אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/יב

יום ראשון י"ב חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף יב

חלוקת ארבעים לחמי תודה בעיסתם

ספק הגמרא אם בעיקרו מתפיס או בהתירא

בגמרא במנחות (עו:) איתא: ואמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל, לחמי תודה שאפאן ארבע חלות, יצא. דין זה מובא ביתר ביאור בדברי הגמרא בנדרים (יא:), שם מביאה הגמרא את ספקו של רמי בר חמא, באדם שמונחות לפניו שתי חתיכות בשר, האחת - בשר שלמים אחר זריקת דמים, והאחרת - בשר חולין, ואומר אותו אדם "זה כזה", מה דינו.

ושורש הספק, שכן מהכתוב (במדבר ל ג) "כי ידור נדר להשם" דורשים חז"ל (נדרים יג.) 'כי ידור' - עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור. כלומר, שכאשר אדם רוצה להתפיס איסור על חפץ כלשהו בנדר, עליו להתפיסו דוקא בדבר שאיסורו בא לו על ידי נדר, לדוגמא: קרבן, שאיסורו בא על ידי הפרשת הקרבן בנדר, כשאמר המפריש: הרי זה קרבן.

וע"כ מסתפק רמי בר חמא מה דינו של אדם זה, המתפיס איסור בבשר חתיכת חולין מבשר חתיכת שלמים לאחר זריקת דמים, שכן עיקרו של קרבן שלמים נעשה ע"י נדר, כשהפריש הבעלים את הקרבן, אך אחר זריקת דמים הותר הקרבן לאכילה ואין כאן עוד "דבר הנדור". ואמנם - גם אחר זריקת דמים ישנם איסורים שונים בבשר השלמים, כגון חזה ושוק הניתנים לכהנים ואסורים לזרים, אך מאחר שבזריקת הדמים פקע האיסור הראשוני שבא מחמת הנדר, הרי ששאר האיסורים הקיימים בבשר השלמים אינם עוד "דבר הנדור" ואינם באים מכח הנדר הראשון של הפרשת הקרבן בידי הבעלים. וספק הגמרא הוא האם "בעיקרו קא מתפיס" - עיקר הקרבן, היינו היותו קרבן שלמים ע"י הפרשת הבעלים, או "בהתירא קא מתפיס" - היינו מצבו העכשווי אחר זריקת דמים כשהוא מותר לאכילה.

הפרשת תרומת לחמי תודה בעודם בעיסתם

את ספק זה מציע רבינא (שם יב.) לפשוט מדברי המשנה (שם יג:) "כחלת אהרן וכתרומתו - מותר", כשמשמע לכאורה מדברי המשנה שדוקא תרומת אהרן, כלומר תרומה גדולה או תרומת מעשר, היא החשובה 'דבר האסור' שאי אפשר להתפיס בו, אבל תרומת לחמי תודה חשובה 'דבר הנדור' והמתפיס בה יחול נדרו ויהיה 'אסור'. והרי לחמי תודה אינם מותרים באכילה אלא אחר זריקת דמים, וא"כ גם הפרשתם נעשית באותה שעה, ונמצא שבמשנה מדוייק שהמתפיס ב'תרומת לחמי תודה' אחר זריקת דמים, חל נדרו, ואף שבשעה זו הם מותרים באכילה, הרי לנו ש"בעיקרו קא מתפיס" והתפסתו חלה על עצם קדושת לחמי התודה, שבאה תחילה ע"י נדר, קודם זריקת הדמים. וה"ה לענין בשר שלמים, אף כשמתפיס אחר זריקת דמים, ש"בעיקרו קא מתפיס" - בקדושת בשר השלמים שקודם זריקת הדמים, שבאה ע"י הפרשת ונדר הבעלים.

בדחייתה השניה דוחה הגמרא, שאפשר לומר שההתפסה בתרומת לחמי תודה המדוייקת מהמשנה כ'התפסה בדבר הנדור', עניינה התפסה בתרומת לחמי תודה דוקא קודם זריקת הדמים - בשעה שהאיסור הבא מחמת הנדר בתוקפו. ומה שנקטנו בפשטות שהפרשת התרומה מלחמי התודה נעשית רק אחר זריקת הדמים, אין הדבר כן, ודין זה הוא אכן רק באופן שהפרשת התרומה נעשתה כבר קודם זריקת הדמים ואף קודם אפיית הלחמים.

כדי להכריח שיתכן מצב כזה שבו מפרישים את התרומה מלחמי התודה קודם אפייתן, מביאה הגמרא את מימרתו הנזכרת של רב טובי בר קיסנא משמיה דשמואל, "לחמי תודה שאפאן בארבע חלות יצא", שכן על מימרא זו יש להקשות, אם אכן יאפה רק ארבע מיני חלות [חמץ, חלה, רקיקין, רבוכה], ולא יחלק כל חלה לעשר חלות כעיקר הדין, כיצד יוכל להפריש תרומה מהחלות. ואין לומר שיפרוס את החלה הגדולה ויתן עשירית ממנה לכהן, שכן בפסוק נאמר (ויקרא ז יד) "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה להשם לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה", ומפסוק זה דרשו חז"ל: 'אחד' - שלא יטול פרוסה. כך גם לא ניתן ליטול מין אחד של חלה ולהפרישו כתרומה על שאר המינים, שכן מפסוק זה עצמו דרשו חז"ל גם 'אחד' - מכל קרבן, שלא יטול מקרבן אחד על חבירו, כלומר ממין אחד של חלה על מין אחר של חלה.

ומכריחה הגמרא מכח קושיות אלו, שכוונת רב טובי בר קיסנא משמיה דשמואל היתה שאת הפרשת החלה עשה כבר בשעת הלישה, קודם האפייה, כך יכול היה מחד להפריש "חלה" שלמה לתרומה, ומאידך אחר האפייה נשארה חלה אחת גדולה מכל מין.

דעת הר"ן והרא"ש שצריך לחלק את העיסה לארבעים

הר"ן, בבואו לבאר את יישוב הגמרא, כותב וזה לשונו: שעשה עשר חלות מכל מין, ואחר שהפרישן אחד מכל מין לש תשעה של כל מין ועשה חלה אחת מכל תשע ותשע, ע"כ. כלומר, הר"ן מוסיף שבעת הפרשת התרומה בשעת הלישה לא הפריש הבעלים רק עשירית מתוך העיסה ועשה ממנה חלה לתרומה, אלא הוא חילק את העיסה לעשרה לחמים נפרדים, מתוכם הפריש חלה אחת לתרומה, ואז עירב את תשע החלות-עיסות הנשארות לעיסה אחת ואותה אפה.

כך גם מבואר בפירוש הרא"ש: אחר שעשה מכל מין ומין עשר חלות, ונתן אחת מכל מין לכהן, ומתשעה הנותרים עשה חלה אחת. [אגב, הרא"ש מוסיף ומבאר שמן הסתם נתן הבעלים לכהן את חלקו כבר באותה שעה, כך שבשעת האפייה נשארו אצלו רק ארבע החלות הגדולות, ולכן מכנה שמואל מצב זה כ"לחמי תודה שאפאן בארבע חלות". ואילו היו נשארות אצלו גם ארבע החלות הקטנות אותן עליו לתת לכהן, הרי שהיה אופה שמונה חלות ולא רק ארבע. וראה עוד להלן בדברי השפת אמת].

ביאור המנחת חינוך שחלוקה זו נועדה לפתור את אופן ההפרשה

על תוספת זו של הר"ן והרא"ש, לפיה על הבעלים לחלק את העיסה לעשר חלות קטנות ורק אז להפריש את אחת החלות לתרומה, תמה המנחת חינוך (מצוה קמא אות יג): ובאמת אין דבריהם מובנים, למה לי זה. ואי משום שצריכים להפריש 'אחד מעשר', כמו דמשערינן העשר חלות שהיו שונין והוא נוטל אחד מעשר, הכי נמי בחלה אחת יכול ליטול אחד מעשר.

והמנחת חינוך מבאר שהסיבה לכך שהוצרכו הראשונים להוסיף פרט זה שעל הבעלים לחלק את העיסה לעשר חלות, הוא ענין צדדי הנובע מצורת מדידת החלות לצורך חלוקתם. שכן דין הוא (אבות פ"א מט"ז; ירושלמי תרומות פ"א ה"ד) שאין לעשר מאומד, אלא או במדידה או במשקל, וכ"פ הרמב"ם (מעשר פ"א הי"ד). והנה שלושים החלות שבאו מצה [מצה, רקיקין, רבוכה] נעשו מעשרה עשרונים של קמח, ואם מחלקם לשלושים חלות הרי שכל חלה שיעורה שליש עשרון - שיעור שאפשר היה למודדו בעשרון של חול [- כי עשיית החלות היתה בחול טרם הוקדשו]. משא"כ אם היה אופה חלה אחת מכל מין, נמצא שכל חלה שיעורה שלש עשרונים ושליש, וכיצד יוכל לקחת אחרי הלישה עשירית משיעור זה לשם הפרשת התרומה. הלא אומד - אסור, ומידה - אינה שייכת במצב זה, ולא נשארה אם כן אלא אפשרות השקילה, אך מבואר בגמרא במנחות (פז:) שאת חביתי כהן גדול לא היו מודדים במשקל, "כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא", ופירש רש"י: "והשיבו לחמכם במשקל" (ויקרא כו כו). וא"כ הוא הדין לענין תרומת לחמי תודה לאו אורח ארעא להשתמש בשקילה לצורך מדידת עשירית החלה. ולכן כתבו הראשונים שמתחילה יעשה עשר חלות, ע"י מדידת שליש עשרון לכל חלה, וכך יוכל בקלות להפריש חלה אחת מעשר לצורך תרומה.

ביאור המקדש דוד שלדעת הראשונים נתחדש דין הפרשה "אחד מעשר"

המקדש דוד (קדשים סימן כט סק"ב) כתב לבאר דברי הר"ן והרא"ש באופן אחר, והוא, שכיון שדרשו חז"ל (מנחות עז:) את מנין החלות מהפסוק "והקריב ממנו אחד", בגזירה שוה מתרומת מעשר, מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה, וכיון שיש ארבעה מיני חלות הרי שמנין החלות הוא ארבעים. ממילא נתחדש בפסוק זה דין 'אחד מעשר' ואין זה רק שיעור בגודל העיסה שעליה להיות עשירית מגודל העיסה הכללי, אלא דין הוא להפריש חלה אחת מעשר חלות, ולכן צריך שיהיו עשר חלות כדי שיתקיים דין 'אחד מעשר' בהפרשת החלה-עיסה של התרומה.

על דרך זה כתב גם השפת אמת (מנחות עז:), כשהוא מוסיף ומטעים הכרח לביאור זה מתוך דברי הגמרא עצמה. שכן לשון הגמרא ביישובה על קושייתה שאסור ליטול פרוסה הוא "דאפרשינהו בלישה", ולכאורה עיקר התירוץ הוא שמלבד ארבע החלות אפה עוד ארבע חלות קטנות לתרומה, ואם כן היה לגמרא ליישב שהד' שעליהם דיבר שמואל באומרו "לחמי תודה שאפאן בארבע חלות יצא" - הם מלבד ד' חלות של תרומה, ומה הוצרכו הגמרא להוסיף פרט זה שהפרשת התרומה היתה בלישה.

אמנם אם נחדש שסברה הגמרא שדין "והקריב ממנו אחד מכל קרבן" עניינו שצריך להיות אחד מעשר דוקא ולא רק עשירית, אם כן שפיר הוצרכה הגמרא להוסיף פרט זה שההפרשה נעשתה בלישה, דהיינו שבתחילה הכין עשר חלות-עיסה ומהם הפריש את התרומה כדינה, ואח"כ חיבר את התשעה ואפאן כאחת.

הערת המקדש דוד מדעת התוספות שהפרשה בלישה אינה אלא ייחוד

ואמנם מעיר המקד"ד שמדברי התוספות (מנחות עו.; נדה ו:) מבואר שבעת הלישה לא חלה עדיין שם תרומה על הלחם, ואין זה אלא ייחוד בעלמא, וצריך לחזור ולקרות עליהם שם אחר האפיה. ואם כן לדבריהם ודאי אי אפשר לפרש כדברי הר"ן והרא"ש, כי אם אכן ההפרשה צריכה להיות 'אחד מעשר' דוקא, ובשל כך צריך לערוך עשר חלות-עיסות, הרי מיד כששב ולש את החלות יחד ואופה אותם כחלה אחת, בטל מהתרומה שם 'אחד מעשר' בשעה שחלה התרומה, דהיינו אחר האפייה.

ובאמת התוספות בנדרים נראה שלא פירשו כדברי הר"ן והרא"ש, רק פירשו בפשטות: דאפרשינהו בלישייהו, כלומר, שהפריש בעודם עיסה, ומן השאר עשה ד' חלות מד' מינין. כי באמת לדעתם לא תועיל כלל חלוקה של העיסה לעשר, כיון שהפרשת התרומה חלה רק אחר האפייה בשעה שמקבץ את תשע העיסות הנותרות ועושה מהם חלה אחת.

תמיהת רבי יונה קרפילוב בסתירת דברי הרא"ש

אמנם, בתכריך חידושיו של בחיר הישיבות רבי יונה קרפילוב זצ"ל הי"ד, יונת אלם (סימן ט), הוסיף לתמוה בעיקר דברי הרא"ש, שהרי לכאורה נתבאר שטעם חידושו שצריך לערוך עשר חלות הוא כדי לקיים דין 'אחד מעשר'. והתבאר שדין זה מכריח שההפרשה בעת הלישה יש בה משום החלת חלות התרומה, כי אם אינה אלא ייחוד בעלמא וכדברי התוספות, אם כן בעת ההפרשה כבר לא תהיה חלת התרומה 'אחד מעשר'. והדברים תמוהים, כי הרא"ש עצמו בדיבור שלפני זה כותב במפורש: והאי דקאמר דאפרשן בלישה, לאו דוקא, דקודם שחיטת הזבח לא שייך לקרותם תרומת לחמי תודה ועדיין לא קדש הלחם ומה תרומה שייך בהו... הרי שגם הרא"ש נוקט שאין כאן מעשה הפרשה אלא מעשה ייחוד בעלמא, וא"כ תתעורר תמיהת המקדש דוד מה משמעות יש בחלוקת העיסה לעשרה לחמים, בשעה שקודם ההפרשה כבר ישובו העיסות וייעשו עסה אחת.

דקדוק האחרונים בדעת הרמב"ם שאין צריך לחלק העיסה

ובעיקר דעת הר"ן והרא"ש, הבאנו דקדוק המקדש דוד שמדברי התוספות נראה שלא נקטו כדעתם [אם כי לפי זה נסתרו גם דברי הרא"ש זה לזה]. ואמנם כן דקדקו האחרונים (שפ"א מנחות עו:; ערוך לנר נדה ו: ועוד]]) מדברי הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ט הכ"ב) שכתב בסתמא: ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא, לא נאמר ארבעים אלא למצוה. והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק, שאין מפרישין פרוסה שנאמר 'אחד מכל קרבן' שלא יטול פרס, עכ"ל. ומכך שלא דקדק להצריך חלוקת העיסה לעשרה לחמים, למדו האחרונים כי דעתו כדעת התוספות שאין צורך בחלוקה זו - וסגי בהפרשת עשירית מהעיסה לשם תרומה.