) א"ב בעולה לכה"ג ופירש שם הרשב"א דר"ל בתולה לכה"ג, דהא בעולה בלא"ה אין לה קנס, וע"ז הקשה הרשב"א, הא מ"מ כשהערה נעשית בעולה וכשגמר ביאתו ונתחללה וליכא נ"מ, ותירץ דביאה אחת לא מחלקינן, והרמב"ם לא ניחא ליה בתירוצו של הרשב"א והוליד מכח קושיא זו דבלא נשואין לא חיללה, אלו דבריו ואולם לענ"ד א"א לומר הכי, ממה שכתב הרמב"ם (פי"ט מהא"ב הלכה ה') כהן הבא על אחת מחייבי לאוין השוה בכל עשה אותה זונה חזר ובא עליה ביאה שניה וכו' נעשית חללה וזרעו ממנה חללים, לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר, חזר ובא עליה ונתעברה היא חללה וולדה חלל עכ"ל והנה ביבמות (דף נ"ה ע"ב) דשכבת זרע האמור בשפחה חרופה לומר דאינו חייב אשם בהעראה אלא במירוק גיד, וכתבו ע"ז בתוס' דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה, וגם שארי עריות לא מחייבי בנשיקה לחוד, צ"ל דאין אשה ראויה להתעבר אלא במירוק גיד, דאל"כ אלא דראויה להתעבר מהעראה זו, לא הו"ל לאוקמי למעוטי העראה אלא למעוטי ביאה שלא כדרכה, והנה אפסקה הלכה דהעראה דכל עריות הוא הכנסת עטרה, ומוכח דקיי"ל דאינה ראויה להתעבר אלא במירוק גיד, א"כ תיקשי אמאי פסק הר"ם דכהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר, הא אם נתעברה ע"כ גמר ביאתו, א"כ נימא מתחלת ביאה נעשה זונה, ובסוף ביאה הרי בעל זונה ונעשית חללה, וע"כ צ"ל דגם הר"ם סובר דביאה אחת לא מחלקינן הרי דלא זהו המקון מוצא לדינו:

והנראה לענ"ד דהנה במה דקיי"ל קדושין (דף ע"ח ע"א) כרבא דכה"ג באלמנה קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל אחר הקדושין לוקה שתים, משום לא יקח ומשום לא יחלל, ופסק הרמב"ם (ריש פ' י"ז מהא"ב) דדוקא אלמנה דעד עכשיו היתה מותרת לכהן הדיוט ועתה נתחללה לו, בהא לקי כה"ג משום לא יחלל, אבל גרושה זונה וחללה דבל"ז אסורה להדיוט ולא נתחללה ביתר ע"י ביאה זו, כה"ג לא לקי עלה משום לא יחלל, וכל רבותינו הראשונים ז"ל ראו ותמהו, מאין הוציא הרמב"ם דבר זה) שהוא נגד פשטות הסוגיא, גם פרקליטו הגדול הרב המגיד ז"ל לא מצא לומר כ"א שהוציא מדקדוק הלשון, מדתפס לשון אלמנה לכה"ג, וכתב בעצמו שאין דקדוק זה כדאי להוציא הסוגיא מפשטיה ויראה לי בטעמיה דהרמב"ם ז"ל, דהנה אם נגיח הדין דגם מפסולות לכהונת הדיוט לוקה הכה"ג משום לא יחלל, הנה אם יקדש כה"ג בעולה ע"י ביאה יהיה הדין כך, אם יקדש סתם ילקה שתים כיון דקיי"ל דהמקדש בביאה סתם קונה בגמר ביאה, א"כ נדון בזה כך, בתחילת ביאה בא על בעולה ועבר על עשה דאשה בבתוליה ונתחללה, ובסוף ביאה הרי הוא קונה חללה ובא עליה ועבר שתים, משום לא יקח ומשום לא יחלל ואולם אם יפרש לקנות בתחילת ביאה לא ילקה כ"א אחד, דמשום לא יקח ליכא, דבשעת הקדושין עדן לא היתה חללה ולא עבר כ"א על עשה דבעולה ובסוף ביאה דבא על חללה עבר משום לא יחלל לחוד. ולפ"ז היה כאן תמיה גדולה בפ"ק דקדושין (דף י' ע"א) באיבעיא דתחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה, קאמר בגמרא נ"מ לכה"ג דקני בתולה בביאה, ויקשה למה תפס תיבת בתולה, הא בבעולה נמי איכא נ"מ דאי תחילה קונה לקי אחת, ואי סוף קונה לקי שתים, והול"ל סתם, נ"מ לכה"ג דקני אשה בביאה, ויהיה כולל בין בתולה בין בעולה [אף דכמה פעמים מצינו דהיה יכול לומר עוד נ"מ ולא אמרו מ"מ כאן שהוסיף תיבה ועל ידה תתמעט הנ"מ זהו ודאי תימא).

