הפלאה/כתובות/יח/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
בית מאיר
חתם סופר
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


הפלאה TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png יח TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תוס' ד"ה ובכולי בעי דלודי וכו' פי' הקונטרס בב"מ וכו'. וצ"ל לפירש"י דלית ליה לרבה הא דקאמר אביי בריש ב"מ שם דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולא שייך מיגו דחשיד וכו'. ובל"ז מוכרח לומר כן דאל"כ הא דקאמר רבא בתחלה מפני מה אמרה תורה וכו' ואינו נאמן במיגו דכופר הכל. ואי ס"ד דטעמא משום ספק מלוה ישנה אין שייך לומר מיגו וכיון דלא חשדינן ליה בשיקרא אלא מחמת ספק ושמא אין לו ספק מלוה ישנה על הכל ואינו רוצה לשקר בדבר הברור לו. וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף פ"ז ע"ב ד"ה למפרע וכו' ע"ש בשלמא לפירש"י שפיר אמרינן כיון דמשתמט וסובר שאין בזה איסור כיון שרוצה לשלם לאחר זמן א"כ שפיר יש לו מיגו לאפטורי משבועה להשתמט בכולו. אבל אי מטעם זה אינו חשוד משום דיש לו ספק מלוה ישנה ולא פריש מספק עד שיודע לו א"כ אין זה מיגו לכפור הכל במה שיודע שהוא חייב בודאי. אלא דלפ"ז קשה לכאורה על אביי כיון דבהכרח לאוקמי פלוגתא דראב"י ורבנן בדרבה ובבנו מעיז לרבנן ויש לו מיגו דכופר הכל ולפי דברי אביי קשה מ"ט דרבנן הא לית ליה מיגו שמא אין לו כל כך ספק מלוה ישנה. ולכאורה נ"ל ליישב לפמ"ש רש"י דפלוגתייהו אליבא דאמת מיירי בטוענו קטן יש לומר שעדיין הוא קטן בשעת תביעה דלא שייך לומר שיש לו ספק מלוה ישנה אצל הקטן עצמו לדעת הפוסקים בחו"מ סימן רל"ה דקטן שלוה פטור מלשלם ואינו יכול להחזיק בירושתו מחמת שלוה ממנו ואם שיש לו אצל אביו יש לומר דלא שייך להשביע דאם הוא כן שיש לו ספק מלוה ישנה אצל אביו כיון שגם היורש אינו טוען ברי שאין לו אצל אביו ספק מלוה ישנה הוא פטור בלא שבועה דהא טעמא דספק מלוה ישנה שחייב לשלם הוא משום דכיון דהחוב הוא ודאי והספק מלוה ישנה הוא ספק והוי ליה כאינו יודע אם פרעתי כמ"ש בחידושי בבא מציעא (ומזה הוכחתי שם כדעת הפוסקים שהביא הש"ך ריש סימן ע"ה דאפילו אם טוען ספק יש לי בידך כנגדן קודם ההלואה אפ"ה חייב לשלם כדמשמע מלשון ספק מלוה ישנה) א"כ ביורש שגם הוא אינו יודע הוי ליה כטענו שניהם ספק על הפרעון דקי"ל דפטור כדאיתא בח"מ סימן ע"ה. ולפ"ז אתי שפיר דפליגי דוקא בטוענו קטן דבגדול רבנן מודו דליכא מיגו דכופר הכל משום דיש לומר דלית ליה ספק מלוה ישנה רק במקצת. אך לפמ"ש לעיל דהא דבטענו שניהם ספק על הפרעון פטור היינו דוקא היכא דהתובע הוי ליה למידע אבל ביורש דלא הוי ליה למידע טענינן בשבילו דאילו היה אביו קיים היה טוען ברי לפ"ז משכחת ספק מלוה ישנה אצל אביו ונראה דבל"ז לא שייך ספק מלוה ישינה אצל אביו משום דע"כ מיירי בטענו מטלטלין דאל"ה ליכא שבועה דאורייתא א"כ אפילו יש לו ספק מלוה ישנה אצל אביו יכול היורש קטן לומר אנן מטלטלין שבק אבהון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי כדאמר רמי בר חמא לקמן דף צ"ב ע"א וכ"ש למ"ד דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין. מיהו יש לדחות דיש לומר שתפס את החוב בעצמו בחיים. ואפשר דכולי האי לא חיישינן שמא יש לו ספק מלוה ישנה וכבר נסתפק בזה בחיי אביו ואמר בפירוש שתופס החוב בשביל זה כי היכא דלא יהיה מטלטלין אצל בניו. ועיין מ"ש מזה באריכות בדף פ"ד ובדף צ'. ודוק:

תוס' ד"ה הרי אלו וכו' וא"ת וכו'. לכאורה קשה דהוי להו להקשות אברייתא עצמה דלקמן דף י"ט ע"ב דנאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר והא הוי מיגו במקום עדים. ולכאורה צ"ל דהתם כיון דהוי תרי ותרי יש לומר דמועיל מיגו ולא הוי במקום עדים דהא איכא נמי עדים לסייע. משא"כ במתניתין שפיר קשה להו כיון דאין חוזר ומגיד הוי ליה מיגו במקום עדים דהגדה ראשונה. אלא דמדבריהם בסמוך ד"ה אינן נאמנים לא משמע כן דהא כתבו שני תרוצים. משום דהוי במקום עדים. ומשום דאינו חוזר ומגיד. צ"ל ע"כ בלא חוזר ומגיד ס"ל דהוי במקום עדים אע"ג דה"ל תרי ותרי לא שייך להכריע במקום עדים מחמת מיגו וכ"כ התוס' להדיא בב"ק דף ע"ב ע"ב בד"ה אין לך בו א"כ הוי להו להקשות אברייתא עצמה. ואפשר דאפ"ה לא פסיקא להו להקשות. ואפשר לומר עוד דלא מצו להקשות אברייתא משום דאף דקי"ל בשני כיתי עדים המכחישים דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה. מ"מ אין מצטרפין לשום עדות עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו כיון דממ"נ אחד פסול כדאיתא בח"מ סימן ל"א א"כ יש לומר כיון דאנו צריכין לקיים השטר ע"פ עדים אלו. א"כ ממ"נ אם נסמוך על עידי השטר הרי אלו פסולים להעיד על הקיום. משא"כ במתניתין שפיר אנו יכולים לסמוך על הקיום דקי"ל דאין עדים נפסלים על פי עצמם והגדה שניה כמאן דליתא וכשירים להעיד לכל עדות הכא נמי יכולים להעיד על הקיום שפיר הקשו. ודוק:

שם בגמרא אלא אי איתמר וכו'. לכאורה יפלא דהא רבא לא סתר אלא סברת רמי בר חמא באנוסים מחמת נפשות דלא מהימני בלא מיגו. אבל בהא דמחמת ממון נאמנים במיגו לאשווי נפשייהו רשיעי לא סתר ומי הכריחו לחזור בשניהם. ונלענ"ד דיש לומר דהא בהא תליא דצריך להבין מנ"ל באמת לרבא באנוסים מחמת נפשות דהוי ליה חוזר ומגיד דילמא קרא דאינו חוזר ומגיד היינו בפשטות כשאומרים שקר העדנו בלא טעם אונס נפשות. וצ"ל דלזה אין צריך קרא דפשיטא דאינו נאמן לעשות עצמו רשע. ואין לומר כיון דהוי אמינא דיכול לחזור אינו רשע כמו בתוך כדי דיבור דיכול לחזור מהאי טעמא. זה אינו דהתם מבטל לגמרי דבריו הראשונים בתוך כדי דיבור. משא"כ הכא אפילו אי הוי אמינא דחוזר ומגיד מ"מ הוי ליה כתרי ותרי ומועיל תפיסה דלמה יאומן בדבריו האחרונים יותר מן הראשונים וא"כ משוי עצמו רשע ואינו נאמן כלל. וע"כ צ"ל דקרא מיירי באומר אנוס מחמת נפשות וכיוצא בו שוגג או מוטעה ואפ"ה אינו חוזר ומגיד. ונראה לי דמטעם זה עצמו ס"ל לרמי בר חמא דנאמן לעשות עצמו רשע במקום מיגו דלפי שיטתו דבאנוסים מחמת נפשות לא הוי ליה חוזר ומגיד וקרא דאם לא יגיד ע"כ בלא אונס קמיירי. ע"כ צ"ל דנאמן אדם לעשות עצמו רשע במקום מיגו. וקמ"ל קרא דאינו חוזר ומגיד אפילו במקום מיגו. משא"כ במיגו דמתניתין דלא הוי ליה חוזר ומגיד כמ"ש רש"י ותוס' דכולא חדא הגדה היא כיון דעל פיהם נתקיימו שפיר נאמן אפילו לעשות עצמו רשע. נמצא שפיר הא בהא תליא דכיון דס"ל לרבא דקרא באנוסים מחמת נפשות הדרינן לסברא פשוטה דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במקום מיגו ודוק ועמ"ש לקמן בזה:

בגמרא בשלמא פסולי עדות וכו'. נלענ"ד להבין הא דקאמר מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק וכו'. ולא קאמר נמי בקטנים הכי כמו שדקדקו התוס' ד"ה קטנים וכו'. ותו דמקדים פסולי עדות לקטנים ובמתניתין תני איפכא. ותו חזקה דריש לקיש מה שייכא הכא כיון דהעדים קטנים. ונראה משום דלכאורה קשה הא דקאמר בשלמא לרבנן כי טעמייהו וכו' דמה ענין לכאן הפה שאסר וכו' דמשמע דנאמנים מטעם מיגו לפסול השטר תיפוק ליה כיון שאומרים שחתמו כשהיו קטנים א"כ גוף הקיום עצמו אינו כלום דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. והכא תחלת הקיום שמעידין על חתימתן שהיה בקטנות והרי לקמן בס"פ במתניתין דאלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן בעינן דוקא גדול עמו משום דתחלתו היה בקטנן. ותו דלר"מ דמסיק דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וליכא מיגו ופירשו התוס' לקמן דקאי אעדים דלא מהימנא במיגו דמזויף. קשה כנ"ל דמ"מ גוף הקיום אינו כלום והרי אם באו עדים אחרים ומעידין על כתב יד העדים שבשטר ואומרים ראינו חתימתן בקטנותינו דלא הוי קיום. וכן קשה בפסולי עדות היינו ולא שייך מיגו אלא באנוסים היינו דהקיום בעצמו הוא טוב אלא שרוצים לפסול השטר. וצ"ל דמיירי שאין מקיימין השטר מחמת שמעידים על חתימתן שזוכרים שחתמו אלא מחמת הכרתן שהם מכירים כל אחד כתב ידו וכתב יד חבירו ועמ"ש לקמן דף כ"ח וזה דוחק. ויותר נראה דבפסולי עדות יש לומר שהיו כשרים בשעת הלואה רק בשעת חתימה היו פסולים כגון שנעשו קרובין בנשותיהן לאחר הלואה אם כן כיון דקי"ל בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה דעל מנה שבשטר הן מעידין הוי ליה העדות על ההלואה תחלתו וסופו בכשרות. אלא שדלבריהם השטר פסול משום שבשעה שחתמו היו קרובים על זה שפיר שייך לשון מיגו. אך בקטנים אי אפשר לומר כן דכיון שהיו קטנים בשעת החתימה כ"ש שהיו קטנים בשעת הלואה. וצ"ל איפכא שהיו קטנים בשעת הלואה אבל כשחתמו היו גדולים. א"כ הקיום תחלתו וסופו בכשרות על כתב ידן דאף דקי"ל דעל מנה שבשטר מעידין מ"מ מהני נמי קיום על כתב ידן. ואפ"ה השטר פסול כיון שהעידו בשטר על ההלואה שנעשה בקטנותן. וזהו דקאמר בשלמא פסולי עדות דהיינו שההלואה היה בעת כשרותן אמרינן חזקה כיון שההלואה היה אמת מסתמא מדייק המלוה והחתים מיד קודם שנעשו פסולים וזהו מעיקרא מידק דייק ומחתים והדר קאמר קטנים נמי אע"ג דאי אפשר לומר דההלואה היה בכשרות. מ"מ יש לומר כיון שמעידין שהחתימה היה בגדלות אמרינן חזקה על העדים בגדלות דלא היו חותמים אלא א"כ נעשה ההלואה בגדולים כנלענ"ד ליישב לולי פירש"י ז"ל. ודוק:

תוספות ד"ה ואין אדם וכו' ויש לומר כיון דקיום שטרות דרבנן וכו'. הך תירוצא אתא שפיר לרבא דס"ל דלא מהימן לומר מחמת נפשות אלא משום מיגו דלאו קיום הוא כלל כמ"ש התוס' לעיל. אבל לרמי בר חמא דהוי ס"ל במחמת נפשות נאמנים ולא הוי ליה כלל חוזר ומגיד. קשה דמחמת ממון נמי נימא אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דפלגינן דבורא. וצ"ל דלהך תירוצא באמת ס"ל לרב"ח קמא דלא פלגינן דבורא. והתוס' לא הקשו אלא לרבא דס"ל בהדיא דפלגינן דבורא. אף דפלוגתא דתנאי היא בסוף פ"ב דיבמות דס"ל לרבנן בהרגתיו והרגנוהו תנשא אשתו וע"כ משום דפלגינן דבורא דהא הוי ליה רשע ודוחק לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כרבנן צ"ל ע"כ דס"ל לרב"ח דטעמא דרבנן כדקאמר התם בעדות אשה הקילו. מיהו לענ"ד אין צריך לזה דרב"ח לשיטתו דס"ל דבמקום מיגו נאמן לעשות עצמו רשע כנ"ל. א"כ יש לומר דטעמא דרבנן התם דנאמן לומר הרגתיו אף דעושה עצמו רשע במיגו דאי בעי אמר מת על מטתו וס"ל נמי לא פלגינן דבורא ואף בהרגנוהו איכא מיגו זו. ואין להקשות דהוי מיגו בשנים דהרי כתבו התוס' לקמן דף כ"ב ע"ב דמיירי באחד דתרי לא חשידו ע"ש. ולפ"ז צ"ל דאתיא מתניתין כרבנן דהתם ולא כר' יהודה דלר' יהודה ע"כ דס"ל דאפילו במקום מיגו אין אדם משים עצמו רשע. מיהו נלענ"ד דיש לומר דס"ל לרב"ח דמתניתין אתיא ככ"ע. והא דפסול השטר באין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מטעם מיגו אלא משום האי טעמא גופא דס"ל לא פלגינן דבורא וכיון דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר פי' רש"י ותוס' ז"ל דה"ל כולה חדא הגדה. א"כ בהא נמי לא פלגינן דבורא וממילא השטר לא נתקיים ורבא לטעמיה דס"ל פלגינן דבורא. ובאמת הוי מצי התוס' להוכיח ממלתא דרבא הכא דמכשיר באנוסים מחמת ממון אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דפלגינן דבורא אלא דעדיפא הקשו ממילתא דרבא דס"ל בפירוש פלגינן דבורא. ותו יש לומר דהוי מצי לחלק ולא פסיקא להו להקשות מזה. אך לרב"ח שפיר יש לומר דמתניתין אתיא ככ"ע. ור' יהודה אע"ג דס"ל דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במקום מיגו. מ"מ הכא שאני דליכא קיום כלל כיון דלא פלגינן דבורא וכבר כתבתי דלרבנן נמי ס"ל דלא פלגינן דבורא אלא דס"ל התם דנאמן לומר הרגתיו במיגו דמת. א"נ כדמשני התם דבעדות אשה הקילו. ודוק: כל זה כתבנו לפי תירוץ התוס' הנ"ל דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורא אבל לאינך תירוצים יש לומר דס"ל לרב"ח נמי דפלגינן דבורא ויבואר לפנינו בס"ד:

עוד קשה לי לפי תירוץ זה לפמ"ש התוס' בסוף פרקין דף כ"ח ע"א דהא דקיום שטרות דרבנן היינו דוקא בטוען פרוע במיגו דמזויף אבל בטוען מזויף הוי ליה קיום דאורייתא כמו שיבואר שם בס"ד. א"כ הוי מצי רבא לאוקמי מתניתין אפילו באנוסים מחמת ממון ובטוען מזויף. מיהו לשיטת רש"י לקמן בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דמשמע דקאי אמתניתין ע"כ צ"ל דמיירי בטוען פרוע במיגו דמזויף דהוי ליה קיום דרבנן. אבל לשיטת התוס' לקמן דפליגי בעדות גופייהו אין צריך זה ויבואר לקמן בס"ד. ולאינך תירוצים שכתבו התוס' דלא שייך כאן פלגינן דבורא יש להקשות דאכתי נימא פלגינן דבורא דכיון דכל אחד אומר אנוסים אנחנו נימא נהי דכל אחד אינו נאמן על עצמו משום דמשים עצמו רשע למה לא יאומן על חבירו והוי ליה כמו פלוני רבעני לרצוני דס"ל לרבא דפלגינן דבורא ונאמן לגבי חבירו. אע"ג דאינו נאמן על עצמו. ה"נ נימא דיאומן על חבירו דאנוס היה מחמת ממון ונהי דבכתב ידם יוצא ממקום אחר אין חבירו נפסל על פי עד אחד. מ"מ באין כתב ידם יוצא ממקום אחר למה לא יאומן לרבא במיגו על חבירו. אבל לתירוץ הראשון משום דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורא מתורץ גם קושיא זו. ואף לפמ"ש בסמוך בשם תוס' בסוף פרקין דבטוען מזויף ה"ל קיום דאורייתא ולא סגי לן בתירוץ הראשון. מ"מ בקושיא זו א"נ דפלגינן דבורא על חבירו ע"כ נצטרך לומר דכל אחד מעיד על ההלואה שהיא אמת אלא שנאמן שחבירו אנוס על השטר. ונ"מ שיכול לטעון פרעתי ובכה"ג כבר ה"ל קיום דרבנן כמו שיתבאר באורך בס"ד דאפילו טוען מזויף כיון שההלואה אמת אין הקיום שטר אלא מדרבנן וכיון דבכה"ג הקיום דרבנן לא פלגינן דבורא. נמצא דעכ"פ בתירוצא קמא ואינך תירוצי מתורץ הכל. ודוק היטב:

לפ"ז נלענ"ד דיש לומר דמתורץ מה שדקדקנו לעיל בסוגיא. דרבא לא סתר אלא סברת רמי בר חמא באנוסים מחמת נפשות ולא באנוסים מחמת ממון ולמה הדר ביה גם מזה משום דיש לומר דאדרבא היינו טעמא דרמי בר חמא באנוסים מחמת ממון דנאמנים במיגו משום דס"ל פלגינן דבורא כמ"ש דלאינך תירוצים מצי סבר הכי. וא"כ ה"נ נאמן במיגו על חבירו ול"ל קיום שטרות דרבנן דבכל מקום שאומרים קיום שטרות דרבנן היינו מטעמא דר"ל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאיתא בסוף פרקין. א"כ יש לומר לרמי בר חמא דלא ידע הא דריש לקיש שפיר הוי ס"ל דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר פלגינן דבורא ונאמן במיגו על חבירו. אבל לבתר דסתר רבא מהא דר"ל וה"ל קיום דרבנן לא אמרינן פלגינן דבורא כנ"ל. ודוק: ובלימוד הישיבה הארכתי בזה:

מיהו נלענ"ד דיש ליישב גם לאינך תירוצי כיון דס"ל לרבא דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במיגו יש לומר דאף במה שאמר שחבירו היה אנוס משים עצמו רשע דהוי ליה בתחלה כאלו העידו זה על זה בשטר וכל אחד כשחתם כאלו מעיד גם על חבירו שברצון חתם. וראיה לזה דאל"כ קשה בברייתא דלקמן בעדים אחרים שאמרו אנוסים היו ומקשי הש"ס תרי ותרי נינהו ואי ס"ד דאין עידי השטר מעידים זה על זה שלא היו אנוסים. א"כ ה"ל עדים האחרונים כתרי בחד ותרי בחד דמהני. אלא ודאי דחשבינן לעידי השטר מעידים זה על זה. מיהו יש לדחות דהתם מיירי לענין טענת לא לויתי דעכ"פ שניהם מעידים על מנה שבשטר. משא"כ לענין פרוע במיגו דמזויף דבחתימת השטר אין מעידים זה על זה דהא יש לומר שחתם כל אחד שלא בפני חבירו. ודוק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון