אילת השחר/כתובות/יח/ב
תוד"ה ובכולי. דהא גבי נסכא דר' אבא משמע דאי אמר לא חטפי הי' נשבע להכחיש את העד וכו' והתם הוי שבועה דאורייתא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ובדו"ח רעק"א (ב"מ דף ג' ע"ב) רצה לדחות דאפשר דבאמת מה"ת חשיד אשבועתא משום דכפירת ממון היכא דלא שייך אישתמוטי הוי כמו שבועת שקר, וכמו דמהני הוכחה בשבועה ה"נ זה שכופר הוי אותה דרגת הוכחה, לכן לא צריך שבועה רק היכא דשייך אישתמוטי קא משתמט כגון במלוה, אבל כיון דבדורות האחרונים הוקל גזל ולא סגי בהוכחה זו, צריך הוכחה של שבועה, וכשאינו יכול לישבע משלם דהא מה"ת אינו נאמן בלי הוכחה של דרגת שבועה. וביאור הדברים דהא דחשוד אממונא חשיד אשבועתא יש לפרש דלכן לא תועיל השבועה כי גם ע"י השבועה לא יתברר יותר לכן התורה לא תטיל שבועה, או דכיון דגם הכפירה חמורה לכן אי"צ להטיל שבועה, והרעק"א רצה לומר דלכן לא הצריכה התורה שבועה כיון דיש לזה אותה דרגת בירור כמו שבועה. ולפי"ז כשהק' במודה במקצת דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, לפני שתירץ דאישתמוטי משתמט, היתה הקושיא דאי"צ שבועה כיון דכופר במקצת הרי בירר בטענתו כמו שבועה.
ויש לעיין אם נדע דבזמנינו הוקל בעיני הרבה אנשים גם שבועה ואין זה כ"כ חמור אצל האנשים כמו בדורות הקודמים, וכי נימא דלכן לא יועיל גם שבועה מה"ת כיון דאינה כ"כ מבררת כמו בזמן מתן תורה, דלכאורה כיון דלא נתברר דהאיש הזה הוא חשוד, אע"פ שאצל חלק מהאנשים היום קל להשבע יותר מזמן הקודם, מ"מ תועיל השבועה כ"ז שלא יתקנו חכמים תקנה שלא תועיל שבועה, א"כ גם כפירתו נהי דהיום הוא יותר קל בעיני האנשים אבל למה היא לא תועיל כיון דכפירתו מהני מה"ת להיות בירור מספיק, ואע"ג דנשאר לנו עוד שבועה שהיא חמורה כמו בדורות הקודמים, מ"מ הא גם כפירתו יתכן שהיא מבררת, וכי בשביל שקודם היתה יותר חמורה לכן בהכרח שלא תועיל כבר לגמרי.
ויש להוסיף ביאור דהנה מה דבחשוד אמרינן דמה"ת חייב משום מתוך שאיל"מ הוא רק היכא שזה מחמתו, אבל אם זה רק שאנו חושדים בלי שיש מהנתבע סיבה מיוחדת לא שייך לומר עליו מתוך שאין יכול להשבע משלם, וה"נ אם מה"ת טענתו הוי כמו שבועה, איך מה שאנו חושדין אותו סיבה שיהי' חייב שבועה מה"ת, כיון דבהנתבע לא ידוע לנו שום ענין לחשוד אותו במיוחד, אלא דאז שייך לתקן שלא לסמוך על דיבורו דאולי הוא מאלה שהוקל להם לגזול, אבל ודאי לא יהי' חייב שבועה מה"ת.
וכמו אם נפרש כהצד הראשון דאי חשוד אממונא חשיד אשבועתא לכן לא הטילה עליו תורה שבועה כיון דלא יועיל בין כך שבועתו, משום שמי שחשוד לכפור ישבע ג"כ לשקר, יש לומר דאחרי שראינו שהוקל ממון בעיניהם יותר משבועה אמרינן דיש לתקן שבועה, ומה"ת באמת אינו חייב דהתורה הא לא חייבה כיון שלא יועיל, אז אפי' אם הוקל מ"מ בשביל זה לא יתחדש דין תורה, וה"נ אם מה שאין שבועה מפני שיהי' כבר בירור, מ"מ אפי' אם עכשיו הבירור הוא פחות מנ"ל דבירור קצת כזה לא סגי, דהא התורה לא גילתה לנו דבירור פחות ממה שהי' אז לא סגי, וע"כ צ"ל דרבנן תיקנו דלא יועיל אמירתו ויצטרכו בירור היותר טוב, נמצא דכל חיוב השבועה הוא רק מדרבנן, ושפיר כתבו דלפי"ז לא הי' צריך להיות דין דמחויב שבועה ואין יכול להשבע משלם.
בא"ד. וא"ת ומ"ש דלעדות פסול כדכתיב אל תשת ידך עם רשע וכו' ולענין שבועה כשר. הנה בהא דרשע פסול לעדות פליגי אביי ורבא בסנהדרין (דף כ"ז) אי זה רק רשע לתיאבון דומיא דחמס או כל רשע, ולאביי דקי"ל כוותי' כל רשע פסול, ופירשו דאין זה מחמת דחשוד לשקר אלא גזה"כ, א"כ מאי קשה להתוס' וכי נוכל לחדש גזה"כ דהתורה תפסלנו לשבועה, וע"כ משום דאמרינן בב"ב (דף קנ"ט) דבחתם עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן חיישינן שמא זייף וחתם עתה זמן מוקדם משא"כ בקרוב, והוכיחו מזה דרשע דחמס חשוד גם לשקר, וע"ז קשה להם דגם לענין שבועה נאמר דחשוד לשקר. אלא דלפי"ז אינו מדוייק מה שהוסיפו בקושיתם כדכתיב אל תשת ידך עם רשע, דהא מזה אין ראי' דזה משום דחשוד, דהא בקרא כלול גם רשע שאינו חמס לדידן דקי"ל כאביי דאינו משום חשד, וע"כ משמע דס"ל להתוס' דכל רשע אפילו לא דחמס חשוד לשקר וזה נלמד מהפסוק, ולכן הוקשה להם דגם בשבועה נימא דחשוד לשקר.
ועי' בקצוה"ח (סי' מ"ו סקי"ז) דהביא מש"כ הב"י בשם מישרים דהתוס' הסתפקו אם גם ברשע שאינו חמס יהי' פסול שטר שזמנו לפני שנעשה רשע, והיינו אי גם התם פסולו משום משקר, או דזה רק מגזה"כ והוי כמו קרוב דאם חתם זמן לפני שנעשה קרוב אע"פ שכעת הוי קרוב השטר כשר, ומהתוס' כאן יהי' מוכח דגם רשע שאינו חמס הוי כרשע דחמס דחשוד לשקר וחיישינן שהוא זייף וחתם על זמן קודם.
בא"ד. ובשבועת שקר איכא לא תגזול ולא תשבעו בשמי לשקר. באילת השחר ב"ק (דף ק"ו) הבאנו לדון בנשבע דנעשה גזלן אפי' בקיימא באגם, ובכפירה בפקדון בלי שבועה אינו נעשה גזלן אם זה באגם, והסתפקנו אם זה משום דבדקיימא באגם אמרינן דבאמת בלבו הי' רק להשתמט, אבל אם באמת כונתו לא להחזיר הוא כבר גזלן משעת כפירה, וזהו הוא דחלוק מבשבועה, דבשבועה תלינן דודאי רוצה לכפור ממש, או דבשבועה אפי' אם כונתו להשתמט מ"מ נעשה גזלן, ומדברי התוס' משמע דע"י השבועה הוא נעשה גזלן, דאי משום דאז כונתו לכפור ממש, א"כ הא כבר מקודם נהי' גזלן ולא ע"י השבועה הוא עובר הלאו דלא תגזול, דהשבועה רק מוכיחה דרוצה באמת לכפור ולא להשתמט, וע"כ מהתוס' מבואר דעצם השבועה לשקר עושהו לגזלן נמצא דבשבועתו עובר שני לאוין.
הרי אלו נאמנים. והיינו משום דאין כת"י יוצא ממקו"א ולא הוי קיום כה"ג כמש"כ התוס', וצ"ע למה צריך דוקא ששנים יאמרו אנוסים היינו ולמה לא סגי בחד דאומר אנוס הייתי או קטן, דנמצא דיש רק קיום של אחד, ואולי נקט זה משום סיפא דאפי' בשנים אומרים אנוסים היינו מ"מ אינם נאמנים.
לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון. פירש"י דלאו כל כמינייהו למשוי נפשייהו רשעים. וברעק"א העיר למה צריך לזה, דאפי' למ"ד אדם משים עצמו רשע, מ"מ ממ"נ אם הם רשעים נמצא דרשעים באים לפסול את השטר ואין ממש בעדותן, וזה הטעם דבפלוני רבעני לרצוני למ"ד אדם משים עצמו רשע באמת לא מהני עדותו שנרבע, וה"נ קשה לי' כאן, אבל יש לומר דחלוק מהתם, דהתם אם משים עצמו רשע שנרבע איך יתחייב הרובע כיון דהוא רשע ופסול להעיד על הפלוני, אבל כאן אם על עצמו הוא נאמן שהוא רשע ממילא אין שטר, דהא מבואר בתוס' (ב"ק דף ל' ע"ב וב"מ ע"ב א') דבזמן שחותמין באופן שאסור לחתום אז הם פסולים כבר בשעת החתימה, וא"כ ממילא אין שטר, וקושיתו תתכן רק אם יסבור כהקצוה"ח (סי' נ"ב) דפסולין מאחרי העדות, וכל מה שהשטר יפסל הוא רק מחמת עדותן שלא ראו ההלואה, ולזה שפיר הוקשה לו דהא הם עדים פסולים ואינם נאמנים על זה, וצ"ע.
קטנים נמי כדרשב"ל דאמר ר"ל חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול. והקשה הגרעק"א בדרו"ח מה שייך חזקה על קטנים, וע"כ הטעם דהמלוה לא מחתים קטנים כי מידק דייק אלא דר"ל חידש דגם גדול בקומה לא מחתימין כיון שבאמת הם קטנים, והוקשה לו דמהתוס' (ד"ה קטנים) מבואר דאין העדים חותמים כשהם קטנים הוא חזקה אחרת מהחזקה דמלוה מידק דייק.
אמנם לכאורה פי' הגמ' דאין דרך הקטנים להתעסק בענין שטרות, לא מחמת דלא מהני עדותם או קנינם אלא שאין זה מדרך של קטנים להתעסק בזה, ומה דמלוה לא מחתים אותם זה דבר אחר.
רש"י ד"ה פסולי עדות. או משחקים בקוביא. הנה אם רש"י רוצה לפרש להס"ד דרמי בר חמא דבמיגו נאמן להשים עצמו רשע, לא הי' צריך לנקוט דוקא משחקים בקוביא, דאפי' אם אומרים דהי' גזלן דאורייתא יהיו נאמנים, לכן כתב בפנ"י דרש"י פירש לפי"מ דפסולם מחמת דאין עוסקין בישובו של עולם דאז אינם רשעים. ויש לעיין אם כל מה דאין אדם משים עצמו רשע הוא משום דעי"ז הוא אומר דהוא פסול, או משום דלומר שעשה עבירה אינו נאמן, דלפי"ז אפילו אם אינו נפסל עי"ז ג"כ אין נאמנים לומר שעשו עבירה והם רשעים, והגרעק"א הוכיח מכאן דלעשות עבירה שבזה הם רשעים אינם נאמנים, ומיבמות הוכיח דרק היכא דעי"ז נפסל עדותם אינם נאמנים, עכ"פ כל היכא דלדבריהם נפסלים גם להבא אינם נאמנים, ולמה נאמנים לומר משחקים בקוביא היינו כיון דבזה הן נפסלים גם עכשיו, וע"כ שרש"י מפרש אליבא דס"ד דנאמנים במיגו אפי' לעשות עצמו רשע, ומה דנקט משחקים בקוביא משום דכן דרך הש"ס תמיד כשמזכיר פסולי עדות דעבירה, ולכן רש"י בד"ה הפה שהתיר כתב דלא משוי נפשייהו רשעים אלא כגון קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים, דלמסקנא לא מהני גם כשאומרים משחקים בקוביא.
ויש לעיין מאי נפק"מ אם אומרים קרובים היינו ועכשיו אנו רחוקים, וכן עבדים היינו וכעת אנו משוחררים, מהיכא דאומרים גזלנים היינו ועכשיו עשינו תשובה, דע"ז אינם נאמנים משום דפוסלים עצמם אע"ג דאומרים עשינו תשובה.
ויש לחלק דקרובים או עבדים אינם צריכים לעשות שום דבר כדי להתכשר, אלא דאם מת הקרוב או שהאדון שיחררם הם כשרים, משא"כ פסול דרשעות דצריכים לעשות תשובה, וכל זמן שהם בחזקת רשעים לא מהני לומר דעשו תשובה, ומ"מ עדיין דחוק. ואפשר דהנה מי שהוא בחזקת רשע אז אין לקבל עדותו כ"ז שלא התברר שכשמעיד כבר עשה תשובה, אפי' אם יבוא אליהו ויאמר שבלבו כבר עשה תשובה, מ"מ כיון שלא ידוע בשעת עדותו להב"ד שעשה תשובה הרי עדותו פסולה, משא"כ קרוב או עבד אם אליבא דאמת כבר נתרחק או נשתחרר יועיל עדותו, אע"פ שבשעת עדותו לא ידענו, הרי דמציאות היותו רחוק או משוחרר מכשיר אותו, משא"כ רשע אין מציאות חרטתו מכשירה אותו, ולכן כשאומרים דאנוסים היו מחמת ממון אפי' אם נאמין להם כעת דעשו תשובה לא יתכשרו בזה למפרע אלא מכאן ולהבא, וכיון שכן נמצא דבשעה שאמרו דעשו תשובה עדיין היו אז פסולים ועדותן לא מהני, משא"כ קרובים ע"י דיהיו נאמנים מכאן ולהבא שאינם קרובים, הרי הם נאמנים דגם קודם היו כבר כשרים, דהיינו בשעה שבאו לומר קרובים היינו ונתרחקנו.
תוד"ה הרי. וא"ת ולמה נאמנים והא מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים. בדו"ח רעק"א העיר מאי קשיא להו הא ממ"נ השטר פסול, דהא אם לא היו אנוסים נמצא דמעידים שקר ונפסל גם מה שאומרים שזה כתב ידם כמו דאמרינן בב"ק (דף ע"ב) דבהעידו על הגניבה ועל הטביחה ואיתזמו על הטביחה פסול גם עדות דגניבה, וכתב דצ"ל משום דאינו חוזר ומגיד לכן מה שאומרים אין ע"ז דין עדות כלל. יש לעיין כשאומרים אנוסים היינו נמצא דמעידים דלא ראו הלואה, והנה אם תובע עדים להעיד ואומרים אין אנו יודעים להעיד עוברים באם לא יגיד ונשא עונו, אבל אין הכרח דעוברים בלא תענה ברעך כיון דלא מעידים עליו כלום, וא"כ יש לעיין אם כשעוברים בלא יגיד בלי שנשבעו אם נפסלים בזה להעיד, דהא נפסלים או ברשע דחמס או בלא תענה ברעך עד שקר או עבירה של מלקות, וכאן הא לא העידו עליו שלא הי' הלואה אלא שלא ראו הלואה ואין כאן איסור לא תענה ברעך, ואפשר דכאן דהם מעידים דהעדות שבשטר אינו כשר גרע מסתם עדות שלא יודעים מהלואה, וגם לכל הפחות יפסלו מדרבנן.
בא"ד. וא"ת ולמה נאמנים והא מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי וכו'. מש"כ מיגו הכונה להפה שאסר שגם זה לא מהני במקום עדים, בפנ"י ביאר דאין הכונה ממש אנן סהדי דא"כ אין להאמין כלל להשניים דהא בדבר הידוע לכל אין לומר תרי כמאה כמבואר בתוס' ביבמות (דף פ"ח) אלא דסתמא דמילתא הוא, ואינו מבואר איזה דין זה סתמא דמילתא.
ויש לעיין דלפי"ז למה בבאו אחרים ואמרי פסולי עדות היו הוי תרי ותרי, ומש"כ דהוי כאילו באים החותמים והעידו אנו כשרים צ"ע איך זה כאילו כן.
ואפשר לבאר דהנה הא כל מה דאנן סהדי דלא היו פסולים הוא רק אם העידו אמת, אבל אם מעידים שקר בודאי אין אנן סהדי דעדים שקרנים ודאי לא פסולי עדות נינהו, ועל עצם הדבר אם עדותן עדות אמיתית או לא הא אין להם כח נאמנות יותר מדין עדות, א"כ אין להאנן סהדי שיוצא ממה שהעידו יותר חוזק מעל מה שהעידו, וכיון שזה רק דין נאמנות של עדות ששייך להכחיש, ע"כ דגם דין אנן סהדי שלא היו פסולים הוא ג"כ כזה ששייך להכחיש, דעל נאמנות יותר מדין עדות וכגון הא דהאשה רבה לא שייך להאמינם כאן.
בא"ד. וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אומרים תוכ"ד קטנים או אנוסים היינו. הנה נראה מזה דאם רוצים לקיים כתב ידם בלי שנוגע לקיים שטר מיוחד שעליו דנים כעת אין לקבל עדותם כלל, וכשבאים לקיים ע"כ באים לקיים את השטר הזה דלכן שייך לומר דקיומם על השטר הזה לא הוי קיום ולא נשאר כלל עדות שזה כתב ידן, אבל אם אפשר לקיים חת"י בלתי תלוי בהשטר הזה, א"כ הא כשאומרים כת"י הוא זה ומתניתין הא איירי גם כשכל א' מעיד על כת"י ועל כת"י חבירו, ומסתמא גם אתיא אפי' לרבי דתמיד צריך כן להעיד, וא"כ יש בזה קיום שזה כתב ידם, בלתי נוגע להשטר שאנו דנים, והו"ל כאילו היו באים לקיים כת"י על שטר של אנשים אחרים, והיו מוסיפים דבשטר הזה היו קטנים דאז הי' שייך לומר רק מיגו, היינו כיון דכעת באים לקיים השטר השני שמכח זה מקויים ממילא גם שטר זה והי' בידם לא לקיים השטר ההוא ממילא דגם שטר הזה לא יהי' מקויים, אבל לא הי' אז שייך לומר דהקיום לא הוי קיום, דודאי דלגבי השטר השני נשאר קיום וממילא גם השטר הזה מקויים, כיון דגם בלי שמוסיפים בדבריהם על השטר הזה הוא כבר יהי' מקויים מכח קיומם בהשטר השני, א"כ כשבאו לקיים שטר הזה ג"כ לא גרע, ודל מה שאומרים על השטר הזה נשאר סתם קיום כתב ידם, ולמה לא הוי קיום במה שאומרים קטנים היינו, וע"כ דלא מהני קיום סתם חת"י רק אם מעידים על השטר שדנים, נמצא דכל כח עדותם מחמת דמעידין לקיים את השטר, ואז שייך לומר דקיום שטר כשמוסיפים קטנים היינו לא הוי קיום.
ולפי האמור יש לעיין קצת דבחו"מ (סי' מ"ו סעיף כ') נפסק דהדיינים צריכים לקרוא את השטר לפני שחותמים על הקיום ויש מי שאומר דאי"צ לקרוא, ומבואר בש"ך דטעם המכשירים דס"ל דאפילו קרוב למלוה וללוה כשר להעיד, ולשיטה השני' ל"צ אפי' לכתוב מי הם העדים דמהני עדות המקיימים אע"פ שהדיינים לא יודעים לגבי מי מעידים, ולפי"ז הרי דאי"צ עדות דוקא על השטר הזה, דהא לא יודעים לגבי מי הם מעידים אלא שיש עדות על הכתב יד בלתי תלוי למי, הרי דזה מהני, ואף לשיטה הראשונה דצריך שידעו, מ"מ הא מסיק בש"ך (ס"ק נ"ב) דמהני אפילו אם לא יודעים ובלבד שיכתבו מי העדים שהעידו לקיים, ואיך זה מהני דנמצא דהעיד סתם על כת"י בלי שנוגע לשטר הזה, דהא לא ידוע אם העדים יודעים למי שזה נוגע.
וע"כ צ"ל דשייך עדות למי שנוגע אע"פ שהעדים לא יודעים, ואם יתברר שזה נוגע לקרובים באמת עדותן לא תועיל מפני שע"כ העדות צריך להיות למי שנוגע לו, דעדות סתם שזה כתב ידו אין עליה שום ערך, דהא אפי' חצי דבר לא מקרי עדות כ"ש אם בזה לא מעידין כלל על דבר שנוגע כעת לדון עליו, ולכן נמצא דכל עדותן הוא אל השטר הזה, אלא שאפי' אם לא יודעים מי הם הבעלי דברים ג"כ מהני כשאח"כ יצטרכו עדותן להשטר הזה, אבל כיון דהא מיהת דהקיום מתייחס דוקא על שטר מסויים, שפיר שייך לומר דכשאומרים קטנים היינו אין קיום על השטר הזה וממילא אין כאן כלל עדות שזה כת"י.
שם. מבואר דכל נאמנותם משום דכה"ג לא הוי קיום, וצ"ל דהא דלא אמרינן הכי באומרים אנוסים היינו מחמת ממון דלגבי זה תועיל אמירתם דלא יהי' קיום, משום דבשלמא קטנים היינו או פסולים ונתרחקנו דעדותן הוא ג"כ נוגע לגבי השטר שייך לומר דנאמנים דלא הוי שטר לגבות כמו באם לא היו מקיימים, אבל כשמעידים לפסול עצמם לא יועיל דע"ז הא אין להם מיגו, וצ"ע מאי הוי ס"ד דרמי בר חמא דבמגו יועיל אפילו כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון דפוסלים עצמם לגבי עדויות אחרות דמכאן ולהבא, דהא ביארו הראשונים דמיגו לחצי טענה לא מהני וכאן הא נמצא דיועיל מיגו לחלק מדיבורם, דלגבי ליפסל דאין מיגו לא יהיו נאמנים, אבל לגבי חלק מזה דהיינו לפסלות השטר יועיל המיגו, ויש לומר דבאמת הא ודאי הם אומרים דאנו עושים תשובה, ונהי דאם היינו מאמינים לדבריהם לא היו נכשרים בזה, מ"מ כל הסברא דמיגו לא מהני לחצי טענה משום דאולי הוא רוצה דוקא לטעון הטענה הזאת שבזה זוכה יותר, אבל כאן דאין תכלית אמירתם להפסל, דהא אומרים שעשו תשובה ואינם רוצים לפסול עצמם מכאן ולהבא אלא דכך יוצא מדבריהם, לכן הוי ס"ל דלגבי פסלות השטר שלזה באים בעדותם ע"ז מהני הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולמסקנא אמרינן דג"ז לא מהני כיון דאם נקבל עדותם שלא ראו את ההלואה הם רשעים מכאן ולהבא, אע"ג דהם אין רצונם לומר זה, מ"מ כיון דיוצא כן מעדותן לא מהני מיגו.
ועדיין צ"ב להני ראשונים דמשמע דס"ל דשייך מיגו לחצי טענה נאמין להם דאנוסים היינו מחמת ממון לגבי פסלות השטר אע"ג דאינם נאמנים לגבי מה שאומרים דפסולים היו, ויש לומר דכיון דפסול השטר לא יכול להיות לדבריהם בלי שהם פסולים וע"ז אין להם כלל נאמנות לכו"ע, ולא דמי לכגון הא דב"ב (דף ל"ה ע"ב) דטוען שהקרקע והפירות הם שלו, דהקשו התוס' (ד"ה ואי דלי) דנאמין לו במיגו דהי' אומר לפירות הורדתיו, ולתירוץ א' בתוס' שם משמע דהי' שייך מיגו כה"ג, דהתם סוף סוף הם שני דברים, אבל כאן דכל פסולם בהשטר הוא מכח פסולם שפסולים לגמרי, וכיון שאינם נאמנים בזה אין כאן מיגו כלל להאמינם.
תוד"ה אין נאמנים. ועוד דחוזרים ומגידים הם. ברעק"א הקשה דהא רצינו להאמין להם בדין מיגו ומה זה מהני דאין חוזרין ומגידין, דזה שייך רק אם בכח הגדתם אנו רוצים להאמינם, וכמו דחזינן לרמי בר חמא באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין ואין חסרון דחוזרין ומגידין, וכל הטעם דאין להאמינם הוא מחמת דאין אדם משים עצמו רשע וכיון דיש להם מיגו מאי שייך אין חוזר ומגיד, ובקובץ שעורים (ב"ב דף קכ"ז ע"ב) כתב עפי"ד הר"ן דגם באיסורין יש דין דאינו חוזר ומגיד אע"ג דהתם כל הפסולין כשרים, ואם זה רק כהגדה פסולה הא כל הפסולין נאמנים לגבי איסורין ולמה לא יוכל לחזור באיסורין, וע"כ דזה משום דהגדה הראשונה לא מתבטלת, ונפק"מ דאם זה מחמת פסול נאמין להם במיגו, אבל אם זה מחמת כח הגדה הראשונה גם מיגו לא יועיל דהוי מיגו במקום עדים, ובזה רוצה לתרץ קושית הגרעק"א.
וצ"ע א' דא"כ הא כבר תירצו בתירוץ הראשון דהוי מיגו במקום עדים ומה הוסיפו בתירוצם דאינו חוזר ומגיד, עוד יש לעיין דגם אם זה מחמת כח הגדה הראשונה הא הגדה הראשונה יכולה להיות מוכחשת ע"י אנשים אחרים, א"כ ע"כ אין זה כח בהגדה שלא יכולים להכחישה אלא פסול בהגדה של האנשים האלה, דהא אנשים אחרים יכולים להכחיש את הגדתן.
ואפשר לומר בקושית הגרעק"א ז"ל דהנה כתב בהפלאה דבלי גזה"כ דאינו חוזר ומגיד לא הי' נאמן לגמרי בעדות השני' אלא דהי' כתרי ותרי, ואינו מוכרח כ"כ, ויש לומר דנאמנין בעדות האחרונה לגמרי, וכן הוכחנו בב"ב (דף קס"ז) דאם הי' חוזר ומגיד הי' לגמרי נאמן, והטעם דא"א לאדם א' להיות שני דיני נאמנות, לכן או שנאמן רק בהגדה ראשונה או רק אחרונה, נמצא דהיכא שעי"ז יהי להם דין עדות הי' שייך להאמין הגדה שני', אבל להאמין להם מדין מיגו בלי דין עדות א"א, דלא מצינו דמיגו עוקר הדיבור כלא הי' שעי"ז לא יהי' דין עדות להעדות הקודמת אלא דיהי' לזה דין נאמנות, וכיון שכן לא תועיל מיגו היכא דיש לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כיון דלא יעשה דין עדות על מה שאומרים לעקור לגמרי כח הדיבור הראשון, ונמצא דיהי' להם שני דיני נאמנות, דבדין מיגו אינו עוקר הגדה וזה א"א שתי דיני נאמנות, משא"כ לרמב"ח באופן דחוזר ומגיד שפיר נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, אע"ג דחוזר ומגיד, דהא אז יהי' לעדותם דין עדות ויעקר לגמרי העדות הקודמת, אבל במחמת ממון לרמב"ח, או לדידן דבכלל אינו חוזר ומגיד דא"א שיהי' דין נאמנות עדות על הגדתם של עכשיו, אז בהכרח אין נאמנות למה שאומרים כעת, היינו אפילו אם מיגו יש לו כח נאמנות כמו עדים מ"מ לא תוכל לדחות נאמנות הגדה הקודמת.
בא"ד. וברישא נאמנים משום דאי בעו שתקי. והוסיף הר"ן ביאור הדברים משום דהא כ"א אם הוא ישתוק אפי' אם השני יקיים את השטר ג"כ לא יהי מקויים, נמצא דאינו זקוק לטענתו של השני כדי שיהי' נאמן על מה שרוצה שלא יגבו בהשטר, וצע"ק דהא אם הוא ישתוק והשני יעיד אז יהי' הלוה חייב שבועה, א"כ הא אולי רוצה להעיד אנוסים היינו יחד עם חבירו כדי שלא יהי' הלוה חייב שבועה.
תוד"ה מחמת נפשות. ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו. צ"ע לרמי בר חמא דאייירינן כעת הא ס"ל דחוזר ומגיד על מה שהעיד בתוך השטר, א"כ הא כ"א מהם אינו צריך להשני כדי לחזור, וכל א' יכול לחזור ולהגיד לחוד ונאמן הי' לומר אנוס הייתי מחמת נפשות ואינו זקוק להשני כלל, ומה שייך לומר דבשני עדים לא אמרינן מיגו, דכ"ז שייך אם זקוק א' להשני, אבל כאן הא יש להאמין לכ"א מחמת דהי' יכול לומר הייתי אנוס מחמת נפשות ולא ראיתי את ההלואה בלתי תלוי בהשני כלל [ולפי"מ שרוצה לומר בהפלאה דאם חוזר ומגיד הוי כתרי ותרי, א"ש דע"א לא הי' מהני לקלקל עדות שבשטר].
תוד"ה ואין אדם. וי"ל כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר. יש לעיין דבשלמא אם פלגי"ד הוא תקנ"ח אפשר דכאן לא תיקנו, אבל כיון דזה דין גמור דעדים שמעידים עדות כזה היא כשרה, א"כ הא יש כאן עדות גמורה לפסול, וכדי שלא יפסל צריך לתקנה מיוחדת שכה"ג יוכשר השטר, והא ודאי לא הי' תקנה מיוחדת ואיך הוא כשר.
בא"ד. דאונס מחמת נפשות לא שכיח אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחרת כמו על אשתו. הנה חזינן מזה דמה דפלגי"ד לא סגי במה שמפרשים כונתו דלא אמר דרבע אותו, אלא דכדי שתתקבל עדותו אנו צריכים לומר באמת דרבעו אחר, וכאן דאין לומר דאנסוהו מחמת נפשות לכן אין יכולים להכשיר עדותו.
ומזה צל"ע על מה שנדפס בשם הגר"ח הלוי מבריסק זצ"ל [בעמוד קכ"ח] לתרץ הקושיא המפורסמת דאיך מהני פלוני רבעני כיון דאנו צריכים לומר דכונתו דרבע לאיש אחר והשני אומר דרבע להאיש הזה, וא"כ הוי הכחשה בבדיקות ואיך מהני עדותן, ותירץ דרק מה שאומר בדין עדות מקלקל אם יש הכחשה בבדיקות, אבל לגבי מה שאומר על עצמו דע"ז הוא בעל דבר ולא בגדר עדות כלל לא איכפת לן והוי כלא אמר, דלפי המבואר כאן קשה דהא ע"כ אנו צריכים לומר ולהאמין דבאמת לא רבע אותו רק לאחר, היינו דלא סגי במה שננקוט שלא אמר אלא שבאמת רבע אחר, והעד השני הא מוכחש, דהא כדי להכשיר את עדותו של זה אנו מניחים שלא נרבע והעד אומר שהוא נרבע, ומה לי הכחשה שסותרין זה את זה או שאנו מוכרחים להניח שזה לא כמו שאומר העד השני.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |