אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/ו

יום שני ו' חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף ו

הפריש פאה אם יכול לחזור ולהפריש פאה

מחלוקת תנאים אם הפריש שיעור פאה אם יכול לחזור ולהפריש

במשנה ריש מסכת פאה (פ"א מ"א) תנן: אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה וכו'. ובמשנה שלאחר מכן (מ"ב) שנינו: אין פוחתין לפאה משישים, אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור. ופירוש המפרשים, דאף שאמרו אין לפאה שיעור, היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן יש לה שיעור, אחד משישים.

ובירושלמי (פ"א ה"א): הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן... אית תנא תני, הפאה... אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן. מה נפיק מן ביניהון והן חד מן שישים, מן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן, חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים. מן דמר הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן, מה שנתן כבר נפטר, חזר והוסיף חייב במעשרות, ע"כ לשון הירושלמי.

בביאור מחלוקת הברייתות והנפקא מינה לענין 'חזר והוסיף', כתב הר"ש (פאה פ"א מ"א): פירוש, יש לה שיעור למטן - כדקתני לקמן במתני' 'אין פוחתין לפאה משישים', ואין לה שיעור מלמעלן - שיכול להרבות בפאה מתחלתו כמו שירצה ויהיה עליו דין פאה להיפטר מן המעשר, ואפילו כל שדהו. מה נפיק מן ביניהון וכו' - כלומר, בין למר בין למר תנן שישים [כמבואר במשנה הבאה], ומאי בייניהו. ומשני, למאן דאמר יש לה שיעור למטה, אם נתן פחות משישים, מה שנתן נתן, דאין יכול לחזור ולזכות בו אע"ג דיש לה שיעור, אבל לענין מעשר בין מה שנתן בין שחזר והוסיף הכל חייב במעשרות, דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לשישים. ולמאן דאמר אין לה שיעור למטן, מה שנתן תחילה פחות משישים כבר נפטר השדה בכך מן הפאה, וכל מה שמוסיף אחר כן אין עליו תורת פאה וחייב במעשר, עכ"ל.

דהיינו, שאם יש שיעור למטה הרי כל עוד לא בא לכלל שיעור זה ולא נתן אחד משישים, מחד - אינו יכול לחזור בו ממה שנתן, אך מאידך - אינו פטור ממעשר, כיון ששם פאה חל רק כשיש עכ"פ שיעור אחד משישים. משא"כ למאן דאמר שאין שיעור מלמטה, הרי כל מה שיתן לשם פאה, ואפילו פחות מאחד משישים, כבר חל עליו שם פאה - וממילא מה שיוסיף אחר כך לא יחול עליו עוד שם פאה ויהיה חייב במעשר.

חידוש המל"מ שדברי הירושלמי רק כשלא היה בדעתו להוסיף

המשנה למלך (מתנות עניים פ"א הט"ו) מחדש שכל מה שנתבאר בדברי הירושלמי שעד כמה שחל שם פאה על מה שהפריש, ואפילו הוא פחות משיעור אחד משישים, שוב ממילא אף אם יוסיף ויפריש עוד פאה - לא יחול שם פאה על ההפרשה הנוספת והיא תהיה חייבת במעשרות, היינו דוקא באופן שמתחילה היה בדעתו להפריש רק כשיעור הפרשתו הראשונה [דהיינו פחות משישים] ואח"כ נמלך בדעתו ורצונו להוסיף עוד על הפרשתו, שאז נוקטים אנו שהיות וכבר חל שם פאה על הפרשתו הראשונה אינו יכול עוד להוסיף הפרשה נוספת - והפרשתו הנוספת אינה פאה והיא חייבת במעשרות. אבל אם בתחילה היתה דעתו להפריש יותר, אזי כל מה שמפריש אחר כך גם כן פטור ממעשר. וראיה לדבר, שכן המניח פאה בשנים או שלשה מקומות, וכי נאמר שרק המקום הראשון שהניח פטור מן המעשר, ואילו כל שאר המקומות יהיו חייבים במעשרות.

