אילת השחר/קידושין/יב/ב

אילת השחר קידושין יב ב

דף י"ב ע"ב

נגדי' כרב ואצטריך גיטא כשמואל. כתב הריטב"א דרק משום דחיישינן כדשמואל לכן נגדי' דאילו לא הוי חיישינן הרי לא עשה כלום ולא הוי מנגיד לי'. ולכאורה גם כעת כיון דהוי ספק איך נגדי' מספק, דהא על הצד דלא חל הקידושין לא מגיע לו עונש ונמצא עובר בלא יוסיף, משמע כיון דמספק תצטרך גט יש בזה משום פריצותא ודאית במה שעושה לכן שייך להלקותו, ומ"מ צע"ק אם הפריצות הוא מה שיש לו אשה בדרך זה ולא מה שהיא נאסרת, א"כ כיון דהוי ספק הרי זה ספק אם יש בזה פריצות ואיך מלקין אותו עונש גוף מספק, אבל אם הפריצות הוא מה שאוסרה, יש לומר דאע"ג דאוסרה מספק הוי פריצות ודאית [ובשאר הראשונים לא נזכר דזה תלוי מחמת דאצריך גט כשמואל, ולדידהו יתכן דעצם הדבר לעשות ענין קידושין אפי' שאינו מועיל כלום מ"מ הוא פריצותא].

שו"ר דהמגיה על הריטב"א שנדפס מחדש הביא דבתשב"ץ הביא בשם בנו דגם אם לא חלו הקידושין ילקה, וכן בתשו' מהרש"ם נתקשה למה ילקה מספק, ואפשר כיון דאם ישאל לב"ד אם מותר לקדש בשוק בפחות משו"פ יאסרו לו, לכן שייך להלקותו על עצם האיסור שאסור אע"פ שזה ספק.

ועל דמבטיל גיטא. ופירש"י דשמא לא ידעו דהבעל ביטל את השליח והשליח יתן את הגט ותנשא בגט הזה, והתוס' הקשו דאטו ברשיעי עסקינן שיתן השליח הגט אע"ג דהבעל ביטלו. והא מיהת לכו"ע דאם היינו חוששים שהשליח יתן את הגט הי' אסור לבטלו, והנה כבר כתבנו בגיטין דף ע"ז ע"ב דבהא דהשליח יכול למסור גט אע"פ שאולי חזר בו המשלח, יש לפרש משום דאין לנו לומר שחזר בו, או משום דבזה יש כח להשליח לעשות אפי' אם באמת אינו רוצה, ולהצד דמה דיכול למסור הגט משום דמסתמא לא חזר הבעל, א"כ אם אליבא דאמת אינו רוצה למה לא יהא מחויב לבטל, דהא אם לא יבטל אף דאנחנו נכשיר הגט מפני שלא נחוש ונאמר דמסתמא הוא רוצה, אבל אליבא דאמת הא זה לא כך ולמה נעכב אותו מלבטל ולהודיע האמת, וע"כ משום דכ"ז שלא ביטל יש באמת רשות להשליח לגרש אפי' על הצד שבאמת אינו רוצה הבעל לגרש, וכן מבואר לקמן דף נ"ט דלר"ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור יכול השליח לגרש אע"פ שהבעל ביטל אותו, וכן מצינו בגיטין דף ל"ד דגילוי דעתא בגיטא לא מהני דכ"ז שלא עשה ביטול ממש בפועל יכולים לגרש אע"פ שאנו מבינים שאינו רוצה לגרש.

תוד"ה ועל דמבטל גיטא. פירשו דמבטל שלא בפני השליח והשליח ימסרנו מחמת דלא ידע שביטל דנמצא דגט בטל ובניה ממזרין, ואפי' אם ביטלו אינו מבוטל מ"מ מוציא לעז על הגט. לכאורה היו יכולים לומר דכיון דאז נעשו כל בעילותיו בעילות זנות, לכן אסור לבטל דנמצא דעושה למפרע כל בעילותיו בעילת זנות, משמע דמשום זה לא הי' אסור, וכבר כתבנו באילת השחר גיטין דף ל"ג אי בזה עושה איסור כיון דאז בשעתו לא הי' לו שום סרך של איסור דאין לו לחוש שמא יגרשנה ויבטלנו שלא בפני השליח ויהי' בעילותיו בעילת זנות למפרע, לכן אפי' אח"כ כשמבטל אינו עושה שיהי' איסור אז, והבאנו מהא דמותר לשאול על תרו"מ אע"פ שבזה עושה הברכה למפרע לבטלה וכמו שהקשו האחרונים.

אמנם כאן אפשר דהוצרכו לטעם זה במגרש ארוסתו ומבטל שלא בפני השליח דגם אז יקבל מלקות אע"פ שאינו גורם שיהי' בעילת זנות אלא משום דעושה לעז על הגט. וצ"ע למה לא נאמר פשוט כיון דהתקין ר"ג שלא יבטל שלא בפני השליח הרי עבר על תקנת ר"ג לכן לוקה, משמע דלא על כל תקנה שעוברין לוקין, לכן הוצרכו למצוא שזה גורם שבניה ממזרין או משום שמוציא לעז על הגט.

תוד"ה משום פריצותא. הוכיחו דאין לפרש דהפריצותא היא משום דמעמיד עדי יחוד או עדי ביאה, מיבמה דאינו קונה מה"ת אלא בביאה, והיינו דס"ל להתוס' דבעי עדים ביבמה לקנותה. ויש להוכיח קצת דהתוס' לא ס"ל דחופה היינו יחוד הראוי לביאה, דא"כ הו"מ להוכיח מאשה גופא דע"כ יצטרך עדי יחוד וא"כ איזה פריצותא הוא במה שמעמיד עדי יחוד, וע"כ דס"ל דחופה אינו יחוד, והראוני שכבר עמד בזה באור שמח (פ"י מהל' אישות הל' ב'). ולפי"מ שיש להסתפק דנהי דבעי יחוד הראוי לביאה היינו לאפוקי חופת נדה דהאשה אינה ראוי' כעת לביאה אבל א"צ שישהה שיעור הראוי לביאה, ואפי' אם צריך שהיה כדי ביאה אין קנין החופה משום דנוקטין דהי' אז ביאה, ולא דמי לביאה דכיון דקונה בביאה הא צריך עדי יחוד על זמן הראוי לביאה, וזה מועיל מטעם דאמרינן דודאי בעל וזהו פריצותא, אבל בחופה אין הקנין מחמת דתלינן דהי' כעת ביאה, לכן אינו פריצותא יחוד דחופה.

ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא וכו' אמר רבא הוה שתיקותא דלאחר מתן מעות וכל שתיקותא דלאחר מעות לאו כלום היא. היינו דאין ראי' דמסכימה, חזינן דאע"ג דאין ידוע שאינה מסכימה, מ"מ כל שאינו ידוע שמסכימה לא הוי קידושין, ולכאורה הא הסכימה להתקדש בהציפתא דאסא הרי דמסכימה להתקדש להיות אשתו, ולמה יש להסתפק דכעת כשאומר שתתקדש בד' זוזי לא תרצה להתקדש, אמנם בריטב"א דייק דגם בדשדיך לא מהני שתיקה דלאחר מתן מעות מהא דציפתא דאסא דהוי כשדיך.

וראיתו של רבא מהא דכנסי סלע זו בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו, לפי"ז ע"כ כמש"כ בתשו' רעק"א סי' צ"ז דבברייתא דכנסי סלע ע"כ מיירי גם בדשדיך, ואעפ"כ שתיקה לאחר מתן מעות לא מהני לעשות קידושין. ומ"מ צע"ק דבשלמא בדשדיך אין עדיין ראי' דכבר רוצה כעת להתקדש, אבל כאן דהסכימה להתקדש כבר כעת, למה נימא דעכשיו אינה מסכימה להתקדש.

ואין לומר דבעינן שמצד עצם קבלתה את הכסף נדע שרצונה להתקדש בזה ולא ע"י הוכחה ממעשה הקודם, דא"כ גם ממה שאח"כ לא זרקה לא יועיל לגלות על רצון למפרע, וכאן הא כל הראי' מדלא זרקה, ועי' בתשו' רעק"א הנ"ל דמשמע דשייך שיועיל מה שאח"כ לא זרקה לגלות שבשעת קבלתה רצתה להתקדש.

שם. וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לא כלום היא. צריך לומר דאע"ג דגם בפעם הראשונה נתן זה והקנה לה הד' זוזי, מ"מ לא הי' דעתו לתת מתנה הד' זוזי אלא לשם קידושין, וכיון דלא נתקדשה בם הרי אלו שלו, וכעת נותנם לה שוב להתקדש בהם.

ויש לעיין קצת למה לא תתקדש ע"י נתינה הראשונה דהא היא מצדה הסכימה אפילו בהציפתא אע"ג דאינו שו"פ אלא דלא מהני, וכיון דאליבא דאמת הבעל הא נתן כל מה שיש בתוך הציפתא לשם קידושין והיא הא יכולה לזכות גם בהכסף אע"ג דלא ידעה בהם, דהא כתב הרשב"א בגיטין דף כ' דבדעת אחרת מקנה אי"צ כונה לקנות, נמצא דאע"ג דלא ידעה בהם יכולה לקנות את הכסף שהקנה לה, וכיון שזה הי' לשם קידושין והיא מסכימה להתקדש אז מאי איכפת לן מה שהיא לא ידעה מזה.

והנה הגרעק"א (בשו"ת תנינא סי' נ"ו ובקמא בסי' רכ"א) הוכיח מהנימוק"י דבקנין דאורייתא מהני לקנות אפי' אם אינו מכוין לקנות בהקנין ההוא אם אך רוצה אז לקנות אפי' בקנין אחר, וכ"ש כאן דמסכימה להתקדש בזה שנותן לה אלא דחושבת דיש להתקדש בהציפתא דאינו שו"פ, אבל כיון דאליבא דאמת קיבלה כסף יותר למה לא תתקדש.

והנה בקידשה בלילה ולא ידעה כמה זה, מ"מ כיון דבאמת זה הי' שו"פ מקודשת, ומ"ש כאן דלא תהי' מקודשת ע"י שהי' בו שיעור כסף הראוי לקידושין אע"פ שהיא לא ידעה בהם, דהא הבעל הקנה לה זה לשם קידושין והיא קונה ע"י הקנאתו לה הד' זוזי אע"פ שלא ידעה, ועי' ברעק"א (תנינא סי' נ"ו) דהקשה בהא דשטר שנכתב שלא כדין לקמן דף מ"ח דלמה צריכים דוקא דעתה אנייר, הא אפי' אין דעתה אנייר מ"מ הא כיון שמסכימה להתקדש בהשטר באותו רגע יועיל הכסף לקדשה, ותירץ שם דבכסף יתכן שגנאי לה בסכום כזה וכמו שמצינו דגנאי לה בפחות מפרוטה ה"נ אפשר דגנאי לה לומר דהוי כמוכרת עצמה בעד קצת כסף, ותירוצו צ"ע דמאי איכפת לן דגנאי לה, מ"מ כיון דרוצה באותה שעה להתקדש בשטר אפי' שגנאי לה בהכסף למה לא יועיל, לפי"מ שהוכיח מהנימוק"י דבנפילה אע"פ שאינו רוצה לקנות מ"מ כיון דאז יש קנין דאורייתא יקנה, א"כ מה מגרע מה דזה גנאי לה ואינה רוצה להתקדש בהכסף מ"מ תתקדש כיון דרוצה להתקדש [ועמש"כ לעיל דף ג' ע"א].

אמנם אפי' לפי תירוצו שם, כאן קשה יותר, דהא כיון דמסכימה להתקדש בהציפתא כ"ש בהציפתא יחד עם הארבע זוזי, וא"כ למה לא הועיל הנתינה הראשונה, ונראה מתוך כך דמה דכתב הרשב"א דמהני דעת אחרת מקנה אפילו שהקונה אינו מכוין לקנות, זה רק אם זה לא מחייב אותו כלום תמורת זה, אבל באופן דכאן דעי"ז נותן כדי שתתקדש אז אם אינה יודעת אינה קונה את הד' זוזי, כיון דאינו נותן הד' זוזי בחנם רק שתתקדש בהם, ואע"ג דרוצה להתקדש מ"מ הא היא רוצה בהציפתא ובזה שאינה יודעת אינה קונה כלל את הד' זוזי כיון דזה ניתן רק כדי שתסכים להתקדש, וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א