אילת השחר/כתובות/צו/ב

אילת השחר כתובות צו ב

דף צ"ו ע"ב

רש"י ד"ה נשאת. והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו, עליה להביא ראי' דמשניסת אין הנכסים ברשותה. היינו דכשלא נשאת דעדיין מוטל על הנכסים לזונה גם מכאן ולהבא מקרי ברשותה, אבל כשנשאת לא סגי מה דהם השתעבדו בתנאי ב"ד להפרע, ולפי סברא זאת גם כשתבעה בב"ד או כשנתקבלה כתובתה דאז אין לה מזונות מכאן ולהבא לא מקרי מוחזקת, אבל בתוס' (ד"ה נשאת) דייקו דאז עדיין מקריא מוחזקת, ולא ביארו הטעם למה בניסת מקרי פחות מוחזקת מבנתקבלה או תבעה בב"ד.

תוד"ה נכסי. ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו במלוה על פה. בבית יעקב כתב הא דלא הוקשה להם על הלוה עצמו משום דאז התביעה על שיעבוד הגוף דאז לא גובין מהנכסים דהם ערבין, ורק כשמת דאז ממילא פקע שיעבוד הגוף אלא כשאין הלוה הנכסים ערבין, וכמו בערב דכשמת הלוה נכנס הערב תחת הלוה. והנה הגרעק"א (בר"פ הנזקין) נסתפק בלוה והי' לו קרקע ולא כתב דאיקני ואח"ז קנה קרקע אחרת אם הלוה יכול לסלקו בקרקע שקנה אח"כ, או דיכול המלוה לומר דהוא רוצה הקרקע שנשתעבדה לו, דאילו קרקע שקנה אח"כ דאין עליה שעבוד אלא שמסלקו מדין מיני' ע"ז יכול לטעון המלוה דא"א לסלק אלא בזוזי ולא בקרקע. ואם ס"ל כהבית יעקב הא כל השיעבוד נכסים הוא רק היכא דאינו גובה בתור מיני', וא"כ פשיטא דיכול לסלקו בקרקע אחרת דהא לא מתחיל כלל דין שיעבוד על הנכסים כ"ז שמחמת שיעבוד גופו אינו מחויב יותר, ומחמת שיעבוד גופו הא אין נפק"מ בין קרקע שהיתה בשעת ההלואה או שקנה אח"כ, משמע דלא ס"ל להגרעק"א כהבית יעקב בזה.

בא"ד. וכי תימא דחשבינן לי' בחזקת אלמנה טפי משום דמוכרת למזונות שלא בב"ד. היינו דבזה ראי' שהיא כאילו בעלים על הנכסים וכמוחזקת בהם דמי, יש לעיין הא בפקדון ודאי דהמפקיד יכול לקחת פקדונו כ"ז שרוצה, ומ"מ כשיטעון הנפקד החזרתי נאמן ולא נאמר דהמפקיד הוא המוחזק, וכאן נהי דיכולה למכור הנכסים, הא לא עדיף כחה בזה מכח שיש להמפקיד במה שהפקיד דזה לגמרי בבעלותו ושליטתו, ומ"מ אינו מוחזק רק הנפקד שבפועל יש אצלו, ואם נחלק דבקרקע שאין מוחזק במציאות אז אזלינן למי שיש לו יותר כח משא"כ במטלטלין דאז התופס ומוחזק ממש יש לו דין מוחזק, עדיין צ"ע במסר לו קרקע לפקדון כמו בי' גפנים טעונות דודאי המפקיד הוא בעלים גמור לעשות בהם כרצונו אף בהיותו אצל הנפקד, מ"מ כשטוען טענה יש להנפקד דין מוחזק, וכשיהי' מודה במקצת חייב לישבע וליפטר כדין כל הנשבעין שנשבעין ונפטרין לולא דאין נשבעין על הקרקעות, וצ"ל דשאני לגבי דין מוחזק דבעי לענין שבועה דתלוי במה שבמציאות יש תביעה עליו והוא נקרא דנפטר ונשאר במה שהוא עד עכשיו מחזיק, משא"כ לגבי שאר דינים לא מקרי מוחזק, וצע"ק.

בא"ד. א"נ מזונות שאני דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה אבל מזונות לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובה הלכך הוו נכסים בחזקתן טפי ממזונות. צ"ב דמה זה גורם מה שיש חיוב על מזונות דמחר, דהיינו דחייב לה עוד אלף זוז לענין שתהי' מוחזקת כנגד הסכום הקודם שכבר עבר.

מוכרת וכותבת. הא דיועיל מה שכתבה ולא נימא דמה ראי' שזה שכתבה הוא אמת, משום דאז הא הי' בידה לכתוב אמת, כגון אם מכרה וכתבה למזונות אם בדעתה לגבות לשם כתובה למה הי' לה לכתוב לשם מזונות ולכוין לשם כתובה, הא היתה יכולה לכתוב לשם כתובה, וע"כ דכתבה משום דבאמת רצתה אז לגבות מזונות.

תוד"ה ורבי יוסי. אבל לענין טריפת לקוחות אכתי לא מסיק אדעתיה עד דמסיק דכו"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי דאז לא מצי למימר האי יפוי כח דלגבי יתומים לא תהא נאמנת לומר כולם למזונות מכרתי שהרי בחזקת יתמי קיימי. צ"ע דהא היתומים אינם יכולים לטעון בודאי דלכתובה מכרה, וכיון דאם מכרה למזונות הרי לא הי' מחילה ממנה, וכעת שלכל היותר יש ספק אם מחלה, והא ספק מחילה דנקטינן דחייב משום חזקת חיוב הודאי שהי' קודם, וא"כ גם אם נכסי בחזקת יתמי קיימי, מ"מ לא יפטרו בטענת ספק מחילה.

בא"ד. אבל לענין טריפת לקוחות אכתי לא מסיק אדעתי' עד דמסיק דכו"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי דאז לא מצי למימר האי יפוי כח דלגבי יתומים לא תהא נאמנת לומר כולם למזונות מכרתי שהרי בחזקת יתמי קיימי. יש לעיין למה לגבי הלקוחות תהי' יותר נאמנת דהא גם הם מוחזקים, ואי משום דעפ"י דין מגיע לה כמש"כ התוס' תיכף, דהא היו צריכים לחשוש בשביל הכתובה, א"כ למה היא לא תוכל לומר אני רוצה לגבות בשביל המזונות כדי שיעור כתובה דע"ז הוצרכתם לחשוש דלכן משועבד לי, וע"כ דבכ"ז אם היתה אומרת את האמת לא היתה גובה, א"כ איך באמת תגבה בטענה כזאת.

בא"ד. וי"ל מאי טעמא שהתה שתים או שלש שנים ולא תבעה מזונותיה אבדה מזונותיה דמדלא תבעתה א"כ מחלתה והכא ליכא למימר הכי דאיכא למימר דלא חששה לתובעם משום שיכולה לומר הכל מכרתי למזונות. הנה מה דשתיקתה מוכיח למחילה אינו משום שהי' לה לחשוש דשתיקותה תתפרש כמחילה, דהא למה לה לחשוש שיתפרש כמחילה, הא אדרבה מה שהוא מחילה הוא משום דאין דרך להמתין בלי לתבוע, וע"כ צ"ל כאן דכיון דמכירתה אפשר לפרש למזונות ולכתובה, אמרינן דאפי' אם מוכרת לכתובה דעתה גם בתור גבייה למזונות כפי מה שיהי' טוב לה.

בא"ד. וגם לפי' הקונטרס אין זו אונאה שאומרת ללקוחות הכל מכרתי למזונות שהרי מן הדין גם מזונות הי' לה לגבות ממשעבדי אם לא לפי שאין קצובין כדפרשינן בגיטין והכא לעולם יש ללקוחות להם לאסוקי אדעתייהו משום כתובה להניח בני חרי כשיעור כתובה אע"פ שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי. היינו דלכן מותר לה לשקר ולומר למזונות מכרתי כיון שבידה לשקר והלקוחות צריכים להשאיר בני חרי מהאי טעמא, לכן כבר מותר באמת לשקר ולומר למזונות מכרתי דאינה מפסידה להם בזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א