ספק המשנה למלך כשהפריש בתחילה כשיעור אך בדעתו להפריש בשנית

אלא שעדיין מסתפק המשנה למלך מה יהיה הדין כאשר בהפרשתו הראשונה היתה אכן דעתו שיחזור ויפריש בשנית, אמנם מאידך כבר בהפרשתו הראשונה הפריש את כל שיעור הפאה הנצרך - אחד משישים. האם על מה שחוזר ומפריש בשנית יחול שם פאה, ויהיה פטור מן המעשרות, או שכל מה שנתבאר שכשדעתו מתחילה להוסיף על הפרשתו אזי חל שם פאה גם על התוספות - היינו רק באופן שהפרשתו הראשונה לא היתה בשיעור הראוי, שאזי אנו נוקטים שמתחילה לא נסתיימה הפרשתו, והפרשתו השנית מתווספת להפרשתו הראשונה להשלים את שיעור ההפרשה הנצרכת. משא"כ באופן שכבר בהפרשתו הראשונה הפריש את כל השיעור, שמא בכה"ג אף שמתחילה רצה להוסיף על הפרשתו מ"מ כיון שהפרשתו הראשונה היתה כשיעור - שוב ממילא לא יתפוס עוד שם פאה על תוספת ההפרשה והיא תהיה חייבת במעשרות.

ובגמרא בנדרים (ו:) בעי רב פפא, יש יד לפאה או אין יד לפאה. ומבררת הגמרא: היכי דמי, אילימא דאמר 'הדין אוגיא ליהוי פאה והדין נמי' - ההיא פיאה מעליייתא היא [שאם אומר על ערוגה אחת שתהיה לפאה ועל אחרת מוסיף 'וזו גם כן', הרי אין זה 'יד' אלא דיבור מפורש]. ומבארת הגמרא: כי קא מיבעיא ליה, כגון דאמר 'והדין' ולא אמר 'נמי' [- על הערוגה השניה אמר רק 'וזו', ולא פירש מה תהיה], מאי.

מספק זה לומדת הגמרא: מכלל דכי אמר 'שדה כולה תיהוי פאה הויא פאה'. ומבארת הגמרא שאין הכי נמי, אם אומר כן - הרי כל השדה נעשית פאה, וכמבואר בברייתא: מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה, עושה, תלמוד לומר "פאת שדך" [ולא נאמר פאה שבשדך. ר"ן].

ביאור הר"ן בספקו של רב פפא אם יש יד לפאה ופשיטות ספק המל"מ מדבריו

ומבאר הר"ן מהיכן למדה הגמרא מספקו של רב פפא, שהאומר שדה זו תהיה כולה פאה, הרי היא פאה, שמא רב פפא מסתפק באופן ששתי ההפרשות יחד אינם אלא כשיעור פאה ולא יותר מכך. ומבאר הר"ן שס"ל לגמרא שעל כרחך ספקו של רב פפא הוא באופן שבערוגה הראשונה יש שיעור שלם של פאה, ובכה"ג מסתפק רב פפא אם אמר על ערוגה נוספת 'והדין' ולא אמר 'נמי' אם כוונתו לעשותה גם כן פאה או לא. כי באופן שבערוגה הראשונה אין שיעור פאה, בכה"ג הבינה הגמרא בפשטות שבודאי כאשר אומר על הערוגה השניה 'והדין', הרי כוונתו להשלים את הפרשת הפאה לשיעור הפאה הנצרך מדרבנן - שהוא אחד משישים, וכלשון הר"ן: "דודאי כיון שהתחיל לעשות פאה, כי אמר 'והדין' לגומרה נתכוון".

והנה לפי דברי הר"ן כתב המשנה למלך לפשוט את ספקו, כי הרי מפורש בגמרא שכל הספק הוא רק מחמת השאלה אם 'יש יד לפאה' או לא. ואם אמר להדיא 'והדין נמי' - הויא פאה, זאת למרות שבהפרשת הערוגה הראשונה כבר הפריש את כל שיעור הפאה. הרי לנו שאף המפריש כשיעור פאה בפעם אחת, כל שכוונתו להוסיף ולהפריש עוד פאה - חל שם פאה גם על הפרשתו השניה לכל דיניה, והיא פטורה ממעשרות.

דחיית המשנה למלך ע"פ הכרחו שספק רב פפא הוא דוקא בתוך כדי דיבור

אמנם, דוחה המל"מ, שכן לפי דעתו כל הספקות המבוארות בגמרא שם [יש יד לקידושין, יש יד לצדקה וכו'] הם באופן שההתפסה [- שאומר 'והדין'] נעשית בתוך כדי דיבור, שהרי בנזיר שפשוט לגמרא שיש בו דין 'יד', מפורש (עי' נזיר כ:) שאין התפסתו מועילה, אם אמר אחד 'הריני נזיר' ואמר חברו 'ואני', אלא באופן שאמר כן תוך כדי דיבור.

ואם כן, נפלה הראיה מדברי הר"ן, שהרי כשאדם אומר תוך כדי דיבור, חשוב הדבר כאילו עושאו 'בבת אחת', ולכך פשוט שאף אם היתה הערוגה הראשונה בשיעור כל הפאה, שתחול גם הפרשת הערוגה השניה, כיון שהרי זה כאילו הפריש את שתי הערוגות בבת אחת, שבודאי חל שם פאה על שתי הערוגות שכן אין לפאה שיעור למעלה. אך עדיין יש להסתפק באופן שהפריש כשיעור פאה ואחר תוך כדי דיבור רוצה להמשיך ולהפריש עוד פאה, והיתה דעתו לכך מתחילה, האם חל שם פאה על ההפרשה השניה.

קושייות הקרן אורה והכרעתו שספק רב פפא הוא אפילו שלא בתוך כדי דיבור

בקרן אורה הביא דברי המשנה למלך, ותמה על דבריו, שהרי אם אכן ספק הגמרא הוא דוקא באופן שהפריש בתוך כדי דיבור את שתי ההפרשות - והוי כאילו הפרישם בבת אחת, אם כן כיצד הוכיחה הגמרא מספקו של רב פפא שאדם יכול לעשות את כל שדהו פאה, הלא אין ראיה מהגמרא אלא שיכול בהפרשה אחת להפריש יותר מאחד משישים. ובשלמא אם הגמרא עוסקת באופן שהפריש פעם אחת כשיעור פאה, ואחר כך מוסיף ומפריש עוד פאה, בכה"ג מוכח שהדבר תלוי בדעתו ויכול להפריש ולחזור ולהפריש, וה"ה שיכול לעשות את כל שדהו פאה. משא"כ לדברי המל"מ מבואר בספקו של רב פפא רק שיכול להפריש בבת אחת יותר משישים, וזה אינו מכריח שיוכל גם להפריש את כל שדהו כפאה.

זאת ועוד, במשנה בפאה (פ"א מ"ב) שנינו: "אין פוחתין לפאה משישים... הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי רוב הענווה" - הרי להדיא שאף שקבעו שיעור אחד משישים לפאה מ"מ יכול להפריש יותר לפי ריבוי השדה, העניים והענווה. וא"כ קשה למה הוצרכה הגמרא להוכיח שיכול לעשות את כל שדהו פאה מספקו של רב פפא ולא מדברי המשנה. אלא ע"כ שמדין זה שיכול בפעם אחת להפריש יותר מכשיעור אין כל ראיה לקריאת שם פאה על כל השדה. ורק אם יכול להפריש ולחזור ולהפריש, אזי מוכח שהדבר תלוי בדעתו, ומסברא הוא הדין שיוכל לקבוע שם פאה על כל השדה.

