אילת השחר/כתובות/ע/ב

אילת השחר כתובות ע ב

דף ע' ע"ב

נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. יל"ע אם מועיל ע"ז חזרה בתוך כדי דיבור, ובאילת השחר נדרים (דף ב' ע"א) הבאנו לדון אם דבר שחל במחשבה מועיל חזרה בתוך כדי דיבור ג"כ ע"י מחשבה, והבאנו שם מהדבר אברהם (ח"ב סי' י"ד סק"ו) שכתב כן.

והא דאמרי' נעשה כאומר, הוא אפילו אם המדיר אינו בקי בהלכה לחשוב שיהיה כן, דמ"מ כיון שרוצה שיהי' הנדר כדין הוי כאילו אמר, וכדאשכחן בב"מ בריש המפקיד נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך, והרי לא כל אחד יודע את זה, אלא כיון שרוצה בכך ממילא חל הכל כמו שצריך כדי שיגיע הכפל לשומר [ועי' אילת השחר ב"ב דף קל"ב ובשבועות דף כ"א ע"ב ד"ה הואיל].

ולפי"ז באופן דאמרינן נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך מחמת הנדר, אם אחרי כן התיר את הנדר או כשעבר זמן הנדר, כיון שכל מה שנעשה כאומר לה כן הוא רק מחמת הנדר, ממילא ברגע שפקע הנדר חוזר להיות מעשה ידיה שלו ומחוייב במזונותיה.

שם. בקובץ שיעורים כתב דמוכח מכאן דעי"ז נפקע ממנו חיוב מזונות, דאם נימא דאינו נפטר מחיוב מזונות שעליו, א"כ מעשה ידיה שלו, אלא שהיא גובה מזה למזונות, וא"כ נמצא שהוא זנה משלו, דהא מעשה ידיה הן כשאר נכסיו, אך נראה דגם אם אין נפקע החיוב מזונות, מ"מ מהני לענין שאינו נחשב דנהנית ממנו, כיון שלוקחת בעצמה ממעשה ידיה ואינה צריכה אליו, ומה שנהנית מנכסיו לא איכפת לן, דהא משועבד לה למזונות [וכמשנ"ת במתני' ליישב קושית הגרעק"א].

מתוך שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה נעשה כמי שאומרת איני ניזונת ואיני עושה. יל"ע לפי מש"כ הקצוה"ח (סי' י"ב) דמחילה בלב לא מהני, א"כ מה שייך נעשה כאומרת, כל זמן שלא אמרה.

אלא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. נראה דבאשה שאינה עושה נהי דקנסינן לה להוריד מכתובתה מ"מ מחויב לזונה, ובאומר צאי מעשה ידיך אם מעשה ידיה מספיקין אלא דהיא לא עבדה אין הבעל חייב להשלים, נמצא דבזה שאומר צאי מעשה ידיך עושה עליו פטור ממש ממזונות [ועי' חזו"א סימן ע' ס"ק ט'].

ובגמ' אמרינן דמספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים, ולפי תירוץ הראשון בתוס' מיירי דויתרה עליהם עד עכשיו, ולכאורה למה הוצרך להעמיד בדברים קטנים ולא מוקי לה בפשוט יותר דלא ספקה, ועד עכשיו מחלה וכעת אינה מוחלת.

גם יש להבין מש"כ בתוס' דאדעתא דהכי לא מחלה, הא בפשוטו הי' להם לומר דמוחלת עד עכשיו וכעת אינה מוחלת, וכן משמע באמת בר"ן, אבל מדברי התוס' משמע דקודם הי' מחילה לגמרי על תמיד, אלא דאמדינן לדעתה דאדעתא דהכי שידירנה לא היתה מוחלת, גם משמע קצת מדברי התוס' דאם לא שהדירה לא היתה יכולה לתובעו כעת הדברים הקטנים אחרי שכבר מחלה כל הזמן, ומדברי הר"ן לא משמע כן.

שם. אלא באומר וכו'. יל"ע מה נשתנה למסקנא האם נתחדש דצריך דיבור, ויותר נראה דמסיק שאין דעתו על זה, דלא כל אחד שעושה נדר חושב מה יהיה עם המזונות, ממילא אנו אומרים שאין כונתו לזה, אך אם הי' דעתו לזה בשעת הנדר היה נכלל שפיר בנדרו, על דרך מה שכתב הרמ"א (אה"ע סי' ל"ח ס"ג) דאם אמר שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן סגי כאילו אמר.

'[והנה החזו"א דמאי סימן ט"ו ס"ק ו' חידש עפ"י הרמ"א הנ"ל שיכולים לומר נוסח קצר בתרו"מ שיחול כמו הנוסח הכתוב, ויש מחלקים דהרמ"א מועיל רק בתנאי ולא בעשיית חלות, ומה שמצינו בריש המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לכשתגנב וכו', לא נהיה חלות מקח עי"ז, רק במקום שיזכה מיד בשעת מסירה לשומר, אמרי' שמקנה לו רק סמוך לגניבה. וכן בתנאים דמיירי הרמ"א לא נעשה החלות ע"י התנאי, רק התנאי מגביל את חלות הקידושין, משא"כ בתרומות ומעשרות שרוצה לעשות חלות עי"ז, אך מהא דמהני עסוקין באותו ענין בקידושין דף ו' ע"א אפילו שלא אמר כלום, מבואר דמהני גם לעשות חלות קנין אף בלא פירש דבר].

עד ל' יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא וכו'. והנה גם אם שמעו בה אינשי קודם ל' יום מסתבר דלא תוכל לתבוע, דכך קבעו חכמים השיעור ל' יום וכל שיעורי חכמים כך הם.

שהגיע זמן ולא נשאו. ופרש"י דמדאורייתא לא משועבד לה. בקובץ שיעורים (אות רכ"ח) דן על הגעת זמן אם יש חיוב לנשאה מדאורייתא. ולכאו' בודאי מחוייב מדאורייתא דהא אדעתא דהכי נתקדשה, רק מתי הזמן מדאורייתא אינו ברור, ויכול להיות שזה לפי מה שקבעו ביניהם, וכן מטעם זה מחוייב במזונות, וכמו שמצינו לענין שואל דמתחייב במזונות, והסיבה היא ע"כ שזה כהסכם מובן מאליו, דכיון שלוקח הבהמה אצלו ע"כ זה אדעתא שיתן לה מזונות.

וקשה בב"מ דף צ"ו א' דלענין שאלה בבעלים תלוי אם בשעת שאלה הי' בבעלים כיון דאז מתחייב במזונות, וזה א"ש אם מזונות התורה חייבה, אבל כיון דחייב משום דודאי המשאיל לא נותן בהמתו אם השואל לא יתן לה מזונותיה, א"כ למה זה סיבה להיות עיקר דין שואל תלוי בשעת שאלה.

הא סברה וקבלה. עי' בשטמ"ק ב' פירושים, דלפי פי' א' באמת חייב מזונות אלא דלא תוכל לבקש שיוציא דידעה דתצטרך לזון ע"י פרנס, ומיושב קושית הגרע"א מהא דהר"ן בנדרים דף מ"ז דהוא ג"כ יסבור כשיטה הזאת, וצ"ל דתביעה לגרשה שהוא מקמץ או בגלל שאין זן אותה הו"ל דבר ששייך ע"ז מחילה, ובשלמא כשאנו דנין לענין מקח טעות כגון באשה בעלת מום דהו"ל מק"ט מהני בהא דידע ואין כאן מקח טעות, אבל באיש מקמץ וכדומה דתביעתה דאינה יכולה לסובלו, מאי מהני הא דסברה וקבלה הא לכאורה הוי כצערא דגופא, ובפשוטו דרבנן רק תיקנו שכופין להוציא אם לא מחלה, ובמחלה לא הי' כלל תקנ"ח שתוכל לכופו להוציא, ומה דפליג אי סברה וקבלה או לא, היינו דבאם יש לנו לומר דגמרה בדעתה לגמרי לא תיקנו מחמת דטענת כסבורה הייתי אינה טענה, משא"כ אי שייך כסבורה הייתי ואין כאן ראי' על הסכמה כעת, ולכן תיקנו מחמת הטענה הזאת דכסבורה הייתי.

והנה בתוס' (דף מ"ז ע"ב) רצו לומר דאינה יכולה לומר איני ניזונית לעולם דיכולה לחזור, א"כ א"א לכאורה לפרש לפי"ז דסברה וקבלה דלכן נפטר ממזונות, אלא כפי' הרשב"א דסילקה עצמה והסכימה להתפרנס ע"י פרנס.

שם. הא סברה וקבלה. בריב"ש המובא בשטמ"ק מבואר דסברה וקבלה תלוי בפלוגתא דר"מ, ולכאורה הא בלא התנה כו"ע ס"ל דלענין מומין סברה וקבלה, כמבואר בראשונים בדף ע"ז, ומובא בריטב"א בשם הירושלמי דהא דמהני קנין בנזקין כדאיתא בב"ב דף כ"ג, היינו לרבנן, דלרבי מאיר לא מהני, ומשמע לכאורה דזה אותו הטעם. והנה יש לעיין דאיזה קנין עושה כאן בזה שהתנה עמה, דאין לומר דהקידושין הם קנין, דאיזה קנין הוא לגבי מחילה על המומין, וגם לכאורה למה שביארנו הוא מדין דכה"ג לא תיקנו שתוכל לדרוש גט, ונצטרך לומר דלגבי הרחקות נזיקין ג"כ הוא מה"ט אבל מעיקר הדין אין סברא דהקנין יועיל וצ"ע.

והנה אם חיוב מזונות הוא מה"ת לא מהני מחילה לר"מ, לכן במתנה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה לא מהני לר"מ ותנאו בטל כמבואר קידושין י"ח ע"ב.

ויש לעיין אם לותה ואכלה אם אז הוי רק חיוב ממון ומהני מחילה, או זה בכלל חיוב מזונות דלא מהני ע"ז מחילה.

שם. הא סברה וקבלה. מכאן ג"כ יש להעיר על מש"כ הקצוה"ח (סי' י"ב) דלא מהני מחילה בלב, דהא הכא לא היתה מחילה בפה אלא דאמדינן לדעתה דסברה וקבלה, וצ"ל דהוי בלבו ובלב כל אדם שאם נישאת כשבעלה הדירה הנאה היא מוחלת לו על המזונות.

ופרנס לאו שליחותי' קעביד. מבואר במשנה דעד ל' יום יעמיד פרנס, ואע"ג דלא נקרא שקיבלה ממנו מ"מ נפטר עי"ז, וע"כ דאין החיוב דוקא לתת לה ממון אלא דהחיוב לראות שיהי' לה מזונות, ואף דיש להסתפק אם זה מחייב להעמיד פרנס דיתכן שזה כלל לא משיעבודו, דשיעבודו הוא דאם אין לה ממה להתפרנס צריך ליתן לה מזונות, אבל אין חיוב להתפרנס ע"י פרנס, וא"כ במשנה אין יכולים לתובעו להעמיד פרנס עד ל' יום, אלא דאם רוצה לפרנסה ע"י פרנס א"א לתבוע גט עד ל' יום, אבל חיוב עליו יתכן דאין, מ"מ כל שיש בידו אפשרות להפטר ע"י שיעמיד פרנס סגי.

ולפי"ז אפשר ליישב קושית הגרעק"א ברפ"ה דנדרים (הובא לעיל במתני') דהק' כיון דאסור לזון אותה הרי דאסר נכסיו עליה, דאל"כ אלא שאסר להנותה למה לא תקח חוב המגיע לה הלא זה מדין דמשועבד לה ואין זה כלל מהנה אותה, וכיון דמיירי באוסר נכסיו עליה למה אסור אם פרנס שליחותי' קעביד דהא סוף סוף לא נהנית מנכסיו, ואפי' מנכסיו שלא הי' לו בשעת הנדר הא מותר ליהנות וכ"ש נכסים של הפרנסה ומה איכפת לן אם בשליחותי'.

ולדברינו אפשר דבאמת אין חוב על הנכסים כמו כל חוב, דאז בודאי כשאוסר עצמו מ"מ בא הבע"ח וגובה דאינו נקרא שמהנהו במה דגובה חוב המגיעו, משא"כ כאן דאין החיוב על נכסיו בהכרח אלא דאם אין לה לאכול מחויב, ובפרט אם נימא דהחיוב הוא להמציא לה לאכול, דאז ודאי לא שייך לומר דכשהיא גובה מנכסיו אינו מהנה אותה, אמנם זה צריך לומר דאע"ג דהחיוב עליו לפרנסה באיזה צד שיהי' או מנכסיו או לגרום שאחר יפרנס, מ"מ כשהוא מפרנס ע"י אחר אין זו הנאה רק אם מכספו זן אותה, ומיושב שפיר דאם שליחותי' קעביד הו"ל מהנה מנכסיו כיון דמכספו מהנה אותה.

ועי"ז יתיישב שפיר מה שהק' ההפלאה דלמה לא דייקינן ממתניתין דאם משועבד לה לא חל הנדר, מהא דתנן יוציא ויתן כתובה, ואיך תוכל לגבות ע"כ כיון דמשועבד לה. ולהנ"ל ניחא דמה שמקבלת כתובה הוא פשוט דאף דאסר עצמו עליה מ"מ החוב תוכל לגבות דנכסיו משועבדין לה ואין כאן כלל שמהנה אותה, אבל מקונם מה שאני עושה פשיט שפיר, דשם הו"ל הנדר ממש על מה שמשועבד ולכן לא חל, משא"כ כתובה דאין הנדר על מה שמשועבד, דהנדר לא להנותה והשיעבוד על נכסיו דע"ז אין כלל נדר.

רש"י ד"ה בדלא ספקה. מזונות למעשה ידיה הקצוב לה וכו'. ובמתני' לעיל ס"ד ב' מבואר ג"כ שיעור המזונות שמגיע לה. מבואר דחז"ל קבעו שיעור כמה מזונות חייב לתת לאשתו, ולא חילקו בין נערה בת י"ב או אשה יותר גדולה, אלא לכולם קצבו שיעור שוה.

רש"י ד"ה לענין מזוני מי אמרינן. סבורה הייתי וכו'. והיינו דלענין מזונות לא שייך שתאמר סבורה הייתי לקבל, כי יודעת שאי אפשר לחיות בלי מזונות. צ"ב למה לא תוכל לומר שסבורה היתה שיכולה להסתדר ע"י פרנס, ועי' רשב"א שחולק על רש"י ומפרש באמת דסבורה היתה שיכולה ע"י פרנס.

תוד"ה והאידנא. ואדעתא דהכי לא מחלה וכו'. נמצא שיש כאן מחילה רק על דעת שתגלגל עמו ולא במדירה, ויל"ע למש"כ הגרעק"א (בשו"ת תניינא סי' ק"ו) דמקח טעות שייך רק מדיני תנאי, וה"נ מחילה בטעות הוי כמקח טעות דשייך להלכות תנאי, א"כ מחילה דליתיה בשליחות ליתי' נמי בתנאי, ולא יהא שייך בה דין טעות, ואיך מהני מה דאדעתא דהכי לא מחלה [והעירו דבשו"ת רעק"א ח"א סימן מ"ח כתב דבדיבור מועיל תנאי אע"פ דליתא בשליחות].

ומחילה ליתיה בשליחות, אפילו שיכול לשלוח שליח לומר שמוחל, דמ"מ המחילה היא במה שהמשלח מחל בעצמו, והשליח רק מודיע להם שהמשלח מחל.

בא"ד. הלכך משועבד לה ומ"מ חל הנדר דבשעת הנדר אכתי לא הי' משועבד. מבואר דאוסר היום על למחר שאינו שלו, וכ"ה בר"ן ל"ד ב' בנדרים ד"ה בעא מיני', ועי' באילה"ש שם.

שם. עי' בר"ן שביאר דאע"פ שכאן עם חלות הנדר חל החיוב מזונות, וא"כ לא קדם הנדר לשעבוד, מ"מ כיון דמצד הדין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא, ולא אלמוה אלא אם כבר הי' השיעבוד לפני שחל הנדר. וצריך לומר אע"ג דאליבא דאמת קודם הי' ג"כ כבר שעבוד על אחרי הנדר מ"מ בכה"ג לא אלמוה.

ואין לומר דכיון שכל מה שחוזר השיעבוד הוא מחמת דאמרה ליה השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך, וזה לא באותו רגע שחל הנדר, רק אחרי זה כשאינו אוכל עמה, דהא באמת אין ראיה שחשבה כן בפועל מתחילה שמוחלת על הדברים קטנים, וכן עכשיו אחרי הנדר אינו מוכרח שבפועל חושבת כן, אלא דחז"ל אמדו לדעתה של אשה שכן הוא רצונה, וממילא זה נקבע ברגע שחל הנדר כיון שכך הוא אומדן הדעת.

והעירוני לתירוץ הר"ן דאביי דס"ל למפרע הוא גובה, ומבואר בתוס' גיטין (דף מ') דלדידי' אין קונמות מפקיעין מידי שעבוד, א"כ איך יפרש המשנה לסברא זאת.

והנה באמת יש לעיין לאביי דלמפרע הוא גובה אם זה רק שייך על חיוב שאינו תלוי בשום התחדשות כגון הלואה דמוכרח לשלם, אבל מזונות וכיו"ב דהא אם יהי' איזה סיבה שלא תצטרך לזון היום הא לא מחויב, אלא שאין זה נקרא שממש נעשה חיוב חדש כשבא היום וצריכה להיות ניזונית, כיון דיסוד החיוב מזונות יש תמיד וכשאינה צריכה נקרא ג"כ שמקבלת מזונות דזהו חיובו, אבל אין החיוב על הממון שכעת נותן, דע"ז באמת החיוב כל יום כפי מה שקורה באותו יום, אלא דהחיוב מזונות יש כבר בכללות, וע"ז לא שייך דלמפרע הוא שלו, כיון דאין ידוע במה יתבטא החיוב אם בכסף או במה שלא תקבל כלום דגם זה נכלל בהמזונות, נמצא דלא שייך על המזונות שיבוא לומר דכאילו למפרע שלה, אלא דהוא חיוב גרידא, ולכן גם לאביי אינו גובה למפרע.

בא"ד. דאי"ז חשיב ירידה וכו'. משמע כונתם דכולם היו שוין בדרגת העשירות, ומ"מ בני משפחתה היו אוכלין פשוט ואביה הי' מוותר מממונו לאכול יותר, ולא חשיב יורדת מפני שמשפחתה אין רגילין בכך, מיהו צ"ב למה יתחשבו בבני משפחתה, הרי היא היתה רגילה לאכול בריווח בבית אביה [אמנם הראו דברא"ש סימן ג' מבואר דאין כולם שוים בדרגת עשירות, ובב"י סימן רל"ה כתב שדבריו הם מדברי התוס'].

ופרנס לאו שליחותיה קעביד וכו'. כל הסוגיא דנו משום גדרי שליחות, ולכאו' גם אם אין לזה גדרי שליחות מ"מ הרי בגרמתו היא מתפרנסת, ונמצא שהוא מהנה אותה, אך מה שהיא נהנית בגרמתו אינו אסור במודר הנאה, וכמו שאם יאמר אני מאד רוצה שירחמו עליה, ועי"ז יתנו לה לאכול, אין בכך כלום, והיינו הך.

שם. ופרנס לאו שליחותי' קעביד. הק' המשנה למלך (הל' מלוה ולוה פ"ה הי"ד) דהא אין שליח לדבר עבירה וממילא לאו שלוחו הוא. אלא דהא אחרי שהשליח יפרנסנה יחזור ויתבע מהבעל שישלם לו מה שהוציא עליה, וא"כ אסור אע"פ שמדיני שליחות לא חשיב כמותו.

וכן אין לתמוה שיעשה ע"י נכרי דלאו בר שליחות הוא, דמ"מ כיון שהוא עושה עפ"י ציוויו אסור, וע"כ כאן אי"ז בכלל גדרי שליחות גם בישראל, דשליחות לא שייך רק בדבר שהוא דין, ואם יאמר לאחר לעשות איזה פעולה סתם שאינה נוגעת לדין, אין לזה שם שליחות, וא"כ כשאומר לפרנס ליתן לה מזונות במה זה נחשב שליחות, אלא עצם הדבר מה שעושה עפ"י ציוויו זה מה שאסור במודר הנאה, וממילא לא שייך לעשות ע"י נכרי, וכ"מ בהגהות רעק"א על המחנה אפרים [נמצא בחי' רעק"א שנדפסו מחדש].

ואין להק' ממש"כ רש"י בתשובה דרבית ע"י שליח מותר משום דאשלד"ע, ולפי משנ"ת דלא שייך שליחות על מעשה בעלמא כשאינו נוגע לדין, מה צריך להגיע לאשלד"ע הא אין זה שליחות כלל, אך משום שליחות לדבר עבירה אי"ז תלוי בגדרי שליחות, אלא היסוד הוא שאין שייך שיתייחס אליו מעשה עבירה שנעשה ע"י אחר.

רש"י ד"ה ופרנס. בתמיה נמצא עובר על נדרו. מבואר ברש"י דהמדיר עובר, וכדעת הרמב"ם הובא בר"ן נדרים דף ט"ו ע"א, ולדעה זו דהמדיר עובר בבל יחל נמצא דהאיסור לפרנס ליתן לה מזונות משל בעל, הוא מחמת לפני עור דמכשיל את הבעל.

רש"י ד"ה שאר איסורי שבת. דחמירי ולא התירו בהן וכו' אבל בנדרים לא גזור. חזינן דבגזירות דרבנן החמירו באיסורי שבת יותר משאר איסורי תורה משום דשבת חמיר, ואף דלגבי האיסור דרבנן אין חמור איסור דרבנן של שבת יותר משאר איסורים דרבנן.

ויל"ע במש"כ תוס' בשבת דף צ"ג ע"א ד"ה אמר רב כו', דאי לענין עבודה לא פסלו מדרבנן במסייע, א"כ לענין שבת נמי מנלן שיש בו איסורא, והא מבואר הכא דהחמירו באיסורי שבת יותר.

ומה דאמרי' הכא שגזרו ע"ז, אפילו שלא מצינו בהדיא שגזרו על כך, י"ל כמש"כ החזו"א דכשיש סברא לאסור הוי ממילא גזירה דרבנן, אפילו שלא ידוע שישבו רבנן להדיא וגזרו על כך.

תוד"ה ופרנס. ספק לה מזונות ואני פורע. פי' ואז יתחייב לשלם מדין ערב.

בא"ד. ואינו חושש לא משום שביעית וכו' דהתם לא קאמר ליה דליתיב להו איסורא. עי' אילה"ש ב"ק דף ע"א שהבאנו מהמל"מ שמדייק מהרמב"ם דגנב שעשה שליח סתם לשחוט את השור או שה שגנב, והלך ושחטו בשבת חייב המשלח כיון שלא עשאו שליח לשחוט בשבת, ורק אם שלחו לשחוט בשבת פטור כיון דאין שליח לדבר עבירה לגבי שבת, ממילא אינו שלוחו גם על הטביחה, ותמה על הטור שלא חילק בזה, והקשינו עליו דע"כ גם שעושה שליח סתם כונתו לכלול גם בשבת, דאל"כ כששוחט בשבת אינו שלוחו, וכאומר לו להדיא שלא ישחוט בשבת, ומה הועיל בזה שלא פירש. אמנם מתוס' כאן שכתבו דכיון דלא קאמר דליתיב להו איסורא לא איכפת לן במה שנתן להם דבר איסור ומתחייב לשלם לו, מבואר כסברת המשנה למלך, אמנם כאן לא איירינן מדין שליחות, ועל דבר שלא צריך שליחות וחיובו לשלם הוא מדין ערבות, לא שייך זה למה שהמשנה למלך דן.

היו מהלכין בדרך וכו'. חזינן דמותר להם לילך יחדיו אפילו שנהנה ממה שהולך בצוותא ואינו הולך לבד>ENG<.

>HEB<ואין לו מה יאכל. יל"ע אם גם בשר ודגים וכדו' התירו שיתן לו ע"י הערמה זו, או רק לחם ומים>ENG<.

>HEB<יל"ע אם בזוכה מן ההפקר יש משום שונא מתנות יחי', דהא רש"י (בב"מ דף י"ב א') כתב דהוי דעת אחרת מקנה, וא"כ למה הוי זכות לזכות לחבירו מן ההפקר, אמנם עי"ש בגירסת הב"ח וא"ש.

והנה מש"כ רש"י בב"מ שם דהפקיר לכל הקודם, אז זוכה מזה שהפקיר והו"ל דעת אחרת מקנה. ויש לעי' אם ס"ל דכל הפקר נשאר עדיין המקנה, או דיכול גם להפקיר לגמרי שלא ישאר בזה הזכיה משום הקנאת המפקיר בדין דעת אחרת, ואם נימא דרש"י רק חידש דשייך להקנות וישאר לו כח להקנות גם אחרי שהשני ירצה לזכות, אבל אפשר להפקיר שלא ישאר לו בעלות כלל, א"כ כשמפקיר ואין כונתו שישאר לו דין מקנה, אז באופן דמיירי כאן שפיר יוכל לזכות, אבל אם כל הפקר מוכרח להשאר לו דין כח להקנות להזוכה, א"כ מאי מהני הפקר כיון שזוכה מהמקנה, ועי' אילת השחר ב"מ דף י"ב ע"א>ENG<.

'>HEB<והנה בקידושי אשה כתב הר"ן בנדרים דף ל' דאין האשה מקנה עצמה להמקדש דאז זה כי תקח, אלא האשה עושה עצמה כהפקר, היינו דנותנת שיקנה אותה. נמצא דקונה בלי שום מעשה לקנות, רק שהיא ביקשה לקנות והמקדש קונה אותה.

ויש לעיין אם בכל הדברים יוכל לומר כן שאני נותן כסף ותסכים שאקנה שדך ועי"ז אקנה את הקרקע שלך, ויקנה באופן כזה, או רק בקידושי אשה כיון דכתיב כי יקח ויש פסוק דילפינן בקידושין דמהני, אז ע"כ חידשה תורה דשייך קנין כזה, אבל בדברים אחרים לא נאמר קנין כזה, וקידושי אשה הא לא הוי קנין כקנין חפצים, א"כ אולי לגבי קידושין חידשה תורה דמהני קידושין כה"ג, אבל בשאר דברים אין כזה קנין.

ביאור הדברים דהא ודאי שכשמסכים שיזכה בשדה הוי כהפקר ויכול לזכות בו, רק הנידון הוא דהא בקידושי אשה לפי הר"ן על ידי נתינת הכסף מפקרת האשה עצמה, אך במה זוכה בה, הרי אינו עושה עוד מעשה, וע"כ דס"ל להר"ן דנתחדש בקידושין גזה"כ דבהכי נעשה קידושין, בלי שעושה כלום כדי לזכות בה, א"כ בשדה כהאי גוונא שלא יעשה מעשה לזכות בשדה, רק יתן לו כסף כדי שיסכים שיזכה בשדה, לכאו' לא יועיל, דהא אין לנו גזה"כ לחדש כן רק בקידושין.

ובקידושין דף ז' ב' מיבעיא להגמ' בתך וקרקעך בפרוטה מהו, ויל"ע לפי סברת הר"ן איך אפשר לקנות בפרוטה שני ענינים שונים לגמרי, דבקרקע קונה בעד פרוטה ממש, ובקידושין במה שנותן עבור בתו עי"ז הוא מפקירה, והבעל זוכה בעצמו ונתחדש בזה סוג קנין בלי כל הקנאה מצדה.

והלה נוטל ואוכל. ואם המודר אינו מבין מה לעשות, מותר למדיר לומר לו דעכשיו אחרי שהפקיר מותר לו לקחת, ולא נחשב שמהנהו באמירתו. וכן בפועלים כהאי גוונא אחרי שאומר להם איני יודע מה אעשה, יכול לומר להם שעכשיו הדין הוא שיכולים לעשות לפלוני, ויהיה מותר לו וישלם להם לאחר מכן.

והנה כל אלו הדברים אם יפרש שאוסר גם את זה י"ל דאסור, וכמו באומר קונם זריקת צרור לים, לדעת הר"ן בנדרים דף ט"ז ב'.

אמר רבא מ"ט דרבי יוסי וכו'. צ"ב מה זה נוגע לכאן.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א