אילת השחר/כתובות/צז/א

אילת השחר כתובות צז א

דף צ"ז ע"א

אם במתנה נוטלן לא כך יפה כחו. דעי"ז יוכל עדיין לטרוף ממשועבדים את חובו, ויש לעיין קצת דהא בע"ח המוקדם יכול לגבות חובו ממי שקיבל מתנה, ובפרט מתנת שכי"מ דדעת התוס' לעיל (דף מ"ט ע"ב וכן בדף פ"א ב') דאפשר לגבות אפי' ממטלטלי דמקבל מתנת שכי"מ דאין דינו כלוקח, וא"כ למה הלקוחות לא ידחו אותו כשבא לגבות חובו מהם לומר לו הרי אתה יכול לגבות חובך ממך עצמך שאתה בתור בעל חוב תגבה ממך ממה שקיבלת מתנת שכי"מ כיון דאין דינו בזה כלוקח, ואפי' אם הי' כלוקח הרי הוא לוקח מאוחר מהם.

אם במתנה נוטלן לא כך יפה כחו. מבואר דאם ירצה יקבל זה בתור חוב ולא בתור מתנה, מכאן דמתנת שכי"מ קונה רק אם כשנודע להמקבל הוא מסכים לקבל המתנה ובסתמא תלינן דודאי יסכים, ומה"ט אפילו אם מת המקבל לפני שנודע לו שייך שיהי' ליורשי המקבל כמבואר בגיטין (דף י"ד ע"ב), אבל אם כשיודיעוהו מהמתנה יאמר דאינו רוצה לזכות בהמתנה אינו זוכה ולא יצטרך לעשות קנין להקנות ליורשי הנותן, דאל"ה מה שייך שיקחם לגביית חובו כיון דמצד הנותן הא הי' מתנה.

ובתוד"ה רצה, דכתבו דמשמע שם דאם לא יאמר אלא תנו מאתיים זוז לפלוני בעל חובי אינו נוטל שתיהם, היינו רק כנגד החוב נוטל וכיון שזה בתור תשלום החוב לא נעשה שלו מדין תקנת שכי"מ, דע"ז אין תקנת שכי"מ כמבואר בתוס' בב"ב (דף קע"ה א' ד"ה ורב ושמואל).

מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה. בקצוה"ח (סי' רכ"ו סק"ב) הקשה על מש"כ בשו"ע (סי' ק"ד סעי' ט') דכשב"ד מוכרין לבע"ח מוקדם אין בע"ח מאוחר גובה מן הלוקח ורק כשהלוה מכר כדי לשלם חוב גובה הבע"ח המאוחר מהלוקח הזה, א"כ למה תגבה דהא הו"ל כאילו דללוקח יש דין שיעבוד מזונות, וכתובה הא לא יכולה לגבות מזה שגובה למזונות, וכדבריו מבואר להדיא בר"ן ר"פ מי שהי' נשוי. אבל לשיטת הרא"ש נראה דרק כשמכרו ב"ד כמש"כ הסמ"ע (סי' ק"ד) דאלים כח ב"ד דהו"ל כמוקדם, אבל באלמנה שמכרה שפיר יש להסתפק דהו"ל כאילו יתומים מוכרים לשלם לה דלכן אפשר דתגבה מזה כתובה.

מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה וכו' כיון דאחריות איתמי טרפא או דלמא מצי אמרי לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עילוך אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת. הנה תמיד כשלוה מכר קרקעו אינו עובר איסור שגורם שהמלוה יטרוף ממנו ומאנה בזה להלוקח, כי אולי יהי' לו לשלם ולא יצטרך המלוה לטרוף מהלוקח, אבל כשיורשין מוכרין הקרקע ויודעים שיש חוב שנמצא שעושין עוול להלוקח שלוקחין ממנו אע"פ שבודאי תגבה לכתובתה מהם, דהא הם לא ישלמו להם מנכסיהם רק מנכסי המוריש ותגבה בהכרח מהלוקח, מ"מ אפשר דכ"ז שלא באה לגבות אינו כ"כ עוול, אבל כאן שהיא בעצמה המוכרת למזונות ויודעת שתגבה לכתובתה מהלוקח הא אין לך עוולה גדולה מזה.

ובעיקר צ"ע למה זה לא מקח טעות, ואע"ג דאמרינן עביד אינש דזבין ארעא ליומי', בודאי אין אדם רוצה לשלם לקנות שדה ליום באותו מחיר כמו שקונה שדה לתמיד, אלא התם בצירוף שמא לא יגבו ממנו נותן על ספק כיון שגם אם יטרפו יהי' לו קצת זמן פירות כמבואר ברש"י שם, אבל רק על אפשרות של פירות בלבד ודאי לא ישלם אותו סכום כסף כמו על לקנות לגמרי.

ועי' ברש"י ויקרא (פרק י"ט פסוק י"ד) בשם התו"כ על הפסוק דלפני עור לא תתן מכשול, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו. ופשוט דלאו דוקא אם יגזול ממנו החמור, דהא אז תיפו"ל דהוא גזלן, אלא אפי' אם מאיזה סיבה יהי' אז שייך לו החמור, מ"מ הרי הוא משיאו עצה רעה, וכאן אין לך עצה רעה מזו שאומר לו תן כספך וקנה שדה ועי"ז אוכל להוציאה ממך.

ארמלתא דזבין אחריות איתמי. ע"כ היינו מנכסי אביהם, דאילו מכספם הא לא מחייבי לקבל אחריות כיון שאין להם חיוב לשלם מכספם מזונות האלמנה. ובחזו"א (אהע"ז סי' ע"ח) הקשה כשמוכרת השדה המשועבד לכתובה, היינו שזאת היא הקרקע האחרונה דאל"ה הא לא תגבה, וכיון שכן מאי אמרינן כיון דאחריות איתמי טרפא ופירש"י והם יחזרו על היתומים, ואם יש על מה לחזור למה היא גובה מהקרקע הזאת, וא' העיר דמיירי דהשדה הזאת אפותיקי ויש לחזור על שאר הנכסים שנשארו.

אחריות דנפשך. עי' בתשו' רעק"א (סי' קפ"ה) דהסתפק אם האחריות היא שמסתלקת מלגבות בשביל כתובה מהקרקע הזאת, או דאם תטרוף תשלם אלא דבכ"ז לא תוכל לגבות כיון דאפשר לסלוקי בזוזי יכול לומר מהכסף שתצטרך לשלם לי אם תגבה אני מסלק אותך. וצ"ע דלפי"ד התוס' לעיל (דף צ"א ע"ב) דהא דיכול לסלקו הוא משום דיכול להעלותו ולומר לו בעד קרקע קטנה אם תרצה לגבות אני רוצה במחיר יוקר, וזה לא שייך לומר בעד קרקע קטנה אתן לך הרבה, דהא לא יתן לו אלא מה שמקבל תמורתה וזה על כל קרקע כפי שויה ואיך מצי לסלוקה.

אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת. יש לעיין איך חל האחריות בקבלתה דהא נתינת המעות שהלוקח נותן הא זה בשביל היתומים כדי לשלם לה עבור מזונותיה, וגם השטר שכותבת הא זה שטר מכירת קרקע יתומים ואין השטר ממנה שיעשה חיוב אחריות ומי עושה הקנין התחייבות, ואולי דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לך, והיינו דכיון דהיא רוצה שיתנו הדמים להיתומים הרי קיבלה הנאה מהלוקח ובזה היא מסכימה לקבל אחריות, אלא דלפי"ז הוי קבלת אחריות בעל פה דהא השטר אין מחייב אותה רק קבלת המעות, וא"כ לפי"מ שהוכיח הגרעק"א דהקבלת אחריות הוא שאם תגבה תצטרך לשלם ולא שלא תגבה כלל, ונפק"מ דבאפותיקי תוכל לגבות וליתן דמים, א"כ יהי' עוד נפק"מ דלא יוכלו לגבות ממנה הדמים מנכסים משועבדים.

שם. אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת. וכן מסקינן דאחריות דנפשה קיבלה, ולכאורה במה חל חיוב שלא תטרוף מהלוקח עבור כתובתה, דבשלמא בכל מקח דהמוכר מקבל מעות יש בזה קבלת אחריות שיחזיר לו המעות, או אפילו שיחזיר כנגד שיווי הקרקע שתהי' אז שוה כמו דפסקינן בשו"ע (סי' קט"ז), והמקור הוא מדברי המ"מ (פכ"ה מהל' מלוה ולוה הל' ז'), אבל כאן דהדמים מקרי שהיורשין קיבלו ולכן זה באחריותם אלא דאחריות דנפשה יש ובמה חל החיוב הזה, ובין אם נפרש דהחיוב אחריות הוא שלא תגבה, או שאם תגבה תצטרך לשלם כמו שהסתפק הגרעק"א (סי' קפ"ה) עכ"פ במה חלים החיובים, ואולי כיון שנהנית בזה שגובה למזונותיה זה סגי להתחייב באחריות דנפשה.

וביותר יש לתמוה לפי מש"כ בחי' מרן רי"ז הלוי (הל' שכנים) לדייק בשיטת הרמב"ם דאחריות ט"ס מחמת דהוי כמקח טעות דהמכירה צריכה להיות מקוימת לא רק ליום אחד וכשגובין הוי מק"ט, ולכן אם רוצה להתנות שאינו מקבל אחריות צריך להחידוש דבתנאי שבממון מועיל, דהיינו דמהני מתנה על מש"כ בתורה בדבר שבממון. דלכאורה לדבריו איך פליג עליה מאן דס"ל לאו ט"ס, וע"כ או דלא ס"ל להאי מ"ד דבמכירה צריך שתהא מקוימת, או דס"ל כמו שביארו רוב הראשונים וכמבואר בש"ך (סי' רכ"ה סק"ב) דמדלא כתב אחריות אמרינן דהתנה שלא מקבל אחריות, עכ"פ למאן דס"ל אחריות ט"ס אז כל ענין אחריות אינו מחמת דמתחייב המוכר באופן מיוחד, אלא דכיון שלא מתקיימת המכירה ממילא חייב להחזיר מה שקיבל, וא"כ מה שייך כאן שהאלמנה מחויבת באחריות אע"פ שאינה מקבלת בפירוש אחריות, כיון שאין היא המקבלת הכסף, דאע"ג דהיא מוכרת היינו דהוי כמו שהיורשין מקבלים כסף כדי לשלם לה עבור המזונות, וא"כ מה שייך שהיא תקבל אחריות, הא אחריות פירושו להחזיר מה שלקחה, וכאן הא היתומים לקחו לשלם לה והיא לא לקחה עבור המכירה כלום שנוכל לחייבה להחזיר מה שקיבלה עבור המכירה.

תוד"ה או דלמא. כיון דבאת לידי ראובן הנאה שקיבל המעות. יש לברר מה כונתם שקיבל הנאה, אם מחמת שקיבל מהמלוה מעות, מאי נפק"מ אם קיבל או לא קיבל, העיקר דהוא חייב להמלוה, ואם מחמת שקיבל ראובן משמעון מעות במה שמכר לו פעם ראשונה ג"כ מה זה טעם, הא עיקר הטעם דהא גובין מחמת ראובן, ולמה ישלם שמעון לראובן מה שגובין מראובן מחמת ראובן, ועי' בחדושי מרן רי"ז הלוי בהל' שכנים, ובחזו"א פסחים דף ל"א.

תוד"ה וסמך. וא"ת מאי נפק"מ. ברעק"א החדש הקשה דהא איכא נפקותא דאילו בשביל כתובה לא תצטרך לתת מעשה ידיה לבעל. וצ"ע דהא כשרוצה לגבות מזונות מנכין שיעור מעשה ידים ומהיתר באה לגבות, א"כ אם איירינן דאפשר לה לגבות בשביל מזונות, היינו היותר על מעשה ידים נותר סכום בשביל המזונות, א"כ מאי נפק"מ אם תגבה זה בתור מזונות היינו מה שיותר על מעשה ידיה או בתור כתובה, ואי דמיירי היכא דמעשה ידיה יהי' יותר, הא אין לה בכלל מה לגבות בשביל מזונות, ולענין המותר הא תוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה, וע"כ דמיירי דיש צורך המזונות יותר א"כ מאי שייך להקשות נפק"מ כזה וצ"ע.

בא"ד. הלוקח לא יתן כי אם א' לשלשים יום ולא תוכל לגבות מהם לכתובה דהא מטלטלין נינהו ומזונות אבדה. היינו אע"ג דהתשלומין הם בעד הקרקע שקנו מ"מ זה כעת מטלטלין, ועל המזונות כיון דלזה דמכרו לא מקרי גביית מטלטלין, משא"כ לגבות מזה כתובה א"א דזה גביית מטלטלין.

תוד"ה מאי סמך. עי' באילת אהבים מש"כ לתרץ קושית התוס'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א