ומכח זה מכריח הקרן אורה שהסוגיא אינה עוסקת באופן שאמר 'והדין' תוך כדי דיבור. ואדרבה, אם אמר תוך כדי דיבור, הרי בכה"ג פשיטא שתחול הפאה גם על הערוגה השניה. וספק הגמרא הוא דוקא באופן שלא אמר כן תוך כדי דיבור.

חילוק הקרן אורה בין דין 'התפסה' לדין 'הפרשה בפני עצמה'

ומה שהוכיח המל"מ מהתפסה בנזיר שהיא דוקא תוך כדי דיבור, כתב הקרן אורה שאין לדמות בין הדברים, ואמירת 'והדין' בסוגיין אינה מדין התפסה ולכן שייך לדון בה גם שלא בתוך כדי דיבור.

עפ"ז מבאר הקרן אורה שאלה עליה עמדו מפרשים רבים, והיא, מפני מה הסתפקה הגמרא דוקא בדין 'פאה' אם יש יד לפאה או לא, ולא הסתפקה כן גם לגבי תרומה, אם יש יד לתרומה או לא. אמנם לפי מה שנתבאר הרי שאין כאן כל מקום לקושיא - כי אם יאמר 'והדין' תוך כדי דיבור, אזי אין כל ספק ובודאי תחול התרומה. ואילו אם יאמר 'והדין' לאחר תוך כדי דיבור - אזי אין מקום להסתפק אם תחול התרומה, שהרי אפילו אם 'יש יד לתרומה', אי אפשר להחיל תרומה נוספת אחרי שכבר הפריש תרומה פעם אחת. ולכן העמידה הגמרא את דבריה רק לגבי פאה, כשמוסיף 'והדין' אחר תוך כדי דיבור, שבפאה יכול להפריש פעם נוספת, ומאידך כיון שהוא אחר תוך כדי דיבור יש מקום לדון אם 'יש יד לפאה' או לא.

דחיית הקהילות יעקב מכח חידוש הר"ן שהאומר 'ואני כמותך' חל אף אחר תוכ"ד

על חילוקו של הקרן אורה בין אומר 'ואני' בנזיר - שהוא מדין התפסה, ובין אומר 'והדין' בפאה שכוונתו להפרשה בפני עצמה, תמה הקהילות יעקב. שהרי גם בהתפסת נזיר מבואר בר"ן בשבועות (פ"ג) וכ"ה במל"מ (נדרים פ"ג ה"ג) שאם אמר 'ואני כמותך' אזי אפילו אחר תוך כדי דיבור מועילה ההתפסה. ומזה מוכח שדין 'תוך כדי דיבור' הנצרך בנזיר אינו מחמת דין 'התפסה', אלא מחמת 'ביאור דבריו', שעד כמה שאומר 'ואני' אחר תוך כדי דיבור אזי אין אנו שומעים בדבריו שהוא אומר 'ואני נזיר', ולכן אם אומר להדיא 'ואני כמותך' - הרי הוא נזיר אפילו אחר תוך כדי דיבור.

ומאחר וזו הסברא, הרי שוב אין מקום לחלק בדבר בין דין 'התפסה' לדין 'הפרשה בפני עצמה'. ואם כן על כרחך צריך לומר כדברי המשנה למלך שכל נידון הגמרא הוא רק באופן שאמר 'והדין' בתוך כדי דיבור. ואמנם גם על המשנה למלך קשה, שכן הוא מקדים בתוך דבריו כהוכחה לכך שספק הגמרא הוא בתוך כדי דיבור, שאומר 'והדין' הוא מדין 'התפסה' וממילא דינו שוה לדין נזיר. ואילו לפי מה שנתבאר הרי אין כל מקום לחלק לענין זה בין דין התפסה לדין הפרשה בפני עצמה, שכן הצורך באמירה תוכ"ד הוא רק כדי לפרש את דבריו, וכמו שמוכח מדברי המשנה למלך עצמו במה שנקט שאם אומר 'ואני כמותך' אזי נעשה נזיר אפילו לאחר תוך כדי דיבור.