אילת השחר/נדרים/לו/א
ותני עלה אלא שפיגולן פיגול. והביא רעק"א מש"כ הרא"ש למה פריך רק מדתני עלה ולא מהמשנה דמבואר דבשוגג פסול, משום דבמשנה הו"מ למימר דהוי פיגול מדרבנן. והקשה רעק"א דבמשנה הו"א דאינו פיגול אלא דהקרבן פסול דהוי עבודה פסולה, כמו דכ' הר"ן (בסוף פ"ב דחולין) דבשחטה לע"ז למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ השחיטה לא מהני להתירו, ועכ"פ בקדשים דבעינן הקרבה ודאי פוסל.
ויש להבין דכונתו דכמו בשחיטה חסר במה שחשב לע"ז אע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא מהני שחיטה להתיר, והיינו דחסר בהיתר שחיטה, היינו דכל שצריך לאסור לא יכול לאסור במה שאינו שלו, אבל אם מחשבה לע"ז חסר בהיתר שחיטה, זה סגי לאסור אפילו מחשבת איש אחר באכילה, וה"נ בקדשים כששחט לפגל, אע"ג דאין יכול לאסור והפיגול לא חל, מ"מ אין כאן עבודה, דחסר בעבודה כשזה לא נעשית כהלכתה, לכן חל פסול.
וצ"ע דהא לולא שחידשה תורה דמחשבת לאחר זמן באכילה או בהקטרה הא אינו כלום, וכי כל מה שאדם חושב יש לה דינים, וא"כ כשאין מחשבת איש אחר פוסל, הרי מחשבה כזאת הוי כלא חשב, דמחשבה שלא חידשה תורה להתחשב בה אינו כלום, וא"כ למה יהי' כאן חסרון בעבודה.
ולא דמי למחשבת ע"ז דודאי יש בה דין מחשבה אפילו כשלא נאסרה, מ"מ מחשבת ע"ז יש לה דין מחשבה אסורה, אבל פיגול בלי חידוש התורה לא נחשב כלום מחשבה זאת, ויש כאן עבודה בלי שום דין מחשבה ולמה יפסל.
אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול. מבואר בר"ן דעל מזיד לא קשיא לי' דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, והיינו דזה מקרי ע"י מעשה אע"ג דהאיסור הוא מחשבת או אמירת שיקריבנו שלא בזמנו, מ"מ כיון דזה ע"י מעשה העבודה שיחד עם זה הי' מחשבת פיגול, מקרי ע"י מעשה. והנה הא לא איירינן ממחשבה שבשעת שחיטה, דבזה ודאי לא הוי שלוחי דשמיא, דהא אין דין לשחוט ע"י כהנים דוקא, וכל השאלה על מה שהכהנים פיגלו בקבלה הולכה וזריקה, וכל אלו הא הם רק עבודות שבדם אלא דגורמים פסול בכל הקרבן, וצ"ל דמקרי עושה מעשה בגוף הקרבן ממש, ולא דמי להמשתחוה לע"ז דאינו אוסר משום דלא עשה בה מעשה, דשם אינו עושה בגוף הדבר, משא"כ כאן דעושה בהדם שזה עיקר הקרבן, מקרי עושה מעשה בגוף הקרבן.
ר"ן ד"ה אלא אי אמרת שלוחי דידן נינהו. דכתב דרק משוגג ק"ל דאי ממזיד כיון דאינו רוצה להיות שלוחו שפיר מצי אסר דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה רק משוגג דאי שלוחי דידן נינהו יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. צ"ע דא"כ שוב אינו שלוחו, ונמצא דהוי כמו במזיד דאוסר ע"י מעשה, ומ"ש אם מחמת דהשליח עוקר השליחות לכן אינו שלוחו, או מחמת דהבעלים לא רוצים שיהי' שלוחם, מ"מ הא אדם אוסר מה שאינו שלו ע"י מעשה, ואמרו לי שבס' נדרי זירוזין עמד בזה ותירוצו לא ראיתי.
גופא א"ר יוחנן וכו'. בר"ן הביא קושית התוס' דהא בהמה שנמצאה מירושלים למגדל עדר זכרים עולות ואיך יקריבו בלי דעת הבעלים, ותירצו דהתם הבעלים מסכימים שכל כהן שירצה יקריב, וברשב"א הוסיף ע"ז דלא איבעי ליה הכא אלא בקרבן שעדיין בבית בעלים אם יכול להכהן המודר הנאה [נ' דצ"ל המדיר הנאה] לקחת אותו מבית בעלים, והיינו כשהביא אותו בעזרה מותר לכהן המדיר לקחתו כיון דהבעלים לא יחדו איזה כהן שיקריב מותר לו ודאי להקריב, וכל השאלה לקחתו מהבעלים, וזה ע"כ כשהבעלים מסכימים ושולחו, לכן הספק אם מותר, ולכאורה אף אי שלוחי דשמיא נינהו, מ"מ הא מבקש שיעשה רצונו ונהנה המודר בזה, משמע לכאורה כהרא"ש דמה דאסור לעשות שליחותו של המודר הנאה דוקא בדבר שצריך שליחות, דלכן אי שלוחי דשמיא ואי"צ שליחות הבעלים מותר.
והנה בסברת הרא"ש שדוקא בדבר דבעי שליחות הוא דאסור, יש לעיין אם זה משום דהנאה כזאת אינה חשובה הנאה, ורק בדבר שצריך שליחות אז מה שעושה בקשתו הוי הנאה חשובה, או דרק דבר שצריך שיתייחס אליו הפעולה אז ע"י שביקש לעשות הוי הנאה אסורה, אבל אם ביקש שילמדנו דאי"צ כלל שיתייחס המעשה אליו לכן אינו אסור. והנה בגליון מהרש"א (יו"ד סי' רכ"א) העיר למה הרמ"א ביו"ד שם הביא שיטת הרא"ש דאסור רק בדבר דצריך שליחות, ואילו באו"ח (סי' תקפ"ט) בהא דמודר הנאה אסור לומר לו לתקוע עבורו, לא הביא שיטת הרא"ש דכיון דאי"צ שליחות לכן יהא מותר, ולהנ"ל תקיעת שופר נהי דאי"צ לדיני שליחות ממש, מ"מ צריך שיתייחס אליו התקיעה להוציאו, דלולא זאת אינו יוצא, ולכן כשביקש שיוציאנו אסור, אבל בלימוד דאי"צ שום דין שיתייחס אליו שרי בכל גווני. ואע"ג דהרא"ש הוכיח מהא דלהצד דשלוחי דשמיא נינהו שרי אע"ג דיש לו הנאה, והתם הא צריך להקריב לשם בעלים, יש לחלק דהא בתקיעת שופר כשמוציא אותו היינו דהתקיעה יהא בשבילו כאילו הוא עשה מעשה התקיעה, ואע"ג דהמצוה היא השמיעה, מ"מ ע"ז הא לא שייך כלל להוציא, וכל מה שצריך להוציא הוא שיהא נחשב בשבילו כאילו עשה מעשה התקיעה, ולכן הוי כעין שליחות, אבל בהקרבת הקרבן אם שלוחי דשמיא אי"צ כלל לחשוב שמעשה ההקרבה היא כאילו בעל הקרבן עשה, אלא דצריך שעושה שיועיל לעלות לרצון לשם הבעלים, וזה אין איסור, כיון דאין צריך שהפעולה שעושה המדיר תהי' נחשבת כאילו המודר עשה, ועי' ברשב"א לעיל דביאר דאין השליחות מצוה לכן לא מהני ואסור, משא"כ היכא דאי"צ שליחות, ובמקום שאינו מצוה כלל אז גם כשאינו בדיני שליחות אסור לעשות כשמבקש ממנו לעשות לו איזה דבר.
ואי דאכלה כשהיא פקחת ונשתטית וכו'. נראה דהכונה דהי' ס"ד דאין דין שוטה פסול בהגברא וכמו במחוסרי כפרה, אלא דהנידון אם צריך דעת להפרשה והקרבה, ולזה הי' ס"ד דגם באשתו שוטה מביא, וע"ז הוכיח מדר' יוחנן דנדחה ידחה ע"כ דהוי פסול בהגברא, דעל שוטה לא שייך הקרבת קרבן חטאת, וע"ז הא ודאי לא שייך לדרוש שיועיל, משא"כ במחוסרי כפרה דאין חסרון במה שאין בן דעת, אלא במה שחסר דעת להפרשה והקרבה, וע"ז ריבתה התורה זאת תורת דמהני אף בלי דעת.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |