קרן אורה/נדרים/לו/א

קרן אורה נדרים לו א

דף ל"ו ע"א

גמ' אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא היינו שפיגולן פיגול כו' וכתב הרא"ש ז"ל דמש"ה פריך מברייתא ולא ממתניתין משום דהוי מ"ל דהוי פיגול מדרבנן מדבריו ז"ל משמע דממזיד נמי קשיא ליה וא"כ למה ליה למיפרך ממתני' דגיטין אמאי לא פריך מקרא שנאמר בו פיגול והיכי אשכחן פיגול האמור בתורה אלא ודאי מזיד לא קשיא ליה כלל דגזה"כ הוא שיפסל הקרבן במחשבת פיגול ומשוגג לחוד הוא דפריך נימא לתקוני שדרתיך דבתורה לא נאמר אלא במזיד ואין צורך גם למש"כ הר"ן ז"ל דבמזיד ניחא ליה משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה דזה הוי מלתא דתליא בפלוגתא אלא במזיד ע"כ גזה"כ הוא והרשב"א ז"ל הקשה מאי קאמר אמאי הוי פיגול כו' הא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ותי' דה"מ בדבר שאין בו שליחות אבל בדבר שצריך שליחות אם שינה בשליחותו לאו שחיטה היא כלל אלא בחונקו ונהי דפסול הוא אבל פיגול לא הוי מדבריו ז"ל נראה דממזיד נמי קשיא ליה ולפי שיטת התוס' ז"ל ביומא שכ' לעיל דלא מעכבא דעתו בדיעבד ואפי' שחט שלא לדעתו כשר הדק"ל הא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כיון דשחיטה כשירה היא ועוד דלדבריו ז"ל היכא דפיגל בזריקה ג"כ צריך לומר דאם זרק שלא לדעת בעלים פסולה הזריקה ואין זה מבואר דבכל עבודה ועבודה יכול לעכב והא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני היינו בהקרבה ראשונה בשחיטה אבל בזריקה נהי דלכתחלה צריך דעתו אבל לפסול אם זרק שלא לדעתו זו לא שמענו אך נראה כיון דזריקה עיקר כפרה גם בזה בעינן רצונו:

ועיין רא"ש ז"ל בד"ה אי אמרת בשלמא כו' שהרי הפקיעה תורה כו' מדלא בעינן דעת בעלים עכ"ל ואין זה מובן דהא באלו הקרבנות דצריכין דעת מספקא לן אי שלוחי דידן או שלוחי דשמיא ויש לדקדק עוד לד' הרשב"א ז"ל אפי' אי שלוחי דשמיא הם מ"מ אמאי הוי פיגול כיון דהשחיטה והזריקה בלא"ה פסולין משום דלאו לדעתו הם וצ"ל כיון דאין הכהן שלוחו אלא דעתו בעלמא הוא דצריך. מחשבתו מועלת בזה וצ"ע והא דלא משני הש"ס דמתניתין דהכהנים שפיגלו מיירי באלו הקרבנות שאין צריכין דעת משום דקושטא משני ולד' הרא"ש ז"ל יש לומר דקרא דפיגול איכא לאוקמי שנתנו לו הבעלים רשות לפגל ודוחק:

גמ' אלא מעתה יביא חטאת חלב שכן אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה כר' יהודה עיין בר"ש ז"ל סוף נגעים שכתב דהבעל אינו מחויב להביא בשבילה חטאת חלב או חילול שבת והביא שם כן בשם הת"כ והכא מוכח דחטאת חלב ג"כ בכלל קרבנות שהיא חייבת וכן מבואר בירושלמי פרק נערה בכתובות ויש לדקדק מאי פריך הא גבי חטאת חלב לא כתיב קרא דהתם הוא דכתיב זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה ומזה ילפינן דאין צריך דעת ולא מייתי הא דר' יהודה לעיל אלא לאשמעינן למאן קמזהר רחמנא אבל גבי חטאת חלב דלא כתיב קרא מנ"ל דיוכל להביא בשביל אשתו שוטה. ומהיכא תיתי נימא דאין צריך דעת וי"ל דלמאי דיליף בספרי זוטא מוהביא את קרבנה עליה דהבעל חייב בקרבנות אשתו ונהי דהתם ממעט חטאת חלב דבא לכפרה אבל לשיטת הש"ס דילן דחטאת חלב נמי בכלל והביא הוא ממילא דאיכא למדרש והביא מ"מ בין פקחת בין שוטה כמו בקרבן יולדת דמיירי ביה קרא:

והתוס' ז"ל הקשו מאי קאמר אלמה א"ר אלעזר ואמאי לא פריך מר' יוחנן גופא דאמר הכל צריכין דעת ותירץ דמצינו למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב דצריך דעת ולא הבנתי דבריהם ז"ל כיון דילפינן מאשתו שוטה א"כ בשעת הקרבה ג"כ לא בעינן דעתו כמו במח"כ דאין צריך דעת לא בשעת הקרבה ולא בשעת הפרשה ועוד קשה אמאי לא פריך מברייתא דערכין חטאתו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא. ועוד יש לדקדק בעיקרא דהאי מלתא דילפינן דאין צריך דעת מהא דמביא ע"י בנו ובתו הקטנים ועל אשתו שוטה הא בערכין משמע דטעמא דצריך דעת הוא משום דלא ניחא ליה להתכפר בשאינו שלו למר בשעת הפרשה ולמר בשעת כפרה וכמ"ש התוס' ז"ל התם וא"כ היכי ילפינן מבנו ובתו הקטנים או מאשתו שוטה הא לא שייך גבייהו דלא ניחא להו ומש"ה יביא קרבן בשבילן. אבל בחבירו שלא לדעתו מנ"ל דיביא דלמא לא ניחא ליה והיה נראה לומר דהא דאמרינן התם בערכין דטעמא משום דלא ניחא ליה הוא דוקא בעולה ושלמים דלאו לכפרה אתיין מש"ה אי הוי ניחא ליה היה יכול להקריבן שלא לדעתו אבל בחטאת ואשם דלכפרה אתיין בעינן דוקא דעתו שיודע לו שהוא מתכפר בו אבל שלא לדעתו אינו מתכפר כלל והוי סד"א דבמח"כ ג"כ בעינן דעתו דוקא כיון שגם הם באין לכפר קצת ולהתירן בקדשים להכי ילפינן שפיר מהא דמביא ע"י בנו ובתו הקטנים או ע"י אשתו שוטה ומותרין באכילת קדשים אלמא דאין צריך דעת ולפ"ז י"ל דמש"ה לא פריך מברייתא דערכין משום דה"א דהתם טעמא משום דלא ניחא ליה אבל היכא דניחא ליה כמו בנו ובתו הקטנים שפיר מביא בשבילן להכי פריך מר"א דלא עשה ולא כלום משמע דבעינן מדעתו דוקא ובערכין שם הארכנו בחי' שם בזה:

אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו אלמה אמר ר"א הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום יש לדקדק לעולא דאמר בערכין דעולה ושלמים בשעת הפרשה אין צריכין דעת. א"כ משמע דגבי פסח משמע דלכ"ע הפרשה שלא לדעתו לא עשה כלום דהא פסח נמי לאו לכפרה אתי ועוד דמאי קמ"ל ר"א הא ברייתא מפורשת היא בפסחים פרק האשה דעל בנו ובתו הגדולים אינו יכול להביא שלא מדעתן ואי משום דברייתא מיירי דקאמרי לא והכי מוקמינן לה התם ור"א קמ"ל דאפי' בלא דעתו וידיעתו ג"כ לא כלום הוא דא"כ מאי קאמר יביא פסח על חבירו שכן מביא ע"י בניו הקטנים הא גבי בניו הקטנים אפי' אמרי לא אוכלין משל אביהם וגבי גדול ודאי לא מצי למנותו על שלו בע"כ וא"כ היכי מצינן למילף גדולים מקטנים וכ"ת גבי מח"כ נמי היכי ילפינן גדול מקטן הא בקטן אפי' אינו רוצה יכול להביא בשבילו וגדול במח"כ ג"כ לא מסתבר שיביא חבירו בשבילו בע"כ דז"א דהתם שפיר מייתי מקטנים דאין צריך דעת וניתר בקדשים אפי' שלא בדעתו ומה שבקטן אפי' מוחה אין שומעין לו היינו כיון דלאו בר דעת הוא והוא עצמו לאו בר הבאת קרבן הוא מש"ה אין שומעין לו אבל גבי פסח דקטן עצמו בר פסח הוא כי היכי דשפחתו העברית אע"ג דקטנה היא עושה לעצמה ומה שהאב מביא ע"י הקטנים ע"כ גזה"כ הוא מקרא שה לבית דקטנים אין עושין לעצמן אלא אוכלין משל אביהם והיכי נילף מינה לגדול דחבירו יביא בשבילו שלא לדעתו וימנה אותו על פסחו וצ"ל דמ"מ איכא למילף כי היכי דקטנים אכלי אפי' הביא אביהן שלא לדעתן וחשיב נאכל למנוייו כיון שהמנה אותן אביהן אפי' שלא לדעתן ה"נ נימא דבגדול אפילו הפריש חבירו והמנהו שלא לדעתו אם הסכים אפי' אחר שחיטה גם זה יחשב נאכל למנוייו מה שהמנה אותו חבירו שלא לדעתו נהי דבגזה"כ הוא דהקטנים לא ימנו א"ע מ"מ אשכחן דחשיב נאכל למנוייו ע"י המנאת אחר היינו אביהן וה"נ בגדול כל שלא מיחה אע"ג שהמנה אותו בלי ידיעתו יהיה בכלל מנוייו והיינו דפריך מר"א משום דמברייתא לא שמעינן אלא דאינו מביא ע"י שלא לדעתו היינו היכי דקאמרי לאו אבל בכה"ג שהביא בלי ידיעתו ואחר שחיטה נתודע לו לא שמעינן מברייתא ור"א הוא דקאמר דלא חשיב מנוייו שלא לדעתו אלא צריך שיודע לו קודם שחיטה שהוא נמנה עליו והיינו טעמא נמי דפסח שאני משלמים אליבא דעולא משום דבפסח בעינן מנויין:

ומשני הש"ס שה לבית אבות לאו דאורייתא משמע מפי' הרא"ש ז"ל והתוס' ז"ל ודהא דקטן אוכל בפסח הוא לאו דאורייתא דמה"ת אין צריך לא לאכול ולא להמנות והקשו התוס' ז"ל בפסחים היכי מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו אבל להאכילו בידים אסור ותירץ שם דדרך חינוך מותר והתוס' ז"ל הכא כתבו דהוי רשות כמו למ"ד נשים רשות:

והר"ן ז"ל כתב דמינוי של קטנים לאו דאורייתא דהא דפסח אינו נאכל שלא למנויו היינו בראוין להמנות. אבל קטנים דאין ראוין להמנות לית לן בה ולכולהו תיקשי מעבדיו ושפחותיו הכנענים דמדאורייתא הם כמו נשים ואפ"ה מביא ע"י שלא מדעתן ולד' הר"ן ז"ל ג"כ הא עבדים ראוין להמנות ועוד קטנים ג"כ ראוין להמנות כמו שפחתו העברית דנמנית על של עצמה וכן לד' התוס' ז"ל בפסחים שכתבו דמשום חינוך הוא קשה מהא דפריך בנזיר למ"ד דהאב מדירו כדי לחנכו במצות והעביד הקפה ולד' התוס' ז"ל לחנכו במצות שאני וי"ל דעיקר המצוה הא הנזירות ולא ההקפה ומש"כ התוס' ז"ל הכא דקטן רשות הוא כמו נשים ג"כ צ"ע דבנשים ילפינן מקרא דרשות הם אבל קטן מנ"ל וצ"ע:

גם הא דאמר ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא קשה קצת דהוי ליה למימר שה לבית לאו דאורייתא דמיניה הוא דילפינן דמביא ע"י בנו ובתו ובילקוט שמות פרשה בא גרס שה לבית לאו דאורייתא ומד' הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל כסתמא דסוגיא דפסחים דקטן אינו אוכל אלא למנויו מה"ת וכדאוקים לה התם מתניתין דמי שיעלה מכם ראשון דאמנינהו מעיקרא וכן משמע מהא דממעטינן קטן מכרת דפסח משמע דמחויב הוא בפסח אלא דלא אשכחן שום מצוה שיהא קטן מחוייב ואי הוי הכא דאורייתא על האב הוא דמוטל להאכיל לבניו הקטנים מפסח וכן משמע מהא דדרשינן איש זוכה ואין קטן זוכה דשה לבית אבות דאורייתא וכמו שכתבו התוס' ז"ל בקדושין וצ"ע יותר בזה:

והנה הא דילפינן בקדושין דשלוחו של אדם כמותו בקדשים מושחטו אותו כל קהל ישראל נראה דעיקר הלימוד הוא מהפרשה והמינוי דגם זה בכלל ושחטו הוא כדאיתא בפסחים צא ושחוט לי דקאי אתחלת מינוי והפרשה אבל משחיטה עצמה ליכא למילף כמ"ש כבר דבשחיטת קדשים ג"כ לא שייכא שליחות בעלים כמו בכל עבודות והתוס' ז"ל התם בקדושין הקשו אמאי לא יליף מהא דגבי שחיטת פרו של אהרן נאמר דוקא בעלים מכלל דבשאר קדשים יכול לשחוט על ידי שליח ותירץ דמינה לא שמעינן אלא בחטאת דמקריבין אותו בעל כרחו משום הכי יכול לעשות שליח אבל שאר קרבנות דאין מקריבין בע"כ אפשר דאינו יכול לעשות שליח ואין דבריהם ז"ל מובנים דהיכן מצינו בחטאת דמקריבין אותו בע"כ ואדרבה חטאת לכ"ע צריך דעת ובשאר קרבנות הוא דמקריבין בע"כ וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מעה"ק דלא בעינן דעתו אלא בשעת הפרשה ואי בע"כ היינו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כבר הקשה מהרש"א ז"ל דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן והמהרש"א ז"ל כתב להיפך הגרסא דבחטאות דאין מקריבין אותן בע"כ והדבר תלוי ברצונו יכול לעשות שליח אבל שאר קרבנות דכופין אותו ואין הדבר תלוי ברצונו ה"א דאינו עושה שליח וגם זה אינו מובן ואיפכא מסתברא אם אין הדבר תלוי ברצונו מסתבר יותר שיעשה שליח ג"כ כיון דאין צריך רצונו ודעתו ועוד דהא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני א"כ הדבר תלוי ברצונו ומה שאין כופין בחטאת הוא משום דלמא אתי למיפשע ומלתא דרבנן הוא הא דבחטאת אין כופין ובשאר קרבנות כופין וגם בחטאת אם עבר בבל תאחר כופין אותו לפי דעת הרמב"ן ז"ל ועוד דלא מצינו גבי פסח דכופין אותו ומסתברא דאין ממשכנין אותו כיון דבר כרת הוא וא"כ למה לי קרא גבי פסח ולענ"ד נראה כמ"ש דלא יליף משחיטה ממש משום דלא בעינן שליחות בשחיטה ושאר עבודות כמש"כ לעיל ואפילו בקרבנות דבעינן דעת לאו שליחות הוא גם בשחיטה אלא שלוחי דשמיא וכמ"ש לעיל אלא מהפרשה הוא דילפינן דהמינוי ודאי בעינן או בעצמו או ע"י שלוחו והנה מצאתי ראיתי בירושלמי שם בקדושין מפורש כדברי דאמרינן התם דחד יליף מושחטו כו' דשלוחו של אדם כמותו וחד יליף מויקחו להם איש שה כו' וקאמר התם דמושחטו ליכא למילף משום דאם שחט שלא לדעתו ג"כ כשר אבל מויקחו ילפינן שפיר דהפריש פסח שלא לדעתו לאו כלום הוא וכר' אלעזר דהכא הרי הדבר מבואר כמ"ש ובעיקר דין שליחות קדשים ותרומה יתבאר לקמן בשמעתין דתורם את תרומתו בס"ד ועי' בזה בשבת פרק שואל גבי הא דמקדיש אדם פסחו עיין שם:

ויש לדקדק עוד בשמעתין מהא דאמרינן בר"ה דמודר הנאה מחבירו מותר להזות עליו בימות הגשמים משום דמצות לאו ליהנות ניתנו משמע דלרב יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתנו אסור ומ"ש ממתניתין דמקריב עליו קיני זבים כו' הא הוי דומיא דהזאה ויש לומר דרב יהודה מודה במודר הנאה וכן משמע לקמן גבי הא דלא ילמדנו מקרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף