אילת השחר/כתובות/ל/ב

אילת השחר כתובות ל ב

דף ל' ע"ב

רש"י ד"ה איבעי ליה לאהדורה. דראשון לאו מידי עבד. הגרעק"א (בדרו"ח וכן הובא בס' קושיות עצומות) תמה דהא ודאי הראשון הוי גזלן דהא נטלו ותחבו בפיו אלא דיכול לתבוע גם מהשני דגם הוא גזלן וכדאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה ורצה מזה גובה.

ואפשר דהנה אם אחד יקח דבר של חבירו ליתן לחבירו אבל בדעתו שאם חבירו לא ירצה לקחתה יחזירנה לרשות בעלים, או אפי' לא לרשות הבעלים אבל לא יניחנה במקום שזה אבוד מהבעלים שיכול ליקחנה משם, הרי באופן שהשני לא יקח הא לא יתחייב הראשון בתור גזלן, דהא לא רצה לגזול מבעליו אלא אם השני יקחנה, וא"כ באופן שלקח ע"מ לתת לפיו של חבירו וחבירו לא ירצה הרי יחזירנה ולא תהי' אבודה מהבעלים לא יהי' גזלן, וכל הדין גזילה של הראשון יחול בזמן שהשני ירצה לאכול מה שנתן לתוך פיו ואז יש לדון מי יהי' הגזלן אז, אם הראשון בשעה שהשני לקחה, או השני, ולזה ס"ל לרש"י דכיון דיש לדון על אז מי עושה מעשה הגזילה יש לומר דרק השני שלוקח בפועל הוא הגזלן ולא הראשון שיחול עליו דין גזלן בשעה שהשני גוזלה בפועל.

תוד"ה זר שאכל תרומה. דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידי' כפרה. ובקובץ שעורים הקשה דאם זה כלל דעל כפרה לא נאמר דהחמור פוטר את הקל, למה מיתה פוטר מלקות אע"ג דע"י המלקות מתכפר דע"י דנקלה הרי היא כאחיך, ושקיל וטרי אם מלקות הוא מדין עונש או מדין כפרה.

והנה כל מה דנאמר דין קלבד"מ הוא בדינים שנאמר על ב"ד דע"ז נאמר דעונש החמור פוטר את העונש הקל, אבל בדינים שעל האדם בעצמו לא נאמרו כלל הפטורים של התורה, ואפי' לר' נחוניא דעונש בידי שמים ג"כ פוטר, אבל מה שנפטר הוא רק מעונש ב"ד לחייבו לשלם, וא"כ אוכל תרומה דצריך לעשות להתכפר, בזה לא נאמר דין פטור ע"י עונש חמור, ואע"ג דלהאוכל בשוגג אפשר דנכוף אותו לשלם, זה מחמת חיובו אבל מלקות אין עליו חיוב להלקות את עצמו, אלא דאנו בתור ב"ד מצווים להלקותו, א"כ אפי' אם זה בתור כפרה מ"מ החיוב על הב"ד שיעשו דבר שיתכפר, וכיון דעיקרו הוא חיוב לב"ד שייך דין דע"י עונש החמור לא נענישנו בעונש הקל, אע"פ שבזה מתכפר, אבל לקושטא דמילתא הא גופא מה דהתחלת הדין הוא על ב"ד ע"כ זהו מדין עונש אלא דבזה נתכפר, דחיוב שמתחיל עלינו ע"כ אינו שהוא יתכפר אלא דעלינו מוטל להענישו, ובזה יכופר, וממילא בודאי שייך קלבד"מ שלא נענישנו.

שם. תוד"ה זר. ולפי"ז צ"ל דהכפרה תלוי' בהפרשה. והיינו דהא אם תלוי בנתינה איך מתכפר בזה שמפריש כיון שאינו נותן להשני, ומשמע מדבריהם דרק אחרי שביארו דבספק אם חייב או לא ג"כ מפריש ובזה נתכפר הרי דעיקר הכפרה תלוי בהפרשתן, דאילו בלי זה שראינו דגם בספק מפריש לעצמו, לא היו יכולים להוכיח זה, וצ"ע דהא כתבו דגם באוכל תרומת עצמו מפריש הקרן לעצמו והחומש לכהן, הרי מזה ראיה דהכפרה תלוי בההפרשה.

והנה יש לעיין אם באוכל תרומה ששייך לזר אם גם אז נאמר גזה"כ דנותן להכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש או דזה דוקא לכהן, וחזינן מזה דלא הוכיחו ממה שמפריש באוכל תרומת עצמו, הרי דמזה לא הי' ראי', משום דהדין הוא דצריך לשלם לבעליו וזהו הנתינה, אלא דכרגיל זה הכהן אבל אין דין דוקא לכהן, לכן הוכיחו רק מדמהני להפריש באופן דכהנת ושפחתה שנתערבו וולדותיהן ושחררו זה את זה דאז הא הוי ספק, ועל הצד דהוא איננו כהן הא לא נתקיים הנתינה ומ"מ סגי בהפרשה הרי דאי"צ הנתינה לגבי הכפרה.

והנה הקשו האחרונים דאיך מתורץ קושייתם, דשוב יקשה למה האוכל תרומת חמץ בפסח לר' נחוניא פטור משום דקלבד"מ ע"כ משום דכיון דגלי גלי, דאל"ה למה חייב לשלם לכהן דהא הכפרה היא רק הפרשה, א"כ יפריש תמיד לעצמו ולמה צריך ליתן להכהן שאכל ממנו, וע"כ משום דיש חידוש דכאן לא אמרינן קלבד"מ ולא אמרינן רק למאי דגלי גלי, ושוב יקשה דגם בהקדש נימא כן.

ובבית יעקב תירץ דהא דחייב ליתן להכהן הוא מדין מצות נתינה ואינו מדין תשלומין, אלא מצות עשה דאחרי שהפריש יש מצוה ליתן לכהן, וכמו נתינת תרומה אחרי שהפריש מתבואתו דאז יש מצות נתינה וקלבד"מ אינו פוטר חיוב מצוה, ומ"מ כשזה ספק הוא פטור כמו בכל ספק תרומה דמפריש וזה לעצמו דהממע"ה וכמו בספק פטר חמור דמפריש והוא לעצמו.

ולדבריו אם יאכל תרומה שבעליה זר לא שייך ליתן לו הדבר הראוי להיות קדש, ולדבריו נמצא דלר' נחוניא יפטר לשלם לו דהא קלבד"מ, והא לא מצינו גזרת הכתוב שלא נימא קלבד"מ, דהא לכהן הוא מדין נתינה שע"ז לא שייך קלבד"מ, ויקשה קושייתנו דלמה לא הוכיחו דההפרשה היא הכפרה מדאוכל תרומת עצמו מפריש וזה לעצמו.

ועוד יש לעיין דלדבריו למה הוצרכו לחדש דתשלומין הוי כפרה, דהא בפשטות יכולים לתרץ דחיובו מדין מצות נתינה ועל זה אין דין קלבד"מ, ומה איכפת לו אם ההפרשה אינו מדין כפרה.

גם מה שחילק דכיון דהוי מצוה לא נאמר בזה דין קלבד"מ ומ"מ דינו בספק דהממע"ה, צ"ע דלמה אמרינן הממע"ה, הרי דמצוה זו אינה מצוה אלא בגדרי ממון ולא אזלינן בזה לפי כללי איסור דספק לחומרא, א"כ יהי' גם דין קלבד"מ.

וכבר נתקשה בקובץ שעורים (ב"ב דף נ"ו) על מה שכתב התוס' לחלק דלענין פדיון הבן יש צד דחמש ולא חצי חמש, ולענין תשלומין אמרינן חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, וביאר דע"כ בתשלומין הוא מחויב מחמת זכותו בממון משא"כ במצוה דאין זה מחמת זכותו של השני, ונתקשה דא"כ למה בספק מתנות כהונה אמרינן הממע"ה ולא נימא ספק איסור לחומרא, עכ"פ חזינן דגם מצות נתינה היא לפי גדרי ממון דלכן אמרינן הממע"ה ולמה לא נימא ג"כ קלבד"מ.

והנה אע"ג דהוכחנו דגם בנתינה שייך קלבד"מ, מ"מ בתרו"מ ופדיון הבן לא אמרינן קלבד"מ, והטעם בזה אפשר לומר דהיכא דהחיוב הוא על הדבר, כגון בממרח את הכרי דחל חיוב תרו"מ אין החיוב על הגברא אלא דאז חל על הפירות חיוב תרו"מ וע"ז לא שייך קלבד"מ, מה שאין כן באוכל תרומה דהחיוב על הגברא.

אבל בזה עדין לא יבואר למה בפדיון הבן לא נימא קלבד"מ, דאם בסוף שלשים יעשה עבירה שיש בה מיתה יפטר מחיובו דאז הא חל חיובא על הגברא, ודבר זה תלוי אם גם היכא דחיוב תשלומין אינו בא מחמת מעשה דידי' או גם אז אמרינן קלבד"מ.

ועי' באמרי משה (סי' ל' ס"ק כ"ד) דנקט דכה"ג לא אמרינן קלבד"מ, והוקשה לו הא דמשמע לקמן (דף ל"ד ע"ב) דאם שואל חייב באונסין משעה שהדבר נאנס דאז אם שחטה בשבת פטור מטעם קלבד"מ, והוקשה לו דהא חיובו אינו על המעשה דהא גם אם לא הי' עושה כלום הי' חייב באונסין, עי"ש מה שנדחק.

אבל י"ל דגם בכה"ג אמרינן קלבד"מ, וכן משמע קצת מרש"י ב"ק (דף מ"ב) דכתב דשוורים שנגחו האשה ומתה וגם הפילה ילדיה לא יפטר מחמת דין קלבד"מ דאין בעל השור מחויב מיתה, משמע דאם הי' מתחייב מיתה הי' נפטר מחמת קלבד"מ, אע"פ שחיוב התשלומין ג"כ אינו על מעשה דידי', הרי דגם כה"ג שייך קלבד"מ, ולפי"ז צריך טעם למה באם יעשה עבירת מיתה ביום ל' לא נימא קלבד"מ שיפטר מחיובו לפדיון הבן.

