אילת השחר/כתובות/פג/ב
מסתברא מילתיה דרב יוסף בעורר אבל בעומד מגופה של קרקע קנו מידו. יש לעיין לסברא הזאת דיש חילוק בין עורר לעומד, אם בשעת הקנין הוי ספק השקול אלא דאח"כ מתברר למפרע, ואם הנותן ימות תיכף אח"ז באופן שלא יתברר ישאר מספק ביד יורשי הנותן, או דבאמת ס"ל דנקטינן דכונתו מגוף השדה, רק באופן דעורר יתברר דאין כונתו מגוף השדה, ולפי"ז אם ימות הנותן תיכף, תהי' קנוי' השדה להמקבל.
רש"י ד"ה אבל בעומד. יום או יומים ואח"כ ערער לא דהשתא הוא דקא הדר ביה ולמדוהו לטעון כן. צע"ק מה צריך להוסיף דלמדוהו לטעון, ולא סגי בזה דמדשתק עד עכשיו הרי דאז הקנה גופה של קרקע והשתא הדר בי'.
והנה ידוע מה שביאר בקצוה"ח (סי' ק"מ) מחלוקת הראשונים אם חזקת ג' שנים אינו מה"ת דאין ראי' כלל שזה שלו, אלא כיון דראו חכמים דאנשים לא שומרים שטרותיהם יותר מג' שנים לכן תיקנו שאחרי ג' שנים יהי' להלוקח חזקה, ושיטת הרמב"ן היא דמה"ת הוי ראי' גמורה דאין אדם רואה שמשתמשין בשדהו ואינו מוחה, אלא דבתוך ג' שנים יש ריעותא דאחוי שטרך כיון דהדרך לקנות עם שטר, אבל אחרי ג' שנים דאין כבר הריעותא אז נשאר ראי' גמורה מן התורה.
ולסברת הרמב"ן אין לפרש דמיירי דעמד בהקרקע יום או יומיים, דא"כ הוי ראי' גמורה שהקנה לו הקרקע דבל"ז למה הניח לו, וכאן הא אין הריעותא דאחוי שטרך לומר שזה שקר שלא קנה מעולם, דאם קנה למה אין לו שטר כיון דהדרך לקנות בשטר, דהא אנו יודעים הקנין, וע"כ להרמב"ן יתפרש בדוחק דמיירי דלא עמד כלל בהשדה אלא דכשעבר יום אמרינן הדר בי', דלמה לא אמר תיכף שלא נתכוין להקנות השדה והקנין עשה רק מדין ודברים, אבל רש"י דפירש דעמד בקרקע ע"כ דלא ס"ל כהרמב"ן.
וצ"ע דבברכת שמואל (מס' ב"ב סימן מ"ט) ביאר בשם הגר"ח מבריסק מה שכתב רש"י בב"ק (דף ע' ע"ב) לחלק בין שנים אומרים א' בגבה ושנים אומרים א' בכריסה דהוי חצי דבר ולא דמי לכל כת שמעידה על אכילתו בקרקע שנה אחת, משום דכאן דא' מעיד על שהי' מוחזק בה, דהיינו דס"ל כשיטת הרמב"ן דחזקה אפי' בקצת זמן הוי הוכחה גמורה מצד עצמה שזה של המחזיק, אלא דיש ריעותא דאחוי שטרך, ועכ"פ העדות של אכילת שנה הוי עדות גמורה שהיא שלו, דלפי"ז יקשה למה כאן יש צד לומר דגם בעומד לא יקנה הקונה, דהא מזה דלא מיחה בראותו עומד בתוכה הוי ראי' גמורה שזה של הקונה, ועי' מה שכבר הערנו בזה לעיל דף י"ז ע"ב.
ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך וכו' ואימא מפירי וכו' מכירה לא שכיחא. יל"ע אם צריך שיהי' בלבו ובלב כל אדם, האם כל סברות אלו של אביי ורב אשי הם אומדנא דמוכח אצל כל אדם.
ואימא מפירי אמר אביי בוצינא טב מקרא ואימא מירושה וכו'. הנה בכל פעם דיד הלוקח על התחתונה וכגון בית בביתי מכור לך יכול המוכר לדחותו לכל מה שירצה, ולא נימא דמסתמא רוצה ליתן לו הבית הקטן דיכול המוכר לומר איזה שרוצה, ולמה לא נימא כאן ג"כ דהבעל דהאשה יוכל לומר מה שירצה כיון דיד האשה על התחתונה, וכבר הקשה כן בבית יעקב.
ואפשר לומר דהנה בכל הקנאה אם כי אין דין ביטוי שפתיים הקנין הוא לפי מה שאומר, וכשאומר בית בביתי מכור לך אין אנו יכולין לומר דיועיל אומדן דעת מה שהתכוין, דסוף סוף מצד דיבורו אין הכרע איזה בית הוא מוכר, אבל כאן יש לומר דשאני, דהנה מחילה לפי"מ דפסקינן דלא צריך קנין כמבואר בתוס' בב"מ דף קי"ב, הנה להסמ"ג דמהני מחילה בלב (כמו שהביא בקצוה"ח סי' י"ב בשמו), א"כ אם אנו אומדין בלב האדם למחול הכי פחות, אז בהכרח כבר לא יוכל הדבר הזה לתבוע ולומר דהתכוין על דבר אחר ומדבר הזה לא סילק נפשי', ולכן כל הקושיא היתה איך נאמוד דכונתו לענין שיועיל המכירה שתמכור, אולי נאמוד שדעתו להסתלק ורצה למחול זכות הפירות או התכוין למחול זכות ירושה, וכיון דמסקינן דיש לאמוד דהתכוין בעיקר למחול שתוכל למכור, א"כ כן הוא נשאר ולא יוכל לומר דרוצה שהסילוק יהי' על דבר אחר כגון פירי או ירושה [וע"ע במשנת"ב בתוד"ה רב אשי].
ואלו הן פירי פירות הכניסה לו קרקע ועשתה פירות וכו'. יל"ע במה שפירות היוצאים משדה שלו שייכים לו, אם זה ממילא, או שהוא זוכה בהם כשצמחו. ונפק"מ לקרקע הקדש, אם הפירות של הקדש, דהקדש אין לו זכי' בעצמו רק מה שנותנים לו. וכן נפק"מ בשדה של קטן, דקטן אין לו זכיה.
אלא בדשיירא ה"נ בדשייר. צ"ע דבשלמא בדשיירא האשה שייך שיהי' להבעל זכות, דהיינו דכשמכרה מהפירות הא כבר יש להבעל זכות מהקרן שלה לזכות בפירות, וע"ז אמרינן דמזה לא סילק עצמו, אבל באיש דזוכה בפירותיה אפילו אם מכר זה למה תזכה האשה במעותיו, וא"כ למה זה שייך לאחר דבזה בטלה זכיית הבעל, וכבר תמה בפנ"י עי"ש.
ואפשר דתקנת פירות לבעל הוא רק כ"ז שזה פירות ושייך לאכלם כמו שהם ממש, אבל כשמכר הפירות ומעות הא לא שייך לאכלם אלא לקחת מהם דבר שיצא פירות ונמצא זה כבר לא נקרא פירות אלא קרן, וזה לא כלול בתקנת פירות אלא כדי שיזכה בריוח שיצא מזה הוא כבר פירי דפירי, ולכן היכי דסילק עצמו מפירי דפירי אז באופן זה לא יהא שייך לבעל, ולפי"ז מה דדנו לעיל בגמ' (דף פ') אם מהני מכירת הבעל לפירות, היינו מחמת דכרגיל הא יש לבעל גם תקנת פירות דפירות והי' שייך למכור הפירות דבזה מאבד זכותו גם ממה שעי"ז יהי' פירי דפירות וצ"ע.
תוד"ה רב אשי. דבריהם צ"ע דהא גם לאביי כיון דמחליטין דכונתו להסתלק לענין שתוכל למכור למה לא תמכור לכתחילה. והנה בכלל קשה למה מחליטין דכונתו לענין מכירה כיון דיד בעל השטר על התחתונה כשתמכור יוכל לטעון התכונתי להסתלק מפירי או ירושה כמו במוכר שדה ולא סיים איזה דמראהו איזה שדה שירצה, וכבר הקשה כן בבית יעקב. ואין לחלק דבקנין כיון שאינו מוכח לכן חל הקנין כפי שיתן אח"כ, משום דאפילו אם בלבו חשב על שדה א' מותר לשנותו ולתת לו אח"כ איזה שירצה, כיון דאין הקנין נשלם כ"ז שלא יבחר איזה, ובמה שיבחר יהי' הקנין, ולפי"ז פשוט דזה שייך בקנין או בשטר כיון שאינו מוכיח אז חלות הקנין תלוי במה שיקבע אח"כ, משא"כ כאן הא מהני סילוק בלי שום שטר ובלי קנין, ומסתבר דכיון דמהני סילוק בדברים ה"נ מהני בלבו, דהא הטעם הוא משום א"א בתקנ"ח ומה לי אם אומר או חושב.
ובנימוק"י (ב"מ דף י') כתב דלכן בנפל דגלי דעתי' דלא ניחא לי' בקנין ד' אמות אינו זוכה הד' אמות משום דהו"ל א"א בתקנ"ח, והתם הא הוא בלבו, אע"ג דיש לדחות דהתם מכח מעשה שלו זה נראה והוי כאמירה, מ"מ כיון דענין סילוק הוא כמו מחילה, ובמחילה הא הוכיח הסמ"ג (הובא בקצוה"ח סי' י"ב) דמהני גם בלב, א"כ גם סילוק יועיל בלב לבד, וא"כ אם חשב על מכירה אסור לו לומר לדבר אחר התכונתי, א"כ איך נוכל להאמין לו לטעון, דהא אם אליבא דאמת התכוין לענין מכירה א"א להחליף ולכן מוכרחים לאמוד דעתו על מה שהתכוין, ולזה אמדינן לדעתי' דלענין איסור מכירה התכוין. אבל כ"ז אם נאמר דבשדה אף אם בלבו חשב אחרת יוכל לתת אח"כ איזה שירצה, אבל יש להסתפק גם שם, דאולי מה דיכול לדחות הוא רק מטעם דיכול לטעון לזה התכונתי, אך אם באמת יודע בלבו שלא התכוין אולי באמת אסור, וכן אין לומר דבקנין יחול הקנין אז כשיתברר מה רוצה ליתן לו, דודאי דהקנין הוא כבר בשעת המכר דהא בית בביתי מכור מראהו נפול, ואם אז צריך לחול הקנין הא לא שייך קנין על מה שכבר אינו, דהא הבית כבר נפל.
ויש לחלק מהתם דכאן הא באמת האשה במציאות מוחזקת ולא הבעל, ומה דהבעל נקרא מוחזק והיא נקראת בעל השטר דידה על התחתונה, אע"ג דהוא מוציא מן האשה דהגוף שלה, וכדקרינן לי' ביבמות (דף ל"ח) ספק לגבי האשה שהיא ודאי כיון שיש לה הגוף, משום דלגבי הדין שתיקנו לו חכמים הוא מוחזק בהדין והיא מוציאה ממנו בדיינים, ולפי"ז אפשר דחלוק שפיר מבכל מקום, דבכל מקום אף אם נפסוק על שדה א' שהיא המכורה, נמצא דצריכים להוציא אותה במציאות מבעליה, וכשבאנו לתת לו הקרקע צריך לעשות מעשה הוצאה ע"י ב"ד, וב"ד אין מוציאין כיון דסוף סוף אין ודאי ממש ואין כאן אנן סהדי, ואע"ג דלגבי דידן יש לנו להבין דכונתו להפחות ביותר מ"מ כשנפל הבית הטוב יכול לטעון דלא לזה כונתו וא"א להוציא ממון, משא"כ לענין דבר שאם נחליט לא נצטרך לעשות מעשה הוצאה מן הבעל, שפיר סגי מה דמסתמא דעתו על זה, כיון שב"ד לא מוציאים בפועל, ואדרבה כשהבעל טוען להוציא אומרים לו לפי דעתנו הי' דעתך לגבי זכות מכירה שזה הפחות שבזכותים.
וא"כ כבר יש סברא לחלק בין לכתחילה לדיעבד, דהיינו דכל מה שהגמ' ביארה דיש לנו לומר דלא התכוין לפירות ולירושה, זה רק לבאר דלכן מה שאינה יכולה למכור הוא הפחות שבזכויותיו, דלולא זאת אף בדיעבד הי' יכול לבטל המכירה, מ"מ אין זה ודאות [וכה"ג במוכר שדה משדותי יכול לתת מה שירצה אף נגד מה שחשבנו שזהו הפחות], לכן לענין למכור לכתחילה כל שאין לה ודאות גמורה שלזה התכוין אין יכולה להפקיע זכותו מספק.
ובחזו"א (סי' ע"ז ס"ק ט"ו) פירש בדברי התוס' דס"ל דיוכל לטעון דלא התכוין להסתלק רק לענין בדיעבד אם מכרה אבל לא שתוכל למכור לכתחילה. ויש להסתפק אם זה ב' זכויות דתיקנו איסור למכור לכתחילה וגם עוד תקנה דלא מהני בדיעבד, ואז שייך לומר דהסתלק מדין א' בלבד, אבל אם זה זכי' אחת שתיקנו שלא חל המכירה לא שייך לחלק. ומהא דלעיל (דף ע"ח) דבארוסה יש איסור לכתחילה, היינו תקנה מיוחדת לכתחילה מדין ספק כמבואר שם דשמא תנשא, אבל היכא דתיקנו דבדיעבד בטל אין הכרח דהי' שתי תקנות, א"כ ממ"נ אם הסתלק בזכות הזה צריך להיות מותר לכתחילה, ואם לא הסתלק גם בדיעבד יוכל לבטל דלמה לנו לומר שהסתלק מחצי הזכות כל זמן שלא אמר כן להדיא. ויש להסתפק אפילו אם יאמר כן להדיא אם יועיל, ולא דמי להסתלק מפירי דהפירי פירות שייכים לו, דשם משמע דתקנת פירות היתה תקנה כפולה גם על פירי פירי, דהא משמע דבלי תקנת פירי פירי אע"פ דהפירי שלו הי' צריך להיות הפירי פירי שלה, ולפי הרי"ף זה באמת כן בולד ולד בהמה דשייך לאשה, וא"כ אולי לשאר הפוסקים דחולקים עליו צריך לומר דהיתה תקנה מיוחדת דגם בפירי פירי הם שלו, משא"כ כאן דיתכן דזה תקנה אחת דלא מהני מכירה, וצ"ע בזה. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |