אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/לו

יום רביעי ו' כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף לו

אכילת קטן בפסח שלא למנויו

ביאור הר"ן שאין איסור 'שלא למנויו' במי שאינו 'בר מינוי'

בגמרא בנדרים (לה:) מובאת דעתו של רבי יוחנן, שעל אף שכל הקרבנות צריכים דעת בעלים, מחוסרי כפרה - היינו, זב, זבה, יולדת ומצורע - אינם צריכים דעת בעלים. וראיה לדבר, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, ואף שאין לקטן דעת.

על כך מקשה הגמרא (לו.), מדבריו של רבי אלעזר, הסובר ש'הפריש פסח על חבירו - לא עשה כלום', משום שצריך שחברו ימנה על הפסח מדעתו. ומדוע לא נדון גם לגבי קרבן פסח באותו האופן שדן רבי יוחנן לגבי מחוסרי כפרה - שכן אדם מביא קרבן פסח על בניו ועל בנותיו הקטנים, אע"פ שאין להם דעת.

ומיישבת הגמרא: אמר רבי זירא, "שה לבית אבות" (שמות יב ג) לאו דאורייתא. כלומר, דין זה שהאב ממנה את בניו על הפסח ומקריב את הפסח עבורם, הנרמז בלשון הכתוב 'שה לבית אבות', אינו מדאורייתא אלא רק מדרבנן, וממילא אי אפשר לדון ממינוי הקטנים למינוי שאר כל אדם, כפי שדן רבי יוחנן בקרבן מחוסרי כפרה.

בביאור דברי רבי זירא נחלקו רבותינו הראשונים. הר"ן מפרש, וזה לשונו: דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה, אלא אוכלין ממנו אע"פ שלא נמנו עליו. דאע"ג דאין פסח נאכל אלא למנוייו, הני מילי בראויין להמנות, אבל קטנים דלאו בני הכי, לית לן בה, ע"כ. דהיינו שלדעת הר"ן קטנים יכולים לאכול בקרבן פסח, על אף שהם אינם יכולים להימנות עליו, וזאת משום שהאיסור לאכול את הפסח שלא למנוייו הוא רק במי שבר מינוי, ויכול להימנות עליו ולא נמנה, משא"כ קטנים שאינם בני מינוי - יכולים לאכול אף ללא מינוי.

דעת התוספות שאין איסור ספיה בבשר פסח לקטן כיון שיש בכך חינוך מצוה

ובמשנה במסכת פסחים (פז.) תנן: יתום ששחטו עליו אפוטרופסין [- שהיו לו שנים, והמנוהו, זה על פסחו וזה על פסחו. רש"י] - יאכל במקום שהוא רוצה. והעירה הגמרא (פח.) שמעת מינה יש ברירה [- שהוברר שבזה נתרצה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו. רש"י]. ודוחה הגמרא: אמר רבי זירא "שה לבית" מכל מקום.

ופירשו התוספות (ד"ה שה) שרבי זירא הלך בזה לשיטתו, ש'שה לבית אבות לאו דאורייתא', ואם כן מעיקר הדין כלל אינם צריכים להימנות על הפסח, ולכן אף שמינוהו שני האפוטרופסים יכול לאכול במקום שירצה.

והתוספות מוסיפים ומקשים כקושיית הר"ן: ואם תאמר, והיאך מאכל פסח שלא למנויו. נהי דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו, לספות בו בידים - אסור, כדאמרינן בפרק חרש (יבמות קיד.). ויישבו התוספות: ואומר ר"י, דהתם ילפינן [- לאסור ספיייה בידים] מ'לא תאכלום' [- ודרשו חז"ל: קרי בה לא תאכילום], ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבלות. אבל כהאי גוונא דאיכא חינוך מצוה, שרי.

ובפשטות מדברי התוספות עולה שהם חולקים על דעתו של הר"ן, והם סוברים שאכן גם קטן עובר על 'אכילת פסח שלא למנויו' על אף שאינו 'בר מינוי'. אלא שמכל מקום מבארים התוספות שאין כאן חשש איסור 'ספיה לקטן', כי במקום שיש חינוך מצוה אין כלל איסור ספייה לקטן הנלמד משרצים ונבלות, כי אינו 'דומיא דשרצים ונבלות'. וכך מבואר בדברי המנחת חינוך (מצוה ה אות ד) שעל קושיית הראשונים איך נמנים קטנים על אוכלי הפסח אף שאינם מנויים עליו מדאורייתא, יישבו הראשונים בשני דרכים, שלדעת הר"ן מן התורה קטן יכול לאכול אף שלא למנויו, דאין איסור אלא בראויים להמנות עליו. ולדעת התוספות במקום חינוך מצוה אין איסור ספייה, אך באמת אף אכילת קטן הרי היא בכלל איסור 'אכילה שלא למנוייו'.

דברי המנחת חינוך בנפק"מ שבמחלוקת הראשונים בהמנאת חרש ושוטה על הפסח

והמנחת חינוך (שם ובמצוה יד אות ה) מעלה נפקא מינה במחלוקת התוספות והר"ן, והיא בנוגע לשאלה האם מותר להאכיל מבשר הפסח לחרש או שוטה. שכן לדעת הר"ן שכל איסור 'שלא למנויו' הוא רק במי שהוא ראוי להמנות, אם כן הוא הדין חרש ושוטה, כיון שאינם ברי מינוי ממילא אין בהם איסור אכילת פסח שלא למנויו. אמנם לדעת התוספות בפסחים שבאמת אף בקטן שייך איסור זה, אלא שבמקום חינוך מצוה לא נאסר, אם כן זה שייך דוקא לגבי קטן ששייך במצות ושייך בחינוך למצוות, משא"כ חרש ושוטה שלעולם לא יבואו לכלל חיוב מצוה, וממילא אין שייך בהם חינוך, שוב יהיה אסור להמנותם ולהאכילם מבשר הפסח.

ובהגהות רא"מ הורוויץ, הקשה על יישוב התוספות שבכהאי גוונא דאיכא חינוך מצוה שרי, שכשמאכילו בשר הפסח נמצא מבטל מצות אכילה דאורייתא מבשר זה, וחיוב אכילת הפסח הוא על הבשר כולו. וסיים: ועיין בר"ן נדרים ל"ו שכתב שמן התורה כך דינן. ובפשטות אין כוונתו ליישב קושייתו, רק לציין שלדעת הר"ן לא קשה קושייתו, אך אם ננקוט כדעת הר"ן ש'כן דינן', אם כן סרה גם קושיית התוספות מאיסור ספייה - כי כיון שכך דינם הרי אין כל איסור באכילתם ומה הוצרכו התוספות ליישב משום חינוך מצוה.

את עיקר קושיית הגראמ"ה יישב האבי עזרי (קרבן פסח פ"ה ה"ז אות ב) עפ"י יסוד הבית הלוי (ח"א סימן ג) שבכלל אכילת פסח שני דיני אכילה, הא' דין על הגברא לאכול כזית מבשר הפסח, והב' דין על הפסח שיהיה נאכל. ואם כן יש לומר שלענין קיום הדין הב' שיהיה הקרבן נאכל, די באכילת קטן, שסוף סוף נאכל הפסח.

ואמנם לפי יישוב זה, יש לשוב ולדון בנפקא מינה שהעלה המנחת חינוך בהמנאת חרש ושוטה על הפסח, שתלה דינם במחלוקת הר"ן והתוספות. שכן לפי מה שביאר הגראמ"מ שך זצ"ל שאין היתר להאכיל קטן אלא משום שסוף סוף על ידי אכילת הקטן 'נאכל הפסח' - יש לומר שכל זה אינו אלא בקטן שאף שאינו בר חיובא, אך מכל מקום אכילתו חשובה אכילה, משא"כ חרש ושוטה יש לומר שאין אכילתם חשובה אכילה כלל, ואי אפשר להחשיב הפסח כ'נאכל'. ויש לדון בזה מסברא.

יסוד המעיל שמואל שמינוי על הפסח נעשה ע"י זכייה בפסח בכל מה שיכול לזכות בו

והנה עד עתה העמדנו נידון הדברים במחלוקת ר"ן ותוספות, אמנם כדברי הר"ן נראה שנקטו גם התוספות בנדרים (ד"ה יביא), שכתבו שם וזה לשונם: דקטנים אינם צריכים למנות, דאם אוכלים מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו, דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות 'תכוסו'. אבל אותם דלא שייך בהו, לא מיירי, מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח, מותרות לאכול ממנו, ואינו נקרא שלא למנוייו, וכן בקטנים, ע"כ דברי התוספות. נמצא שהתוספות עצמם נחתו לסברת הר"ן שאכילת קטנים שאינם ברי מינוי - ואינם במצות 'תכוסו' - מותרת ואין בה משום 'אכילה שלא למנויו'. ואם כן סתרו דברי התוספות זה לזה, מדוע הוצרכו בפסחים לבאר שאכילת הקטנים מותרת משום 'מצות חינוך' כי אם לא כן יש באכילתם משום איסור ספיה של 'אכילת פסח שלא למנויו'.

מהלך נפלא בביאור דעת התוספות, אנו מוצאים בספרו של רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל מרבני ישיבת עץ חיים, 'מעיל שמואל' (פסחים שם). כדי לבאר את הדברים מחלק הגרשא"י בין שני סוגי זכייה השייכים בפסח, הראשון - בעלות ממונית על 'בשר הפסח', והשני - בעלות על ה'קרבן פסח' דהיינו שיהיה הפסח קרבן שלו. הבעלות הראשונה שייכת אף בקטן, שכן גם קטן הוא בר זכייה, משא"כ הזכייה השניה - בעלות ב'קרבן' אינה שייכת בקטן כיון שאינו בכלל מצות הפסח, ואין דין שחיטת פסח על הקטן.

לאור זאת, מחלק המעיל שמואל בין שתי סוגיות הגמרא, בנדרים ובפסחים. הגמרא בנדרים עוסקת במינויו של קטן על הפסח על ידי אביו, כאן האב מזכה לבנו חלק ובעלות ממונית בבשר הפסח, דבר ששייך אף בקטן. על כן כתבו התוספות שיש לחלק בין גדול לקטן לענין איסור אכילת הפסח שלא למנויו, כי גדול ששייך גם בחלק של שחיטת הפסח, הרי שאין זכותו בחלק הבשר לבדה מועילה להחשיבו כ'מנוי'. משא"כ קטן שאינו חייב בהקרבת הפסח, ואין לו שייכות אלא לזכות בחלק הבשר שבפסח - די בחלק זה כדי להגדירו כ'מנוי' על הפסח.

שונה מכך נידון הגמרא בפסחים, שם עוסקת הגמרא במינויו של הקטן על ידי שני אפוטרופוסים, באופן שהקטן - לולי דין ברירה - אין לו כל זכות בקרבן, גם לא בחלק בשר, ואם כן גם קטן נחשב ל'אינו מנוי' בכה"ג, ועל כן תמהו התוספות כיצד מותר להאכיל לקטן חלק בקרבן פסח זה ולעבור על איסור ספיה באכילת פסח שלא למנויו. ולכן הוצרכו התוספות ליישב באופן אחר שמקום חינוך מצוה שרי. ולפי זה יש לומר שגם הר"ן יסכים לדעת התוספות בפסחים.

ביאור השלמי נדרים והמלא הרועים שהתוס' והר"ן לא נחלקו והר"ן קאי אדאורייתא והתוס' אדרבנן

על סתירת דברי התוספות כבר עמד השלמי נדרים (לז. בר"ן ד"ה בקטן), שלפי דבריהם בנדרים שאין איסור אכילה שלא למנוייו בקטנים דאין בהם דין המנאה, כשם שאין איסור זה בנשים, לכאורה לא קשה כלל קושייתם בפסחים שיש איסור ספיה בנתינת בשר הפסח לקטן.

וכתב ליישב באופן אחר, והוא שאף לדעת התוספות שאין איסור אכילה שלא למנוייו בקטן, מכל מקום מדרבנן יש עליהם איסור אכילה שלא למנוייו. ודקדק כן עוד מלשון הגמרא 'שה לבית אבות לאו דאורייתא', ומשמע שמכל מקום מדרבנן יש בהם דין מינוי, ואף איסור אכילה שלא למנויו. והביא שכן כתב גם בספר קהלת יעקב (פסחים פט.) שאף שמדאורייתא אין הקטנים צריכים להמנות, מכל מקום מדרבנן צריכים להמנות על הפסח. וממילא מבוארת קושיית התוספות בפסחים שהקשו שכיון שעכ"פ מדרבנן צריכים להמנות אם כן נמצא שספינן להו איסור דרבנן בידים.

ובמלוא הרועים (פסחים פח.) תמה על קושיית התוספות בפסחים איך ספינן לקטן איסור בידיים, שהרי נתבאר בר"ן בנדרים שמדאורייתא אין כל איסור באכילתו, ואילו לגבי איסור דרבנן דעת הרשב"א שאין איסור ספייה, יעויין שם בדבריו מה שיישב. ועכ"פ מבואר מדבריו שלמד שהתוספות מסכימים לדברי הר"ן, וכל דבריהם הם לגבי איסור דרבנן, וביאור דבריו כמש"כ השלמי נדרים שבאמת על עיקר הדין דאורייתא לא קשה כלל כי אין איסור 'שלא למנוייו' במי שאינו בר מינוי, אלא שמ"מ מדרבנן חייב להימנות, וע"ז הקשו התוס' איך ספינן להו איסור דרבנן בידיים.

תמיהת האחרונים כיצד תדחה מצות חינוך דרבנן לאיסור ספיה לקטן שהוא מדאורייתא

על פי ביאור זה מיישב השלמי נדרים קושיא עצומה, בה דנו האחרונים רבות בביאור דברי התוספות. דהנה לפי פשוטם של דברים, התוספות מיישבים שלמרות איסור ספייה, כיון שבאכילת פסח יש משום חינוך מצוה, לכך מותר להאכילו בפסח על אף האיסור לאכול שלא למנוייו. על כך תמהים האחרונים [אמרי בינה (או"ח הל' שבת סימן ח), חקרי לב (יו"ד ח"ב סימן קמה) ועוד] כיצד תבוא מצות חנוך דרבנן ותדחה איסור דאורייתא של ספיה לקטן.

ולעיל נקטנו בביאור דברי התוספות שאין כוונתם שמצות חינוך דוחה לאיסור ספייה, אלא שדעת התוספות שבמקום שיש מצות חינוך אין כלל איסור ספיה מדאורייתא. וכ"כ החתם סופר (פסחים שם) שכיון דלמדים איסור ספיה מדם ושרצים, אין לך בו אלא חידושו, ומה התם לא שייך חינוך מצוה אף כל מקום שלא שייך חינוך מצוה.

אמנם השלמי נדרים ביאר את יישוב התוספות בפשטות לפי ביאורו בקושייתם, כי מאחר שנתבאר שמדאורייתא לא קשה כלל קושיית התוספות, שכן אף התוספות מסכימים עם דעת הר"ן וכפי שכתבו הם עצמם בנדרים, שאין כלל איסור 'שלא למנויו' במי שאינו 'בר מינוי'. וכל קושיית התוספות היא מכח איסור דרבנן, שמאחר ומדרבנן יכולים להמנות קטן על הפסח שוב ממילא חייב הקטן להימנות על הפסח, וכיצד יאכל מקרבן האפוטרופס שירצה אף שלא נמנה עליו בשעת שחיטה. ומאחר וכל קושיית התוספות אינה אלא מכח איסור דרבנן, יבואר היטב יישוב התוספות ד'כהאי גוונא דאיכא חינוך מצוה שרי' - שכן אתי מצות חינוך דרבנן ודחי איסור ספיה דרבנן.