ונראה הטעם דבפדיון הבן לא נימא קלבד"מ אם יעשה עבירת מיתה בשעה שיהי' בנו בן שלושים שאז חל החיוב, משום דאין החיוב רק הרגע הזאת, אלא דמי שיש לו בן שהוא בן שלשים יום חייב לפדותו, ולא הרגע הזאת המחייבתו, אלא דעל מי שיש לו בן כזה יש חיוב וכה"ג לא שייך קלבד"מ, לא רק משום דאחרי זה שוב מתחייב, אלא דכה"ג אין שייך כלל לפוטרו מחמת קלבד"מ כיון דאין דבר שתלוי ברגע הזה שמחייבו.

ומכל הטעמים הנ"ל לא מצינו שיפטר מדין נתינה מחמת קלבד"מ, אבל באוכל תרומה בשוגג דהאכילה מחייבתו שייך שפיר קלבד"מ שזה על ידי מצות נתינה כיון דהגדרים של זה בגדרי חיובי ממון.

ולפי כל הנ"ל תחזור קושית האחרונים דלמה חייב ליתן להכהן ולא אמרינן קלבד"מ, וע"כ דזה מגזרת הכתוב, ומה מתורץ במה דההפרשה הוי כפרה.

והנה לכאורה קושית התוס' דנימא כמו בתרומה דחזינן דיש גזה"כ דקלבד"מ דחיוב מיתה בידי שמים אינו פוטרו, ה"נ כרת דחמץ אינו פוטרו, וה"נ נימא בהקדש, הי' אפשר לומר דבשוגג דחייב דבר הראוי להיות קודש זה מחמת דבעד עבירתו מחויב להפריש וליתן לכהן, א"כ מה שייך קלבד"מ, דזה הי' שייך לפטור תשלומין שאין החטא גורם אותם, אבל כאן אדרבה הא החטא הוא הטעם של החיוב תשלומין וכה"ג לא שייך קלבד"מ ולא צריך לטעם דהוי תשלומין כפרה, והתוס' דמיאנו בזה או משום דהעבירה רק גורם ההפרשה אבל התשלומין אין העבירה טעם להם, או דמ"מ גם כה"ג שייך קלבד"מ.

ובמהר"ם בב"ק (דף ד') ביאר דהתוס' ס"ל דבעד מעשה עבירה א' כגון רציחה הי' שייך לחייב מיתה ותשלומין ולא הי' בזה דין קלבד"מ, והרבה חלקו עליו, ובעיקר הוכיחו מהא דמוצש"ר דאמרינן דיש בו גזרת הכתוב דאין לוקה ומשלם אע"ג דזה בעד דבר אחד היינו הוצאת השם רע [ועמש"כ באילת השחר ב"ק דף ד'].

ואפשר לומר דהנה כיון דצריך להפריש דבר הראוי להיות קודש וההפרשה הוא מדין כפרה, נמצא דאם זה שאכל ימות לפני שהפריש לא יצטרכו ליתן ולהפריש, דאין כפרה לאחר מיתה, וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף מ"ג) לענין כופר, ואז בודאי ישאר חיוב על היורשים דין תשלומין רגילים לזה שהפסידו לו תרומתו, נמצא דחיובו מתלא תלי וקאי דחייב לשלם תשלומין רגילים לבעל התרומה, אלא דבזמן שהפריש כפרתו צריך ליתן להדבר הראוי להיות קודש לזה שהפסידוהו תרומתו, וזה מתחדש לאחר ההפרשה, ולא שייך קלבד"מ על החוב הזה כיון דאינו מתחייב בשעת האכילה.

והנה התוס' כתבו דלאחר שהופרש יכול למחול, ויש להסתפק אם כונתם דוקא דלהמבואר יש לזה מקום דלפני זה עדיין אין החוב להכהן, אבל גם אם נאמר דזה לאו דוקא משום דמ"מ לא הוי כדבר שלא בא לעולם הא מיהת דהחיוב חל לאחר ההפרשה.

ואע"ג דלפי"ז גם אם התשלומין לא הי' עליהם דין כפרה גם כן לא הי' שייך קלבד"מ כיון דהחיוב אינו חל כעת רק אחרי שהופרש, זה אינו דגם זה שמחויב להפריש דבר הראוי להיות קודש יש לזה גדר של תשלומין וגם על זה הי' שייך קלבד"מ, וגם על האוכל תרומת עצמו הי' שייך קלבד"מ שלא יצטרך להפריש דבר הראוי להיות קודש, רק כיון דזה מדין כפרה לכן חייב להפריש ואחרי זה חל חיוב להכהן.

ולדברינו אם ימות הניזק לפני שהמזיק הפריש דבר הראוי להיות קודש, לא יקבל הבכור הניזק פי שנים אף למ"ד דמלוה לא הוי ראוי, כיון דעיקר החיוב ליתן להכהן דבר הראוי להיות קודש חל אחרי ההפרשה, וכ"ז שלא הופרש אין עוד להניזק דין ממון בזה.

ומ"מ עדיין צ"ע לסברא א' בתוס' בגיטין (דף נ"ג) דהיכא דקלבד"מ בשעת תנאי הגורם להחיוב ג"כ אמרינן דפטור, א"כ נהי דבשעת אכילה לא נגמר החיוב ליתן להכהן תשלום זה, מ"מ הא ודאי הוא לא גרע מאם הי' מתנאי החיוב דגם אז הא אמרינן קלבד"מ, וא"כ שוב יקשה דלמה לא יפטר מליתן להכהן לאביי אליבא דר' נחוניא בן הקנה כיון דבשעת אכילה עשה עבירת מיתה בידי שמים, וע"כ דזה גזרת הכתוב דקלבד"מ אינו פוטר, ושוב יקשה קושית התוס' דמשום זה כבר לא יפטר גם אם נתוסף איסור חמץ דכרת.

ויש לומר בזה דהנה מצינו דבעד מעשה שמתחייב מיתה א"א שזה יגרום לחייבו תשלומין כאשר האריך בזה באמרי משה (סי' ל'), ועוד מצינו דבשעה שעושה עבירת מיתה א"א להתחייב ממון, וזה יהי' אפילו אם אפשר לחייבו תשלומין אפי' לא בעד מעשה שעושה אז, והנה מה דחידשו התוס' בגיטין (דף נ"ג) דגם אם עושה דבר שזה מתנאי חיוב התשלומין גם כן פטור אם עשה זה בשעה שעשה עבירת מיתה, זהו משום דעל המעשה הזה אי אפשר לחייבו עוד חיוב, כיון דמעשה זה מחייבו מיתה אז א"א שמעשה זאת תגרור אחריה חיוב תשלומין, אבל מצד מה שבזמן שמחויב מיתה א"א לחייבו תשלומין לא יכולנו לפטור תשלומין בשעה שעשה תנאי הגורם לתשלומין, דהא אז אין אנו רוצים לחייבו בתשלומין.

ולפי"ז יש לומר דהא הבאנו כבר סברא דהיכא דהחיוב מחמת העבירה הי' שייך שיתחייב גם תשלומין כיון דגם התשלומין הוא מחמת החטא, אלא דמה דתוס' מיאנו בזה הוא משום דמ"מ אי אפשר לחייב עוד עונש ביחד עם עונש המיתה, אמנם כל זה שייך לגבי אם החיוב תשלומין חל בשעה שמתחייב מיתה דאז אי אפשר לחול עליו עוד חיוב, אבל בתנאי החיוב דאין אנו צריכים אז לחייבו תשלומין בשעה שנתחייב מיתה, אז אין כבר סברא שלא נוכל לחייבו שני עונשים, דהא אנו לא מחייבים לו אז ב' עונשין אלא רק מחמת דהמיתה עושה דהוי כאילו עשאו אחר לגבי הדבר הגורם חיוב בתשלומין, וזה לא שייך היכא דהעבירה היא סיבת החיוב, דהא למה נאמר דהעבירה הזאת נחשבת שהוא עשאה לגבי לחייבו מיתה ולא נחשבת כאילו הוא עשאה לגבי חיוב תשלומין, ובכה"ג באמת נוכל לחייבו ולא איכפת לן מה שבשעה שעשה דבר שהוא מתנאי חיוב הי' חייב מיתה, דהעבירה הזאת אין סברא שתיחשב כאילו לא עשה מחמת אותה העבירה שבעדה חייב מיתה, ורק לחייבו אז בתשלומין אין יכולים, אבל אי אפשר לסלק המעשה דיהי' כמו שעשאה אחר, ולכן בנידון דידן שפיר חייב תשלומי התרומה להבעלים ואין קלבד"מ.

תוד"ה ולאביי. ה"נ הו"מ לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטור מן התשלומין לפי"מ דמוקי לה כר' נחוניא בן הקנה. וברעק"א כתב דלמ"ד חייבי מלקיות שוגגין פטורין לכן פטור בשעת הגבהה דאז הוא עובר בל יראה והו"ל חייב מלקות ואח"כ כשאוכל דאז אין כבר בל יראה יש איסור כרת ולכן הוא פטור, והתוס' דמיאנו בזה אפשר משום דרוצים לפרש אליבא דר' יוחנן דחייבי מלקיות שוגגין אינו פוטר וא"כ מדאגבהי' מתחייב בתשלומין.

ולכאורה הי' אפשר לומר דהנה הא דדנין שם לחייבו עבור דמי החמץ משום דאתי כר' יוסי הגלילי דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה, וא"כ בהגבהתו הא אינו קונה את החמץ להיות שלו ולמה יעבור בבל יראה, ובשלמא להלכה דפסקינן דחמץ אסור בהנאה אלא דעשאו הכתוב כברשותו, אז כל מי שרוצה לקנות יזכה אותו לגבי זה שיעבור בבל יראה, אבל לר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה הא יעבור רק הבעלים או מי שקונה מהם בהסכמתם אבל למה יעבור הגזלן כיון שאינו שלו, ואין לומר דמ"מ הגזלן יעבור משום דכל מי שחייב באחריותו עובר, כמבואר בפסחים (דף ה' ע"ב) דאפי' שומר עובר בבל יראה וזה משום דחייב באחריות, דא"כ נמצא דע"י שיתחייב באחריות יעבור בבל יראה, דזה לאו שיש בו מלקות וממילא לא יתחייב באחריותו, דחיוב מלקות יפטרנו מתשלומין, נמצא דמה דחייב באחריות יגרום שלא יהי' חייב אחריות ואז הא לא יעבור בבל יראה, וע"כ כונת הגרעק"א משום דמ"מ יקנה לגבי שינוי וממילא כבר יעבור, ולסברתו צ"ל דמה דקונה החפץ לענין שינוי סגי להיות בזה דין בעלים לענין לעבור בבל יראה.

והנה גזלן שלא נתחייב בדין חיוב אונסין אם יש לו דין קנין שינוי בהגזילה יש בזה חילוקי דיעות באחרונים, דבנתיה"מ (סי' שנ"א) ס"ל דגנב באופן דקלבד"מ אינו קונה בשינוי, ובאור שמח (סוף הל' גניבה) פקפק בזה, ובב"ק (דף ס"ה ב') נטינו לומר דיקנה בקנין שינוי, ולפי משנ"ת בדברינו משמע דגם דעת הגרעק"א ז"ל הוא כן.

תוד"ה ואי דלא מצי לאהדורה. אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדורי' אין לו על השני כלום. מקשים דלפי"ז למה בהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים שהיא של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול (כמבואר לקמן דף ל"ד ב'), הא כיון דאין חייבים דהם אנוסים אז על מה שהכניסו למקום דלא מצו למיהדר הא אינם חייבים רק על הנאתן, והא כשהם נהנים הוא במקום דלא מצי לאהדורי ולמה חייבין.

והנה בחולין (דף קל"א) פרכינן על הא דאמרינן דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מהא דאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר, ומשני דשאני התם דמשתרשי לי', והקשו שם בתוס' דא"כ גם מתנות כהונה הא משתרשי לי' שבמקום זה לא אכל דבר אחר, ותירצו דיכול לומר דהייתי מתענה. ובקצוה"ח (סי' רמ"ו סק"ח) ביאר דאע"ג דכאן אמרינן דבתחב לו חבירו בבית הבליעה חייב ולא אמרינן הייתי מתענה, דודאי אם אנו רוצים לחייב בעד עצם הנאת האכילה לא שייך לומר הייתי מתענה דהא זה בודאי הנאה שלא הי' צריך להתענות, רק במתנות כהונה אם באנו לחייב בעד הנאת אכילה אז כמו שפטור מחמת מזיק דהו"ל ממון שאין לו תובעין ה"נ מה"ט פטור מחמת הנאה, רק באנו לחייבו מחמת דמשתרשי לי' דהיינו שנשאר לו עי"ז ממון, ע"ז אמרינן דיכול לומר הייתי מתענה ולא נשאר אצלי ממון עי"ז.

ויש לנו לברר אם בהא דהשאיר להם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה דמשלמין דמי בשר בזול אם זה בעד הנאת אכילה או בעד דמשתרשי לי'. והנה צ"ע למה משלמין רק דמי בשר בזול הא אף לפי דעתם הא היו מוכנים להוציא כספים בשיווי של הפרה בשביל אכילת הבשר, ומה לי אם מוכנים להוציא כסף או הפרה דהיא שוה כסף, עכ"פ איך שנתרץ הא מיהת דכאן ודאי לא שייך לומר דהייתי מתענה, דהא אף לפי דעתם רצו להוציא רכושם בשביל אכילתם, וא"כ בכה"ג יש לחייבם מדין משתרשי לי'.

והנה בהא דחייב משתרשי לי' נראה דאין החיוב כמו שאר חיובים, דהא לו יצוייר אם אנסו בית המלך גורנו ע"י ששרפו את התבואה של התרו"מ דלולא זאת הי' שורף המלך תבואה אחרת שלו, ודאי ג"כ נוכל לחייבו משום משתרשי לי', דהא עיקר מה שע"י ממון של השני נשאר לו ממון, ואי"צ שבאותו רגע שנשאר לו הממון זה נמצא עדיין ממון זה שלקחו ממנו, וא"כ לגבי יורשין שטבחוה ואכלוה דנוכל לחייבם מטעם משתרשי לי', לא איכפת לן מה שבשעה שנהנים זה בבית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורה, כיון דאין החיוב בעד הנאת האכילה אלא מחמת משתרשי לי' ונשאר לו רכוש אחר, ורק בתחב לו בבית הבליעה דמחמת משתרשי לי' אין לחייבו דמצי למימר הייתי מתענה, אלא דבאנו לחייבו מחמת הנאת אכילה דע"ז לא שייך הייתי מתענה, וע"ז הא צריך לחייבו מחמת דנהנה בדבר שזה עדיין של חבירו, וע"ז אמרינן דכיון דזה כבר במקום דלא מצי לאהדורי ואינו בעולם כבר א"א לחייבו.

והנה הגרעק"א הקשה דלמה טרחינן למצוא אופן דמיתה ביד"ש יפטור את הממון, הא יש לומר בפשיטות כגון שהניח להם פקדון תרומה של כהן והיורש לא ידע שזה פקדון ואכל את זה, דאז מחמת דאגבהיה אין לחייבו דהא אמרינן דאינם גזלנים דאנוסים הם והחיוב על ההנאה ואז הא קלבד"מ. ולהנתבאר יש לומר דענין משתרשי לי' הא לא צריך דוקא ברגע ההוא לחייבו, דגם אח"כ הא נוכל לומר דכיון דנשאר לו ממון ע"י ממון חבירו חייב, א"כ לא שייך כלל שקלבד"מ תפטור אותו, כיון דאין החיוב בעד שהוא עשה איזה מעשה, דהא גם באנסו בית המלך גורנו בחובו חייב, ואע"ג דלקמן (דף ל"ד) אמרינן אם משעת אונסין חייב השואל אז אם ישחוט הפרה השאולה בשבת יפטר מתשלומיה, היינו משום דהחיוב הוא על הרגע ששוחט, אבל כאן אין רגע ההוא מחייבו אלא מה שנשאר לו ממון חבירו אצלו, לכן מוכרחים להעמיד בתחבו בבית הבליעה דהחיוב הוא מחמת נהנה, וע"ז שייך להיפטר מחמת דעונש מיתה ביד"ש פוטרו מעונש ממון.

אמנם לפי"ז צריך להיות דאם יקנה דבר בשעה שקלבד"מ לא יפטר, דהא אפשר לחייבו מטעם משתרשי לי' דיש לו ממון חבירו, ובב"ק (דף ע' ע"ב) פריך דלא תהא המכירה חלה כיון דאז קלבד"מ ואינו מחוייב דמים, איברא דמשם אין הכרח דבכלל אין חיוב דמים, אלא דהמכירה לא חייבתו בשעת המכירה, אבל אה"נ דאח"כ יהי' חייב, מ"מ בפשטות לא משמע כן דמשמע דאינו חייב כלל. אמנם ל"ק דודאי כשא' מוכר או מלוה אז כל החיוב כפי מה שהתנו ואם מוכר בפחות מהמחיר חייב לשלם רק כמו דהתנה, הרי דכשנותן את הדבר כל חיובו מחמת שהתנה לתת תמורתו וע"ז יש דין קלבד"מ, אבל היכא דבאנו לחייב על האכילה מטעם משתרשי לי' לא שייך קלבד"מ.

ומהא דס"ל לרב בסנהדרין (דף ע"ב) בבא במחתרת דקנה את החפץ הגזול, ל"ק למה לא מחייבינן לי' מטעם משתרשי לי', וכן כל גזלן דקונה בשינוי נימא דיתחייב מטעם משתרשי לי', ואם נתייקר אחרי שגזלו יתחייב לשלם לפי שיווי הדבר בשעת השינוי דהא משתרשי לי' חפץ של הנגזל, דנראה דכל האי דינא דמשתרשי לי' הוא רק היכא דמה שהרויח אינו משום דהדין זיכה לו זה, כגון באנס המלך גורנו דלא נאמר דין מן התורה שכה"ג הוא זוכה בהתבואה שנשאר לו, אלא דממילא יוצא שעי"ז שהמלך נטל המעשרות נשאר התבואה שלו אצלו וכן כל כה"ג, אבל היכא שזה דין התורה שזוכה אז אין לחייבו משום אשתרשי לי' כיון דהדין נותן לו לזכות, לכן היכא דזוכה מחמת דקלבד"מ זיכתה לו תורה הדבר, וכן אם ע"י שינוי נתחדש לו לזכות בהדבר אין ע"ז חיוב דמשתרשי לי'.

בא"ד. וה"פ אנוס הוא ופטור ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור. יש לעיין בהא דאינו רוצה אם זה משום דזה יהי' לו לחטא, אבל אם לא יהי' לו חטא רוצה, או דמ"מ דבר שזה איסור קץ בזה אפי' שכעת לא יהי' לו לחטא. והנה מכאן משמע דגם בנאנס דאפי' אם לא הי' רוצה הי' נעשה העבירה מ"מ אם הוא רוצה ונהנה מזה יש לו עבירה, דאל"כ למה אינו נהנה כיון דגם אם לא ירצה הוא בהכרח אוכל את זה, ועי' בהפלאה (לעיל דף ג' ע"ב) דהוכיח מהא דלקמן (דף נ"א) בתחילתה באונס וסופה ברצון דנאסרת לאבוה דשמואל, ולדידן אמרינן דג"ז אנוסה מקריא, עכ"פ לולא זאת אם היתה רוצה הי' דינה כרצון, אמנם כאן אין להסתפק אם זה מקרי רצון דודאי אינו רוצה אלא דנהנה, והשאלה אם בנהנה אפי' כשאינו רוצה חייב, ומשמע דיש מקום לחייבו על ההנאה דלכן כתבו תוס' דאנן סהדי דאינו נהנה, וא"כ ע"כ צ"ל דאע"ג דגם אם נהנה אין לו חטא כיון שאינו רוצה וההנאה באה לו בעל כרחו מ"מ בדבר איסור קץ הוא בזה, ואינו נהנה, והטעם צ"ע כיון דאינו חוטא ואינו רוצה למה אינו נהנה, ואפשר שזה תלוי בזה דאם נהנה הרי הוא רוצה, ומה דעושה זה לאינו רוצה הוא מחמת דקץ בזה ואינו נהנה. וצ"ע בפסחים (כ"ה ע"ב) בהנאה הבא לו בע"כ משמע דשייך בע"כ להיות נהנה.

והנה עיקר דבריהם צ"ב דהא מה דחייב בנהנה משום דע"ז הי' מסכים ליתן כסף כדי ליהנות, וכיון דודאי לא הי' נותן כסף כדי ליהנות דהא זה איסור איך שייך לחייבו לשלם אף אם נהנה ולא קץ בזה, וע"כ דאין אנו דנין על הדבר הזה אלא כמה שוה הנאה כזאת, ולולא דאינו רוצה ליהנות הי' שייך לחייבו כמה שהי' הנאה של אוכל כזה אע"פ שבגוונא זו לא יצוייר שיתן עבור מאכל הזה כדי שיהי' לו הנאה, וצע"ק דהא בגברא דלא עביד למיגר אינו חייב, הרי דכדי לחייבו על הנאה צריך שיהי' דבר שהוא הי' נותן כסף עבור זה, וע"כ צריך לחלק בין הנאת הגוף דאז כיון דהנאה כזאת שוה הוא חייב אע"פ שלא הי' מציאות שהי' משלם בעד זה משא"כ הנאה אחרת.

והנה הגרעק"א הסתפק במאי דפירש"י אנוס הוא ופטור ממיתה ביד"ש, אם זה רק לשיטתו דחייבי כריתות או מיתה ביד"ש שוגגין לר' נחוניא אינו פוטר מתשלומין כדס"ל בפסחים (דף כ"ט), או דאנוס לא הוי כחייבי מיתות שוגגין דהוי כלא עשה איסור כלל. ומהתוס' דהוצרכו להוסיף דפטור גם מן התשלומין דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור, משמע דס"ל להתוס' דלולא זאת הי' המיתה פוטרת הממון, לכן הוי קשה להו דמאי קשיא להגמ' באי לא מצי לאהדורה, דהא שפיר נוכל להעמיד דלא מצי לאהדורה ולכן העונש דמיתה ביד"ש פוטר התשלומין שצריך להתחייב עבור ההנאה משום דס"ל דאונס יפטור כמו שוגג, לכן הוצרכו לפרש דקושית הגמ' היא דבין כך פטורה כיון דלא נהנה כלל, ואע"ג דיש לדחות דהתוס' כתבו זה דלקושטא דמלתא קאמרי כיון שהם סוברים דלא מקרי נהנה, אבל הי' אפשר לפרש קושית הגמ' גם בלי זה, דחייבי מיתה באונס לא פוטר, מ"מ יותר משמע דהוצרכו זה.

והנה קלבד"מ מצינו או באופן דעשה עבירה שעבור זה יתחייב אח"כ מיתה כמו ברציחה וחילול שבת וכדומה, או דכעת חייב מיתה כגון בבא במחתרת דרק כעת מותר להורגו ולא אח"כ, וכן בהא דנקט הגרעק"א (לעיל בריש הפרק) דהיכא דקנאים פוגעין פוטר ממון כיון דכעת מותר להורגו, ולפי"מ שהסתפק הגרעק"א בעבירה של מיתה אם עבר באונס באופן שמותר לו לעבור אם בכ"ז קלבד"מ כמו בשוגג משום דסוף סוף זה עבירת מיתה או לא, אז להצד דבאונס אין דין לפטור ממון, יש לומר דאם אנסוהו לעבוד ע"ז דיהרג ואל יעבור, ומ"מ אם עבר לא יהרגוהו ב"ד כמבואר ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה) ומשום דחטאו הוא חילול השם וע"ז אין חייבין מיתה, א"כ יש לומר דכה"ג לא יפטר מממון שהזיק בשעה שעבד ע"ז ע"י כפיה, דהא מצד עבירה שחייב מיתה לא יפטור הממון, כיון דאין זה עבירה שחייב מיתה בידי ב"ד, דהוא אנוס והוי כמו בהכריחוהו לחלל שבת, ומה דהוא צריך ליהרג מחמת חטא חילול השם, הא חילול השם אינו חטא שחייבין מיתה, וגם כעת הא אין חיוב להרוג אותו אלא דהוא צריך להניח עצמו להמיתו וע"ז הא לא נאמר קלבד"מ.

תוד"ה לא צריכא. ואע"ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין. יש לעיין מה הוסיפו בזה שחבירו גזלה, דהא בזה אין טעם לפוטרו דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים יש לחייב גם להשני וכמו דבאמת מסיקים כן, ואיזה אע"ג יש בזה שחבירו גזלה.

ואפשר דהנה גזלן בקניני גזילה שלו כלול דכל הרווחים שיהי' מהדבר אינו חייב, וכמבואר בב"ק (דף צ"ו ב') דבריוח של חרישה אין חייב הגזלן, ומה דתברה או שתיה חייב, זה או משום דהוי כעוד מעשה גזילה כמו דס"ל לכמה אחרונים, או משום מזיק כמש"כ הקצוה"ח (סי' ל"ד), א"כ יש סברא דכיון דהראשון כבר גזלה כבר אין לחייב גם להשני משום נהנה, דבקניני גזילה נאמר דאין כבר חיוב עבור נהנה, ע"ז כתבו דכיון שזה בעין אז הנאה כזאת בכילוי הדבר שייך לחייבו, ולפי"ז גם להגזלן שייך לחייב עבור נהנה כזה.

והנה להקצוה"ח דהשני אינו עובר בלא תגזול ואינו חייב משום גזלן, יש לעיין אם השני יחרוש עם הגזילה אם יהי' חייב, כיון דאין לו קניני גזילה להשני, ומסתבר דכיון דכבר הוי גזול אז בודאי דגם השני לא יתחייב, וצ"ל דמ"מ עבור הנאת הדבר באופן של כילוי שאני דע"ז יש לחייבו.

בא"ד. הואיל ויכול להחזירה וכו'. מבואר דדבר שהיה בבית הבליעה והקיאו, חשיב עדיין שוה פרוטה דחזי למכרו למי שאינו יודע שהיה בבית הבליעה, ולא מאיס ליה. ומשמע דמותר למכרו בלי לומר לו מה שהי' עם זה, דבודאי אין כונת תוס' שיכול להונות אחרים שלא כדין, דזה לא הי' משוי ליה שוה פרוטה, וע"כ דדבר שאין בו חסרון מצד עצמו ורק למי שיודע זה מאוס לו, א"צ להודיע ללוקח.

ויש להוכיח מזה למי שלקח מנעלים מהחנות למדידה ולבשן יום או יומיים והחזירן למוכר, דכשבא המוכר למוכרם לאחר, אינו צריך לומר ללוקח שכבר לבשום אחרים מעט, אף שאם הי' יודע לא הוי ניחא לי' בהכי, מ"מ כיון שבעצם הם שלמים לגמרי, רק כשבני אדם יודעים מזה לא ניחא להו, זה לא נחשב הונאה [ועמש"כ בטהרות פ"א מ"א].

בא"ד. וכיון דתחב לו בבית הבליעה ונהנה מיד חשוב באין כאחת אע"פ שאין כא' ממש. נראה דאין כונתם מחמת דבזמן קצר כזה הוי בעידנא, דגם בבעל מום אם יגע א' בידו בסכין טמאה ותיכף אח"כ יחתכו לו ידו בסכין אחרת, לא יהי' נקרא בבת אחת, רק כשחותך ידו בסכין כיון דזה המוכרח כדי לחתוך הוי זה בבת אחת, וכן כאן כיון דזה המוכרח כדי לבלוע מקרי בעידנא.

תוד"ה רב אשי. ונראה לר"ת דרבא דוקא גבי עדים זוממין אית לי' דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד. בכתבים בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל מחלק בין קילבד"מ לדין דכדי רשעתו דחייב רק רשעה א', דזה אינו אלא לומר דא"א לחייבו שניהם ואיזה מהם שנתחדש שהוא חייב ממילא השני נפטר, וביאר בזה מה דקשה על ר"ת דלקמן (דף ל"ג) מטרחינן למצוא דבעדים זוממין משלם ואינו לוקה, ואיך ס"ד דילקה ולא ישלם דא"כ נמצא דלא נתקיים ועשיתם כאשר זמם, דהא במלקות לא מתקיים כאשר זמם רק לוקה משום לא תענה וכמש"כ התוס' בריש מס' מכות, וכיון דס"ל לר"ת דא"א בעדים זוממין לומר קילבד"מ היכא שלא יקויים כאשר זמם איך אפשר דלא ישלם, וע"כ דשאני בהא דמלקות מממון דהא ממ"נ יתבטל פסוק א' או לא תענה או כאשר זמם, לכך פריך שפיר מנ"ל דצריך שיתבטל לא תענה אולי יתבטל כאשר זמם.

וצ"ע דלכאורה למה דוקא איכפת לן בעדים זוממין שלא יתקיים כאשר זמם, נימא בקריעת שיראין ג"כ דאיך יהי' קילבד"מ הא יתבטל הפסוק דמכה בהמה ישלמנה דממנו ילפינן חיוב מזיק ממון חבירו, ולמה עדיף פסוק דכאשר זמם מפסוק דמכה בהמה ישלמנה, וע"כ דזה לא איכפת לן דהא זהו הגזה"כ דמיתה פוטר, ורק בעדים זוממין דגם החיוב מיתה וגם החיוב תשלומין הם חיוב משום כאשר זמם, ע"ז אמרינן דא"א שיתקיים כלפי א' ולא כלפי השני, דלמה הכאשר זמם לא' יתקיים ולא להשני לכן צריך שיתקיימו שניהם [ועדיין צריך ביאור מה דבאותו איש אם לא נתקיים הכל לא איכפת לן, ומשמע דעיקר רצון התורה הוא כאשר זמם לעשות לאחיו, אבל אם כבר נתקיים לאחיו לא איכפת לן כל כך וצע"ק], אבל בלא תענה וכאשר זמם ודאי הי' שייך שיפטור את הכאשר זמם, ואילו יצוייר שהחיוב מיתה יהי' מפסוק אחר ולא מכאשר זמם הי' שייך קלבד"מ לפטור כאשר זמם, כיון דהחיוב מיתה לא הי' מאותו פסוק דכאשר זמם.

בא"ד. וריב"א אומר וכו' ורודף שאני דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם אף לבעל העבד ולבעל הכלים ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לאחד. והנה בשאר דברים דקרינן מיתה לזה, היינו דחיובו בעד זה כגון ברוצח דחייב מיתה בעד זה שרצח, אבל אין הכונה מחמת שזה הנרצח חייב להרוג אותו, וכאן קרינן מעשה לזה משום דכ"א יכול להורגו ולא שחייב מחמת שלכל העולם עשה מעשה שחייב בשבילם ליהרג, והם שונים לגמרי משאר דוכתי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א