ואף דלשיטת הרמב"ם הנ"ל דבעולה לא מתחללת בביאה גרידתא בלי נשואין, גם אי קונה בסוף ביאה לא לקי שתים, דבתחילת ביאה דעדן לא קנאה הוי ביאה גרידתא וא"כ בשעת סוף ביאה עדן לא היתה חללה כ"א בעולה מ"מ לדידיה יהיה נ"מ איפכא דאי סוף קונה לא לקי כלל דקידש רק בעולה, ואי תחילת קונה לקי בסוף משום לא יחלל דבתחיל' ביאה נתחלל' ולבסוף בא על חללה, [ואין לומר דעל סוף ליכא עונש מלקות דהא קיי"ל כרבא פרק נערה שנתפתתה (דף נ"א ע"ב) דכל שתחילתה באונס אפילו אמרה הניחו לו מותרת לבעלה דאמרינן יצרה אלבשה וכש"כ דאמרינן הכי גבי איש דיצרו מבחוץ, ויש לכאורה ליישב בזה קושי' התוס' יבמות (דף כ') דלמאי צורך אמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה היל"ל גזירה תחילת ביאה אטו סוף ביאה, ולדברי אלו משום סוף ליכא למגזר, דבזה לא יעבור, דיהי' לו דין אונס, (דבשלמא למה דהקשינו תחילה דיהי' נ"מ דאי סוף קונה לקי ב' ואי תחילה קונה לקי א' לא הי' אפשר לדחות בזה, משום דאכתי ישאר נ"מ דאי תחילה קונה לא ילקה כלל, דמשום לא יחלל דלבסוף אין להלקותו, דיצריה אלבשיה, ואי סוף קונה לקי אחת, היינו משום לא יקח, דע"ז ל"ש יצריה אלבשיה, דנהי דלא הי' יכול לכוף יצרו לפרוש ממנה, מ"מ הי' לו עכ"פ לחזור מקדושין ולא יעבור על לא יקח, אבל למ"ש דלהרמב"ם אי סוף קונה לא עבר כלל על לאו ואי תחילה קונה לקי משום לא יחלל דסוף ביאה, א"כ שפיר יש לדחות בזה) זה אינו, דע"כ לא אמרינן הכי אלא בתחילה באונס, אבל בתחילתו ברצון אף דבתחילה עדיין לא אמר מ"מ לקי על האונס דבסוף, דלא הי' לו להביא עצמו לידי כך, דאל"כ תיקשי למה לי כלל לרבות העראה בעריות, הא ממילא נדע דכן הוא, דאם לא יהי' חייב על העראה, איך יהי' אפשר לחייבו על הגמר ביאה והא באותו עת כבר אנסיה יצריה, ויש לי מקום עיון בזה, במה דמקשה ריש כתובות ולדרוש להו דאונס שרי, והא מביאין עצמן לידי אונס, ואין כאן מקומו להאריך.] ומזה יראה לי הוציא הרמב"ם דינו דדוקא כה"ג באלמנה לחוד הוא דלקי וא"כ גם אי תחילת ביאה קונה ונתחללה הבעולה ע"י ביאה שע"י קדושין מ"מ לא לקי על סוף ביאה שבא על חללה משום לא יחלל, כיון שכבר אפסלה להדיוט לא לקי עליה כהאי גוונא והוציא מזה גם דינו ראשון דבעולה אינה מתחללת בביאה גרידתא דכה"ג דאלולי כן אכתי יהיה נ"מ גם בבעולה דאי סוף קונה לקי עכ"פ אחת משום לא יקח, דהא בשעת קנין הקדושין היא כבר חללה מתחילת ביאה, ואי תחילה קונה לא לקי כלל דאי משום לא יקח, הא בשעת קיחה היתה רק בעולה דבעשה ואי משום לא יחלל דבסוף ביאה בא על חללה הא במחוללת כבר ליכא לא יחלל, ע"כ הוכיח דבעולה אינה מתחללת בביאה גרידתא וא"כ גם אי סוף קונה ליכא משום לא יקח, דהא ע"י תחילה דהיה ביאה גרידתא לא נתחללה ולא לקח חללה כ"א בעולה והרי זה נכון. אולם לרש"י ורמב"ן והראב"ד, דאפילו כהן הדיוט הבא על מחוללת כבר לכהונה עבר משום ל"י וכן להה"מ דעכ"פ כה"ג לקי עליה, תעמוד הקושיא למה לא אמר נ"מ גם בקני בעולה בביאה ונצטרך לומר דהם סוברים דבעולה בביאה שע"י אירוסין לא נעשית חללה, וכיון דבקדושין שם מבעי' ג"כ אי נשואין עושה אי אירוסין עושה י"ל דבעי למנקט נ"מ אף להצד דאירוסין עושה מיהו הר"ם דהוציא דינו מכח האי קושיא, יסבור דאין לחלק בין אירוסין לנשואין, וע"י אירוסין נמי נתחללה, וכמו שצידד המ"ל ריש הלכות מכירה, באופן דספיקו דהמ"ל במחלוקת בין הר"ם להרמב"ן וראב"ד ודעימיה. ואולם ראיתי דזה אינו, דא"כ תעמוד הקושיא בחזקה על הרשב"א כתובות הנ"ל, דמקושייתו מבואר דס"ל דגם בלא נשואין ובלא אירוסין נעשית חללה גם הרמב"ן בחידושיו יבמות (דף נ"ט ע"א) הוכיח מכח קושיא, דהנ"מ בקדושין הנ"ל אזדא לצד דביאה נשואין עושה ותעמוד הקושיא על הרמב"ן ע"כ נראה לומר דבר חדש, והוא, דמה דלקי על לאו דלי"ק, אין זה דוקא באותו ביאה שמקדשה אלא כל שנשאת פ"א חייב עליה על כל ביאה וביאה שבא עליה אח"כ, וכן מצאתי כבר דבר זה להגאון בספר המקנה בקדושין (דף ע"ז סוף ע"א) גבי אלמנה א"ח אלא אחת, רק מראייתו שם מבואר רק היכי דפעם אחד נשאה באיסור אז לקי שוב אח"כ על כל ביאה וביאה, אבל בנ"ד דכשקנה אותה תחילה לא עבר כלל על לי"ק דהא רק בעולה נשאה, זה אינו מוכרח מראייתו, גם ראיה שלו נראה לדחות, דהא מדהקשה שם על ר"י מן אלמנה וגרושה דלא לקי אלא שתים מוכח דלר"י אין חילוק בין אלמנה למחוללת כבר וכמו שכתוב בהה"מ, א"כ י"ל דגם הך קושיא דנחייב על כל חדא וחדא קאי לר"י, ולדידיה שפיר קשה דילקה כל פעם משום לי"ח). ויראה לי ראיה לזה מיבמות (דף נ"ו ע"ב) דאמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, ופסקה הרמב"ם, וכתב הה"מ משום טומאה לאו דוקא אלא משום זונה, וקשה לי להר"ם אמאי ילקה אי משום לי"ח הא בל"ז היא מחוללת להדיוט ואי משום לי"ק, הא כשנשאה היתה כשירה, וע"כ אף דמעולם לא עבר בשעת קדושין, מ"מ כשבא ביאה דאישות לוקה וטעם לא יקח, היינו שלא תבא ביאה אחר לקוחין] ולפ"ז לק"מ על הרשב"א, דאם בזה סבר כהר"ם דבמחוללת כבר ליכא ללאו דלא יחלל, וא"כ כשנושא בעולה בביאה בין אם תחילת ביאה קונה ובין אם סוף קונה לקי אחת משום לא יקח, ואי סבר כהרמב"ן לוקה תמיד שתים. ולפ"ז תפול שוב הקושיא על הר"ם דלדידיה לא נתחללה בביאה גרידא, אם כן אם סוף ביאה קונה לא לקי, ואי תחילת ביאה קונה לוקה לבסוף משום לא יקח, וצ"ל דהר"ם סבר דגם על ידי אירוסין לא נתחללה, והנ"מ אזלא לצד דביאה אירוסין עושה. ומעתה יהי להיפוך, דלהר"ם מוכח דע"י אירוסין אינה מתחללת רק ע"י נשואין, ולרמב"ן והראב"ד ודעימיה י"ל דס"ל דגם ע"י ביאה גרידא מתחללת, ומ"מ ליכא נ"מ דאף אם תחילה קונה לוקה בסוף ב' משום לא יחלל ומשום לא יקח דהיינו ביאה אחר אישות, ויש לי בענין זה עוד אריכות דברים בדברי זקיני הגאון בעל משנת דרע"ק זצלה"ה בסוגיא דתחילת ביאה קונה, ובמה שכתב עליו הגאון בעל אור חדש לקדושין, אבל אין ברצוני להטריח את כבוד אבא מארי נ"י כולי האי

ה

ה) נסתפקתי יבם שבא על יבמתו וכשבא אמר במפורש שאין רוצה לקנותה אם קנה לה או לא, ומדברי רש"י ר"פ הבע"י דפירש מזיד שבא עליה לשם זנות ולא למצוה, אין ראי' דיש לומר דלא מיירי במפרש להדיא שאינו רוצה בקנינה אלא שבא עליה סתם לשם זנות ולא נתכוין לקנותה, ואי דקשי' אם לא פירש מנא ידעינן דכוונתו לזנות, י"ל דעדים ראו אותו מבחוץ שבא עליה והוא לא הכיר בהם, וכיון דביאת יבום צריכה עדים (כמבואר סימן קס"ז בב"ש סק"ב) ידוע שלא נתכוין לקנותה מדלא בא עליה בעדים, וכיון דלא נתכוין בפירוש שלא לקנותה מש"ה קנה אותה דהתורה אמרה דא"צ דעת, אבל במתכוין שלא לקנותה עדיין לא שמענו אם התורה הקנתה לו בע"כ. והרי מצינו חילוק כזה גבי חצר שקונה לו שלא מדעתו וכן ידו כמ"ש המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' ק"נ) ומ"מ רק באינו מתכוין לקנות אבל לא במכוון שלא לקנות ולכאורה הי' נראה לדייק מלישנא דהנ"י דבכה"ג ל"ק לה, דהוא כ' יבמות (דף כ"א סוף ע"ב) וז"ל, ומיהו ביבמתו אף אם גומר ביאתו ואמר שאין רצונו לקנות אלא בגמר ביאה, אין הדבר בדעתו שתורה רבתה שוגג כמזיד עכ"ל, מדלא כתב סתה אף שאין רוצה לקנותה כלל משמע דוקא כה"ג דרצונו עכ"פ לקנותה בגמר ביאה, ומש"ה קנה לה מיד בתחלת ביאה אבל באומר שאינו רוצה לקנותה כלל לא קני לה, וטעם החילוק יש להסביר עפי"מ דכ' הנ"י פ"ק דמציעא אהא דאמרינן שם (דף י') כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא ליה דלקני, וז"ל, וכיון דחכמים תקנו לו ד"א יכול לומר אי אפשי בתקחז"ל עכ"ל, והנה בר"ן גיטין (דף קפ"ב ע"ב ד"ה היכי דמי) מבואר דהקנין שקונין לו הד' אמות את החפץ אינו מתיקון חכמים אלא דחז"ל תיקנו שיהי' הד"א קנויין לו וכיון שכן הווין דידיה מדאורייתא, דהפקר ב"ד הפקר ונעשו חצירו וקונים לו החפץ מדאורייתא, ומש"ה מועיל נמי גבי גט אם נותן הגט בד"א דידה ואין כאן עקירה לדאורייתא להתיר א"א לעלמא ע"ש, ומעתה מ"ש הנמוקי יוסף בב"מ הנ"ל דיכול לומר אי אפשר וכו' אין הכוונה דאמרינן דאין רצונו שיקנו לו הד"א את החפץ, דהא קנין החפץ אינו מדרבנן אלא דאמרי' דאין רצונו לקנות הד' אמות שזיכו לו החכמים:

וצריך להבין למה באמת הי' צריך הנ"י לכל זה ולא פירש בפשוטו דרצונו שלא יקנו לו הד"א את החפץ, דהא חצר אינו קונה בע"כ, וכאשר באמת פירש הרשב"א הובא בב"י חוה"מ] ע"כ יראה דס"ל להנ"י דמה דחצר אינו קונה בע"כ, זהו דוקא באינו רוצה לקנות אבל ברוצה לקנות אלא שרוצה בקנין אחר, בזה הדין כיון דעשה קנין המועיל לאו כל כמיניה לומר שקנין זה לא יקנה, דהתורה אמרה שיקנה:

ומה שהביא להנ"י להוציא חילוק זה י"ל דהסוגיא הכריחתו משום דקשי' ליה במאי פליגי התירוצים שבש"ס, ומ"ט דר"פ דפליג על הסברא דגלי דעתיה וכו' דהא ודאי כן הוא שלא רצה לקנות בד"א מדנפל עליה וא"ל דר"פ ס' דאמדינן דעתיה דרצה לקנות ע"י שניהם ד"א ונפילה דנהי דכן הוא, מ"מ הוי כמו מלוה ופרוטה דאי לאו דאמרי' בקדושין (דף מ"ו ע"א) דדעתיה אפרוטה לבד לא היתה מקודשת [ והרשב"א ז"ל י"ל דלאמת ס"ל כן בטעמא דר"פ, וסובר לחלק דדוקא התם דתרוייהו קנין א' הוא, וכמו מי שקונה במנה, דכל המנה יחד קונה ה"ה בזה דרוצה דהמלוה ופרוטה ששניהם קנין כסף יעשו הקנין יחד, אבל בנ"ד דל"ש לומר דהד"א והנפילה ישתתפו יחד הא אין שייכות ההצטרפות זה לזה, אלא כוונתו שכל א' יעשה קנין שלם הד"א לבדו והנפילה לבדה, מש"ה אף דהנפילה אינה קונית מ"מ אינה מגרעת להקנין ד"א, והנ"י לא ס"ל לחלק בכך] ומש"ה הוציא הנ"י דבהא פליגי, דהסוגיא ס' כמ"ש דבנפל אמרינן שאינו רוצה לזכות בד"א ולא נקנו לו הד"א, ור"פ ס' דל"א כן כיון דהד"א עצמם זכות הוא לו עוד לקניינים אחרים אלא שרוצה שהד"א לא יקנו לו המציאה זו וזהו לאו כל כמיני' כיון דמ"מ רוצה לקנות החפץ וכנזכר לעיל:

ומעתה י"ל דהנ"י ביבמות לשטתי' בב"מ, ומש"ה אף דס' דבמפרש שלא לקנות כלל בביאתו דא"ק אותה, משום דקנין ביאה הוי כמו קנין חצר ויד, דקונה שלא מדעת אבל לא בע"כ, מ"מ זהו דוקא באינו רוצה לקנותה כלל אבל באומר א"ק רק בגמר ביאה כיון דחפץ בקנין לאו כל כמיניה לומר דהעראה לא יקנה לו דהתורה אמרה שיקנה ומה דתלה הנ"י טעמו בדין שוגג ומזיד לכאורה לפי מה שכתבתי ל"צ לזה, ז"א, דא"כ עדיין יקשה דנהי דא"י לומר א"א בהאי קנין, מ"מ כיון דסבר לקנות בקנין אחר ממילא הו"ל האי קנין הראשון עכ"פ כמו עושה קנין בלא מתכוין לקנות והי' הדין נותן דל"ק דהוי כסודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דל"ק, (וכן מבואר בשיטה מקובצת בב"מ, דאחר שהביא דברי הנ"י הנ"ל דמשמע אלו הי' ד"א קנין דאורייתא א"י לומר א"א, שהרשב"א הקשה ע"ז דהא חצירו אינו קונה בע"כ ועוד דהוי כעודר בנכסי הגר, ר"ל דאף אם יהיבנא ליה להנ"י דא"י לומר כן, מ"מ איך קני בהאי קנין יהי' עכ"פ כמו בלא כוונ' כלל] ומש"ה כ' הנ"י דהא רבתה תורה שוגג דהא בא עלי' וקסבר שהיא אשתו קנה, אלמא דקונה בלא כוונה, והיינו נמי טעמא דהנ"י דלא חש לקושיא דהרשב"א הנ"ל, כיון דחצר קונה שלא מדעתו אינו דומה להעודר בנכסי הגר, דשם גוף הקנין צריך דעת וה"ט דאינך דסתרי לכאורה למ"ש, דהא מקדש במלוה א"מ, אף אי מקדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת, אלמא דלא כסברתינו בכוונת הנמוק"י וכן בהילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דא"מ, אף אם אמר שתתקדש לו בהנאת קישוט היתה מקודשת, אלא דבאמת אין מזה סתירה, כיון דקדושין בעצמם בעו דעת, מש"ה הו"ל האי קנין של הנאת מחילת מלוה כמו העודר בנכסי הגר ואף דכ' הנ"י ב"ב (דף קע"ה ע"א) גבי ר"ע שקל בידקא בארעא דהיכי דאיכא דעת מקנה, אף אם הוא עודר וקסבר שהיא שלו קני לי' מ"מ אין זה ענין לכאן דדוקא התם דבהאי קנין המועיל רצה המקנה שיקנה מש"ה אף דהוא ס' דהוא שלו קני, דדעת מקנה נמי מועיל לחודיה אבל בקדושין דגם היא רצונה להתקדש במה שהוא רוצה דהיינו בגוף המלוה, וא"כ האי קנין דהנאת מחילת מלוה לית ביה דעת כלל לא דעת קונה ולא דעת מקנה, כך היה נראה לפום רהיטא לנכון:

אף דיסוד הדבר אשר בנינו עליו שהם דברי הר"ן בגיטין אינם יסוד מוסד כ"כ דהרי נראה דתוס' פליגי וס"ל דכל מה שזיכו חכמים אינו רק קנין דרבנן, ול"א כיון דהפקר ב"ד מקרא ילפינן לה נעשה קנין דאורייתא, דהרי בגיטין (דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני וכו') פירשו דמה דס' ר"ח דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים היינו מדאורייתא אבל מדרבנן זוכה לאחרים ומדהקשה ר"ח על ר"ח משתופי מבואות דמזכין ע"י קטן אלמא דלא כהר"ן, דלדידי' מאי קושיא כיון דכבר אמרו חז"ל דזוכה לאחרים זכו בה מדאורייתא והר"ן שם באמת השיב כן על תוס' והוכיח דר"ח ס' אף מדרבנן אינו זוכה לאחרים, גם הרא"ש ע"כ סובר דלא כהר"ן, דבגיטין (דף ע"א) נתן טעם על תקנת חז"ל דקרוב לה אפילו ק' אמה משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואין כאן עוקר דבר מה"ת ואלו הוי ס"ל כס' הר"ן א"צ לזה דהא כיון דחכמים הקנו לה הק' אמה נעשו חצירה מד"ת וא"כ י"ל דגם הנ"י ס' כתוס' והרא"ש וא"כ מ"ש דיכול לומר א"א בתק"ח שפיר קאי על קנין גוף החפץ דאכתי הוי דרבנן מ"מ כיון דתלה טעמו דיכול לומר א"א, דמשמע אלו הוי דאורייתא כגון דנפל בחצירו ממש, מיד כשבא המציאה לתוכה קנה אותה אף דחצר א"ק בע"כ אם כן אכתי צריכין אנו לסברתינו הנ"ל:

אולם שבתי וראיתי דאף אם יתכן דרכי בכוונת הנ"י בב"מ לא יתכן דרכי בכוונת הנ"י יבמות דבשלמא גבי מציאה דבההיא שעתא דנפל רוצה לקנות ויש אז קנין המועיל ד"ת שפיר י"ל דאין בכחו לדחות הד"ת משא"כ בההיא דיבמות דבעידן שנעשית העראה עדיין באותו רגע לא רצה לקנותה עד אחר שעה שיהיה גמר הביאה, ול"ש לומר דאין בכחו לדחות הד"ת שהרי התורה לא צותה עליו באיזה זמן יקנה וכמו דבידו לומר איני רוצה לקנותה עתה עד אח"ז כך יכול לומר איני רוצה לקנות בהעראה א"ו ס' הנ"ל דקנין דיבמה היא אפילו בע"כ שלא בטובתו ומש"ה קני לה בהעראה אם כן ה"ה באינו רוצה לקנותה כלל לא בתחילה ולא בסוף דחד טעמא אית להו כן נראה שיטת הנ"י:

אולם יראה לי שהר"ן לא כן ידמה, שהוא כתב פ"ק דקדושין בסוגיא דתחלת ביאה קונה וז"ל, ומיהו ביבמה דמקדשה בביאה אפילו גמר ביאתו קנה בתחלת ביאה והיינו דאמרי' וכו' אלא מן הארוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת ואם איתא דבסתמא לא קני לה עד גמר הביאה מן הארוסין נמי עשה ול"ת הוא, דבעידנא דקני לה היינו גמר ביאה כבר נעשית בעולה, א"ו היינו טעמא כיון דמדאורייתא קני בהעראה אלא משום דדעתו על גמר ביאה הוא דא"ק בסתמא עד גמר ביאה אבל ביבמה כיון דלא בעי דעתו דאפילו שניהם אנוסים קנו, לא אזלי' בתר דעתיה עכ"ל, הרי פתח דבריו יאירו דרק בבועל סתם קני בהעראה דהא כתב אפילו גמר ביאתו ולא כתב אפילו במפרש כמ"ש הנ"י, וכן מסיים דבריו שכתב אבל יבמה כיון דלא בעי דעתיה כלל מלשון זה מבואר דלא בעי שיהא דעתו לכך אבל לא אם יהיה בהיפוך ויתכוין שלא לקנות:

גם הא הר"ן לא פשיטא ליה הא מילתא מסברא מלבו כ"א מכח ההוכחה מסוגי' יבמות וא"כ מה דמוכח מוכח ומה דלא מוכח לא מוכח דא"ל דג"ז מוכח דא"כ דבמפרש שלא לקנות ל"ק עדיין קושיית הר"ן במקומו, דמאי מקשה ליתי עשה ולדחי ל"ת, הא במפרש שלא לקנות בהעראה ל"ק עד גמר ביאה ושוב הוי עשה ול"ת, ז"א, דהא בלא"ה צריכים להבין קושי' הר"ן דהא י"ל דפרכת הש"ס דאמאי לא תתייבם, נלמדנו לומר שרוצה לקנות בהעראה, וצ"ל דהוכחת הר"ן אזלא הכי דלמ"ל להש"ס לשנויי גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה לשני גזירה אטו שיבעול סתם ביאה גמורה וישכח לפרש שיקנה בהעראה אבל זהו אינו מן הקושיא אם יהיה הדין דבמפרש שלא לקנות בהעראה דל"ק דלשני גזירה אטו מאן דמפרש כן דאטו בשופטני עסקינן שיפרש דאינו רוצה לקנות דהא באמת אין לו נפקותא במה יקנה אלא דאמרינן כל הבועל סתם כוונתו מסתמא לקנות בחיבת ביאה של הגמר, דמסתמא כוונתו לקנות בדבר החביב לו יותר אבל לא שיקפיד שלא לקנותה בתחלה אלא דממילא הוי כמו בלא דעת כלל אבל לגזור אטו מאן דמפרש זהו לא מסתבר כלל ומש"ה הנימוק"י נמוקו עמו שלא הביא ראיית הר"ן משום דדינא דידיה אפילו במפרש שלא יקנה קונה בע"כ זהו אין לו יסוד וראיה מסוגיא זו דיבמות מיהו זהו אפשר לדחות די"ל דמש"ה לא הביא ראיית הר"ן די"ל דהוא סבר דאיסור בעולת עצמו רק דרבנן דאף דתוס' כתובות (דף ל' ע"א ד"ה א"ב בעולה וכו') כתסו בפשיטות דהוא דאורייתא, מ"מ לדעתי אין זה במוסכם מהראשונים וכמבואר אצלי במק"א (מובא לקמן) וממילא לא קשה מידי קושי' הר"ן, דהא מ"מ לא תהיה רק בעולה דידי' ואין כאן עשה, אלא דמ"מ אינו מחוור, דמ"מ הו"ל להנ"י להוכיח דינו ובאופן אחר, דאם איתא דל"ק עד סוף ביאה א"כ בעידנא דמיעקר לאו דאלמנה אינו מקיים לעשה דיבום, דהיינו בשעת העראה דחייבי לאוין דכהונה ג"כ בהעראה חייבין, כדאיתא יבמות (דף כ"ה ע"א) וכעין זה איתא בתוס' גיטין (דף מ"א ד"ה לישא שפחה בתירוצם א'), ואף דתוס' שם תירצו עוד תרוצים ולא פסיקא להו סברא זו, יראה משום דבזבחים (דף צ"ה ע"ב) הקשו למ"ל קרא דשבירת עצם אסור בעצם שיש בו מוח דל"א דעשה ידחה לל"ת, הא לא הוי בעידנא, והניחו בקושיא, ובפסקי תוס' תירצו דהיכי דא"א לקיים העשה בענין אחר לא בעי בעידנא, ולפ"ז אין קיום לתירוצם הנ"ל בגיטין, דהא גם שם א"א להיות סוף ביאה בלא תחלת ביאה, אבל בנ"ד שפיר יקשה דהא אם ירצה יכול לקנות בהעראה, א"כ אפשר בע"א וצריך להיות בעידנא אע"כ כדכתיבנא דדינא דהנ"י אף במפרש שלא לקנות ועל זה ליכא ראיה באופן שדבר זה יהי' שנוי במחלוקת בין הר"ן והנ"י ויראה. שאפשר לתת טעם לפלוגתתן דבגמרא פ' הבע"י על הא דתנן א' אונס וא' רצון פרכינן האי אונס ה"ד, אילימא כשאנסה נכרי ובא עלי' והאמר רבא אין קשוי אלא לדעת, אלא כגון שנתכוין לאשתו ונתקשה אלי' ותקפתו יבמה ובא עליה והיה קשה לי טובא מאי פרכינן והא אין קישוי וכו' דמה בכך, דלמא מיירי שהכוהו ויסרוהו עד' שהי' מוכרח לקשות עצמו מדעתו ולבא עלי', ואשמעינן אף שיש ריעותא בגוף הביאה שהיתה שלא בטובתו מ"מ קנאה, וחפשתי ומצאתי תה"ל שהרשב"א בחי' הקשה כן, ותירוצו דחוק עיי"ש וניחא לי לפי"מ דמבואר קדושין (דף כ' ע"א) דהא דמהני בקרבן ובגט דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אף אי נימא דדברים שבלב לא הוי דברי' משום דמצוה לשמוע דברי חכמי' והיינו דאף דע"י אונס אומר רוצה אני, מ"מ כיון דאיכא מעשה מצוה אמרי' אגב אונסי' דמצוה גמר ומגרש, וכמו תלוה וזבין זביני' זביני, וא"כ פרכי' שפיר כיון דאין קישוי אלא לדעת, נהי דהי' זה ע"י כפיות ונגישות, מ"מ כיון דא"א לקישוי בלא רצונו הרי כשמקשה עצמו נרצה להם דאף שהי' ע"י אונס, מ"מ כיון דאיכא מצוה דיבום, נימא אגב אונסי' דיבום גמר ונתרצה לבוא עלי', א"כ אין כאן שמץ אונס, ול"צ להשמיענו כזאת דהא מתני' ערוכה היא בערכין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

והרשב"א דקשי' לי' י"ל דסבר דביאת יבום צריכה עדים, ולזה קשי' לי' הכי, דלמא מתני' מיירי בלא ידע מהעדים וא"כ גם אם ירצה לקנותה אינו יכול ואין כאן מצוה' דנימא אגב אונסא דמצוה גמר ומתרצה וממילא האונס קאי בדוכת' והוי גוף הביאה ביאה גרוע שלא בטובתו אף דנתרצה, דהא ליכא דבר אחר שתניע דעתו לכך ואינו מועיל אף דאמר רוצה אני, וכמו תלוה ויהיב דלא מהני רוצה אני, ושפיר הוי רבותא דביאה זו קונה, והנ"י אפשר דס' כדעת היש"ש יבמות דביאה דיבום לא בעי' עדים, או דיאמר דהגמרא ניחא לי' לאוקמי ביותר אף ביש עדים וראה אותם. ואחרי כי כן דמיירי מתני' דגם הוא יודע דאלו רוצה לקנותה בביאה זו קונה אותה, א"כ למאי דמוקי מתני' בתירוצא דנתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו, מוכח היטב דינא דהנ"י דאף במתכוין שלא לקנותה קנאה, דהא כאן דידע שיכול לקנותה ומ"מ לא רצה לבוא עליה עד שתקפתו יבמתו, הרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנותה. ול"ל דאמרינן דבגוף הקניי' אין דעתו כלל, ואינו חושב בלבו כלל מה תהא עלי', אלא דאין רצונו בביאה אבל אחר שכבר מוכרח לבא עלי' אינו ממאן בקיום המצוה ויהיה לכה"פ בגדר עושה שלא מדעת כלל, אבל לא כמכוין שלא לקנות ולמאן בקיום המצוה דהא מבואר בתוס' הביאם הב"י בא"ח (סי' תע"ה) וז"ל, הא דכפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא מיירי שהיה סבר שזהו חמץ ונמצא שאכל מצה אבל ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול וכפאוהו פרסיים ואכל לא יצא עיי"ש, הרי מבואר דכל שיש מצוה בעשייתו והוא לא רצה בהאי עשיי' ל"א דלענין המצוה הוא בגדר אינו מכוין לעשותה אלא הוא בגדר מכוין שלא לעשות:

ואולם הר"ן יראה דבהכרח פליג על האי ס' דתוס' והוא דבר"ה (דף רי"א ע"ב ד"ה גרסי') כתב בשם הרמ"ה הא דכפאוהו פרסיים מיירי בידע שהוא מצה אבל קסבר בשר הוא לא יצא, ובדף שאחריו כתב דדעת הרבה גאונים דמצות א"צ כוונה, וראייתם מהא דכפאו פרסיים וכתב עלה ומיהו דוקא באינו מתכוין אבל במתכוין שלא לצאת לא, ומעתה אם יסבור הר"ן כסברת תוס' הנ"ל יהיה דבריו סותרים אלו לאלו דהא גבי כפאוהו פרסיים מקרי מתכוין שלא לצאת כיון דידע שהוא מצה אע"כ סבר הר"ן דאף דאינו רוצה בעשיי' עדיין אינו מוכרח דרוצה דוקא שלא לעשות המצוה א"כ ה"נ בנ"ד בתקפתו ולא. רצא לבא עליה מ"מ אינו מוכרח אלא שאינו רוצה בביאה, אבל כיון דמוכרח לבא עליה אינו מתכוין דוקא שלא לקנותה ואין כאן הוכחה לשיטת הנ"י, כן העליתי דרך פלפול:

ו

ו) מידי עברו רעיוני ביסוד הזה אם תיקון חכמים בעניני ממון מקרי ממונו דאורייתא, כיון דהפקר בית דין הפקר מה"ת נבוכו בזה מאד כי ראיתי איזה סתירות בתוס' והרא"ש בדבריהם הקדושים, והמצאתי תה"ל דבר א' אשר יתיישבו כל הסתירות, והוא, דכבר הבאתי באות ה' דדעת תוס' גיטין (דף ס"ד) דכל מה דתקנו חכמים בענין ממון הוי רק דרבנן, וכן יראה לי דעתם בחגיגה (דף כ"ה ד"ה חבר וכו') וכ"ת דבדרבנן מודה וכו', ביאור דבריהם אלו היינו דבקדושין (דף י"ז ע"ב) איתא דגר אינו יורש אביו ד"ת אלא דחכמים תיקנו לו ירושה, וא"כ מה"ת ליכא איסור חליפי ע"ז דהא הגר לא ירש כלל ולגבי דרבנן אמרי' יש ברירה, וראיתי בטורי אבן שכ' דנעלם מתוס' כאן סוגי' דקדושין הנ"ל דבפשיטות היה להם לדחות פרש"י דהא רבא בקידושין הוכיח מהך מתני' דגר אינו יורש ד"ת מדלא מקרי חליפי ע"ז, ואלו לפירש"י מאי ראיה דלמא משום דיש ברירה:

ואני אומר א"כ דנעלם מהם סוגיא דקדושין, מה זה שכתבו וכ"ת בדרבנן וכו', הא איסור חליפי ע"ז הוא דאורייתא, א"ו עיניהם המשוטטות בכל ידעו וראו גם באותו שעה סוגי' זו, אלא דזהו גופא הוכיח רבא דאלו מדאורייתא ירית ויש כאן איסור דאורייתא אין לסמוך על ברירה, א"ו דמדרבנן הוא דירית:

אך זהו דקשי' לי הא תוס' קדושין הקשו על רבא דלמא הטעם די"ב, והיינו דלמא ס' הך תנא דאפילו בדאורייתא י"ב, ותירצו דדייק מסיפא דקתני ואם משבאו לרשותו אסור, (ר"ל דמשמע לי' לרבא דאין הכוונה דחלקו ממש דהו"ל לומר ומשחלקו אלא דמיירי אף דעדיין לא לקחו כדי לזכות בהן מ"מ כיון דהביאה לרשותו אסור משום דקנסו אותו והיינו דהא באמת גם אחרי שהיא ירושה מדרבנן קשה הא מ"מ הוי מדרבנן חליפי ע"ז, ובתוס' קדושין הקשו כן, ותירצו דהם אמרו והם אמרו, דבנידון כזה לא יהיה לו ירושה כדי שיכול לומר טול אתה וכו' והיכי שבאו לרשותו לא רצו לתקן לו הצלה זו ואוקמוה אדינא, אבל אלו היה הטעם משום ברירה ומדינא מותר גם משבאו לרשותו היה יכול לומר כן וכאשר ביאר כל זה בס' המקנה, ואם כן השתא דנימא דטעמא דמתני' משום ברירה בדרבנן וא"צ לתקנתם, ע"כ יהיה הפירוש ומשבא לרשותו שכבר חלקו דאל"כ אמאי אסור הא הדין נותן ההיתר וא"כ ישאר ק' תוס' דלמא מטעם ברירה ולפנינו יתיישב היטב בע"ה, עכ"פ ברור דכוונתם כמ"ש]:

וכיון שכן מבואר מזה דדעתם כדעתם בגיטין דאלו כס' הר"ן דנתהוה מזה דאורייתא משום הפקר ב"ד א"כ אף אם מדרבנן י"ב ק' הכא דהא כשתקנו ירושה לגר הוי ממון שלו דאורייתא והוי חליפי ע"ז דאורייתא, הרי סוברים תוס' בב' מקומות אלו דנשאר רק דרבנן:

וראיתי שבב' מקומות סותרי' לכאורה לזה, הא' בגיטין (דף י"ג א' ד"ה תנו מנה וכו') ואשמעינן דלא תקנו מעמד שלשתן בשטר, וק"ל איך נשמע זה דלמא תקנו אלא דמ"מ כיון דמדאורייתא לא קנתה להאי גיטא מש"ה אינה מגורשת:

ולומר דהוכחתם משחרור דיהיה עכ"פ משוחרר מדרבנן ואין יורשיו רשאים להשתעבד בו עוד וכשמתו הבעלים כיון דאין על העבד שום שעבוד הוי כמו מפקיר עבדו ומת דקיי"ל גיטין (דף ל"ט א') דאמימר דאמר אין לו תקנה קשיא אלא דא"צ גט שחרור דמיתת אדון מתירתו ורק מדרבנן בעי ג"ש כמבואר בתוס' שם (דף מ' סוף ע"א ד"ה הא אמר) וא"כ במתני' אלו הי' בשטרות דין מע"ג אמאי לא יתנו השטר שחרור לאחר מיתה הא מדאורייתא ל"צ לגט שחרור ומדרבנן דבעי הא כבר זכה לגבי דרבנן בהאי גיטא בחיי הבעלים:

אי אתה יכול לומר כן, דאכתי קשה כיון דסברי דתיקון חכמים בממון לא מתהוה מזה דאורייתא א"כ מדאורייתא עדיין העבד משועבד ליורשים ואין מיתת אדון מתירתו ודוחק לומר כיון דסוף סוף א"י לשעבד בו אף דהוי ע"י תקחז"ל מ"מ גם מדאורייתא א"צ שוב ודומה לכאורה למ"ש תוס' בב"ק (דף ע"ז ע"ב ד"ה אומר הי הי' ר"ש וכו') ודוחק לומר דאע"ג דמדאורייתא יכול לפדותה, כיון דמדרבנן א"י לא קרינן בי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים עכ"ל ולכאורה נראה הדברים דומה בדומה דל"ש לחלק בהם כמו בחלקו בין מקדש בעדים פסולי דרבנן לבין מקדש בדברים שאסורים בהנאה מדרבנן (ע' מ"ל פ"ה ה"א מהל' אישות בסה"ד ד"ה שוב] דכיון דצריכין לקרות אוכל שאתה יכול להאכילו שפיר שייך דעתה גם מדאורייתא לאו קרינן בי' הכי גם אלו הי' דומה למקדש בפני ע"פ מדרבנן לא הוי ס"ד דתוס' כלל לומר דבר כזה שיפול דין דאורייתא ממנו (ומ"מ אפשר לחלק ולומר כיון דיודעים הבעלים שא"י להשתעבד בו גמרו דעתם ומפקירין אותו, ומש"ה גם מדאורייתא א"צ ג"ש] וא"כ פשטא דדברי תוס' מורי' דסברי כהר"ן דמה דתקנו חכמים בממון נתהוה מזה דאורייתא הב' בגיטין (דף מ' ד"ה וכתב לי' וכו', דכיון דעשה שלא כהוגן הפקירו ב"ד ונתנו לאפטרופס לשחררו וכו' ע"כ, וקשה לי הא מ"מ מדאורייתא אינו ממון דאפטרופס ואיך הותר העבד לישא בת חורין ע"י שחרור זה, א"ו משמע דסבירא להו דממילא נתהוה מזה דאורייתא וקני ליה האפטרופס מדאורייתא וא"כ לכאורה שני דבורים אלו בגיטין סותרים לדבריהם בגיטין ובחגיגה:

גם הטור חוה"מ (סי' שנ"ג כתב) בשם אביו הרא"ש דיאוש לחוד אינו קונה גם מדרבנן ומ"מ אם קדש אשה בגזל כזה צריכה גט דדלמא קונה מדרבנן וביאר ביש"ש (פ"ז דבב"ק סי' י') דאין זה ספק דרבנן דאלו יאוש קונה מדרבנן ממילא מקודשת מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר, ולפ"ז יסבור הרא"ש כהר"ן גם הב"ש (סי' כ"ח סק"ב) הקשה להרמב"ם דבקנין יאוש וש"ר צריך הנגזל להחזיר לו דמים, ונהי דבגנב שאינו מפורסם א"צ ליתן הדמים משום דשוב יהיה הנגזל מחויב ליתן דמים ללוקח משום תקנת השוק ואפוכי מתרתי למ"ל, מ"מ מדאורייתא דליכא תקנת השוק א"צ הנגזל ליתן דמים ללוקח א"כ כשקידש אשה בגזל אמאי מדאורייתא מקודשת, הא מדאורייתא לא קבלה כלום דהרי מדאורייתא צריכה להחזיר דמיהם להנגזל והקשה למאן דפוסק דבמקדש במלוה ע"י מעמד שלשתן דא"מ רק מדרבנן משום דמדאורייתא אין כאן כסף קדושין א"כ גם במקדש בגזל לא תהיה מקודשת מדאורייתא:

ויראה לי ליישב דהא באמת גוף הדבר צריך טעם דלמה יסברו תוס' והרא"ש דלא כהר"ן, הא הר"ן טעמא קאמר כיון דילפינן מקרא דהפקר ב"ד הפקר א"כ למה לא יהיה לתקנתם כל דין דאורייתא ויראה דודאי מודים תוס' והרא"ש דמה דמצינו דנתנה תורה כח לחכמים הוי דאורייתא אלא דסוברים כיון דהפקר ב"ד למדנו בגיטין (דף ל"ו) מקרא דכל אשר לא יבא יוחרם רכושו, א"כ לא מצינו רק דיש כח לחז"ל לסלק רשות בעלים ממנו כמו שם דעשאוהו חרם אבל שיהיה כח בידם לומר שיהא קנוי לאחר לא מצינו, והרי לפנינו דבכ"מ קיל יותר סילוק מלהקנות, דסילוק א"צ קנין ובדיבור בעלמא עושה חפצו הפקר ולהקנות חפצו לחבירו צריך מעשה קנין, ומעתה אין כאן סתירה דבגיטין גבי שתופי מבואות שפיר פריך הש"ס לשיטת תוס' כיון דקטן אינו זוכה מדאורייתא לאחרים, איך משתף במבוי ע"י בניו הקטנים דנהי דההפקר הוי דאורייתא וכשזוכה ע"י הקטן פקע רשות בעלים מהחפץ מדאורייתא, מ"מ אכתי במה שזכו בו בני המבוי הוי רק דרבנן וכן דבריהם בחגיגה נכונים דכיון דירושת הגר דרבנן שפיר יכול לומר טול אתה וכו' דאף דלענין דאינו של אחיו הגוי הוי ד"ת מ"מ זכיית הגר בהאי ירושה הוי רק ממון שלו דרבנן אבל בהאי דגיטין בתנו גט שפיר כתבו דמוכח דלא תקנו מעמד ג' בשטרות דאל"כ יקשה משטר שחרור וכדרך שכתבנו דהוי כמפקיר עבדו ומת, ולענין הפקר הוי דאורייתא ממש וסילוק השעבוד דיתמי מעל העבד הוי דאורייתא וכן בההיא דקטן שפיר כתבו דהפקירו חכמים ונתנו להאפטרופס, והיינו דבאמת האפטרופס יעשה בו קנין ויהיה שלו מדאורייתא דהא הפקעת כח הקטן מהעבד ע"י תקחז"ל יש להם כח מדאורייתא והוי העבד הפקר מדאורייתא, ושפיר יכול האפטרופס לזכות בהעבד מדאורייתא כזוכה מן ההפקר, וזהו שדקדקו בלשונם הפקירוהו ב"ד ונתנו להאפטרופס דזהו ב' ענינים וכנ"ל:

ועפ"ז יש לתת טעם על הר"ת שבתוס' שם שלא רצה לפרש שהאפטרופס ישחררו כמ"ש תוס' משום דלכאורה עדיין ק' על דברינו, כיון דדנין דע"י תקחז"ל, הוי העבד הפקר מדאורייתא הרי העבד זוכה בעצמו, וא"י האפטרופס לזכות בו, ואף דקי"ל המפקיר עבדו צריך ג"ש מ"מ כיון דזהו רק להפקיע ממנו האיסור, אבל לענין השעבוד כבר זכה העבד בעצמו, ואיך יזכה בו האפטרופס אך באמת לק"מ דהא בקדושין (דף נ"ז ע"א) גבי מעשה דר"י הנדואה כ' תוספות כיון דבשעת מיתת הגר היה העבד בעבודת מר זוטרא מש"ה אין העבד זוכה לעצמו א"כ גם כאן א"ש, דהאפטרופס יעשה בו עבודה והם אמרו דאז בעידן עבודה יסולק כח הקטן ממנו וזכה ביה האפטרופס. מיהו ר"ת שם בקידושין בתוס' מוקי לה להאי בקטן וס' כאבא שאול דעבד קטן א"י לזכות לעצמו אבל אלו היה גדול לא היה מועיל אף דבשעה שנעשה הפקר היה בעבודת מר זוטרא ולזה לר"ת לשיטתיה יפה עשה דנייד מתירוצא דהתוספת דהאפטרופס ישחרר, דהא אין כח ביד חכמים להקנות שיהיה בו דין דאורייתא, ועל ידי הפקר א"א דאם כן יזכה העבד לעצמו דהא כאן מיירי בעבד גדול כיון דכופין אותו לעשותו בן חורין כדי שיכול ליקח אשה גם בדברי הרא"ש אין כאן סתירה מעתה, דגם ד' וק' אמות שתקנו גבי גיטה שפיר הוצרך לטעמא דאפקעינהו רבנן לקדושין דאלו מדאורייתא נהי מה דאמרו ק' אמות הסמוכין לה מסולק רשות כל אדם מהם, זהו נתהוה דאורייתא מ"מ מה שהיא זכתה בה שיהיה דין חצר שלה זהו נשאר דרבנן משא"כ במקדש בגזל אם יאוש קונה מדרבנן יהי' ממילא קדושי דאורייתא דכיון דסילוק הבעלים מהחפץ הוי סילוק דאורייתא ממילא הגזלן זוכה מההפקר וא"צ לזכייתו כלל לתקחז"ל א"כ קושי' הב"ש מסולקת מכל, בשלמא גבי מקדש ע"י מעמד ג' הוי רק קדושי דרבנן, דאף דמדאורייתא יצאו מרשות הקדש ע"י תקחז"ל מ"מ לא באו הדמים מדאורייתא לרשות שלה דהא לא עשתה שום קנין ורק מתקחז"ל הם שלה, משא"כ במקדש בגזל ביאוש וש"ר מיד כשפטרו חכמים אותה לתת דמים להנגזל ממילא כבר נפטרה מדאורייתא דהא להפקעת ממון דהנגזל יש להם כח מדאורייתא וכיון דאין להנגזל שום תביעה עליה ממילא הכל שלה מדאורייתא אאב"ה אחרי ימים רבים מעת שכתב אחי הגנ"י אלו הדברים יצאו ספרי הגאב"ד דק"ק ליסא ומצאתי כתוב גם שם חילוק זה בין סילוק לזכיה]):

ומעתה מתיישב היטב מה דהקשיתי דלדברי תוס' חגיגה תעמוד הקושיא דמנ"ל לרבא להוכיח דלמא גם בדאורייתא י"ב, ותירוצא דתוס' דקדושין נפל דהא ע"כ משבאו לרשותו היינו שחלקו, ולדברינו אדרבא הדברים מרווחים יותר דלולי דבריהם בחגיגה נצטרך לדברי המקנה שהבאתי לעיל והם דחוקים מאד ולדברי תוס' חגיגה מרווח די"ל נמי דמשבאו לרשותו מיירי אף בלא חלקו ומ"מ אי"ל טול אתה וכו' דכיון דבאו לרשותו נעשה חלקו שבה שלו מדאורייתא דכיון דתקנו לו ירושה מועיל עכ"פ תקנתם להפקיע מזה רשות נכרי מדאורייתא מיהו כ"ז שלא באו לרשותו עדיין נשאר זכיית הגר רק מדרבנן אבל כשבאו לרשותו זוכה הגר ממילא מטעם חצירו שזוכה לו מידי דהפקר, ומש"ה דייק רבא שפיר דא"א לומר דירושת הגר דאורייתא, אלא בדאורייתא נמי סמכי' אברירה, דא"כ משבאו לרשותו נמי יהיה מותר וכמ"ש תוס' קדושין, אע"כ מדירושת הגר דרבנן ומש"ה יכול לומר טול אתה, דבדרבנן סמכי' אברירה וכשבאו לרשותו אסור דמשבאו לרשותו נעשה ממון שלו מדאורייתא ובדאורייתא א"ב:

ז

(ז) בעמדי על דברי תוס' שהבאתי לעיל נתקשיתי דהא בגיטין (דף ע"ו [ע"ב( בשכ"מ דתקיף לי' עלמא סתרו הר"ן והרשב"א לדברי רש"י דפירש דהקנה בקנין אגב, דא"כ למה דוקא דוכתי' דיתיב בה גיטא יקנה לה איזה קרקע שיהי' אע"כ דמדין קנין חצר הוא אבל ע"י קנין אגב אינו מועיל בגט דבעי' ונתן בידה אבל מה שהוא ע"י קנין ואינו בידה אינו מועיל [והרחבנו בזה במק"א כי דין זה נראה דהוא איבעי' דלא אפשיטא בירושלמי (פ"ב דגיטין ה"ג) וז"ל ר"ז בעי מסר לה פרה במסירה מדת הדין אתה אומר נקנה מקח והכא את אומר הכין או שניא הכא דכתיב ונתן בידה וכתבתי למה פשיטא ליה להרשב"א והר"ן דלתלמודא דידן אפשיטא אבעי' ואין כאן מקום להאריך ביסוד זה] והנה תוס' לא הראו מקום אי ס"ל כרש"י או כהר"ן, אולם יראה לי דקדוק ברור מלשונם דס"ל כהר"ן דבגיטין (דף כ"א ע"ב) בהא דאמר אביי כתב על עלה של עציץ נקוב כשר דשקיל לי' ויהיב לה ניהלה, כ' תוס' מה דנקט נקוב משום דאין האשה קונית הגט במשיכ' העציץ או בהגבהתה כ"ז דלא פסקה יניקת העלה משם דאכתי חשיבי מחוברים בשעת משיכה והא דמכשיר אביי היינו דהניחו במקום שפוסקת היניקה וקמ"ל אף דצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה עכ"ל וק"ל בגווה נהי דמשיכה והגבהה אינו מועיל מ"מ הרי איכא קנין שטר וחזקה דמועיל ואיך החליטו דצריך ליתן לה בפסיקת יניקה דוקא, ע"כ נראה דס"ל כהר"ן, ומש"ה נהי דהגט קנוי לה ע"י שטר וחזקה מ"מ עדיין לא נתקיים ונתן בידה אבל אם היה מועיל קנין משיכה והגבהה שפיר היה אפשר, דהא יהיה בידה בשעת הגבהה ולפ"ז קשה לי טובא על דבריהם גיטין י"ג ע"א) המובא לעיל דהוכיחו דמעמד ג' לא תקנו בשטרות ואמאי הא י"ל אף דתקנו מ"מ בגט ושחרור דבעי' ונתן בידה לא מועיל מעמד ג' דלא עדיף מקנין שטר וחזקה דלא מהני וראיתי שוב ביותר תמוה על הר"ן מרא דהאי דינא דאגב אינו מועיל בגט וגם הוא כתב לקושטא דמלתא דמתני' דתנו גט מיירי במעמד ג', והקשה א"כ אמאי לא יתנו ותירץ דבשטרות לא תקנו והא לשיטתי' דבגט לא מהני שום קנין רק ונתן בידה לא צריך לכך.

ח

(ח) גם בדבור תוס' קדושין (דף י"ז) המובא לעיל דהקשו מנ"ל לרבא דירושת הגר דרבנן דלמא ה"ט דיש ברירה ראיתי דבמס' ע"ז (דף ס"ד ד"ה תנ"ה) כתבו לתרץ דמש"ה הביא בקדושין על זה תנ"ה בד"א שירשו, אבל נשתתפו לא כדי שלא תדחה ראיתו אצל טעם ברירה עכ"ל, ור"ל דאלו י"ב בדאורייתא גם בנשתתפו לשתרי, ולא באתי עד סוף תכונתם דהרי שם בע"ז אר"ש דרוצה בקיומו אסור וכו' אר"פ שאני ירושת הגר וכו' תנ"ה בד"א שירשו וכו' וז"ל תוס' שם תנ"ה וכו' דהו"א דבדין הוא משום ברירה וכו' ביאור דבריהם דלא תטעה לפרש דמביא ראי' על גוף הדין דרוצה בקיומו אסור מדאסור בנשתתפו דזהו אין ראי' דנשתתפו י"ל בלא"ה אסור משום חליפי ע"ז, לזה פירשו דהראי' רק דבגר חששו שיחזור לקלקולו מדנשתתפו אסור גם אם יהיה הטעם משום חליפי ע"ז מ"מ ברישא אמאי מותר אע"כ כרבא בקידושין דכל עיקר ירושת הגר דרבנן, דשמא יחזור לסורו הרי דחיישינן להכי, וזהו שכתבו תחילה דמרישא גופא אין להוכיח ר"ל דהא לאיסור חליפי ע"ז א"צ ראי' מסיפא וא"כ בפשוטו הו"ל להוכיח מדשרינן לומר טול אתה ולא הוי חליפי ע"ז דהי' אפשר לומר דירושת גר מדאורייתא ול"א כלל סברת שמא יחזור לסורו ומ"מ שרי לומר טול אתה משום די"ב בדאורייתא, לזה מביא ראיה מסיפא דס"ל דא"ב בדאורייתא אך אינו מבין מ"ש דמש"ה מביא בקדושין נמי האי תנ"ה שלא תדחה ראייתו משום ברירה, ותמיהני דבשלמא בעבודה זרה מביא שפיר ראי', דהא טעמא דנשתתפו אסור הוא ודאי אחד משני טעמים אי משום חליפי ע"ז אי משום רב"ק וממ"נ אי משום חליפי ע"ז דא"ב א"כ בהכרח דירושת הגר דרבנן משום יחזור לסורו ואי טעמא משום דרב"ק מבואר דינא דר"ש וטעמא דר"פ מוכרח, אבל בקדושין קשיא אכתי אימא דירושת הגר דאורייתא וטעמא משום די"ב, והא דאסור בנשתתפו משום דרב"ק דהא באמת רב"ק אסור, ובגר מותר דאקילו גבי' משום שלא יחזור לקלקולו דהא גם עתה סובר רבא סברת דשמא יחזור לקלקולו א"כ מנ"ל דמדאורייתא אינו יורש וכי משום דמוכח הך סברא דגזרי' שיחזור לקלקולו מוכח דירושת הגר מה"ט הוא, דלמא מכל מקום ירושת הגר דאורייתא:

ט

(ט) הנה בש"ע יו"ד (סי' ר"א סכ"ד) מי כבשים וכו' אפי' עשה כן עד י"ט פעמים, ותמה אני הרי כשנוטל נוטל מהתערובות לפי חשבון, וכמ"ש הר"ש הביאו הב"י, א"כ בכל פעם שנותן לתוכו משקה פוחת בנטילת המים וא"כ יכול לעשות כן שלשים פעמים ויותר ועדיין ישאר רוב מים:

ואין לומר דהב"י סבר דאינו בודאי שיטול לפי החשבון, וכבר אפשר שיטול כולו ממין א' וכמשמעות דברי הנ"י שנביא לפנינו, ומש"ה א"י לעשות כן יותר מי"ט פעמים דחיישינן דלמא נוטל כולו מים ולא ישתייר רובא, ז"א דהא מהראוי היה לנו להתיר ליטול עד פלגא ולסמוך על שאני אומר כולו משקה נוטל, אלא משום דמיא מבלבלי אין כאן שאני אומר, וכמ"ש רש"י יבמות (דף פ"ב ע"ב) וא"כ אכתי אף אם הוא באפשרות שיקח כולו ממין א' מ"מ כשבאנו לחוש דלמא כולו מים נוטל, בזה ניקו ונסמוך על שא"א שאינו נוטל כולו מים אלא לפי חשבון:

ואף לפי פסק הש"ע (סי' קי"א ס"ב) כהרשב"א דברוב איסור לא סמכינן על שא"א, מ"מ בנדון זה יראה דמודה הרשב"א, דהרי הרשב"א לא מלבו אמר להא מלתא דבאמת הסברא מנגדת לזה [וכמ"ש הפר"ח] אלא דהוציא כן מסוגיא יבמות הנ"ל, והנה משם אינו מוכח, אלא היכי דהצדדים שוים כמו שאנו רוצים לתלות דחולין לתוך חולין נפל כן אפשר לומר דתרומה נפל לתוכו, אבל בנ"ד דצד זה לדון דנוטל לפי חשבון קרוב ונראה יותר מלומר דנוטל מים לבד, דאל"כ אלא דשקולין הם א"כ כיון דקרוב ג"כ לומר דנטל מין א' הי' לנו שוב לתלות ולומר דכולו משקה נוטל [ודבר זה מבואר יותר בנ"י יבמות (דף כ"ט סוף ע"א) שכ' על ק' הנ"ל ממקוה וז"ל קס"ד דבמקוה איכא למתלי לקולא ולומר סאה שנתן היא סאה שנטל וכו' משקה פירות לא נתערבו במים ופרקי ש"ה די"ל שאני אומר לגמרי נפלה תרומה לתוך תרומה אבל גבי מקוה שאין אני אומר שלו ברור כ"כ] א"כ כיון דהאי שא"א שאנו סומכים עליו עדיף משא"א שהוזכר בש"ס י"ל דגם ברוב איסור סמכינן, ואף אי ליתא להאי ס' אלא דגם בזה לא נסמוך ברוב איסור, מ"מ אכתי קשה אמאי רק עד יט"פ יעשה כן עד עשרים ויהיה פלגא ופלגא ושפיר נוכל לסמוך על שא"א דמים מהול במשקה נטל:

ויראה דהש"ע גריר בתר לשון רש"י יבמות שכ' בזה"ל, מאי לאו דנשתייר רובא עד י"ט סאין יכול לעשות כן עכ"ל, ובאמת ברש"י אין תימא די"ל דיכול לעשות כן באמת פעמים רבות עד שיעלה לו לפי חשבון שלקח י"ט סאין מים אבל בש"ע תגדל התמיה, ואף אם נדחוק יותר מהראוי ונפרש בכוונת הש"ע שבכל פעם מן י"ט פעמים יקח כ"כ מים כמו שלקח בפעם הזאת דהיינו ארבעים חלקי מ"א בסאה בכל פעם מ"מ אכתי קשה דהא יכול ליקח עשרים פעמים כ"כ מים כמו בפעם הראשון וישאר לו עדיין עשרים חלקי מ"א בסאה נוסף על פלגא דמים ויהי' רוב דמ"ש רש"י י"ט סאה בודאי באמת גם י"ט ומחצה יכול ליקח אלא דבאותו מידה דאיירי בה מתני' דהיינו סאה כ' רש"י דיכול לעשות כן באותו אופן שהתחיל דנותן סאה ונוטל סאה עד י"ט פעמים, אבל לפי פי' זה בש"ע דלא מיירי לעשות באותו אופן ובאותה מדה שהתחיל בה, אלא בכל פעם מדה אחרת יהיה לו עד שיעלו לו בלקיחתו מ' חלקי ז"א בסאה מים לפי חשבון התערובות א"כ הו"ל לכתוב דיכול לעשות כ' פעמים גם דברים אלו דחוקים מאד. ויכילנא להעמיד הדין כמ"ש בש"ע וליישבו, אלא דמסתפינ' שלא יקובל בבי מדרשא דאאמ"ו ני' והוא די"ל ע"ד שהתחלנו כיון דאפשר שיטול ממין א' [וכמשמעות הפוסקים הנ"ל במ"ש אין שאני אומר שלו ברור כ"כ משמע דאינו ברור אבל לא גם מהנמנע] מש"ה חיישינן אם יטול כ' פעמים דלמא נוטל כולו מים ולא ישאר רובא ומה דהקשתי דנתלי לקולא ולסמוך על שא"א י"ל כיון דרובא מים אין לסמוך על שא"א לפי חשבון נוטל דאדרבא אמרי' כל דפריש מרובא פריש ונטל כולו מים ואי דקשיא דא"כ מאי פרכי' בגמ' ממקוה לפי פי' הנ"י הנ"ל דהקושיא אזלא לסמוך על שא"א י"ל כיון דס"ד דהמקשן דמי פירות אינם מתערבים ס"ד נמי דמקרי איסור ניכר במקומו, וכיון דקבוע כמע"מ אף לקולא כדאיתא כתובות (דף ט"ו ע"א) א"כ אין כאן רוב ונוכל שפיר לסמוך על שא"א סאה שנתן אבל למה דמשני דאין דא"א ברור דמשקה נמי מתערב מעתה י"ל אף דאין מהנמנע שיעלה עפ"י מקרה מין א' כולו לבדו, מ"מ אין כאן איסור ניכר במקומו ואין נקרא קבוע ואיכא רובא דמים ונפל עזור דשאני אומר וכנזכר לעיל:

י

(י) קשה לי על הנמוק"י שפי' דקושי' הנ"ל ביבמות (דף פ"ב ע"א) מ"ש רישא ומ"ש סיפא אזלא לר"י דלדידיה מיירי רישא בלא כמות ואינו מבין הרי הנמוק"י עצמו כ' בא"ד מקודם, דמש"ה לא מקרי חטאת טמאה שנתערבה בחתיכ' טהורות ראוי' להתכבד משום דאף אחר הביטול לא חזי רק לכהנים, א"כ שפיר איכא בין רישא לסיפא דסיפא חטאת טהורה בחולין א"ע, משום דהוי חתהר"ל וכמ"ש תוס', ולא עוד אלא דהנמוק"י בעצמו כ' בזה"ל וי"ל דהתם (ר"ל בב"ח) אלו בטילי היה ראויי' להתכבד אבל חטאת וכו' ואיך כ' אח"כ לפרש דפרכת הש"ס מ"ש רישא וכו' אזלא אליבא דר"י דאיירי בשלימות:

יא

(יא) הנה תוס' קדושין (דף י"א) בסוגיא דתחילת ביאה קונה, כ' בשם ר"ת דסוף ביאה היינו סוף העראה דהיינו הכנסת עטרה ותח"ב היינו תחלת העראה דזהו נשיקה מבואר מזה דלר"ת מנשיקה לבד מקריא בעולה דהא האיבעיא אם נשיקה קונה, ועלה אמרינן נ"מ לכה"ג דקני בתולה בביאה, ותמיהני א"כ מאי מקשה ביבמות (דף כ') אלא מן הארוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת הא אנן קיי"ל דהעראה זו הכנסת עטרה וא"כ בשעה שקונה אותה היבם היא כבר בעולה מתחילת העראה והוי עשה ול"ת, ולכאורה היה נ"ל לומר דר"ת יסבור דבעולת עצמו רק דרבנן ובזה רציתי לפרש דברי תוס' כתובות (דף ל' ד"ה א"ב בעולה וכו') ור"ת לא פירש כן, ואמרתי דכוונתם כיון דר"ת ע"כ סבר דליכא איסור דאורייתא בבעולת עצמו א"כ אין זה נ"מ לענין קנס אך עדיין לא נח דעתי דנהי דהוי רק דרבנן מ"מ ניחא דלא תתייבם דהא עשה דאורייתא לא דחי לעשה ול"ת דרבנן, כמו בשופר דאין חותכין בדבר שהוא משום שבות, ואמרינן עלה בר"ה (דף ל"ב ע"ב) מ"ט יו"ט עשה ול"ת וכו' אח"כ מצאתי קצת מראשית דברי בספר שעה"מ]:

יב

(יב) בבדק הבית (שער ב' דף קט"ו) כתב דבאיסור דרבנן לא אמרינן שוייא אנפשיה חד"א, וקשה לי מיבמות (דף קי"ח ב') במתני' הלכה היא ובעלה וכו' (ובדף קי"ט ע"ב) מקשי' מסיפא דניתן לי בן אתה מצריכה כרוז לכהונה ומוקי בגרושה ואלו מרישא ל"ק ע"כ משום דברישא לא נהיה מצריכין כרוז, דהא אסורה לכהונה מכח אמירתה דשויי' אנפשה חד"א, וכ"כ הב"ש (סי' קנ"ו סט"ז) והרי איסור חלוצה לכהן הוי רק דרבנן, אלמא דגם באיסור דרבנן אמרינן שווי' אנפשיה חתיכה דאיסורא, בנו עבדו קטון שבתלמידיו המצפה לתשובתו הרמה להעמידהו על האמת:

הק' שלמה איגר

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף