אילת השחר/כתובות/צו/א

אילת השחר כתובות צו א

דף צ"ו ע"א

אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה. ובתוד"ה אלמנה מבואר לשי' הריב"ן דזה תקנ"ח כיון דאין גובה ממשועבדים וזה חיוב של תנאי ב"ד אלמוה רבנן, והנה לפי"ז לכאורה היורשין חייבים לשלם ביד"ש דהא חזינן שיש חיוב, דאם אין בכלל חיוב למה יועיל תפיסה, וע"כ דחייבין אלא דאין להוציא מהם בב"ד, וצ"ע אם בחיובים דרבנן שייך חיוב רק בדיני שמים, דהא כל מה שיחייבו הוא רק מדין הפקר ב"ד, ואם הפקירו שיהי' חייב למה לא יוציאו בב"ד ואם לא הפקירו למה מחויב, ואם נימא דהחיוב הוא רק כמצוה בעלמא ולא מדיני ממון, א"כ צ"ע למה מהני תפיסה, ואפשר דכיון דרצו לחייב לענין שיועיל תפיסה תיקנו שיועיל ההפקר רק אם יתפוס ובל"ז אין עליו חיוב כלל וצע"ק.

תוד"ה אלמנה. וא"ת אלא מעתה תועיל תפיסת הלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו. והיינו כמו שפירש המהרש"א ז"ל דאיכא למ"ד דבנמצא שאינו שלו חוזר עליו אע"ג דמכר שלא באחריות, אלא דלכאורה גם מלקוחות כיון דניתן ליכתב כמבואר בב"מ (דף ע"ב) דכיון דלא לקרייה גזלנא או דליקו בהימנותיה טרח ויקנה מהנגזל, וכיון שכן אפי' ממשועבדים יגבו, וע"כ צ"ל דיגבו ממשועבדים רק כשכתב אחריות או כשאחריות ט"ס, אבל אין לו דין שטר לגבות ממשועבדים כשכתוב דאינו מקבל אחריות ורק הוא עצמו צריך להחזיר מעותיו, אבל לגבי משועבדים אין לו דין שטר, דהא מפורש כתב דאינו מקבל אחריות. ובתפארת למשה ביאר דכונתם דקנה לאחר מיתת אביהם דאחריות על היורשין, אלא דנתקשה מה שייך אחרי מיתת המוכר כיון דבהאי גוונא הא לא מכר זה שמת. ומה שהניאו לפרש דקנו מהיורשין משום דהוי קשיא לי' דכמו מלוה על פה כתבו התוס' דכיון דהי' אפשר שיוכל לגבות בחיי הלוה דאולי לא ימות לפני זמן גביית החוב לא תקנו תפיסה, ה"נ כאן הא הי' יכול להיות שעוד בחיי המוכר ימצא שאינו שלו.

בא"ד. ור"ח והלכות גדולות פירשו דהכא מיירי בתפיסה מחיים. עי' בר"ן דאע"ג דאז מגיע לה מזונות אפי' ממטלטלי ולאחר מיתה לא, מ"מ כיון דבשעת תפיסה דינה לאתזוני מינייהו מהני תפיסתה במטלטלין אפילו להמזונות דלאחר מיתה, משא"כ כתובה דגם מחיים אינה גובה ממטלטלי לכן לא תועיל תפיסתה אפי' מחיים. והנה יש בזה עוד חידוש דאע"ג דמחיים המזונות הם חיוב מצד תקנה אחרת מהתקנה של מזונות דלאחר מיתה, מ"מ שייך תפיסה על המזונות שלהם יש חיוב אחר, וכל זה מסתמא הם מתקנ"ח, דהיכא דיש כבר קצת שייכות להמטלטלין על מחיים תועיל התפיסה אפי' על חיוב אחר שיהי' לאחר מיתה.

כאן בעני' כאן בעשירה. יש לעיין אם שנה ראשונה היתה עשירה, אם סגי בעוד שנה שלא תבעה, או דצריך שכל השתי שנים תהי' בעניות.

כאן בצנועה. פירש"י בושה לבוא לב"ד. הנה לפי טעם זה משמע דאפילו אם תבעה אותם אבל לא בב"ד ג"כ הוי מחילה, דאל"ה נהי דבושה לבוא לב"ד הא היתה יכולה לתובעם שלא בב"ד, משמע דעל תביעה שלא בב"ד הוי כמו שלא תבעה כלל, ויש לדחות דכיון דידעה דשלא בב"ד לא יתנו לה, ובב"ד מתביישת, לכן לא הוי מחילה אע"פ שהיתה יכולה לתובעם שלא בב"ד, אבל אם יש עדים שתבעתם בפניהם סגי להיות ראי' דלא מחלה, ועי' בהפלאה.

אי נמי כאן בפרוצה כאן בצנועה. בשו"ע (סי' צ"ג) הובא פלוגתא דלהרא"ש תרתי בעי פרוצה ועני' אז מפסידה בשתי שנים משום דהוי ספיקא אי העיקר בעני' תלוי' או בפרוצה, והאלמנה מקרי מוחזקת כדלקמן. ויש לעיין אם אין קרקעות ולבתר תקנת הגאונים דגובין ממטלטלין כמבואר בשו"ע (סי' צ"ג סעיף כ'), אי שייך לומר דהוי האלמנה מוחזקת בזה, דאע"ג דיכולה למכור שלא בב"ד, והתוס' (ד"ה נכסי) כתבו דזהו הטעם דהוי אלמנה מוחזקת, מ"מ זהו בקרקע דאין מוחזק ממש, וכיון דהיא יכולה למכור היא המוחזקת, אבל במטלטלין כיון דסוף סוף היתומים מוחזקים ממש דברשותם הא הם נמצאים, ולפי"ז אם אין קרקעות לא תוכל לגבות עני' אחרי שתי שנים, וצ"ע לדינא לפי הרא"ש והטור.

והנה מבואר בב"ש (סי' צ"ג ס"ק כ"ה) דמה דהאלמנה נקראת מוחזקת הוא עדיף ממשכון, וכן הוא בט"ז (ס"ק י"ד), ויש לעיין לאלה דסברי דאם יש לו משכון להמלוה לא מהני מחילה למה כאן מהני מחילתה, ואולי בקרקע שאני דאפי' יש לה קרקע במשכון יועיל מחילה.

והא דמבואר ברא"ש דרק פרוצה שהיא גם עני' הוי מחילה בשתי שנים, וכתבו משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועי' בכו"ח דרעק"א ב"מ דף ע"ו בהגהותיו של הרה"ג המגיה, דביאר דאע"ג דהוי ספק מחילה וא"כ אפי' אם יתמי הם מוחזקין ג"כ יצטרכו לשלם, מ"מ בספיקא דדינא תלוי במחלוקת הרי"ף והרא"ש ועוד ראשונים, דלהרא"ש הוי בחזקת מוחזק בנכסים.

ואפשר לומר דאף לאלה דסברי דמהני חזקת חיוב, דהיינו לשיטת הרי"ף, וא"כ ספק מחילה נשאר חייב, מ"מ כיון דאיכא פלוגתא למי נפסק בגמ' דלא הוי מחילה לפרוצה או לעני', נמצא דכשאנו נדון בשניהם להוציא מהבעל הא הוי תרתי דסתרי, ולא הוי כמו בשני שבילין דהתם כל א' מחזקינן אחזקה דלא נטמא, אבל כאן הא אנו כאילו מכריעים הדין מחמת חזקת חיוב, ואיך נוכל להכריע בשניהם, ואפילו לא באו שניהם לפנינו א"א לפסוק דיהי' הדין להוציא כיון שזה נוגע לפסק בעני' וכן בפרוצה, והדין כעת פוסק בשניהם להוציא והוי תרתי דסתרי ובהכרח נילך בתר מוחזק. (מהדו"ק)

לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה. בהפלאה מפרש משום דלא מהני מחילה לעתיד דחכמים עשו חיזוק דלא יועיל. ולדבריו האי חידושא הי' יכול להשמיענו במחילה בפירוש, אבל עי' בתוס' רי"ד שכתב להדיא דקמ"ל דלא מחלה על העתיד, מבואר דאם מחלה בפירוש מהני, ואף לפי"מ שכתבו התוס' לעיל (דף מ"ז ע"ב) דאיני ניזונית לא יועיל לבטל תקנת מזונות, וכבר דנו האחרונים אם נעשה חיוב כל יום, מ"מ העירוני דכאן לא שייך זה כיון דכל מה שיש לה הוא רק שיעבוד על הנכסים של הבעל ולזה היא מוחלת, אלא דאולי צריך לקנין כיון דאין מחילה אל אדם שחייב להם אלא על הנכסים אולי יצטרכו בזה קנין.

אלא דכבר נתבאר בדברינו באילת השחר ב"ב (דף קל"ב) דאדרבה אפי' אם מחילת חוב צריך קנין, היינו דאין במחילה שום דבר שנקנה לו בזה, אבל בשיעבוד הקרקע דהקרקע היא בחזקת בעליה אלא דיש שיעבוד וכשמוחל יורד השיעבוד ממילא הוי כקנין, וכמש"כ התוס' בקידושין (דף ט"ז) דאפילו אם מחילה צריכה קנין מ"מ בעבד עברי אם אין גופו קנוי הי' מהני מחילה בלי קנין דהעבד שתופס גופו אין לך קנין גדול מזה, דכשמוחזק בדבר שאחר הי' צריך לעשות קנין לקנותו אז כשמוחלין לו מקרי כיש קנין וה"נ כאן, וצ"ע בקצוה"ח סי' קי"ח סק"א. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א