אילת השחר/כתובות/פב/ב

אילת השחר כתובות פב ב

דף פ"ב ע"ב

ואי לית לה מראשון אית לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. יש לעיין הא כתבו תוס' לעיל (דף פ"א א' ד"ה הרוצה) דאם יש אפי' נכסים שמכר הראשון גובה כתובתה ממשועבדים ולא מן השני, דזה הריוח שיש לו במה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, א"כ הא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דמה איכפת לי' שתגבה ממה שנמכר ע"י אחיו המת דהוא בין כך כבר לא יזכה בהם.

והנה אמרינן דלא ייחד לה בכתובתה דאז כבר קלה בעיניו להוציאה כיון דבין כך כבר אינו יכול להשתמש בהם, וצ"ל דאז כבר לא יאכל הפירות מהם, דאי יאכל עדיין א"כ מ"ש אם ייחד מאם לא ייחד, וע"כ דבלא ייחד אז כ"ז שאינו מגרשה אוכל הפירות ולא ירצה לגרשה ולהפסיד הפירות ולכן לא תהא קלה בעיניו להוציאה דהא יפסיד הפירות, משא"כ כשמייחד לכתובתה אינו אוכל פירותיהן ותהא קלה בעיניו להוציאה כיון דבין כך אינו אוכל כבר הפירות.

עביט. פירש"י למימי רגלים. ור"ת מפרש עביט שנותנים בו ענבים. ולכאורה מה התנא צריך לומר מה שעושה בה עשירות בזה ועניות בזה, ומה לנו לדעת מה עושה, שכל אחד יעשה כמו שרוצה, וע"כ רוצה לומר שהיא עושה במה שיש לה שימוש בזה, ואין ענין של נשים לעשות ענבים לשימוש, לכן פירש למימי רגלים, ור"ת הי' נראה לו לפרש דהתנא נקיט דבר ששייך לבית.

ועיקר הדבר דמצד האשה ניחא לה בזה שיש לה דבר הצריך, ואעפ"כ לא מהני כיון דאין אחריות כל נכסיו לכתובתה.

תוד"ה התם. וקשה לרשב"א דמשמע בריש אע"פ דבאשתו כשמייחד לה מטלטלין סתמא אין אחריותן עליו אע"ג דכתב לה דקנאי. וצ"ל דנפטר ממה שכתב דקנאי ודקנינא ע"י שייחד לה מטלטלין, משום דמסכימה והרי בזה היא מוחלת על שאר הדברים להיות משועבד לה.

החילוק בין פירש"י לפי' התוס', דלפירש"י הא דאסור לייחד מטלטלין ביבמתו הוא משום דאין לה אחריות ואולי יאבדו ונמצא משהה אותה בלי כתובתה, משא"כ באשתו לא תפסיד דנשאר אחריות על כל הנכסים ס"ד דמותר, אך לפי' התוס' לא ס"ד דביבמתו יש איסור מצד היחוד, אלא דלא מהני ע"י היחוד שיהי' מותר עי"ז למכור שאר נכסי המת, משא"כ בבעל דבין כך אין איסור למכור לכן ס"ד דשפיר מצי לייחד, וע"ז השמיענו דגם באשתו אין לייחד מחמת איבה.

תוד"ה בתחלה. ביאור דבריהם דלכתחילה הי' מייחדין בלי אחריות, ובר"ן מבואר דהיו כותבין בפירוש דלא מקבל אחריות, וע"כ עשו קנין דישתעבדו המטלטלין שיחדו, דאי לאו הכי במאי חל דין על המטלטלין, או דאפשר דמחמת דין חיוב כתובה חל חיוב על המטלטלין, אלא דהיו כותבין דאין מקבלין אחריות, וזה הי' החיוב כתובה דהיינו מטלטלין בלי אחריות, ומה דאמרינן דהי' מצניעים, צ"ל דלא היו מעיזים רק להשתמט באמתלאות ולכך קראו לזה מצניעים, והו"ל כמזיק שיעבודו של חבירו כיון דאינו קנוי לה ממש, ובתקנה השני' כשהיו מניחים בבית אביה כבר לא הי' הבעל משתמש בהם כלל, והקשו בתוס' על התקנה הראשונה לאחר שראו שיש חשש דיצניעו הי' להם לתקן ליתן בידה ולא בבית אביה, ואם הבעל יצטרך תלוה אותם לבעלה, דגם כשיחדו והי' בידו הי' משתמש ומחזיר בהסכמתה כמש"כ בסוף דבריהם, א"כ גם כשהוא בידה יהי' כן, אלא דעי"ז דיהי' בידה ממש לא יהי' כבר כ"כ החשש דיצניעו, וכמו>ENG< >HEB<בתקנה דקלתות שכתבו התוס' דהי' הבעל לוקח ממנה כשיצטרך ומ"מ לא הי' כבר חשש כ"כ שיצניעו, וע"ז תירצו תירוץ א' דאין דרך לתת לאשה לשמור מעות כמו כלים, או דבאמת בהתחלה בתקנה הראשונה לא היו מייחדין כמש"כ התוס' לעיל אלא נותנין לה מעות, ומ"מ הי' חשש דיצניעו דקלתות היא יותר רגילה להשתמש, וקשה יותר להצניע, גם קשה להם יותר מחמת דניכר מילתא דזה דבר של האשה, ומה שכתבו אינו רשאי צ"ל דהכונה דיראין להצניע.

ועדיין כשהי' כועס עליה, זה כבר המשך לפרש דאחרי התקנה שני' בבית אביה דאז כבר אין חשש דיצניעו אלא דהי' אומר לכי לכתובתך דבבית אביה אין הבעל נהנה כלל מזה. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א