אילת השחר/קידושין/ג/א

אילת השחר קידושין ג א

דף ג' ע"א

תוד"ה מה ירק. ור"י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית. צע"ק דאם אינו ענין, הוא בדבר שיש יתור לדרוש או גז"ש דכ"ז ע"כ בא ללמד, אבל בנין אב הא כל אדם דורש מעצמו, ולא שייך בזה אם אינו ענין, אלא דאם יש ללמוד בנין אב לומדים ואם אין מה ללמוד לא לומדים.

בא"ד. כיון דלענין ערלה ורבעי לא חילקתו תורה משאר אילנות. צ"ע דזה הי' אפשר לומר אם הדין דתלוי בהא דגדל על כל מים נאמר לענין אילנות, אז נוכל לומר דגם אתרוג כיון דלשאר דינים אינו שונה מכל אילן גם לענין שנת השביעית דינו ככל האילנות, אבל כיון דאין דין זה דוקא באילנות דהא גם בתבואה איתא להאי דינא, וע"כ דזה תלוי בגדל על כל מים ל"ש אילן ול"ש דבר אחר, א"כ למה אתרוג יהי' כלול בזה כיון דגדל על כל מים.

בא"ד. וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פיאה. כבר הקשה במהרי"ט דהא כתבו קודם דלא חשיב מה דשוה לאילן לענין כלאים בכרם משום דלא חשיב אלא מה דשוה לאילן דאזיל בתר חנטה ולירק בתר לקיטה ומה קשה להם. ואפשר לומר דהנה אתרוג בודאי הוא אילן, ואי"צ להשמיענו דאתרוג הוא אילן, אלא דכיון דמצינו בו חידוש דאע"ג דהוא אילן יש בו דרכים שדינו אינו כאילן, לכן בא להודיענו שלא להכל אינו כאילן, וכיון שכל מה שמצינו בו שאינו כאילן הוא לענין שאין הולכין בו אחר חנטה, בזה רוצה התנא למנות ג"כ הדברים שכן הולכין אחר החנטה, אבל לשאר דברים אי"צ להשמיענו דודאי הוא אילן, לכן ל"צ להשמיענו שאינו כלאיים בכרם, וזה רק לגבי מה שדינו כאילן אי"צ להשמיענו רק לענין חנטה, אבל לגבי מה שאינו דומה לאילן אע"פ שהוא אילן, שייך שפיר להקשות דליתנייה, והיינו לענין פיאה וכן ביכורים, וזה כן צריך להשמיענו דאע"פ שהוא אילן אין דינו כאילן לענינים אלו, וע"ז תירצו דכיון דהרבה אילנות שאינם חייבין בפיאה א"כ אין זה מחמת שאין דינו כאילן. וכ"ז להתוס' שאע"פ שכבר תירצו דלא חשיב אלא מה שדינו בתר חנטה או לא, אבל בתוס' הרא"ש הקשה קודם דליחשב דהוא שוה לירק לענין פיאה, ותירץ כיון דגם אילנות יש שפטורין ואח"ז הקשה דדמי לאילן לענין שאינו כלאיים בכרם, ולפי"ז עדיין לא תירץ דלא חשיב אלא מה שדינו בתר חנטה או לא, וא"ש בפשיטות.

תוד"ה לא לחי'. למ"ד כוי ברי' בפנ"ע מאי איריא משום דמספק"ל אפילו ידעינן דחי' היא לא מרביעין עליה חי' אחרת דאין מרביעין איל על צבי. יש לעיין דהא בתורה כתוב החיות והבהמות המותרות, וחוץ מאלו שכתובין בתורה שהם ג' מיני בהמות וז' מיני חיות אינם מותרין, כמבואר בחולין דף פ' ע"א וס"ג ע"ב, וברמב"ם פ"א מהל' מאכלות אסורות הל' ח', א"כ ע"כ דהא דמספקינן בכוי הוא אם הוא סוג כעין צבי או כעין איזה בהמה ונכלל בקרא בתור צבי או איל או שה וכדו', וא"כ הא אם הי' ודאי חי' כגון שהוא שייך למין כעין צבי היו מרביעין עליה צבי, משמע מזה דאע"ג דיתכן שיהי' כלול באחד מהבהמות או החיות שנמנו בתורה מ"מ לגבי כלאים הוא מין אחר, וצע"ק בזה.

למעוטי חופה. פרש"י שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קידושין וכו'. הנה בכולי דוכתי נזכר מסירת האב לחופה, ויש לעיין אם עיקר הקנין הוא מה שהאב מוסר, ואף כי בודאי צריך שהבעל יקחנה מ"מ העיקר קובע מסירת האב וכן מסירת עצמה להבעל, ולפי"ז לפמש"כ הרשב"א בגיטין דף כ' דבדעת אחרת מקנה אי"צ כונת הקונה לקנות יועיל גם אם הבעל לא חשב אז לקנותה בהכנסתה לרשותו, או דהעיקר הוא לקיחת הבעל. ואם נאמר דענין קנין חופה הוא מחמת מסירת האב יש לעיין איך שייך לקדש בחופה, הא בקידושין יש דין כי יקח ולא כי תלקח, ולשיטת הר"ן בנדרים דף ל' אם האשה מסייעת בהמעשה קידושין לא יועיל וכל מעשה הקנין קידושין צריך לבוא מכח הבעל, ואף אם לא נפרש כהר"ן מ"מ כו"ע מודו דעיקר המעשה צריך להיות מהבעל, ואיך שייך שיועיל מסירה לחופה שעיקר המעשה הוא מסירת האב או מסירת עצמה וזה כי תלקח, משמע דגם בחופה עיקר המעשה קנין הוא לקיחת הבעל מהאב. ואין לומר דבאמת חופה שעושה נישואין העיקר בה הוא מסירתה או מסירת עצמה, אלא דבקידושין יועיל מחמת לקיחת הבעל אותה לרשותה ולא מסירת אביה, דא"כ איך שייך ללמוד דחופה קונה מהא דחופה גומר כיון דזה ענין חופה אחר.

וכן יש להוכיח מהתוס' לקמן (דף ה' ע"ב בד"ה אף אני אביא) דהוי ס"ל דכמו דהאדון מייעד בע"כ של האב ה"נ יכנוס אותה בחופה בע"כ של האב, ולבסוף הסיקו דחופה צריך מדעת, ובשלמא אם עיקר ענין החופה הוא מצד הבעל אלא דצריך גם הסכמת האב אז ס"ד דיועיל באמה אף שלא מדעת האב, אבל איך שייך לומר דחופה יועיל שלא מדעת האב אם כל ענין החופה היא המסירה של האב, וע"כ דהחופה הוא כניסתה לרשות הבעל והי' שייך שיועיל בע"כ של האב, אלא דהסיקו דאין גזה"כ בזה שיועיל בע"כ של האב.

תוד"ה ואשה. פירש בקונטרס משום דגנאי הוא לה הילכך בטיל לה תורת חליפין בקידושין ואפי' בכלי שיש בה ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין, וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות משו"פ ועוד כיון דתלי טעמא משום דגנאי הוא לה א"כ אמאי לא פריך בגמרא בנתי' דר' ינאי דקפדו אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי וכו' כי היכי דפריך לקמן אמילתי' דב"ש.

ואפשר לומר דסברת רש"י דהנה מצינו שני סוגי קנינים, א' דבר שעושה קנין בלי אומדן דעת שבדבר כזה מוכן להקנות רק נתחדש דין קנין, וממילא אמרינן שמסכים אע"ג דזה לא הסיבה שמביא אותו להסכים כגון שטר, ויש דבר שאנו מניחין שמחמת זה גומר ומקנה ואז צריך להועיל מצד הסברא לבד, והנה קנין כסף יש בו שתי הדרכים א' יש לימוד דבכסף קונה בקרקע, וכן אשה, וזה אפשר דלא מחמת אומדנא דגמר ומקנה, אבל יש גם לאמוד שעבור כסף יש סברא דאדם גומר ומקנה.

והנה לקמן דף ח' אמרינן דתבואה וכלים דמקרבה הנאתייהו ס"ד דגמר ומקנה נפשי', אע"ג דלא הי' לי פסוק על זה, אלא דאילו הי' אומד כזה דגמר ומקנה הי' קונה למרות שאין לנו לימוד על זה שקונה, וכן מצינו דלפעמים אמרינן דגמר ומקנה בלי שום מעשה קנין.

ולפי"ז יש לומר דשיטת רש"י דזה ודאי דקנין חליפין לא נכלל בדין כסף שבתורה, אמנם אולי יתכן שיש אומדנא שבעד זה גמר ומקנה, על זה אמרינן דלא יתכן דיש אומדנא דבעד זה גמר ומקנה כיון דחליפין יש גם בפחות משו"פ, והוסיף דלא רק דלא גמר ומקנה, אלא דאע"ג דחליפין לר"נ מיירי בכלי דזה חשוב, מ"מ אפ"ה גנאי הוא לה להקנות עצמה בעד זה כיון דיש בחליפין גם כשאינו שו"פ, ולא יתכן שיהי' אומדנא דגמר ומקנה, ובתור דין קנין שכתבה התורה ודאי לא נכללה לכן לא מהני.

אמנם לקמן דף י"א דפריך מבנתי' דר' ינאי דקפדן לא להתרצות בפחות מתרקבא דדינרא, התם קאי לפי הסברא דגם ב"ש מודה דכסף סגי בפחות מדינר אלא דלא מהני מחמת קפידא, וע"ז פריך דא"כ למה לא יועיל פשטה ידה, כיון דמה שכתוב בתורה כולל פחות מדינר, וע"ז רק אם במציאות אינה רוצה לא תתקדש אבל אם פשטה ידה יועיל, וכי גם בנתי' דר' ינאי לא יועיל אם פשטה ידה כיון דמצד דין שנכתב בתורה נכלל בכסף גם פחות מתרקבא דדינרי, והא ודאי יועיל כשפשטה ידה וקיבלה אפילו שכשרגיל מקפידה שלא להתקדש בפחות מתרקבא.

והנה בשו"ת רעק"א (תנינא סי' נ"ו) הקשה על מה שמבואר ברש"י לקמן דף מ"ח ובעוד ראשונים דמקדש בשטר פסול דמקודשת כשיש בניר שו"פ משום דדעתם נמי אנייר ולמה צריך לזה (והדברים מובנים לפי מש"כ ברעק"א סי' רכ"א רכ"ב), וכן מוכיחים גם בנמוק"י (ב"מ דף י"א) בהא דראה את המציאה ונפל עליה דלכן לא זכה כשנפל עליה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' לקנות בד' אמות, וכתב בנמוק"י דאז לא קנה לי' הד' אמות דהוי כאומר אי אפשי בתקנ"ח דלכן לא מהני, משמע דקנין דאורייתא הי' קונה אע"פ שאינו רוצה לקנות בד' אמות כיון דבאותו זמן רוצה לקנות אע"פ שאינו רוצה בקנין הזה מ"מ קונה, ורק כשאינו רוצה כלל אינו קונה, אבל כשרוצה לקנות קונה אע"פ שאינו רוצה לקנות בקנין זה, א"כ אפי' אם אין דעתה לקנות בקנין של שוה כסף זה, מ"מ הא דעתה אז להתקדש וכן דעתו אז לקדש אותה, הי' צריך שיועיל הקידושין, ותירץ דבכסף כשאינה מסכימה להתקדש בו גנאי הוא לה, דהיינו משום זה אינה רוצה להתקדש בזה לכן לא מועיל הקידושין.

וצ"ע דמאי איכפת לן שהוא גנאי לה, כיון שעצם הדבר להתקדש היא רוצה, אפי' שגנאי לה להתקדש בהכסף, מ"מ הא היא לא שוללת לקנות הכסף וגם רוצה בזמן ההוא להתקדש ומה מגרע מה שמתביישת בזה, דמ"מ תתקדש כיון שיש כאן קנין כסף.

ובקהלות יעקב (סי' א' אות ב') כתב דקנין כסף שאני מכל הקנינים דכשאינו נותן להתקדש בזה אין כאן כלל מעשה קנין, ולא דמי לשאר מעשה קנין דכדי שיהי' מעשה קנין בכסף צריך דוקא אם זה ניתן כדי לקנות, ולא מיבעיא לשיטת הסמ"ע דכסף שקונה הוא רק כשניתן בתור תשלום על הדבר, אלא אפילו להט"ז דכסף מהני גם בתור מעשה קנין, מ"מ זה רק כשניתן עבור דבר הנקנה עי"ש.

ואפשר לומר יותר דמה דחזינן מהנימוק"י דבקנין דאורייתא יקנה אפילו אינו רוצה לקנות בקנין ההוא, כיון דרוצה בשעה זו לקנות הדבר לא איכפת לן במה שאינו רוצה לקנות בקנין הזה דמ"מ קונה, זה רק כגון בהא דמיירי לזכות בדבר הפקר ע"י קנין ד' אמות, דבלי שיאמר אי אפשי בתקנ"ח הי' קונה, כיון דלא צריך שמעשהו תגרום הרצון לקנות, דהא כל פעם כשקונה במעשה קנין אין צריך שהמעשה קנין שעושה יגרום לו הרצון לקנות, דאדרבה מחמת רצונו לקנות עושה המעשה קנין, לכן לא איכפת לן אם לא יקנה דוקא במעשה קנין שעשה, דהעיקר שבדעתו לקנות וזה בדבר שא"צ מקנה, אבל דבר שצריך הקנאת המקנה הא תמיד הוא מקנה מחמת המעשה קנין שהקונה עושה שעי"ז המקנה ירצה להקנות.

וא"כ כשמעשה קנין שעושין שעי"ז יסכים להקנות אין גורם לו רצון להקנות, נמצא דהוא כרוצה להקנות לא ע"י מעשה קנין שהקונה עשה, וזה הא לא מהני רק באופן שיש אומדנא חזקה שגומר ומקנה בלי שום מעשה קנין, כגון הא דכתבו תוס' בבכורות (דף י"ח ע"ב) ועוד כהאי גוונא, אבל באופן שאין אומדנא חזקה כזו הא צריך דוקא דבר שיגרום לו דבעד מה שהקונה עושה המעשה קנין גורם שהמקנה ירצה להקנות הדבר, ובקנין שלא הי' דעתה להקנות עבור זה נמצא דהמעשה קנין לא עושה שום תועלת לגבי שתסכים להקנות, ונמצא דהקונה יצטרך לקנות בלי מעשה קנין וזה הא לא מהני.

נמצא דבכל קנין שצריך שהשני יסכים להקנות לא יועיל אם לא יסכים להקנות בעד המעשה קנין שהקונה עושה, דאם אינו מקנה בעד זה אז נמצא דרוצה להקנות לא ע"י מעשה קנין וזה בודאי לא מהני.

ולפי"ז גם בשטר כגון אם יכתוב בתך מקודשת לי והאב יאמר דמסכים שתהא מקודשת לו אבל לא מחמת השטר שמקבל ממנו נמצא דאין כאן כלום ולא תתקדש [חוץ מהיכא שגילתה תורה שקונה בע"כ כגון בגט אשה דלא בענין כלל שיקנה השטר גט].

והנה רש"י לקמן דף מ"ח בהא דקידשה בשטר פסול דמהני אם הנייר שו"פ כתב דדעתה נמי אנייר, משמע דהעיקר חשוב שיהא דעתה אנייר ולא הזכיר דדעתו לתת הנייר לשם קידושין, אמנם בר"ן לקמן ריש פ"ג (דף כ"ד בדפוס ווילנא) כתב דעתם אנייר, משמע דצריך גם דעתו, עכ"פ דעתה ודאי בעי, ולכאורה יתכן דאם הוא נותן לשם קידושין אפשר לומר דהוא מצדו עשה מעשה קנין אפילו לסברא הנ"ל דבל"ז אין כאן מעשה קידושין, זה רק אם לא ניתן לשם קידושין, אבל אם ניתן והיא לא רוצה אין כאן חסרון במעשה הקנין וצ"ע.

ואפשר לומר דמה דחזינן מהנמוק"י דקנין דאורייתא יקנה אפילו אינו רוצה לקנות בקנין ההוא, כיון דרוצה בשעה זו לקנות הדבר לא איכפת לן במה שאינו רוצה לקנות בקנין הזה דמ"מ קונה, ובממון שייך להקנות אפילו אין פעולה מצד הקונה לקנות כמו שמצינו בכמה דוכתי דמהני ממון ע"י גמירות דעת לחוד, אבל קידושין בעצם הדבר שנקנית זה חידוש התורה, דבשלמא ממון אפשר להקנות ע"י כסף אבל אישות אינו ממון ולא רכוש איך יקנה ע"י כסף, רק חידשה התורה דאשה נקנית בכסף שטר וביאה, אבל אין לך בו אלא חידושו כשעשה מעשה קנין כסף, אבל כשלא נתן בתור כסף א"א לחדש שיועיל לכן לא סגי ברצונה להקנות את עצמה בלי שיקנה לה איזה דבר להתקדש בו, וצריך שיהי' דעתה גם אנייר שע"י זה יש כאן מעשה קידושי כסף שברצונה להתקדש בזה.

ויש להוסיף דהנה בכל דבר בלי שיעשה איזה מעשה קנין אין ראי' שמקנה בלב שלם, ובאופן שיש לאמוד דמקנה בלב גמור אפשר שקנה בלי מעשה קנין, אבל קידושי אשה ודאי דאם שואלים אם רוצה להיות אשתו היא מסכימה בלב גמור א"כ למה צריך כסף או שטר וכו', וע"כ שגילתה תורה דכאן לא סגי הקנאה בלב גמור בלי כסף או שטר, לכן צריך דוקא שיעשה קידושין במעשה ורק אז מתקדשת.

שם. תוד"ה ואשה. א"כ אשה נמי תקני בחזקה. צ"ב איך שייך חזקה דתמיד חזקה הוא שעושה דבר שזה מה ששייך בהדבר, כגון בקרקע גדר נעל ופרץ, ובעבד כנעני מבואר לקמן שהעבד משמש לרבו מה שהעבד עושה לרבו, אבל מה שייך באשה.

ואולי אפשר לומר דכונתם דאף דאין אשה מחויבת מה"ת לעשות מעשה ידיה, וכל הז' מלאכות דמבואר בכתובות דף נ"ט ב' אינו אלא מתקנ"ח, מ"מ הדרך שאשה עושה זה גם בלי תקנ"ח, וכמש"כ התוס' גיטין דף מ"ז ע"ב ד"ה ולביתך, דלכן הי' שייך שהבעל יביא ביכורים בפירות נכסי מלוג אע"פ שאינם שלו מה"ת, וה"נ הי' שייך שבזה מראה ענין שהיא אשתו ע"י עשיית ז' מלאכות אלו. וצריך לומר דאע"ג דארוסה עדיין אינה עושה זה, מ"מ כיון דנשואה עושה זה כבר הי' מראה חזקה עי"ז [וברש"י גיטין דף כ"ב ד"ה החזיק בעציץ מבואר דמה שישתמש בו הוי חזקה אלא דלא מהני חזקה במטלטלין].

בא"ד. אשה נמי תקני בחזקה וכו' בשטר מנלן ומאי בעי ליגמר משדה. צ"ע דהא לקמן הקשו כיון דבעפרון לא מהני חליפין איך ס"ד דיועיל חליפין בקידושי אשה ותירצו דבעכו"ם קונה חליפין, א"כ כיון דבעפרון לא קונה שטר כמבואר בב"ב נ"ד ע"ב, וכן לקנות קרקע מגוי בחזקה לא מהני ועיין גיטין ל"ח א', א"כ מאי קשיא להו דנלמד משדה דהא בשדה דעפרון לא מהני שטר, שו"ר במקנה לקמן דף י"ד ע"ב בד"ה ועוד נראה לר"ת, שכבר העיר בזה.

בא"ד. דא"צ שישוה השטר פרוטה. מקשים הא אף אי הי' צריך שהשטר יהי' שו"פ מ"מ הקנין ודאי אינו מדין כסף א"כ מה הוצרכו להדגיש מחמת דאי"צ שיהי' שוה פרוטה.

בא"ד. וא"ת היכי ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין. יש לעיין הא ביארו דס"ד דכשיש בו שו"פ הוא מדין כסף, וא"כ גם בעכו"ם הי' מהני חליפין שו"פ דהא הוא מדין כסף ומאי קשה להו, ובאמת למסקנא דאינו מדין כסף אה"נ דלא יועיל חליפי שו"פ בעכו"ם.

בא"ד. ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיני' דאין שליחות וזכי' לעכו"ם. בקצוה"ח (סי' קכ"ג סק"ה) הסכים עם הט"ז דכונתם לא לכתוב וקנינא דמשמע ענין שליחות, אבל באמת מהני לקנות כשנותנין העדים הסודר עבור הנכרי, משום דמה דמהני כשנותנין עבור השני מדין עבד כנעני אינו מדין שליחות וזכיה, דהא מהני כשנותנין עבור העבד כנעני שישתחרר אף בע"כ של העבד, ואם זה מדין שליחות איך אפשר לעשות בשליחותו נגד רצונו.

ויש לעיין באם א' שולח שליח ואומר השליח דרוצה לקנות במעותיו של פלוני הא צריך שיהי' השליח בר שליחות ובלי זה אינו קונה עבורו, וא"כ מדין עבד כנעני נהי דהוי כאילו העבד נתן מכספו, הא גם כשנותן מכספו צריך שזה שנתן הכסף יקנה בעדו מדין שליחות ואיך זה מהני, וע"כ דבעבד כנעני דאי"צ דעתו להשתחרר סגי בזה שאחר נתן בעדו הכסף ונחשב כאילו העבד נתן, ולו יצוייר אם העבד הי' נותן הכסף להאדון כדי להשתחרר הי' משתחרר אף נגד רצונו של העבד, אלא דלא יצוייר, לכן גם כשאחר נותן בעדו מהני, וכ"ז בעבד כנעני אבל בשאר קנינים איך יועיל לקנות עבורו בלי דין שליחות, דאע"ג דנתינת הכסף בעדו נחשב כאילו הוא נתן, מ"מ על הקנין צריך שיבוא מדין שליחות לזכות עבורו את החפץ הנקנה וא"כ איך יקנו עבור הנכרי דאינו בתורת שליחות וזכי' [ועמש"כ באילה"ש בבא בתרא דף קל"ב א' ד"ה במזכה להם על ידה].

בא"ד. אלא וקנה העכו"ם כתבינן. עי' ש"ך (סי' קכ"ג ס"ק ל') דחילק דהיכא דמהני הרשאה מדין שליחות לא יועיל הרשאה ע"י עכו"ם דאין שליחות לנכרי, ומהני רק היכא דמקנה לו במתנה גמורה, ועי' בחזו"א (חו"מ סי' ג' ס"ק י"ד) שהקשה דעדיין איך מהני כשהנפקד מסרב להשיב הפקדון, דאז הא מהני רק מדין שליחות ואין שליחות לגוי, ומסיק שם דבאמת לא מהני אלא כשרוצה להחזיר אלא דאין רוצה למסור לשליח מחשש מיתה או ביטול השליחות, והיינו דאז א"צ לדין שליחות של הגוי עי"ש.

בא"ד. וא"ת א"כ כיון דפשיטא לן דאשה לא מקניא בחליפין א"כ אמאי איצטריך קרא למימר מכסף מקנתו שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק לי' דאתקש עבד עברי לעברי' והעברי' הוקשה לאשה וכו' וי"ל דריבוי קנינין וכו'. יש לעיין קצת דבשלמא בהא דהביאו דצריך ג' קראי לאפוקי מנותר וממעילה ומטומאה אע"ג דילפינן נותר חילול חילול מטומאה יש ראי' דמיעוט לא ילפינן מגז"ש דלולא זאת הוי שפיר מצי למילף מטומאה כיון דיש מיעוט על טומאה, אבל בקנין חליפין הא אין מיעוט דאשה אינה נקנית בחליפין, אלא דלא מצאנו שנתרבה, דהא דנתרבה כסף הוא משדה עפרון דכתיב כסף וחליפין כיון דאיתנהו בפחות משו"פ א"כ אינו קנין כסף, וזה לא מצינו דנתרבה שיועיל בקידושי אשה, אבל מ"מ לא מצאנו פסוק למעט חליפין, א"כ מי יימר למילף מאשה ממה דלא מצינו בה דמהני חליפין, אדרבה כיון דבלי מיעוט דמכסף מקנתו ידעינן מסברא דעבד עברי נקנה בחליפין נילף דגם באשה יועיל [ובפנ"י העיר על מה דפריך ואימא ה"נ דיועיל באשה חליפין, דאולי נלמוד מעבד עברי דכתיב ביה מכסף מקנתו ונלמוד גם מיעוט קנינים].

ויש לומר דהנה בכלל יש להבין למה באשה כיון דאין לימוד דמהני חליפין מחמת דקיחה דכסף אינו כולל חליפין ממילא לא מהני בה חליפין, ובעבד עברי הנמכר לעכו"ם מבואר להיפך דלולא המיעוט דבכסף נקנה ולא בתורת תבואה וכלים ס"ד דיועיל חליפין וצריך קרא למעט, וע"כ משום דבקרא דחליפין כלול כל עניני קנין ממון, ולכן עבד עברי דהוא ג"כ קנין ממון ס"ד דגם הוא נקנה בחליפין, משא"כ על כל מעשה קנין מחודש דאישות, צריך קרא לרבות שיועיל, וכ"ז דלא מצאנו קרא אין לנו לחדש קנין מסברא דידן, ובאופן זה הוי כאילו כתוב מיעוט להדיא, משא"כ בעבד עברי גם אי הוי ס"ד דיועיל חליפין אין זה מחמת דין מיוחד דעבד עברי אלא משום דלא מצאנו דיהי' אחרת מכל קנין ממון, וע"ז לא ילפינן מההיקש, דהיקש שייך למילף ממה שהוא דין בעבד עברי, אבל אם זה מהני לא מחמת דין מיוחד של עבד עברי לא שייך ללמוד מזה על אשה, כיון דאשה הא צריך לחדש בה קנין אישות שזה לא ככל קניני ממון, לכן א"א ללמוד שיועיל באשה כמו בע"ע, דשאני ע"ע דמסברא הי' מועיל, וכיון שכן שוב אפשר ללמוד דגם בע"ע לא יועיל כמו דלא מהני באשה מחמת דזה דין מיוחד באשה שמזה נלמוד על עבד עברי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א

אילת השחר קידושין ג א

דף ג' ע"ב

רש"י ד"ה לא מקניא נפשה. דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין וכו' עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין. יש לעיין דהנה החסרון בחליפין הא הוא במה שהדבר שנותן הוא בתורת חליפין, א"כ ההיפך מזה שזה כן מועיל הי' צריך לומר שנותן הדבר בלשון נתינת כסף, וא"כ מה זה שכ' רש"י קנין או קיחה או קידושין, דלשון קידושין הא קאי עליה שהיא תתקדש, אבל מה זה נוגע לגבי לאפוקי נתינת הדבר בתור חליפין, דהא גם כשנותן בתורת חליפין אומר שתהא מקודשת בסודר זה, וכבר העיר מזה ברש"ש.

סד"א תיתי בק"ו מיבמה וכו' אינו דין שיוצאה בחליצה. הנה בחליצה ניתרת היבמה כמו באשה שניתנת בגט, מ"מ בגט אין מצוה חיובית ואם הוא והיא רוצים להיות בפרישות אין עליהם שום חיוב להתגרש דוקא ע"י גט, ובאהע"ז סי' קכ"ד מבואר בחלקת מחוקק ועוד, דהלכה כהתוס' בגיטין דף כ' דאסור לכתחילה לכתוב גט על איסורי הנאה דנהנה בזה, ואילו בחליצה מבואר ביבמות דף ק"ג ע"ב דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו, וע"כ דשאני גט דאינו ממש מצוה משא"כ חליצה, אבל כשרצינו ללמוד מק"ו שתצא בחליצה בודאי לא רצינו ללמוד שיהי' עליו חיוב לחלוץ לה, אלא רק דיהי' כמו גט דמהני להתירה, דלגבי שיהי' חיוב ומצוה שזה יותר ממה שמצינו בגט נוכל לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכיון שכן הרי מזה ראי' דמה שניתרת ע"י חליצה אינו משום דבזה שנתקיים המצוה הוא המתיר אלא דעצם המעשה מתיר רק שיש גם מצוה, דאילו כל יסוד הדין דמתירה הי' מחמת חיובו ומצותו הא זה לא הוי ס"ד דבאשה יהי' עליו חיוב מצוה לחלוץ לה, ואיך ס"ד דיתירה בחליצה מק"ו אם ההיתר דחליצה תלוי בהמצוה ובאשה לא נוכל ללמוד שהי' מצוה.

שם. סד"א תיתי בק"ו מיבמה וכו'. יש לעיין קצת דהא ממה שיוצאה יבמה בחליצה דזה מהני להתירה דהא אינה קנוי' לו רק זקוקה, אינו ראי' שזה מפקיע מקנין שיש לו באשתו, וא"כ מה שייך ק"ו, דהא לא מצאנו דחליצה מפקיע קנינים, הרי מזה סייעתא למשנ"ת באילת השחר גיטין ריש פ' המגרש דקנין אישות עיקרו הוא דין איסור ולכן שייך שפיר ללמוד דיפקיע גם האיסור שיש באשה, ולא איכפת לנו הקנין, ועדיין צ"ע מה דהקשו מאמה העברי' דנלמוד מק"ו שתצא בחליצה, דהא אמה העברי' אפי' אם יש בה דין יעוד מ"מ הא ודאי יש בה גם קנין ממון, ובפרט מה שהביאו דשפחה כנענית תוכיח, וכן דנו דגם בשפחה כנענית תועיל חליצה מק"ו, ואיך נוכל ללמוד מחליצה דמהני ביבמה דאינו אלא היתר ולא הפקעת קנין משא"כ קנין שיש לו בשפחתו איך זה יפקיע, ולא משמע דכונתם לומר דיפקיע רק קנין איסור שיש בהשפחה.

תוד"ה ואין דבר אחר כורתה. וי"ל דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאת במיתת היבם וכו' תאמר בשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת האדון. בקובץ שעורים הקשה דהא מה דיוצאה במיתת היבם הוא כשאין עוד יבם, וגם כאן כשאין אדון יוצאת דעבדו דגר כאשתו כמבואר בגיטין דף ל"ט, אבל היכא דיש יורש הרי איכא אדון אחר דלא מת, וכה"ג גם ביבם אינה יוצאת.

והנה בגמ' גיטין שם פריך אי הכי אפי' ישראל נמי יצא במיתת האדון, ומשני אמר קרא והתנחלתם, ויש לפרש תירוץ הגמ' דכיון דיש והתנחלתם הרי אין כאן מיתת האדון, או דיש לפרש דיש גזה"כ דאע"פ דיש מיתת האדון מ"מ היכא דיש יורש לא יוצא אלא והתנחלתם, ויש לפרש כן דהתירוץ הוא דאע"ג דיש מיתת אדון והי' שייך שיצא לחירות מ"מ יש גזה"כ דוהתנחלתם שלא יצא אלא יירשנו, ולפי"ז אין להקשות דמה דשפחה אינה יוצאה, משום דאין מיתת האדון מחמת דיש יורש, דהא מה דיש דין יורש הוא מחמת שהתורה גילתה שאינה יוצאה במיתת האדון, אלא היורש יירשנו.

והכי משמע, דהנה כדפריך אי הכי ישראל נמי, הרי המקשן ע"כ ידע שיורשין אותו מאיזה לימוד שיהי', ומאי פריך, וע"כ דזה גופא פריך למה יורשין אותו נימא דמיתה מפקיעו מלהיות עבד, וע"ז תירץ דכתיב והתנחלתם, היינו דבזה כתוב גזה"כ שלא יצא אלא שינחלו אותו, נמצא דאין מה שיורשין אותו הסיבה שלא יצא אלא דגזה"כ שלא יצא רק ינחלו אותו.

אין כסף לאדון זה. והיינו שיוצאה ממנו, והנה באדון אם הי' כסף זה הי' תשלום עבור מה שיוצאה משא"כ בקידושין הכסף אינו תשלום בעד יציאה, דהא לבוגרת יש ג"כ כסף לקידושיה אע"פ שאין שם ענין יציאה ע"י הקידושין, הרי דאין הקידושין בעבור היציאה מרשותו אלא בעד שנכנסת לרשות הבעל, ומ"מ ילפינן שבשעת יציאה יש כסף ויהי' לאב.

וא"ש מה דפריך ואימא לדידה, דלכאורה באם הכסף הוא בעד היציאה איזה סברא הוא דבעד יציאה מרשות האב יהי' הכסף אליה, ולהנתבאר דאין הכסף בעד היציאה מהאב אלא דבשעת יציאתה יש כסף לכן שייך שיהי' לדידה.

והנה בתוד"ה ואימא הקשו דע"כ לאב דאל"כ הא מקיחה ידעינן דמתקדשת בכסף ותירצו דמיתורא לא הוי ידעינן, ובמסקנא דבא לזה היינו כיון דיש ללמוד ממשמעות כדביאר המהרש"א דבריהם, ולכאורה למה באמת לא נלמוד מיתורא, ולהנ"ל אפשר דכיון דקידושין אינם תשלום עבור היציאה, דהא גם בבוגרת מהני כסף אע"פ שאין שם יציאה מהאב, לא מסתבר שיתחדש דין לאב גם כשיש יציאה, וגם מה דיהי' להבת אינו מחמת דרשה דויצאה חנם, דמזה א"א ללמוד לא להאב ולא להבת, כיון דיציאה מהאב לא יוכל להיות טעם שיהי' בשביל זה כסף להאב, כיון דאין משלמין עבור היציאה וגם לא נדע שיהי' להבת, דבשביל יציאה מהאב ודאי אין טעם שיהי' כסף להבת, אלא כיון דילפינן דבקידושין מהני כסף, אז בפשוטו בלי קרא מיוחד מסתבר דיהי' לה הכסף לא מחמת ענין יציאה אלא מחמת דקונה אותה.

רש"י ד"ה אבל נערה דאית לה יד. לכל עונשין ולממון שמקחה מקח וממכרה ממכר. יש לעיין במש"כ רש"י עונשין, אם סתם רצה לומר האמת דגם לעונשין היא כבר גדולה אבל זה לא מוסיף כלום למאי דקאמר דתוכל לקדש עצמה, דאפי' לו יצויר אם אין הנערה גדולה לגבי עונשין ג"כ פריך שתקדש עצמה, או דרש"י הזכיר עונשין משום דכיון דהקידושין עושין דין הנוגע לעונש לכן כדי שיועיל קידושין שנעשה על ידה צריך שתהי' גם בת עונשין.

רש"י ד"ה ממונא מקנסא לא ילפינן. שהקנס כולו חידוש. הנה החידוש יש לפרש דעצם הקנס חידוש לכן גם מה שיש לאב לא ילפינן, וזה מה שמפרש רש"י כולו חידוש שגם ענין קנס הוא חידוש. וביאור החידוש יש לומר דהנה רוב דינים לא ידעינן בלי שהתורה כתבה, אבל לא מקרי חידוש, דנהי דלא הוי ידעינן אבל אין סתירה מהסברא להבין, משא"כ קנס הוא סתירה להסברא וזה נקרא חידוש.

רש"י ד"ה דאבוה שייך בגוייהו. שיש בידו לביישה ולפוגמה בשביל ממון שיתנו לו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דהויא לה בושת ופגם. הנה הדין הוא דבעד בושת שלא עשה בגוף של המבויש אינו חייב לשלם דמי בושתו רק אם ע"י מעשה שעשה בגופו, כמבואר בב"ק דף צ"א ע"א, ולכאורה מה שימסור לה למנוול היינו סתם שתהי' מבויישת אבל אין בידו לעשות מעשה בושת בגופה, ואפי' אם ימסרנה שהמנוול יקדשנה בביאה, מ"מ לא הביאה עושה לה הבושת אלא מה שיש לה בעל מנוול, וזה הא לא בושת בגופה, וכאן הא המאנס עשה לה הבושת ע"י מעשה בגוף ולמה יהי' של אביה והא אין ביד אביה לעשות זה, וצ"ע אם קידושי ביאה של מנוול נקרא בושת בגוף דלכן נמצא דבידו לביישה ביוש בגופה [והעירוני לעי' ברש"י כתובות מ' ב' ד"ה דאי בעי מסר לה, ומה שהעיר ברש"ש שם].

תוד"ה ואימא ה"מ קטנה. אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה. עיין בשיטה לא נודעה למי דהק' למ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו א"כ הרי דמהני להתקדש בכסף שניתן לאביה ותירץ דכיון דמהני למכירה מהני לקידושין. ומסתמא הביאור דאין ראי' דמהני להתקדש בכסף שניתן לאביה לשם קידושין, דגזה"כ באמה דאותו כסף שנקנית בו להיות אמה מהני גם לקידושין אבל לא במקום אחר. והנה מוכרח לומר כן דהא כיון שמקודשת למפרע א"כ למה לא יוכל האב לתבוע מעשה ידיה שעד היעוד, וע"כ דזה נשאר לשם אמהות אלא דמהני גם לקידושין, ולפי"ז גם במסקנא נוכל לומר כן, ואיך מוכיחים לקמן דף י"ט דאומר לה צאי וקבלי קידושיך, וכן שאר הדברים דמשוינן שם למקדש מעכשיו, דאולי זה רק גזה"כ ביעוד דאמה, ובחזון איש לקמן דף י"ט ביאר דודאי לא כל הדברים הם בגדרי קידושין, אלא דחז"ל קיבלו מה שיש להשוות ומה לא וצ"ע.

תוד"ה וכי תימא. וכ"ת דנפק"מ מיהא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה והי' עומד לה בושת זה אף בנערות א"כ גם כשהיא בוגרת יהא בושת ופגם של אב מהאי טעמא. צע"ק איזה צד הי' לומר דמחמת שהי' פעם יכול לעשות בושת שהי' נשאר לה גם היום לכן יגיע לו דמי הבושת מה שעשו היום, וכי אם א' יתן דבר לחבירו ואח"כ אחר יזיק את הדבר שייך לומר דיהי' דמי הנזק שייך להנותן משום דלפני שנתן להשני הי' יכול להזיק שהחפץ יהי' כבר ניזק ועומד לפני שיזיקו אותו אנשים אחרים, ואע"ג דבנערה מעצמו נפקע כחו מלהיות בעלים ע"ז היום, מ"מ איזה סברא הי' לומר שלכן יזכה בהבושת שעושים היום.

בא"ד. פי' כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה. לפי"ז פשיטא להגמ' דהנערה יכולה לקדש עצמה והיינו כשיטת ר"ל לקמן מ"ג ע"ב, וכל הנידון הוא דדנין שיהיה גם הכסף שייך לה, וכמבואר בתוס' הרא"ש, וכן משמע מהרבה ראשונים שהביאו פירוש זה בשם חכמי הצרפתים, אבל ברמב"ן משמע דלפי דבריהם הקושיא היא שיועיל קידושיה כשתקדש עצמה נמצא דגם ע"ז הוא הנידון, ולפי"ז הוי פשיטא ליה דלא מהני קידושיה, אלא דפריך דמנ"ל זה והיינו כר' יוחנן.

בא"ד. והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה. היינו דלא צריך לתרץ על מה שהקשו בתוס' ד"ה ואימא ה"מ קטנה דהא קרא איירי בנערה, ותירצו דאת בתי נתתי כשהיתה קטנה, דא"צ לזה, דבאמת מיירי שקידש אותה כשהיא נערה, וכמבואר במהרש"א.

שם. תוד"ה וכי תימא. פירוש כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהי' הקידושין שלה וכו'. והנה בב"ק (דף פ"ז ב') פליגי רב ור"ל עם ר' יוחנן בחובל בת קטנה כגון שפצעה בפניה למי שייך כסף החבלה, דלרב ור"ל חבלתה לעצמה ולר' יוחנן הכל לאביה, ובתוס' שם הקשו דהא בברייתא בכתובות (דף מ"ג ע"ב) משמע דבפצעה בפניה חבלתה לאביה, וחילקו בתירוצם השני דמה שנפחתה עי"ז למכירה מודו רב ור"ל דזה שייך לאביה, וכל מחלוקתם הוא על מה שנפסדת לקידושין דס"ל לרב ור"ל דלא זיכתה לו תורה אלא קידושין ממש מה שאין כן מה שנפסדת ע"י שלא יקפצו לקדשה.

וצ"ב דהא בתורה לא כתוב כלל שמחויב לשלם עבור מה שהפסיד להאב לא עבור הפסד מכירה ולא על הפסד קידושין ומנ"ל לחלק, וע"כ הביאור דמזיק דחייב הא הוא רק אם הזיק לו דבר שלו, דאילו מה שאינו שלו אפילו אם עי"ז יצא לו הפסד הו"ל רק דבר הגורם לממון, ואז זה תלוי במחלוקת ר"ש ורבנן אי הוי כממון או לא, וכ"ש היכא דאינו גורם לו הפסד ממון אלא הפסד ריוח אז לכו"ע פטור, א"כ כשבאנו לחייב בפצעה בפניה שעי"ז הופחת כספה, אז ענין מכירה דהיא שייכת לאביה לגבי מכירה מקרי דהפסיד לו דבר שלו ולא הוי כהפסיד כיסו, אבל קידושין אין היא שלו לרב ולר"ל לגבי קידושין דלכן מקדש אותו, אלא דנתנה לו תורה זכות בקידושיה לא מחמת שהיא שלו לגבי קידושין, וכיון דלא הפסיד לו דבר שלו והו"ל רק כגורם מניעת ריוח לכן אינו של האב, ועין באור שמח שם בשינוי קצת ממש"כ.

ובסברת ר' יוחנן דס"ל דגם בקידושין יש בעלות לאביה לגבי קידושין ונמצא דהפסיד לו דבר שלו, ולרב ולר"ל דחייב להבת מה שנפסדה לקידושין, צ"ל דהא מיהת יש להבת עצמה דין זכיה דהא תהי' לעצמה כשתתבגר אז גם עכשיו עיקרה לעצמה גם לגבי קידושין של כל ימי חייה דלכן לה עצמה כן חייב לשלם זה, דאילו גם היא אין לה בעלות לגבי קידושין אז גם לה לא הי' מגיע בעד ההפסד, וכל מחלוקתם הוא בזכות האב לגבי הקידושין.

ובס' ים התלמוד שם הקשה דלפי"מ שביארו התוס' דלרב ולר"ל אינו חייב להאב מה שהפסידו לקידושין א"כ למה פגם משלם לאביה, והיינו שעי"ז היא שוה פחות לקידושין כמבואר בכתובות דף מ' ע"ב, הא כיון דלא זכי לי' רחמנא אלא קידושין עצמם ולא מה שנפסדת לקידושין א"כ למה פגם שייך להאב, ונשאר בצע"ג.

והנה כתבו התוס' בסוף הדיבור דבושת ופגם זוכה מחמת דזה פשיטא להגמ' דהאב יכול לקדש את בתו נערה, והיינו דאת בתי נתתי מיירי באמת שמסר לה כשהיא נערה, ולכן הוי הבושת ופגם להאב, אלא דקושית הגמ' דכשתקבל קידושיה בעצמה, יהי' הכסף שלה, וקשה דכיון דיתכן דהכסף שלה כשתקדיש נפשה א"כ שוב מנ"ל דהבושת ופגם יהי' להאב, דהא כמו דהפסידו להאב דהי' יכול לקדשה בעד יותר כסף אם לא פגמה, ה"נ הפסידו לה דהיא היתה יכול לקדש עצמה בעד יותר כסף אם לא הי' אונסה, ומנ"ל דשייך להאב הפגם יותר מלהבת, דכ"ז שלא ביררנו דהבת אינה יכולה לזכות בכסף קידושיה הרי היא כמו האב, ומנ"ל דכסף פגמה מגיע לו ולא לה.

עוד יש לעיין במה שכתבו בסוף דבריהם דיליף בושת ופגם שאינו ע"י עצמה מקידושין שע"י אביה, וקידושי עצמה יליף אח"כ מבושת ופגם שזה ג"כ אינו ע"י אביה ושייך לו, אבל קידושי עצמה שזה על ידה א"א למילף מקידושי אביה, וצ"ע דממ"נ כיון דא"א למילף מקידושי אביה איך עכשיו נוכל למילף, דהא לא כתוב בתורה דבושת ופגם שזה לאביה, וישר מקידושין א"א למילף דשאני קידושי עצמה דלא דמי כלל לקידושי אביה, ובושת ופגם דלא הוי על ידי עצמה אפשר למילף מקידושין שע"י אביה דבסברא זה דומה לקידושין שע"י אביה, א"כ גם עכשיו יהי' כן דבושת ופגם נילף מקידושין שע"י אביה, משא"כ קידושין דע"י עצמה דליכא למילף מקידושי אביה איך נילף זה ממה שדמיתי בסברא זה לקידושי אביה, כיון דמאותו סברא שדמיתי לקידושי אביה מאותו סברא אני יודע דקידושי עצמה לא דמי ולא יהי' דינה לאביה.

ואפשר לומר דהנה בתוס' בכתובות (דף ל"ח) מבואר דמדדרשינן תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם, הרי דלמי שהקנס ניתן זה ניתן ולכן כשמת אביה דהקנס לעצמה גם הבושת ופגם לעצמה, ובתוס' שם דף מ' הוקשה להם על הא דפריך ואימא לדידה דהבושת ופגם יהי' לה, והא דרשינן למי שהקנס ניתן בושת ופגם ניתן, ותירצו דזה רק אחרי דידעינן דבושת ופגם שייך להאב, וצ"ב מה זה תלוי בזה, וע"כ דביאור הדברים דכ"ז שאין לנו בסברא דהבושת ופגם יהי' שייכות להאב לא הוי מסתבר לדרוש למי שזה ניתן זה ניתן, ורק אחרי שבכללות מסתבר לן שזה של האב אז כבר נדרש דבכל האופנים כגון אם מת האב דהקנס אז שייך להבת ולא ליורשי האב, ה"נ הבושת ופגם שייך להבת דלמי שזה ניתן זה ניתן.

ובזה מבואר דברי התוס' כאן דמחמת דיכול לקדשה כשהיא נערה וממילא למי שזה ניתן זה ניתן, ולא יקשה דהא על הצד דהיא ג"כ יכולה לקדש עצמה הא הפסיד לה כמו שהפסיד להאב, דכיון דמיהת הפסיד לו אז כבר אפשר לדרוש למי שזה ניתן דהיינו הקנס ה"נ זה ניתן היינו הבושת ופגם לכן זה של האב, ולפי"ז כבר לא קשה דכמו דלא נוכל ללמוד קידושי עצמה מקידושי אביה, א"כ כשלמדתי מסברא שבושת ופגם להאב ג"כ לא נוכל ללמוד, דהא שאני בושת ופגם מקידושי עצמה דעכשיו אמרינן דבושת ופגם שייך אביה בגוייהו מחמת דיכול לקדשה ממילא זה נכלל בגזה"כ דזה לאביה, לא מחמת דזה בעצם סברא שיגרום שיגיע לאביה, אלא דאז יש גזה"כ דלמי שהקנס ניתן גם הבו"פ ניתן, ועכשיו נוכל ללמוד כבר קידושי עצמה ממה שיש חידוש התורה דבו"פ שאינו ע"י אביה ואינו בסברא שיהי' לאביה מ"מ זה שלו ה"נ קידושי עצמה.

ולפי"ז לא יקשה מה שהק' בים התלמוד דלרב ור"ל דמה דנפסד לקידושין לא זכי לי' רחמנא למה פגם שייך להאב, דודאי זה מחמת דלמי שהקנס ניתן גם הבו"פ ניתן, כיון דיש רק איזה צד דשייך אביה לקידושין אע"ג דבלי הגזה"כ לא הי' מגיע לאביה, וזה רק בבו"פ של אונס ומפתה, אבל בהפסד של סתם חבלה נשאר הדין דכיון דהיא אינה שלו אז על מה שגרם שלא ירויח כסף קידושין לא ישולם זה להאב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א