אילת השחר/כתובות/לא/א

אילת השחר כתובות לא א

דף ל"א ע"א

דאי בעי גחין ואכיל. מבואר דאי לא הי' אפשר בלי איזה דבר שבזה קונה הי' קילבד"מ אע"ג דגם אז אין ההגבהה חלק מהעבירה המחייבת, וכן מבואר בתוס' (ד"ה שהגביהו) דהקשו כיון דס"ד דמחייב אהך הוצאה א"כ שוב קשה דצורך הוצאה היא, ומאי קשה דהא ודאי אז לא יכולים לומר שעבר אז כשהי' דעתו להצניע ואיך יהי' קלבד"מ על אז, וע"כ דמ"מ כיון דזה הי' דבר שמכח זה יצא חיוב מיתה שייך קלבד"מ. אלא דהתם לכל הפחות כעת נמצא דזה הי' חלק מהעבירה שחייב עליה אע"ג דאז לא עבר עבירה, אבל כאן צ"ע דהא מקרא דלא יהי' אסון ילפינן רק להיכא דעושה איסור מיתה, ובשלמא בעקירה צורך הנחה דעקירה הוא חלק מהאיסור דבלי זה אין איסור, דהא הנחה בלא עקירה הוא פטור והעקירה היא חלק מהמלאכה אז שפיר יכול להכלל בהגזה"כ דקלבד"מ, אבל מנ"ל לחדש דגם דבר שאין לו שייכות כלל להאיסור שגם הוא יהי' נכלל בדין קלבד"מ, וכן יש לעיין להסוברים בתוס' בגיטין (דף נ"ג) דגם בשעה שעושה תנאי דנוגע לחיוב מיתה ג"כ קלבד"מ אע"ג דזה אינו מעצם האיסור, אלא דהתם אפשר דאם א"א לניסוך בלא הגבהה אז הדין אומר דאינו חייב מיתה בלי זה, וכיון דזה צריך עפ"י דין דהוי דבר המעכב בחיוב מיתה לכן אפשר להחשיבו חלק מהאיסור, וגם שם אינו מובן כ"כ, אבל כאן תמוה יותר, כיון דאפי' אם בלתי אפשרי בלי שיגביה מ"מ אין הגבהה גורם עפ"י דין את האיסור מנא לן דיפטר אז מתשלומין.

רש"י ד"ה שכבר נתחייב בגניבה. וקמה לה ברשותי' אף להתחייב באונסין. יש לעיין מה דקאמר אף להתחייב באונסים, ועמש"כ באילת השחר ב"ק (דף ס"ב ע"ב) דאפשר דלענין להתחייב כפל סגי אם עשה מעשה גניבה אע"פ שלא קנאה, לכן צריך מיעוט מיוחד למעט דפטור מכפל עבדים שטרות וקרקעות, וא"כ אפשר דכונת רש"י דכאן לא רק דמתחייב בכפל ע"י הגבהתו רק דקנה ממש, אלא דמ"מ בהגבהה לא שייך זה, דהא אם הגבהה קונה ממילא חייב באונסין, ואם לא קונה לא הי' בכלל מעשה גניבה, ורק התם בעבדים שטרות וקרקעות דעשה מעשה קנין אלא דקרקע אינה נגזלת, על זה ס"ד דמ"מ כפל חייב אבל בהגבהה צ"ע.

תוד"ה דאי בעי. וקשה לר"י דמה שייך הגבהה בדבר שתופס בידו או בפיו דונתן בידה אמר רחמנא ואמרינן בגיטין זרק לתוך קלתה מגורשת קשורה אע"פ שאינה תלוי' אע"ג דמיירי ברשות הבעל ואפי' מאן דבעי התם תלוי' אינו מצריך שתהא גבוה ג'. פי' דהתם פריך דקלתה אם זה מחמת כליה לכן היא מתגרשת דכליו של אדם קונה מתורת חצר, והא א"כ הרי דמהני כליו של לוקח ברשות מוכר, לכן דוחה דמיירי דקלתה קשורה או תלוי', דאז אינו מדין כליה אלא דהוי כחלק ממנה, דאז לא איכפת לן מה שזה ברשות הבעל, ואם לא מהני ידה בפחות מג' עדיין יקשה דהא מחמת מה דהוי כחלק ממנה לא יועיל כיון דידה אינו קונה למטה מג'.

והנה המהרש"א העיר למה לא הוכיחו מהא דקאמר לקמן (עמוד ב') דכשצירף ידו למטה מג' קונה, הרי דביד מהני לקנות בפחות מג' טפחים, ובקרני ראם תירץ דהתם אפשר לפרש דרק מדמהני לגבי שבת מהני לגבי קנין, והיינו דוקא כשעושה הוצאה בשבת דלגבי שבת הוי כהניח במקום ד' על ד' לכן מהני נמי לגבי קנין, אבל באופן אחר או שלא בשבת אינו קונה בפחות מג', וכן הבין הקצוה"ח (סי' שנ"א) ומשמע מדבריו דכן כתב במגיני שלמה, וצ"ע דהא הם שני ענינים א' דידו של אדם יש לה חשיבות של ד' על ד', והב' אע"ג דבפחות מג' לא מהני לקנין מ"מ ביד יועיל מחמת חשיבות, ושייך לומר דכמו דמהני חשיבות למשוי לי' ד' על ד' ה"נ מהני למחשבי' כאינו לבוד להקרקע והוי כהוגבה ואינו ברשות של הקרקע, אבל אם רק מפני שכעת עובר איסור הוצאה לכן מהני נמי לקנין, זה הי' שייך לומר דכמו דלגבי איסור הוצאה הוא ד' על ד' ה"נ לגבי קנין הוא ד' על ד', וכמו דאמרינן בסוכה (דף ז') מדהוי דופן לגבי סוכה הוי דופן לגבי שבת, אבל מיגו כזה לא מצינו דמדהוי ד' על ד' לכך זה ג"כ מוגבה מהקרקע, ואין לומר דאם רק יש שם ד' על ד' ע"ז ממילא הוא רשות בפני עצמו ואינו כבטל אל הקרקע ולכן זה יועיל לקנין, דהא בשבת (דף ח') בסוגיא דכוורת משמע דגם בזורק רשות שיש בו מקום ד' על ד' מ"מ כשהגיע בפחות מג' מהקרקע הוא לבוד, ולפי"ז תחזור קושית המהרש"א למה לא הביאו מהא דלקמן עמוד ב'.

ויש לומר דהנה חלוק הוא אם זה מהני בתורת יד מחמת דביד או גופו לא צריך שיהי' רשות בפנ"ע כדי שלא יתבטל לרשות שהוא נמצא, אלא דזהו דינו דידו או גופו קונה, או אם הטעם הוא דמחמת חשיבותו אינו טפל להקרקע ולרשות שבו נמצא, דאם זה רק מפני חשיבות אין לנו ראי' מיד דהוי חשוב דלכן כל הגוף חשוב, דהא אפשר דרק יד מחמת דכל הפעולות אדם אוחז ונותן ביד, אבל אין ראי' לפיו וכדומה דודאי אין כל הדברים נותן או אוחז האדם בפיו, ומבואר בעירובין (דף צ"ט) דבהשתין ורק חייב משום דמחשבתו משוי' לי' כד' על ד', ומבואר בתוס' שם וכן בתוס' בשבת (דף ד' ע"ב ד"ה אלא) דרק מחשבתו שרוצה דוקא מהני לעשותו כד' על ד', משא"כ בידו לא צריך שיהא מחשבתו דוקא, הרי דחלוק יד משאר הגוף, ומשום כן מהתם שמעינן רק דיד ממש מהני משום דהוא חשוב אבל בפיו אין ראי', וא"כ בגחין ואכיל אין בו אופן קנין למטה מג', אבל מהא דקלתה מהני, הא קלתה מחמת דקשור בה או תלוי בה הו"ל כחלק ממנה דלכן מהני אפי' ברשות הבעל, הרי דאינו דוקא דין דיד מהני אלא דכל דהוי מגופה מהני וממילא גם גופה ודאי קונה.

ובשיטת רש"י אפשר לומר דהנה הא דבר שמונח על קרקע חצירו קונה הרי דכל דברשותו אי"צ כלום, וכל מה דיתכן דיד או הגוף לא מהני הוא משום דהיד או הגוף אין לו חשיבות ובטל אל הקרקע של המקום שנמצא, וע"ז צריך להחידוש דהוי מקום חשוב ואינו מתבטל אל הקרקע, והנה התם בגיטין הא קלתה אפשר לקנות מדין כליו של אדם קונה לו דהוי כחצירו ומהני אפילו בכלי ע"ג קרקע, וע"כ דכלי חשוב ואינו בטל אל הקרקע אלא דכשאין לו רשות לא מהני מדין קנין חצר, דכלים של לוקח ברשות מוכר יש ספק אי מהני ללוקח אי מבטל רשותו של המוכר או דבטל אל הרשות של המוכר, ע"ז משני דקלתה תלוי בה או קשורה דאז הוי לענין זה כגופה דלא מתבטל אל הרשות שבו עומד, ואז קונה קלתה מדין כליו של אדם, וכליו של אדם אי קונה קונה גם למטה מג', ואי אינו קונה לא מהני אפילו למעלה מג', נמצא דמה דאנו צריכים הוא רק שלא תיבטל אל רשות של הבעל דאז הוי רשותה וחצירה, וזה הא מהני אפילו למטה מג'.

שו"ר בבית יעקב דרצה לפרש דהתם כיון דתלוי' או קשורה לכן אינו מקפיד וכמו דאינו מקפיד על מלבושים שלובשת. וצ"ע דלא משמע כן דרק כשמוכר קלתות או בשאר התירוצים שם מבואר דהטעם מחמת דאינו מקפיד, אבל קלתה או אפי' גופה דקונה אינו מצד דאינו מקפיד, אלא דאפילו מקפיד מ"מ בגופה או בידה היא קונה, ובודאי אפי' אם יאמר מפורש דמקפיד מ"מ תקנה בידה או בגופה.

תוד"ה נימא. והא כיון דקנאה קודם התחלת העקירה דעקירה לא הוי עד שיגביה שלשה דלמטה משלשה הוי כלבוד כדאמרינן בהמוציא העביר חצי גרוגרת דרך עליה חייב וא"כ דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה. הא דהוצרכו רק להביא משם, ולא מכולי דוכתי כגון משבת דף צ"ז וכן בשבת דף ח' דמבואר דפחות מג' לקרקע הוי הנחה על מקום ד', דאולי כשזה בידו והוא מעביר אינו נקרא הנחה, ע"ז הביאו דגם כשמעבירה בידו כיון שזה בפחות מג' טפחים הוי הנחה וא"כ אין זה עדיין עקירה.

ויש לעיין דהנה בגורר חייב אע"ג דלא הגביה ג' טפחים, וע"כ משום דהיכא דלא הפסיק כלל עד גמר ההוצאה או ההולכה ד' אמות ברה"ר חייב, כמש"כ התוס' שבת (דף ח' ע"ב ד"ה לא מחייב), וכ"כ בשטמ"ק כאן בשם הרשב"א, ולכן מגלגל חבית ולא נח כלל חייב, וא"כ כשמגביה ומוציא אע"פ שעקרה בפחות מג' מ"מ מתחיל כבר המלאכה תיכף משעה שעקרה מן הקרקע, דלכאורה לא גרע מאם הי' ממשיך רק למטה מג' כל הזמן עד גמר המלאכה, וכי משום שבינתיים הוגבה ג' גרע, וא"כ שוב יש לפוטרו על הגניבה כיון דהעקירה הזאת היתה צורך ההוצאה.

'[ואין לומר בכונת קושיתם דמאי פריך נוקי דהפסיק באמצע הגבהתו, דא"כ לא הוצרכו לדחוק דמשמע לי' דמיירי בכל ענין אפילו מונח ע"ג מקל, דהא בפשוטו יכול לתרץ דכרגיל הא מגביה ומוציא ואינו מפסיק באמצע וכה"ג מתחיל העקירה מהקרקע כבר].

והנה בהא דאמרינן דהגביה ע"מ להצניעו ונמלך והוציאו פטור דעקירת הדבר הי' לא ע"מ להוציא, יש לעיין בגורר והתחלתו הי' ע"מ להצניעו ואח"כ נמלך והוציאו, אם נימא דכיון דהתחלת העקירה הי' ע"מ להצניע א"א כבר לחייבו, או דבגורר שאני דכל משהו שגורר אפשר להחשיב לעקירה חדשה, ואם נימא כן נמצא דכשהגביה ג' אז נחשב העקירה כעת כשהוגבה ולא מתייחס כלל אל התחלת ההגבהה, לכן הקשו דכבר קנאה לפני התחלת העקירה המחייבתו, ואפשר דאפילו אם כשכל הזמן הוא גורר מתחיל העקירה דוקא בהתחלה ודינו כמו בהגביה, דאם בשעת התחלת העקירה הי' בדעתו להצניע לא יתחייב על מה שבהמשך גרירתו חשב להוציא והוציא, מ"מ כשהגביה הוי עקירה חדשה והוי כאילו הי' מונח ועקר, דפחות מג' לגבי ג' הוי כהי' מונח קודם ועקר, וכיון דאז כשמגביה דעתו להוציא חייב, לכן הקשו שפיר דכבר נתחייב בגניבה לפני ההגבהה דכעת כשמגביה אז העקירה מתחילה מג' טפחים.

בא"ד. העביר חצי גרוגרת דרך עליה. הוכיחו מזה דאף כשזה בידו ודעתו להעביר עוד מ"מ הוי הנחה. וצריך לחלק מעומד לכתף דאז לא הוי הנחה וכשעוקר ואוחז בידו כדי להגביה, וכן כשמעביר דרך עליה אין לך לכתף גדול מזה ומ"מ זה הנחה, והיינו משום דדוקא היכא דאין מעשה ההנחה בהחפץ אלא מחמת גופו, אז הנחת גופו לכתף אין זה הנחה בהגוף וממילא אין הנחה להחפץ, אבל בהנחת חפץ אפילו כשזה לצורך העברת החפץ הלאה מ"מ הוי הנחה.

והיינו דדנו בשבת (דף ג') אי הנחת גופו או עקירת גופו כהנחת ועקירת חפץ דמי אע"ג דודאי הא החפץ נח, וע"כ דחפץ שעל האדם כיון דבעצם החפץ לא נשתנה הי' סברא דלא מקרי עקירה והנחה, וא"כ אף למסקנא דהוא בטל אל האדם כשהאדם עומד לכתף אין על האדם דין נח ממילא גם החפץ כן, משא"כ בפחות מג' דהוי הנחה בהחפץ עצמו.

תוד"ה שהגביהו. ויש לומר דס"ד הא דנמלך והוציאו הוי עקירה שני'. והנה אין עקירה בלי שהי' מונח מקודם, וע"כ דס"ד דהי' קודם הנחה מעקירה ראשונה, וצע"ק דהא קודם צריך שיהא הנחה דאז שייך שיהי' עקירה, וכאן נמצא דע"י שנמלך שזה עקירה זה יגרום שיהי' הנחה מעקירה הקודמת, מה שבלי שנמלך לא הי' הנחה מעקירה הראשונה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א