אילת השחר/מכות/ה/ב
רש"י ד"ה אישתקור. הכחישו זא"ז בדרישות בי"ד כשבדקום. הנה לפי"ז בכל כת יתכן שא' מהן ראה אלא דאין לדון על פיו. ויש לעיין דא"כ הוא נפסל במה שמעיד הגדתו בב"ד יחד עם זה שמשקר, מדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, לפי"מ דהוכיח הש"ך (סי' ל"א) וכל האחרונים דעדים המכחישים זא"ז אז זה ששיקר הוא פסול, וכמו שהוכיחו משבועות דף מ"ז, וכיון דהעד הזה אפשר שראה באמת, וא"כ כשבאו אח"כ העדים השניים של הכת השלישית אפשר שיצטרפו להיחיד שבכל כת שלא שיקר, ואז הא יש אחד מכת א' ואחד מכת ב' ושנים מהכת השלישית שנצטרפו בראיה, א"כ הרי שוב נימא נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ועי' בתוס' ב"ב (דף מ"א ע"ב ד"ה נחלקה) דהקשו בשתי כתות המכחישות שא' אומרת מנה וא' אומרת מאתיים, כיון דבכה"ג בכת א' נחלקה עדותן וא' פסול, א"כ גם בשתי כיתי עדים נימא נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ותירצו או דאתיא כמ"ד דבממון לא אמרינן נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטלה, או דבאו למיחזי ולא לאסהודי, או דכשמכחישין זא"ז שאני, א"כ כאן דאינם מכחישים זא"ז יש רק לתרץ דמיירי דבא למיחזי אע"פ שבסוף באו והעידו.
והנה לפי מש"כ רש"י דהכחישו זא"ז בדרישות, יש לעיין אם למשל א' מהכת הראשונה אמר ביום א' לוה והשני אומר ביום ב', והכת השני' ג"כ א' אמר ביום א' ואחד אמר ביום ב', א"כ לפי חקירת חכמי בריסק המובא בש"ך (חו"מ סי' ל"א) דעד א' שהכחיש את ע"א מצטרפין להעיד ביחד, א"כ הא יש כאן שני עדים כשרים, דהיינו א' מכת א' שהעיד שראה ביום א' ואחד מכת ב', וכן יש א' מכת א' שמעיד על יום ב' ואחד מכת ב' שמעיד על יום ב', וכה"ג מצטרפין אפי' לב"ש כמבואר בב"ב דף מ"א ע"ב, וע"כ ראי' מזה שע"א המכחיש ע"א הם פסולים להצטרף משום שא' מהם ודאי פסול, א"כ אפשר דהשני ג"כ נפסל הגדתו מחמת נמצא א' מהן קרוב ופסול, ואע"פ שמכחישין זא"ז, מ"מ כיון שבאו להעיד ביחד בב"ד ממילא א"א לקחת ממנו לעדות. אלא דעדיין צ"ע דלפי"ז אם יבואו א' מכת א' ואחד מכת ב' ויעידו עוד פעם שפיר יצטרפו, לפי מש"כ לקמן ד"ה נמצא, שיש בזה חילוקי דעות בין הסמ"ע והש"ך (בסי' ל"ו ס"ק י"ב), א"כ הכת השלישית כיון שהיא אינה נפסלת מחמת שנמצא קרוב או פסול בהכתות הראשונות, למה נימא הוחזק שקרנים דהא הם בעצמם עדיין היו כשרים להעיד.
שאין עונשין מן הדין. והא דלכאורה אין צריך אפי' ק"ו דבת אביו ובת אמו נכללת בקרא דבת אביו או דבת אמו, ביארו בתוס' בכורות (דף י"ד ע"ב) דהיה משמע מיעוט דוקא בת אביו לבד ובת אמו לבד, לכן צריך ק"ו שלא נמעטם.
שם. שאין עונשין מן הדין. מבואר דלולא זאת הי' חייב גם כאשר עשה, הרי דאין זה מיעוט לעשה אלא דמצינו חיוב רק על זמם ולא על עשה, ולכן אם היו עונשין מן הדין הי' חייב גם אם כבר עשה, ולכן בממון כתבו התוס' בב"ק (דף ד' ע"ב) דחייבין משום דעונשין מן הדין, ומקשים על הריטב"א והנימוק"י דס"ל דגם בממון פטור אם כבר שילם, ולמה הא בממון עונשין מן הדין, וכן מקשים על מש"כ בתוס' ב"ק הנ"ל הטעם משום דבממון לא הוי עשה דאפשר בחזרה, ולמ"ל להאי טעמא תיפו"ל דגם עשה יש לחייב. ועיין בבית הלוי (ח"א סי' ל"ב) דכתב דיש לפרוך מה לעשה שכן פטור בנפשות, והסברא השניה דס"ל דלא פרכינן כי האי פירכא עיי"ש.
והנה על מה דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, מקשים דמ"מ ליחייב מחמת הזמם שיש בו, ואם זמם ממעט עשה, לא קשה דכה"ג מיעטה תורה שפטור אע"פ שיש בזה גם זמם, דהעשה הוא הפוטר, אבל א"כ מה אמרינן אין עונשין מן הדין דלולא זאת הוי ילפינן מק"ו, ואיך שייך למילף כאן דממעטינן להדיא עשה. ואפשר לומר דהנה אם בלי שיתמעט הי' שייך ללמוד דזמם ביחד עם עשה יחייב, דמה אם זמם ולא עשה חייב כ"ש זמם שהי' גם עשה, אז לא הוי דרשינן למעט עשה, כיון דמכח ק"ו יש ללמוד לחייב זמם שהי' גם עשה, אבל כיון דאין עונשין מן הדין, התורה לא אמרה לדרוש ק"ו בזה, אז אמרינן דשפיר ממעט קרא זמם שהי' גם עשה, ושוב אין להקשות שיתחייב בעד הזמם, כיון דיש מיעוט שזמם כזה שבא לידי עשה פטורין.
וא"כ אחרי זה יש להסתפק כיון דזמם ממעט כבר עשה, לא מחלקינן הפסוק דממעט רק בנפשות ומלקות ולא בממון, אלא דכבר מפרשינן דהפסוק ממעט כל הדברים דבעשה נתמעט, או דמ"מ נשאר מיעוט רק על מה דא"א לדרוש ק"ו, ולכן הריטב"א ס"ל דבאמת גם בממון פטור עשה, וכן התוס' בסברא א' דס"ל דרק מטעם דממון אפשר בחזרה ולא מקרי עשה לכן חייב בממון אפי' שכבר הוציאו על פיהם, אבל לולא זאת הי' פטור כיון דהפסוק כבר נתפרש בתור מיעוט, אבל התוס' בסברא שניה ס"ל דרק בדברים דאין עונשין מן הדין פטור עשה, אבל לגבי ממון דעונשין מן הדין אפשר שפיר לחייב, כיון דלא מפרשינן דזמם הוי מיעוט על עשה.
ומשיטת רש"י יש להוכיח דאליבא דאמת מה שעשה פטור הוא משום דיש מיעוט על עשה, ולא משום דמזמם אין משמעות עשה, וכיון דאין עונשין מן הדין לכן עשה פטור, דלעיל (דף ב') אמרינן מה הסוקל אינו נסקל פירש"י דהיינו שכבר נסקל הנידון, והתוס' הקשו דלא דמי דהתם הא בזה הפסוק גופי' כתוב דעשה לא חייב וזמם כן חייב, והנה מלבד זה קשה לרש"י, דהא ע"כ כונתו להוכיח דכאן יש גזה"כ ולא מתחשבין עם הסברא, ולכאורה הא בכל אין עונשין מן הדין נעשה ק"ו להיפך, מה אם הדבר שיש ק"ו לחייב אינו חייב כ"ש שזה יפטר, ומה קשה לו כאן יותר מבכל אין עונשין מן הדין, דהא כאן לא שונה מבכל מקום, וע"כ דכאן אינו פטור דעשה מחמת שאין עונשין מן הדין, אלא דנתמעט עשה, וכיון דנתמעט עשה ע"ז הי' מקום לדרוש ק"ו דכ"ש זמם יהי' פטורין, ומזה מוכיח דכאן גזה"כ נגד הסברא, אלא דהתוס' מקשים דמאותו פסוק דנתמעט עשה הא כתוב לחייב זמם.
חייבי גליות מנין. יש מקשים דבבן גרושה מנלן, אבל נראה דבבן גרושה לא צריך גמר דין, כיון דאין ב"ד צריכים לעשות כלום, אלא דאם לא יקיים יכופו אותו, ולכן יענשו אף אם לא נגמר הדין על פיהם, ובזה יתורץ ג"כ מה שהקשה בגבורת ארי דלמה צריך פסוק לכל אחד דאין נענשין עד שיגמר הדין, נלמוד ממשפט אחד כמו בכתובות (ל"ג) לענין דלא בעי התראה, ולהנ"ל דוקא דין ששייך לומר בכל המשפטים הוא דשייך ללמוד ממשפט אחד, אבל כאן דא"א לדרוש לכל הזמה דצריך דוקא שיגמר הדין, לכן צריך פסוק על כל דבר לחוד, ובעדות בן גרושה נהי דצריך עדים לגבי בירור הדבר, אבל אחרי שנתברר הו"ל כאיסורים דב"ד לא מחדשים כלום, וראיתי בכתבים בשם הגר"ח מבריסק שכבר דן בזה. (מהדו"ק)
מה שנים אינם נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין אף ג'. ומבואר ברש"י דהא דצריך שיזומו שניהם מפני שצריך שיוזם העד דהיינו שנים, והנה ברמב"ם (פכ"א מעדות ה"ה) מבואר דעד שהעיד שנטמאת אחר קינוי וסתירה והוזם משלם מה שרצה להפסיד כתובתה, א"כ ע"כ אין גזיה"כ דצריך עד דהיינו שנים, אלא שצריך שתוזם העדות שממנה יצא החיוב, א"כ איזה סברא לחלק בין שנים לג', דבשלמא אם היה גזיה"כ שצריך שתוזם עדות, היה ס"ד דסגי במה שיוזמו השנים, מפני שזה נקרא שהוזם עדות אע"פ שהשלישי לא הוזם, אבל כיון דגם ע"א שהוזם חייב, הרי דאינו צריך אלא שתוזם מי שרצה לחייב, א"כ למה יספיק שנים מתוך שלוש, אם משום שצריך שתוזם מה שעל ידיהם היה חייב ולכן היה ס"ד שיוזמו שנים סגי, א"כ אחרי שיש גזה"כ דשלושה אין חייבין עד שיוזמו כולם, איזה ס"ד היה דבד' או יותר תיסגי בהזמת שנים מהם, דהא סו"ס לא הוזמו כל הכת, דבשלמא אם תלוי בהזמת עדות, יכולנו לחלק דבהזמת שנים נקרא הזמת עדות, לכן ס"ד דסגי בהזמת שנים מתוך ג', ואפילו אחר שלמדנו דבג' צריך שיוזמו כולם, הו"א עדיין דבד' שיש כת לחוד, סגי בהזמת כת שנקרא עדות, אע"ג דבג' לא סגי בהזמת שנים מהם, דבג' ע"כ השלישי מצורף אליהם ואינו נקרא הזמת כל העדות בלי הזמת הג', משא"כ בד' הוי כשתי עדויות וכמש"כ התוס', אבל כיון דאין כלל דין שצריך הזמת דין עדות אלא הזמת מה שיוצא חיוב מהם, א"כ אין הבדל בין ג' לד'. (מהדו"ק)
אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו. העירוני דלמה צריך היקש, הא אם נימא דהשלישי לא ענש הו"ל השלישי אין יכול להזימה, ואיך יצוייר שלושה שיומת על ידיהם כדכתיב עפ"י שנים או שלושה עדים יומת וכו'. ואפשר להמבואר בתוס' כתובות (ל"ג) דבהעידו הרבה עדים מ"מ תוכ"ד של העד האחרון יכולים עדיין לחזור אפילו הראשונים, א"כ כשהעד האחרון מעיד יש עדיין אפשרות שהראשון יתחרט ויאמר לא ראיתי ואז תתבטל עדותו, ואין הוא פסול דהא לא עבר עדיין על לא תענה, אף שהשנים אומרים עליו שראה עמם, מ"מ כשאומר לא ראיתי אין הוא פסול דהו"ל כובש עדותו [ורק בהשביעוהו נעשה רשע אם היה שקר], אבל כאן יתבטל עדותו לגמרי כאילו לא העיד, ואז אם יוזמו השנים הנשארים יענשו, וכיון שיש איזה צד שהשלישי יכול להיות מוזם הוי כבר עד שפיר, וכעין מש"כ התוס' סנהדרין (פ"א) בנגמר דין למיתה קלה ואח"כ העידו על החמורה דמ"מ הוי יכול להזימה, אע"ג דהעידו על גברא קטילא, דמ"מ אם יוזמו הראשונים אז יתחייבו האחרונים אם יוזמו, והוי יכול להזימה, וה"נ כיון שבשעה שהעיד הג' היה עדיין אפשרות שיתחרט הראשון ואז יתחייב השלישי, מקרי יכול להזימה, ומ"מ קוראין לו נטפל כיון דאחרי שלא חזר הראשון נמצא דעדותו לא הוצרכה כלום.
עוד הי' אפשר כיון דמבואר ברש"י דדין דעד שיוזמו כולן פשיטא לי' מסברא, נמצא דלא צריך לעדותו של השלישי אלא לענין דלא יענשו השאר כ"ז שגם הוא לא יוזם, ולגבי זה אינו צריך שיהי' יכול להזימה, כיון שלגבי החיוב על הנידון אינו מוסיף כלום, וכמוש"כ הגרעק"א (סי' קע"ו) דעדים המכחישים בנפש לומר לא הרג מהני עדותן אע"פ שאין יכול להזימן, ושפיר יש כאן ג' עדים, אלא דצ"ע עדיין למה קוראהו הפסוק עפ"י שלשה יומת כיון דלא הועיל לחייב מיתה, לכן נראה יותר כמש"כ קודם. (מהדו"ק)
ומה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג'. יש לעיין הא אם נמצא א' מהם קרוב נמצא דהי' א', ומה שייך ללמוד מה שנים דהא אז לא הי' שנים, ואע"ג דאמרינן דעד פסול מקרי עד אלא שהוא פסול, מ"מ איך נוכל לעשות כזה לימוד.
עוד יש לעיין אם כאן ג"כ שייך להקשות וכי דנין אפשר משאי אפשר, דהא לא נאמר דין מיוחד בשנים דכשנמצא פסול עדותן בטלה, אלא דא"א שתתקיים העדות דהא לא נשאר עדות, משא"כ בג' דנשאר עדות, או דאפשר דזה שייך רק אם אין במציאות אפשרות, כמו הא דהביא הריטב"א לעיל (בעמוד א') בהא דילפינן מלקות ממיתה כמו דאין מיתה לחצאין ה"נ אין מלקות לחצאין, דע"ז הקשו וכי דנין אפשר משאי אפשר, דהא לא שייך להמית לחצאין, אבל כאן דזה רק מחמת דאין דין עדות על א', שייך שפיר ללמוד גם על שלשה שנמצא א' פסול דלא יהי' דין עדות על הנשארים.
שם. ומה שנים נמצא א' מהם קא"פ עדותם בטילה. יש לעיין אם יוכלו לחזור ולהעיד בלי הקרוב ואין כאן משום חוזר ומגיד דהא הגדה הקודמת נפסלה, גם לומר עוד פעם מה שהגיד לכאורה אין זה שייך לכיון שהגיד, ואין לומר דלא שייך כלל שם הגדה על מה שכבר אמר, דהנה בב"ק (ע"ד ע"ב) בתוס' ובשטמ"ק מבואר שם דאם ע"א העיד לבד, יכול לבוא לב"ד עם עוד ע"א ולהעיד עוד הפעם, אע"פ שכבר העיד ולא נתקבל עדותו אז, ואין לומר דשאני התם דע"א לא היה בעדותו כלל דין עדות, דא"א לומר כן, דגם בממון דעדותו הועילה לגבי שבועה ג"כ משמע שיכול לחזור ולהצטרף ולהעיד למ"ד דבעי שיעידו כאחת, וכן משמע בסנהדרין (דף ל') דלמ"ד דבעי דוקא שיעידו כאחד, מ"מ שומעין קודם כל א' לחוד ואח"כ שומעין כאחד, הרי דאע"ג דעדות כל א' היתה כבר הגדה לענין שבועה שייך להעיד עוד פעם, א"כ גם כאן נימא דיעידו עכשיו בלי הקרוב, ומצינו בזה מחלוקת הסמ"ע והש"ך (סי' ל"ו), דהסמ"ע כתב דרק אם חתמו בשטר עם הפסולין שייך לחזור ולהעיד בלי צירוף הקרובים אבל אם העידו בב"ד עם הפסולין לא מהני, אבל בש"ך (ס"ק י"ב) חולק וס"ל דאם נצטרפו בראיה א"א לחזור ולהעיד ואם לא נצטרפו בראיה יכולים להעיד עכשיו בלי הקרוב, וצ"ע כיון דאם הי' מעידין כעת בלי הפסול הי' עדותן מהני, א"כ למה לא נקח את העדות בלי שיעידו עוד הפעם, דהא אנו יודעים עדותם ונצרף בזה לבד לעשות דין עדות כאילו מעידין כעת, וע"כ צ"ל כיון דבשעת הגדה נצטרפו הפסולים ונפסלה ההגדה, ואם נקח לדון מכח הגדה ע"כ נקח לדון מכח הגדה פסולה.
ועפי"ז יש לומר בהא דדן הגרעק"א (בשו"ת סי' קכ"ד) בעדות אשה דנאמנין כל הפסולין רק גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה משום חשש משקר, דלפי הסברא לא שייך שיפסול העדים הכשרים שיעידו עמו, כיון דדין נמצא א' מהן קרוב או פסול יגרום רק פסול אבל ודאי לא יעשה שהם שקרנים וגזלנים כמוהו, אלא דהוכיח מהר"ן דכתב בגיטין (דף ח' ע"ב) דקרוב שהביא גט שחרור וכתוב בו דעצמך ונכסי דאמרינן פלגי"ד ונאמן על עצמו ולא על הנכסים, והא דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כמו בכתב נכסים לשני בנ"א ונמצאו קרובים לא' דאמרינן בטלה גם להשני כדאמרינן בירושלמי, אפשר דהכא דגילוי מילתא בעלמא הוא הקילו, הרי דהי' שייך לומר בטלה מקצתה בטלה כולה אע"ג דכל הפסולין כשרין שם, ודין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הא דימה הירושלמי לדין נמצא א' מהן קרוב או פסול, הובא ברא"ש סופ"ק דמכות, הרי דגם היכא דכל הפסולין הכשירו, מ"מ שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכן דין נמצא א' מהן קרוב או פסול, ולהנתבאר הא בכל נמצא א' קא"פ הקשינו דנהי דאז נפסלו, מ"מ נקח עדותם כעת מחדש, וע"כ משום דאם נקח כעת הא נקח עדות פסולה, אבל זה רק אם צריך לשמוע מפי העד גופא, אבל באופן שגם עד מפי עד ובאיזה אופן שיהי' אנו יכולין לדון על זה, א"כ הא נוכל ליקח הידיעה שקיבלנו אז אפילו באיזה פסול מ"מ נקח ונדון ע"ז, וא"כ בעדות עגונה דכשר עד מפי עד, נוכל כעת לדון אפילו שאז בשעת צירוף לא הי' ע"ז דין הגדת עדות כשרה, אבל בקיום הגט דצריך קיום בב"ד ועד מפי עד פסול, בזה אז אם בשעת ההגדה לא הי' תורת עדות כשרה א"א לדון עפי"ז. (מהדו"ק)
רש"י ד"ה ר"ע אומר. לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות. ויש לבאר במה פליגי, דהנה הטור (בסי' ל"ח) כתב דהחילוק בין הזמה להכחשה הוא דבהזמה מעידין על העדים משא"כ בהכחשה, לכן בהזמה דהוי כמעידין על גוף העדים וע"ז לא שייך תרי ותרי, וכבר העירו דהא בב"ק (דף ע"ב ע"ב) מבואר דזה חידוש, וע"כ כונת הטור דזה באמת חידוש, אבל אחרי החידוש מתבאר דזהו שחידשה תורה דהוי כמעידין על העדים דלכן זה מהני משא"כ בהכחשה (ועמש"כ לעיל דף ב' ע"ב ד"ה כתב בטור), ויש מקום לומר דהחידוש הוא דנאמנין, אבל לא משום דבזה נתחדש דהוי כמעידין על העדים, כיון דאין עיקר הגדתן לעשות דין על העדים אלא דלכן לא יכלו לראות את המעשה.
ועפי"ז אפשר לפרש המחלוקת, דלר"ש דצריך לזה קרא דשנים מזימין שלשה אע"פ דודאי שנים יוכלו להעיד על הרבה אנשים שעשו עבירה שחייבין עליה עונש, אלא דלר"ש נתחדש דהם נאמנין אע"פ שזה מקרי הכחשה בהדבר, כיון דאין עיקר עדותן להעיד עליהם שחטא, וא"כ אולי חידשה התורה דבאופן דהזמה אע"ג דהוי הכחשת תרי ותרי מ"מ נאמנין השנים, אבל אין ראי' דנאמנים האחרונים להזים ג', דאע"ג דהג' אינם נאמנים יותר מהשנים, מ"מ לגבי שנאמין השנים יותר מהג' הראשונים צריך פסוק, אבל ר"ע סובר דנתחדש גזה"כ דהוי כמעידין על עצמן, א"כ עכשיו אין כבר שום סברא שלא יהיו נאמנין הב' האחרונים כיון שמעידין על הג' עצמם, ובודאי כששנים מעידין אפילו על ג' אנשים שעשו עבירה נאמנים.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |