אילת השחר/כתובות/לג/א

אילת השחר כתובות לג א

דף ל"ג ע"א

תוד"ה אלא אפשר. וי"ל וכו'. הנה חילקו בין העידו על הטריפה דאין לחייבם כלום דאז הוי עדות שאי אתה יכול להזימה משא"כ כאן דאפשר להלקותם, וזה כתירוץ א' בתוס' מכות דף ב', ויש לעיין קצת אם בטריפה מקרי דהעידו רע על רעך ועברו על לא תענה, א"כ הא יש גזה"כ דוהי' אם בן הכות הרשע דהיכא דאין לקיים כאשר זמם חייבים משום לא תענה מלקות, ואי דהוי כלא העידו כלל על רעך, הא כתב הרעק"א (סי' קע"ו) להוכיח דבעדות החודש וכן בעדי הכחשה בנפש לא צריך שיהא יכול להזימה כיון דלא העידו על רעך, וא"כ ממ"נ למה בהעידו על הטריפה אינם נאמנים, אם זה כהעידו על רעך א"כ ילקו מוהי' אם בן הכות הרשע והוי כמו בעדות בן גרושה דמהני העדות דמקרי יכול להזימן, ואם כיון דהוי גברא קטילא אז לגבי להעיד להמיתו לא מקרי שהעידו על רעך, א"כ לא צריך שיהי' יכול להזימה, וכמו בעדות החודש לפי"ד הגרעק"א ז"ל.

וניתרי בהו תוכ"ד. והיינו לאחר שהעידו כמו שפירש"י, ומשמע דאם לא יחזרו נוכל לחייבם על עדותם שהעידו קודם, ולכאורה הא בנשבע שלא אוכל היום אם אוכל למחר לא יועיל אם נתרה בהם באכילת מחר, כיון דזה רק גורם לאיסור שעשה קודם וההתראה צריכה להיות לפני האיסור, א"כ מה יועיל ההתראה כאן אחרי שהעידו דהא אינם עושים כעת איסור.

והנה בשטמ"ק הקשו כיון דבלי התראה הו"ל עדות שאאי"ל נמצא דהעדות תתקיים רק ע"י התראה, א"כ למה צריך דוקא להתרות תוכ"ד הא יכול לחזור אפי' אחרי זמן, ותירצו דיוכל לומר שכחתי מה שהעדתי. והי' אפשר לומר דלכן צריך תוכ"ד דאז מקרי שכעת בזה ששותק הו"ל כאילו זה המשך דיבורו וחייב, אבל לאחר כדי דיבור נהי דזה עושה שיגמר עדותו, מ"מ הא אינו מעיד כעת כלום אלא גורם למה שעשה קודם שיהי' בזה עבירה וע"ז א"א להעניש, ולא תועיל ההתראה כעת, וכמו בנשבע שלא אוכל היום אם אוכל למחר דלא שייך להתרותו מחר, ואין הכונה כהחידוש של העמודי אור דהגדה נגמרת רק אחרי שעבר תוכ"ד, כמובא בשמו באחיעזר (ח"ב סי' כ"ה), אלא דכיון דתוכ"ד כדיבור הוי כאילו כעת מעידים ושייך לחייבם.

וניתרי בהו. ובתוס' הקשו דהא הו"ל התראת ספק, ותירצו דהתראת ספק לא הוי אלא א"כ להמותרה עצמו יש ספק כגון אל תותיר משא"כ כאן דהם יודעים שהם משקרים. והנה בהא דעדים זוממין לוקין בבן גרושה ובן חלוצה, מבואר במכות דילפינן מוהי' אם בן הכות הרשע דאע"ג דזה לאו שאין בו מעשה וגם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בכ"ז לוקין מגזה"כ, וכבר דנו האחרונים אם עי"ז כבר לוקין גם באופן שהתברר ששיקרו בלי הזמה, ויש שהוכיחו דרק בהזמה לוקין, והוקשה להם מב"ק (דף ע"ד ב') דמבואר דבבא הרוג ברגליו לוקין, ובאילת השחר שם צידדנו דבאמת לוקין תמיד, אלא דהא מסקינן כאן דעדים זוממין אי"צ התראה ואפי' בעדות בן גרושה ובן חלוצה משום משפט אחד יהי' לכם, וזה הכל באופן שהוזמו, אבל בלי הזמה צריך התראה אבל ילקה אע"פ שאין בו מעשה והוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ומכאן יש ג"כ ראי' להנ"ל, דאי חייבים מלקות רק בהזמה, א"כ שוב הוי התראת ספק כיון דבלי שיוזמו הו"ל לאו כזה שאין לוקין, ולא דמי לכל לאו כגון אכילת נבילה דגם אם ב"ד לא ידעו מ"מ הא הוא לאו שחייבין עליו מלקות אם רק יתברר, אבל כאן הא אם לא יוזמו אפילו אם יהי' אפשרות לברר ששיקרו, מ"מ באופן שלא הוזמו לא עברו לאו שיש בו מלקות ושוב הוי התראת ספק וע"כ דלוקה בכל אופן. אלא דזה תלוי אם מה דהוי תמיד התראת ספק אם זה רק כשאינו יודע שעובר הלאו, אבל אם יודע שעובר לאו אבל אינו יודע חומרתו אם זה לאו שיש בו מלקות חשיב התראה, או לא, דאם נימא דכשיודע הלאו ולא יודע שהוא לאו של מלקות מקרי התראה אין ראי' להנ"ל.

ועדיין צע"ק לפי הס"ד דעדים זוממין צריכים התראה, א"כ לר' מאיר דמוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו זהו אזהרה לחיוב עונש דכאשר זמם כמבואר במכות (דף ד' ע"ב), ולדידי' ודאי על הלאו הזה לא ילקה כלל בלי הזמה כיון שהוא לאו רק על עונש הזמה, והו"ל לאו שאין בו מעשה גם לאו שניתן לכאשר זמם, והוא פשוט דכמו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקה, דרק לאו שאינו בא לאזהרת דבר אחר אז כונת התורה שילקה בעד הלאו, אבל היכא דאנו צריכים אותו לדבר אחר אינו לוקה, ובודאי לא ילקה על הולא יוסיפו עוד אם לא הוזמו, רק כשהוזמו, א"כ הוי התראת ספק, דכשלא יוזמו לא עבר כלל על לאו של מלקות ולא רק דלא יקבל מלקות, ויקשה לר' מאיר דא"כ הוי התראת ספק, דהא אם לא יוזמו לא רק שלא יענשו אלא דאז עברו על לאו שאין בו מלקות כלל, אלא דזה לא קשה דהא זה שר' מאיר ס"ל לא יוסיפו אינו מפורש במשנה ולא רצו להאריך להקשות מזה.

ונתרי בהו תוך כדי דיבור. יש לעי' בהתראה דצריך תוכ"ד, אם התרה בו ואכל חצי זית והפסיק וגמר חצי זית השני בתוך כדי אכילת פרס, למה חייב דהא לגבי חצי זית השני לא הוי תוך כדי דבור, ואיך מהני התראה על חצי, וצ"ל שכיון שעסוק באותו ענין לא אמרינן אישתלאי.

עוד יל"ע מהא דבקידושין (דף מ"ד א') מבואר דכמין ימא לטיגנא לא שוכחים, וא"כ למה אחרי תוכ"ד יכול לומר אשתליין, משמע שישנם דרגות בשכחה, ולא לכל דבר צריך את אותה הדרגה [ועמש"כ באילה"ש שם].

ומותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל. מבואר דיתכן דאינו יודע שאסור לחבול, מ"מ כיון שיודע דבעד מה שהוא עושה כעת אפשר לחייבו מיתה חייב על מעשה הזה איזה עונש שיכול להיות, ולאלה דסברי דצריך להתרות משום איזה לאו יתחייב, צע"ק דהא לא יודע העבירה שעליה נעניש אותו, משמע דכיון דבפעולתו יכול להיות מיתה וע"ז הוא יענש, אז סגי אפי' על מה שיקרה מכח מעשה דידי' עבירה אחרת. וצ"ע לפי"ז אם יעשה עבירת מיתה, כגון שזורק סכין בשבת מרשות לרשות ובזה שחט בהמה ועבר על אותו ואת בנו, וכי נוכל להלקותו על איסור אותו ואת בנו, וצריך לחלק דכאן הא עלול שתהי' חבלה משא"כ בהא דאותו ואת בנו וצע"ק.

תוד"ה אלא פשיטא. וא"ת וכו'. הביאו קושית הגמ' בסנהדרין דהא הו"ל רודף, וצע"ק דהא כשעשו ההכאה שבזה תמות או שיצאו ילדיה, הא אז כבר אם יהרגוהו לא יהי' בזה הצלה להנרדף ואיך הוא קלבד"מ, משמע מזה דהכהרף עין הזה, דהא משהו לפני זה עדיין ניתן להציל את הנרדף, מקרי עדיין באותו כהרף עין דקילבד"מ, אלא דלפי"ז צ"ע דלמה התוס' לעיל (דף ל' ע"ב ד"ה לא צריכא) דדנו להוכיח דבמשהו כזה מקרי בעידנא וקילבד"מ, והביאו ראי' מהא דבעל מום ששימש בטומאה כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, ולמה לא הוכיחו מכאן דמיירי ממש מדין קילבד"מ.

תוד"ה ממאי. אלא יש לומר דגזה"כ הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה בין קלה בין חמורה. יש לעיין דהא אין אנו יודעים שיש גזה"כ כזה אלא דיש לנו ספק, ולכאורה איך יש להסתפק אולי חידשה תורה גזה"כ בלי סברא, דבשלמא אם אנו יודעים שכן הי' גזה"כ הרי ע"כ הי', אבל איך יש לנו להתחיל להסתפק אולי יש דין בלי טעם, ואפשר כיון דכל ענין דבעינן שיתיר עצמו למיתה ג"כ אין לזה סברא, דמצד הסברא הי' סגי שיתרו בו בלבד, וכיון דיש דין מיוחד שיתיר עצמו יתכן שהגזה"כ הוא רק לאותה מיתה, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א