אילת השחר/נדרים/יב/א
תוד"ה אבל. דהקשו בנותר דעולה דיש לומר דכונתו בדהשתא דהוא נותר דהוי דבר האסור או בדמעיקרא, וכיון דחל הנדר ואסור הרי דכונתו בדמעיקרא, ותירצו כיון דסוף סוף לאיסור אמרינן דמכוין לאיסור דמעיקרא דהוי נדור משא"כ בבשר שלמים דהוי השתא היתירא, ועוד תירצו כיון דדבר האסור דהשתא לא חל אלא ע"י נדר דמעיקרא, והיינו דלכך כדבר הנדור חשיב. וכבר תמה בקרן אורה דמאי הוקשה להם דהא גם כעת הוא נדור דהא יש בו עדיין קדושת מעילה.
והנה יש לומר דאע"ג דמה דמועל בנותר של עולה, זה מחמת דבעולה הזריקה אינה מוציאה מידי מעילה, אז נשאר בו עדיין קדושת עולה דזהו קדושת הגוף, מ"מ לא הי' בו דין מעילה כיון דאינו עומד כבר להקרבה, אם לא הי' בו עדיין דין לעשות מכח קדושתו, אלא דכיון דיש בו דין מחמת קדושת הגוף דצריך להשרף כדין נותר, זהו דנותן לו דין קדושת הגוף, ומצינו בקדשים שמתו דאין לעשות כלום בהם ואז פקע לגמרי קדושתן, ומה דיש עדיין בנותר כעת מעילה, הוא משום דגם עכשיו נשאר בו קדושת הגוף לגבי דינים שבו לישרף, ולכן הוקשה להם דהא דינו שכעת אינו נדור, וע"ז תירצו או דכיון דמ"מ גם לפי דינו כעת זה אסור יש לתלות בדמעיקרא, או דכיון דדינו של עכשיו הוא המשך של דינו הקודם, נמצא דגם דינו כעת הוא מחמת נדרו, דדין מעילה שבו כעת הוא מדינו הקודם.
והנה מצינו דיש מעילה בקונמות אע"ג דזהו קדושת הגוף בלי שיהא שום מצוה מוטלת לעשות בזה, הרי דשייך שיהי' קדושה ויהי' בו מעילה, אע"ג דאין שום מצוה לעשות בזה, וע"כ צ"ל דשאני קונמות כיון דענין קונמות הוא חידוש שיהא קדושת הגוף בלי שיצטרכו לעשות בזה שום דבר, אבל קדושת קרבן דכל דין קדשי ה' שחל עליו הוא מחמת דעומד להקרבה, אז כשאין כבר מה לעשות כגון בקדשים שמתו אין בו כבר דין מעילה, ולכן מה שמועלין בפיגול הוא מפני שיש עדיין דין לעשות בו בתור קדשי ה'.
והנה בהגהות בית מאיר (ביו"ד סי' רי"א סעיף ג') הקשה על הא דמבואר דבנדר דהיינו קונמות יוכל לחזור בתוך כדי דיבור, לשיטת הרמב"ם דס"ל דבהקדש אינו יכול לחזור אפילו תוך כדי דיבור, וכיון דקונמות דין קדושת הגוף עליו, א"כ כמו דמקדיש קדושת הגוף לא מהני לחזור בתוכ"ד, ה"נ בקדושת קונמות לא יועיל לחזור בתוכ"ד.
ואולי יש לבאר דמה דס"ל להרמב"ם דלא מהני בהקדש חזרה תוך כדי דיבור, היינו משום דאחרי שזכה בו הקדש אין חזרה להפקיע זכות הקדש, אע"ג דבהדיוט כה"ג מהני לחזור, ולכן בין קדושת דמים שזוכה ההקדש זכות ממון, ובין קדושת הגוף שזוכה הקדש שינתן ע"ג המזבח ויוקרב כדינו, לא מהני חזרה, אבל קונמות דאין שום זכיה להקדש לא זכות ממון ולא משהו שיותן להיות קרב, אז בכה"ג שפיר מועיל חזרה תוך כדי דיבור כמו בכל התורה כולה.
כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו וכו' והוא שנדור באותו היום. וכתבו הראשונים דהיינו דנדר אכילת בשר עליו, אבל ברמב"ם (פ"ג מנדרים הל' ה') כתב דנדר שיצום באותו היום וצם ולאחר שנים אמר הרי יום זה עליו כיום שמת בו אביו או רבו הר"ז אסור לאכול בו כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו. וכבר הקשו דהא א"כ הוי כמתפיס בשבועה דלא מהני משום דהוי איסור אגברא ואין לו במה להתפיס.
אמנם ברמב"ם (שם הל' ט') כתב דהנודר לצום בשבת או ביום טוב חייב לצום, וכבר כתב הראב"ד דוקא באמר הרי עלי אבל אמר הריני בתענית היום אסור לצום, ובכס"מ ביאר דבסתם תענית גם הרמב"ם מודה דאסור לצום בשבת, אבל באמר הרי עלי חל הנדר. וצריך טעם מאי מהני, דהא מה דמהני נדר על דבר מצוה כ' הרמב"ם גופי' בהל' ו' דבנדר אוסר הדבר הנדור עליו לכן חל גם לבטל מצוה משא"כ שבועה דזה על הגברא, וא"כ בנודר לצום דלכאורה זה קבלה על עצמו איך מהני לבטל המצוה דשבת, ומדברי המג"א (סי' תק"ע) משמע דאוסר אכילת הדברים עליו ביום ההוא, וא"כ אוסר החפצא עליו. ולפי"ז שייך להתפיס ביום ההוא, ועי' במשנה ברורה בשער הציון בשם האליה רבה דבאומר הרי עלי להתענות אין לו דין נדר, וכ' השער הציון דצ"ע בזה.
ואפשר דהרי עלי מתפרש, או דעליו לעשות משהו, כגון הרי עלי להביא קרבן, או דהדבר יהי' איזה דין עליו, לכן אם נודר הרי עלי תענית, והא בתענית אין דבר ששייך מה לעשות, דלהמנע מלאכול אינו דבר ששייך בו עשייה, וע"כ כונתו דהמאכלים אסורים עליו אז, אלא דצ"ע דלפי"ז צריך להיות דאם יאכל אז ימעול כיון דאסר כל המאכלים עליו על הזמן ההוא.
כחלת אהרן וכתרומתו. ברא"ש ותוס' ביארו דהוי דבר האסור משום שמעיקרא הי' אסור ופיו לא אסר אלא התיר את השיריים. ובתוס' רעק"א הקשה דבתורם כשלא נגמרה מלאכתו הא אינו מתיר רק אוסר את התרומה, וברש"ש הוסיף והקשה מביכורים דאינו מתיר רק אוסר וא"כ נימא דזה יהי' דבר הנדור.
ויש לומר דעיקר דין תרומה הוא משום דבזמן החיוב להפריש תרומות ומעשרות, דהיינו לאחר גמר מלאכה, הוא בא ומתיר את השיריים, הרי דענין תרומה אינו דבר נדור, אז אפי' כשנצטייר באופן דלא התיר בשעתו, מ"מ כיון דענין תרומה אינו נדור כיון דתרומה אינו דבר האוסר אלא מתיר, ועוד דגם כאן כל מה דחל לפני גמר מלאכה הוא משום דמתירו דאפי' יעשה גמר מלאכה לא יצטרך כבר לתרום, דלולא זאת לא הי' שייך שם תרומה כיון דאין שום שינוי בו מהשאר. אמנם בביכורים דלא מקרי נדור, צ"ל כיון דתרומה קרייה רחמנא והא תרומה אינו דבר הנדור.
ובעצם ביאור דבריהם יש לפרש בשתי אופנים, או כפשוטו כיון דגם לפני זה הי' אסור אע"ג דנשתנה מאיסור טבל לתרומה, מ"מ הא הי' קודם אסור ולא שייך למקרייה נדור, ולא דמי לאוסר נבילה בקונם להר"ן בדף י"ח דחייל הקונם, דכאן הא לא מתוסף עוד איסור, אלא דנשתנה מטבל לתרומה, או דמ"מ זה איסור חדש, אלא דיש להסתפק אם ע"י דחל תרומה שנאסרת לכן הותר השיריים, נמצא דהעיקר חל איסור חדש והוי שפיר נדור, או להיפך דע"י שהיא מתירה השיריים לכן חל בה דין תרומה ונאסרת, ואם נימא דעי"ז שמתירה, מבואר יותר דלא שייך למקרייה נדור, כיון דכל עיקר דינה לאיסור מכח מה שמתיר לא שייך למקרייה נדור.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |