אילת השחר/כתובות/פד/א

אילת השחר כתובות פד א

דף פ"ד ע"א

ואי דרבנן דמים מאי עבידתייהו. היינו דפשוט להגמ' דאם זה דרבנן זה ודאי חוזר ביובל, והק' בקובץ שיעורים למה זה כ"כ פשוט ולמה לא נימא דתקון ירושת הבעל כירושה גמורה כעין דאורייתא ממש ולא חוזר ביובל.

אמנם ביאור הגמ' הוא דממ"נ, דאם בדמים מוכרח להחזיר משום דירושה דרבנן, הרי דלא נתנו לו דין יורש כירושה דאורייתא, א"כ למה צריך דמים, דהא אין כזה ירושה שלא יירש את הדבר אלא יוכל לדרוש עבור זה דמים.

משום פגם משפחה אמור רבנן לישקול דמי וליהדר. הנה המוכר שדהו בשנת היובל פליגי רב ושמואל אי מכורה ויוצאה או אינה מכורה כלל, וכיון דמה"ת הבעל יורש א"כ אף אי תיקנו שימכור מ"מ עפ"י דין צריכים להחזיר להבעל את השדה, וכן בכל יובל צריך עפ"י דין להחזיר לו אע"פ שקנו ממנו השדה, ומה שלא יחזירו לו הוא משום דיש כח ביד חכמים לבטל עשה בשב ואל תעשה, ואע"פ שמן הדין זה שייך להבעל וצריך להחזיר לו ביובל והוצרכו לתקן ג"כ שלא יהיו כגזלנים מה שמשתמשים בקרקע מיובל ואילך אע"פ שעפ"י דין תורה אינו שלהם, דהא ביובל צריך לחזור אליו.

רש"י ד"ה וינכה להם מן הדמים. קס"ד יחזירם להם בדמים קלים. אינו מבואר כמה זה קלים, ואפשר דכונת רש"י דהא כשאדם מוכר דבר יכול לדרוש כמה שרוצה ואין לומר לו באיזה מחיר ימכור, ע"ז השמיענו דיחזיר במחיר הראוי ולא יוכל לדרוש כמה שרוצה, וזה הנקרא דמים קלים.

רש"י ד"ה דמי קבר אשתו. שחייב הוא בקבורתה. והיינו דקרוביה קונים גם הקברים וגם המקום שאין שם קברים עדיין וע"ז משלמים לו, וצריך לומר דגם מקום הקברים שוים כסף משום דאינם אסורים בהנאה, כמבואר בסנהדרין דף מ"ז ע"ב. וצ"ע מה צריך לומר מחמת דחייב בקבורתה, דהא קבר אשתו יכול להשאר שלו ולא יהי' להם פגם במה שהיא באותו בית הקברות של משפחתם, ולמה יתקנו לעקור דין ירושה דאורייתא שיחזור קבר אשתו של בני משפחתה.

תוד"ה וסבר רב. דה"נ לא ידע דמחיל. וצ"ע דא"כ רבנן דמתני' ע"כ ס"ל דאע"ג דלא ידע ומחיל מ"מ מהני, א"כ מה דקאמר התם דמצי סבר כר' יהודה דתנאו קיים ושאני אונאה, היינו אע"ג דאינו כרבנן דמשנתינו, דהא רבנן דמתני' ע"כ ס"ל דאף בלא ידע ומחיל תנאו קיים, ולפי"ז צריך לעשות תלתא תנאי, דלר"מ בכלל תנאו בטל, ולר' יהודה רק בידע ומחיל מהני, ולרבנן דמתני' מהני אף בלא ידע ומחיל, ותמוה לומר דיסבור דג' מחלוקות בדבר, אלא דל"ק מידי דהא רבנן דרשב"ג ס"ל ירושת הבעל דרבנן לכן מהני אף בלא ידע ומחיל. אלא דצע"ק מש"כ בחידושי ר"ח הלוי (פי"ג מהל' מכירה) לבאר דשיטת התוס' הוא דהיכא דלא ידע ומחיל אינו רק דין דלכן לא מהני מתנה עמש"כ בתורה, אלא דאין כאן מעשה התנאי כלל דלא ידע ולא גומר בדעתו למחול, דא"כ למה להתוס' אליבא דרבנן מהני מה שמתנה שלא יירשנה אפי' אם ירושת הבעל דרבנן, כיון דלסברתם לא ידע ומחיל ולא גמר בדעתו כלל, וזה לא משום דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל לפי ביאור ר"ח הלוי ז"ל. (מהדו"ק)

זכתה אשה יותר מכתובתה ובע"ח יתר על חובו המותר ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן. נראה דיש לאלה שתפסו יתר על מה שמגיע להם דין חיוב להחזיר, ולא נימא דהוי כאילו לא הגיע לידם כלל דאז יהי' דין כמו לפני שלקחו זה מהקרקע דכל הקודם זכה דאז לא הי' זכיה להכושל, דדין ליתן להכושל זה רק שיש עליו חיוב ליתן להמפקיד או להמלוה, וה"נ כאן שיש עליו דין שומר ומחויב להחזיר למי שמגיע ואז יש תקנת חכמים ליתן להכושל, אבל אם אין להתופס על השאר שום דין אלא להחזירם כמו שלקח תלושין מן הקרקע אז לא הי' דין ליתן להכושל.

שם. ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהן. עי' בריטב"א שהביא ירושלמי דינתן לזה ששטרו מאוחר והראשון יגבה ממשועבדים ולא מצי א"ל הנחתי לך בני חורין לגבות ממנו, דלא אמרו כן אלא כשמניח קרקע דאין עשוי להבריח. וצ"ע למה צריך לזה דהא אף בקרקע אם הקרקע השני' א"א לגבות חוזר וגובה מהלוקח הראשון כדפשטינן לקמן (דף צ"ה), א"כ כיון דלא יוכל לגבות ממה שנגבו לצורך הבע"ח מאוחר חוזר וגובה בע"ח הראשון מהלוקח מהמשועבדים.

שם. ינתנו לכושל שבהן. היינו דאין היורשין נקראין מוחזקין לר"ט, וע"ז קאמר ר"ע דאין דין דינתן לכושל משום דאין מרחמין בדין, ולכן אף אי אין היורשין מוחזקין מ"מ אין דין דרחמים ליתן לכושל, ומ"מ הי' סברא דיועיל תפיסה, ע"ז בא וקאמר דהיורשין נקראין מוחזקין ולכן לא שייך תפיסה, וזה מש"כ רש"י בד"ה ינתנו ליורשים דלא מהני תפיסה, ועי' במהרש"א. ולביאורינו זה גם אם היו מרחמין בדין לא הי' שייך ליתן לכושל אם היורשין נקראין מוחזקין, דמ"ש מנמצא ברשותם ממש דודאי לא ינתן לכושל, ולכך הביאור הוא דבתחילה אומר אף אם היורשין לא היו מוחזקין ג"כ לא הי' שייך ליתן לכושל דאין מרחמין בדין, אלא דמוסיף דהיורשין מוחזקין דממילא לא שייך לא תפיסה ולא ליתן לכושל.

ואפשר לומר בדרך אחרת, דהדין דכושל דהוא דין תקנת חכמים שייך רק כשנמצא אצל אחד הכסף, וזה אפילו אם היורשין נקראין מוחזקין, ולכן אם בשעת מיתה או אח"כ זה נמצא ביד מאן דהו שייך תקנת חכמים דכושל, שזה דין על האיש שנמצא אצלו, משא"כ דין תפיסה לא שייך שיועיל אם נחשבים למוחזקין, לכן הוצרך ר"ט לומר דאין נקראין מוחזקין דלולא זאת לא הי' מהני תפיסה. ובתוס' לקמן (דף צ"א ב' ד"ה ראובן) מבואר דבמקום שאין חיוב שבועה מודה ר"ע דינתן לאחרים, ולפי פירוש הראשון צריך להיות דרק יועיל תפיסה אבל לא שינתנו לאחרים, משא"כ לסברא שני' דכל שזה ביד אדם שייך לחייבו ליתן לכושל.

והנה בקובץ שעורים העיר דמשמע דקושית הגמ' דמנחי היכא קאי רק אסיפא דהניח פירות תלושין, ומשמע דברישא מיירי דמונח בחצר הנפקד לר"ט, והק' לפי הרשב"ם בב"ב (דף פ"ח) דחצר הנפקד קנוי למפקיד דא"כ הו"ל ברשות היורשין. ולפי"ז יתיישב דאע"ג דזה נמצא ביד הנפקד דשייך עליו דין דיתן להכושל, לא איכפת לן אף אם היורשין נקראין מוחזקין מחמת דזה ברשותן, דמ"מ הא זה ביד אדם דשייך לומר לו דימסור להכושל, ועמש"כ לתרץ הקושיא על הרשב"ם באופן אחר לקמן בד"ה שכולן צריכין שבועה. (מהדו"ק)

שכולן צריכין שבועה. ופירש"י כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים, והגרעק"א העיר דהא כעת אנו דנין למי זה שייך דלר' טרפון לכתחילה זוכין בה הכושל, וא"כ איך נתחיל דלכן זה של היורשין ולא של הבע"ח והאשה משום דהם צריכין שבועה כדין הבא ליפרע, דהא אם מגיע להם הרי זה לא שלהם ולא צריך שבועת הבא ליפרע, וע"כ צ"ל דצריך שבועה כדין נפרע שלא בפניו, ובדרך הזה הוא מיישב מה שהקשה המרדכי על הירושלמי, דשואל הירושלמי מה הדין באופן דפטרום משבועה, ומתרץ דהעיקר מחמת דלהיורשין לא מחוסר גוביינא, ומה שואל הירושלמי דהא איך מהני מה דפטרום משבועה כיון דפסקינן לקמן (דף פ"ז) כאבא שאול בן אימא מרים דגם בפטרום משבועה לא מהני לגבי היורשין, אך להנ"ל מתורץ דהא להירושלמי בשאלתו דסבר דהעיקר תלוי בחיוב שבועה ממש, הא כ"ז שלא מחליטין שזה של היורשין אלא להבע"ח או להאשה הא לא מקרי דגובין מהם שיהי' שייך לומר דלא מהני מה שפטרום משבועה לאבא שאול בן אימא מרים.

אמנם יש לומר דהא גם כשהם גובין באשה ובע"ח, זה ודאי דבדין ירושה זוכים תיכף כיון דלא מיחסרא גוביינא, אלא דלר"ט כ"ז שלא באו לרשות היורשין ממש לא נאמר דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי, והוי בזה כמו קרקע דודאי גובין הבע"ח והאשה, ומ"מ צריך שבועה ומקרי בא ליפרע מהיתומים, ור"ע סבר דכיון דצריך גם שבועה הרי לא רק דמחוסר גוביינא אלא דצריך גם שבועה, לכן כה"ג אינם זוכין לגבות ודינם בזה כמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי, והירושלמי דהוי ס"ל דבאמת רק ע"י חיוב השבועה הוא דעושה שיהי' כמטלטלי דיתמי פריך איך הוא בפטרום משבועה, ומתרץ דאין השבועה עיקר אלא גם בלי שבועה כיון דלא מחוסר גוביינא להיורשין, דזוכין ממילא, זה עושה שיהי' דינם כמטלטלי דיתמי דלא משועבד [ובב"מ דף י' הוכחנו באילת השחר דזה תקנה מיוחדת שיגבו אם זה לא ברשות היתומים]. ועי' לקמן דף צ"ג ב' דכל אשה הבאה לגבות כתובתה צריכה להשבע להאשה השני', שלא גבתה, הרי דאע"ג דודאי זה עדיין לא של השני' מ"מ כיון שבאה הראשונה לגבות וזה יגרום הפסד להשני' יכולין להשביע, כ"ש דהיתומים יוכלו תמיד להשביע אפי' אם זה עדיין לא שלהם ממש, כיון שזה נוגע להם ורק הם זוכים ממילא בלי שבועה דהם לא מחסרי גוביינא.

ובזה שפיר הקשה המרדכי דהא לא מהני לגבי היתומים מה שפטרום, דלגבי זה ודאי מקרי בא ליפרע מנכסי יתומים, כיון דהדין יורשין ודאי לא נפקע מהם אפילו לר' טרפון דגובין מזה, דמ"מ מקרי גובין מהיורשין, ולא עדיף מאם ירשו קרקע שגובין מהיורשין ומ"מ מקרי גבייה מהם וצריך שבועה.

והנה בהי' פקדון ביד אחרים דגם אז לר"ט ינתנו לכושל שבהן, הקשה בקובץ שעורים להרשב"ם דס"ל בב"ב (דף פ"ה) דחצר של הנפקד הוי רשותו של המפקיד, א"כ תיכף כשמת המוריש ירשו יורשין את מקום הפקדון וממילא הוא בא לרשותם של היתומים, ואיך ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהם הא כבר זכו ע"י שבאה לרשותם.

ובפשוטו הא מה שהמפקיד קונה המקום הוא ע"י הפקדון, ולא שע"י המקום שזוכה לכן הפקדון בחצירו, אלא להיפך ע"י שהפקדון שייך לו לכן גם המקום שאול בשבילו, ואם הדין שאין הפקדון שלו, ממילא גם המקום אינו שלו, א"כ לא שייך לומר שהיורשין זוכין המקום לכן הפקדון ברשותם, אדרבה נאמר שאין הפקדון שלהם וממילא גם המקום לא ירשו. ולפי"ז נצטרך לומר דלהרשב"ם בב"ב נצטרך לפרש כמו הסברא של הגרעק"א, דאם הדין הוא דשייך לבע"ח והאשה אז לא יורשים כלל, דאילו לפמשנ"ת דגם לר"ט הם יורשים נמצא דהמקום של הפקדון ירשו אלא דאפשר לגבות מהם, א"כ כיון דזוכין המקום נמצא דזה ברשותם וכקושית הקובץ שעורים. אמנם גם לדברינו יתיישב שפיר, דהא מיהת דחצר הנפקד משמש רק אם זה של המפקיד, וכיון דכשמת אנו דנין למי זה צריך להיות, ואם זה צריך לינתן להבע"ח או האשה אינו משמש להיורשין ואז אינו כחצר של היורשין.

אמנם עדיין צ"ע בהא דס"ל לרב ושמואל דבסימטא לא מהני תפיסה משום דזה כברשות היורשין, הא בסימטא החפצים שנמצאים בתוכה הם של בעלי החפץ, וא"כ למה לנו לומר של היורשין משום דהוי כברשותם, נימא דלא יזכו היורשין רק הבעלי חובות או האשה דאז נמצא דזה לא ברשותם, אלא דיש לחלק דבנמצא בסימטא הא אם אפי' זה לא בשבילם מ"מ המקום לא ישמש בשביל אחר, דהא כ"ז שלא תפסו אין למישהו זכות בזה, לכן הוי בכל אופן כברשותם ולא מהני תפיסת הבע"ח או האשה, אבל כאן כשזה ביד אחרים הא אם זה לא ברשותם זה ישמש בשביל הבע"ח או האשה, לכן אינו כברשותם כיון דזה עומד לא לשמש בשבילם.

רש"י ד"ה שכולם צריכים שבועה. דתנן בפירקין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. והרעק"א הקשה דהא כעת הי' סברא דכיון דלא נמצא ברשות היורשין לא הוי מטלטלי דיתמי וא"כ ה"נ לא מקרי דבא ליפרע מנכסי יתומין, וע"כ רוצה לפרש דזה מדין נפרע שלא בפניו דבעי שבועה, וצ"ב כונתו דגם שלא בפניו למה זה מקרי, דהא אם זה נכסי יתומין למה זה מקרי נפרעין שלא בפניו, ואם שלא בפני המת הא בין כך זה כבר לא שייך מצד המת, ואם זה עדיין לא נכסי יתומין ולא מקרי בא ליפרע מנכסי יתומין גם שלא בפניו ליכא, דשלא בפניו היינו דלא בפני בעל הנכס אחרת מי זה השלא בפניו, וצ"ע.

רש"י ד"ה המותר ינתנו לכושל שבהן. זה בעל השטר וכו' ואם יבואו ליד היתומים שוב לא יוציא מהם. אינו מובן וכי בזה הוא כושל, נימא שהיתומים כושל דאם יבוא ליד הבע"ח כבר לא יגיע להם, ואם משום דהם לא מיקרי נפסדים, לא הזכיר רש"י זה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א