אילת השחר/כתובות/טו/ב

אילת השחר כתובות טו ב

דף ט"ו ע"ב

מצא בה תינוק מושלך וכו' אם רוב ישראל ישראל. לא נזכר דצריך לילך כפי כמה נשים מעוברות היו בזמן האחרון בעיר, ולכאורה צריך שלא לחשוב נשים זקנות או שידוע שכבר זמן שלא נתעברו. עוד יש לעיין למה אזלינן בתר העיר הזאת, וע"כ משום דלא מצוי סיעת נשים ממקו"א שנסתפק בזה, אלא דהתינח אם תינוק עשוי ליפול ממילא אז הי' צריך לומר דנפל מנשי המקום, אבל השלכת תינוק שזה מעשה במתכוין, אדרבה שכיח מאד שבאים ממקו"א להשליך, וא"כ למה לא ניחוש לרובא דעלמא, ובודאי לא מיירי דוקא בעיר היושבת בין ההרים כדמוקי בב"ב דף כ"ג ב'.

שם. מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם אם רוב ישראל ישראל. הנה כיון שעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל, ע"כ מאי דתנן רוב עכו"ם ורוב ישראל היינו רוב נשים שבעיר, דאין לנו נפק"מ מי אביו, וכן כתב להדיא בהגהות רעק"א (על או"ח סי' של"א ס"ה, דפוס יוהנסבורג), והוכיח מזה דעכו"ם הבא על בת ישראל אין הולד צריך גירות, והוכתו היא דהא ברישא דהיו בה רוב עכו"ם ע"כ היינו רוב נשים, דאם רוב אנשים עדיין אין ראי' שאינו מישראלית, וכיון שכן גם סיפא דרוב ישראל ישראל היינו רוב נשים, ואי נימא דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד צריך גירות, מה יועיל שיש בעיר רוב נשים ישראליות, אכתי יש לחוש שהוא מעכו"ם הבא על ישראלית ויהא צריך גירות, אלא ע"כ דהוי ישראל גמור עי"ש.

אך יש לדחות דהא כדאיתא והא כדאיתא, וברישא ע"כ היינו רוב נשים עכו"ם, אבל בסיפא דקתני רוב ישראל ישראל היינו כשהיו בה גם הנקיבות וגם הזכרים רוב ישראל, דאז הלוך אחר הרוב שהוא ישראל מאב ואם ישראלים, ובאמת באופן שיהי' רק רוב נשים ישראליות צריך גירות לחומרא.

והנה רוב זה ע"כ היינו רוב שהי' לפני כשנה בעיר כיון שהנידון הוא ממי נתעברה, וקשה לשער עכשיו על לפני שנה איזה רוב היו בעיר, וכן נשים זקנות ומעוברות ושאינן ראויות להוליד לכאורה אינן בכלל הרוב וכמש"כ לעיל, וזה אין לומר דהכונה רוב תינוקות שבעיר, דהא התינוקות שבבית יודעים שכולם נמצאים כל א' בביתו, והמושלך הזה אינו מהם.

שם. אם רוב עכו"ם עכו"ם. אין להקשות להסוברין דאין דין רוב בעכו"ם [עמש"כ באילה"ש קידושין י"ז ע"ב] א"כ למה ברוב עכו"ם הוי עכו"ם, דלסברתם אין לגוי להיות דין לפי הרוב, אבל אנו דנין לפי רוב גויים, דלא גרע מבהמות דאנו דנין עליהם לפי רוב, ואין לתרץ דאין צריך רוב עכו"ם לקבוע שהוא גוי, אלא הרוב אומר לנו שאינו ישראל וממילא הוא גוי, משום דאם לגוי אין דין רוב משום דרק לישראל נתחדש דין רוב, לא יועיל גם לא משום שהוא גוי, אלא משום דרק לישראל נתחדש דין רוב, ולמי שאינו ישראל אין דין רוב.

ל"ש אלא להחיותו. מבואר ברש"י ותוס' דבמחצה על מחצה אינו חייב להחיותו. ובחזו"א (ב"ק סי' י' ס"ק ט"ו) רצה לומר דרק בקטנותו שייך לחלק דרק ברוב ישראל חייב להחיותו ולא במחצה על מחצה [לשון הגמ' המובא שם הוא בשינוי קצת], דאילו בגדלותו כיון דשומר תורה מספק לא גרע מגר תושב דמצווין להחיותו, ודחה דאינו מוכרע, היינו דאפשר דמ"מ אין דינו כגר תושב. ולכאורה יש להוכיח דאע"ג דשומר מצות במחצה על מחצה אין דינו כגר תושב, דהא הרמב"ם פסק (פ"י מהל' מלכים הל' י"ב) דבגר תושב דנין אותו רק כפי דיניהם, ובדיניהם הא שור של ישראל שנגח להם חייב, וא"כ למה אמרינן דבמחצה על מחצה הישראל פטור לשלם אם הזיק לזה, דהא ממ"נ אפילו אם אינו ישראל מ"מ צריך לשלם לו אם הוא גר תושב, ובודאי אין להעמיד כשנגחו שורו של התינוק כשהוא קטן, וע"כ דאין דינו כגר תושב.

ויש לדחות דלהרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא מה"ת לקולא וא"כ מה"ת אין מחויב לשמור דיני התורה, ואפי' לפי"מ שדייקו מהרמב"ם (פ"ט מאבות הטומאות) דבאיסור כרת לא הוי לקולא, מ"מ רוב מצות התורה אינו מחויב לקיים, נמצא דאינו שומר תורה רק מדרבנן וזה לא עושהו לגר תושב.

ובזה הי' אפשר ליישב דברי התוס' ביומא (דף פ"ה) שכ' דברוב ישראל אם הזיקו שור של ישראל משלמין לו, והקשו האחרונים דהא אין הולכין בממון אחר הרוב, עי' בש"ש (שמעתתא ד' פ"ז), ולהנ"ל אפי' אם הוא באמת גוי דינו כגר תושב כיון דשומר כל התורה כשרוב המקום ישראלים, משא"כ במחצה על מחצה דאינו מחויב מן התורה, אמנם קשה לומר דהתוס' שם יסברו דבספיקא דאורייתא אסור רק מדרבנן דלכן חלוק דביש רוב ישראל מחויב מן התורה, משא"כ במחצה על מחצה שאינו מחויב אלא מדרבנן דאז אין דינו כגר תושב.

ובס' הפלאה כתב על מש"כ רש"י דליוחסין לא דאם בת היא אסורה לכהן, ולמה לא כתב דאסורה לינשא לישראל בלי גירות, משום דלגבי זה כיון דטבלה לנדותה וכן בזכר בודאי טבל לקריו הו"ל ממילא ישראל, ולפי"ז לא יצוייר ששור שנגח אותו לא יצטרך לשלם, וצ"ל דלגבי תשלומין יאמר לו אייתי ראי' דטבלת, ועמש"כ בד"ה אבל ליוחסין לא, על קושית ההפלאה.

ל"ש אלא להחיותו. ומבואר ברש"י וכן בתוס' דבמחצה על מחצה אין חיוב להחיותו, ובקובץ שעורים תמה דלמה אין מחויבים ליתן צדקה מספק, ומש"כ דזה ספק ממון, צ"ע מה זה נוגע לממון, הא החיוב אקרקפתא דגברא כמו כל המצות, ולא דמי כלל למתנות כהונה שזה ממון כהן, ורק לכל היותר אפשר להסתפק אליבא דהכס"מ (המובא בקצוה"ח סי' ר"צ) דס"ל דבצדקה איכא שיעבוד אגברא, דאז יש להסתפק אולי שייך בזה הממע"ה, ועמש"כ בזה בב"מ (דף כ"א ע"ב) לענין ספק לקט, ובב"ב (דף ח' ע"ב) ביארנו למה נדו הראשונים מסברא זאת של הכס"מ ומשמע דלא סבירא להו דבצדקה יש שיעבוד, ואפי' להכס"מ אין הכרח דאפשר דנהי דיש בזה גם שיעבוד, אבל עיקר הדין הוא חיוב מצוה אגברא, ויקשה נימא ספק מצוה לחומרא.

והנה רש"י כתב דבי"ד מצווין להחיותו, ולכאורה למה רק בי"ד הא מצות צדקה מוטל על כל ישראל (העירוני זה), אלא דאפשר דמה דמצינו חיוב להחיותו היינו דכופין, ואה"נ דחיוב על היחיד יש, אבל כל מקום דאיירינן להחיותו היינו דכופין להחיותו, וכמבואר בב"ב (דף ח' ע"ב) דכופין על צדקה, וכבר הקשו הראשונים איך כופין, ומ"מ הא כן הוא הדין, וזה הא בודאי שייך רק על ב"ד.

והנה יש לעיין אם כמו דכופין על המצוות אפשר להכותו על ספק מצוה, דיתכן דהא דהותר להכותו ולעשות כל מיני כפיות וזה ילפינן מאשר תשים אלו כלי הדיינים, כמש"כ התוס' בסנהדרין דף ב' ע"ב ובשאר דוכתי, ומה"ט כופין נמי להחיותו היינו רק על מצוה ודאית, אבל על ספק מצוה לא שייך כפייה, וכמו דלא מוציאין ממון מספק ה"נ אין כופין ומכין מספק, דמי יימר דחייב ואיך נכוף אותו, ואפשר דרש"י והתוס' יסברו כן, נמצא דב"ד לא יוכלו להכריחו ליתן צדקה בשביל הספק הזה, וכיון דכל הדין להחיותו היינו לכוף והיינו דין לב"ד, אז כיון דבספק אין לכוף אין שייך לומר חיוב להחיותו, ונהי דכ"א יצטרך לתת לו קצת כשיבוא אליו, אבל אין חיוב מדין ב"ד דאין לכוף להיחידים אם אינם רוצים, משא"כ ברוב ישראל דאז יש לב"ד כח כפי' ושייך לחייבם במצוה דוחי אחיך עמך.

אבל ליוחסין לא. והתוס' לעיל (עמוד א' ד"ה דלמא) כתבו דהא דתינוק המושלך לא הוי קבוע משום דלא נמצא בבית, וכבר כתבנו להעיר דמה שייך כמחצה על מחצה כאילו יש חצי תינוקות פסולין, דהא אפי' אם יש פסולין אבל הא אין ספק שמא הוא א' מהם, א"כ מאי איכפת לן אם קבוע הוי מע"מ. ובש"ש (שמעתתא ד' פי"ז) פירש דהטעם דהוי כיש חצי פסולין בעיר, וצ"ע דמ"מ מאי נחוש דהא ודאי הוא לא א' מהפסולין האלה.

ויש לעיין מה זה הקביעות שבבית, דהא ודאי בבית שיש לכל א' להיות שם הוי כמו שנמצא ברה"ר וע"כ זה בית דירה, וא"כ אם מיירי שיש להניח שזה מהאשה הדרה שם, ע"כ צ"ל דכיון דאיהי ספק דאזלה לגביה ה"נ התינוק, ובאופן שאין שם אשה לתלות שזה ממנה, צ"ל דמקרי מקום קביעותו אע"ג דפריש בהכרח מאיזה מקום כיון דחזר לבית דזה הוי מקום קביעות, א"כ אפילו כשנמצא ברחוב התינוק הא כשישא אשה יהא הדר לקביעותי', ובכלל הא עומד להיות במקום קבוע ולא עומד לישאר תמיד ברחוב, וע"כ כיון דכעת פריש לא איכפת לן מה דהדר לניחותא, ולמה באשה מגרע מאי דהדרא לניחותא כמו שהביאו התוס' לעיל (עמוד א' ד"ה דלמא) מהגמ' בנזיר.

ואפשר לומר כעין הסברא שכ' ההפלאה לענין לילך בממון בתור הרוב, דכשאנו דנין לכמה דברים לילך בתר רוב מהני אף להוצאת ממון, ה"נ אפשר לומר דבאשה שקידשה השליח דכל הנידון הוא לקחתה לאשה דהיינו להיות בבית מקרי קבוע מחמת דלגבי זה הא רוצה שתהי' במקום קביעות, אבל כשדנין על התינוק בכללות אז כעת הוא פריש ולא נוגע לן כל פרט, לכן גם לגבי לישא אשה יהא מותר כיון דבשעה שנמצא דנו עליו כעל דבר שפירש ונפסק דינו כהרוב, וצע"ק.

אבל ליוחסין לא. פרש"י דאם בת היא אסורה לכהן. ובהפלאה הק' למה לא כתב דאסורה בלי גירות, עי"ש שרוצה לומר דכיון דודאי טבלה לכן הוי גיורת, ולכאורה כאן דלא חושב להתגייר מאי מהני הטבילה, וצ"ל דס"ל דא"צ לכוין להתגייר אלא דסגי במה דחושבת להתנהג במצות שישראל חייבין בהן, וצ"ע בזה, ויש לומר דחזינן מכל הסוגיא דיוחסין דעשו בו מעלה הוא רק לכהונה, ולכן דקדק רש"י לכהונה, דלגבי לינשא לישראל ניזל בתר רוב אחד ורק לכהונה עשו מעלה דבעי תרי רובי.

אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אמר רב פפא להחזיר לו אבידה. וביאר רש"י דהחידוש אע"ג דיש איסור להחזיר. משמע דבמחצה על מחצה דאין חיוב להחזיר דיכול להחזיק לעצמו מספק שמא התינוק הוא גוי לכן יהי' אסור להחזיר דהא אסור להחזיר לגוי, ובספק איסור מדברי קבלה אזלינן לחומרא, והוא הא ספק גוי דאז יש איסור מדברי קבלה להחזיר, ואע"ג דמה דמחזיר אינו מחמת דמחשיבו להגוי אלא מחמת ספק שמא זה של התינוק דאולי הוא ישראל.

מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא וכו' דנגחי' תורא דידי' לתורא דידן. ומבואר דברוב עכו"ם משלם הכל, והק' הרא"ה בשטמ"ק לימא להו אייתי ראי' דלאו ישראל אנא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב איכא למימר כיון דאם איתא דהוי עכו"ם לית לי' חזקה דממונא והשתא מספק"ל בגופי' אי הוי עכו"ם לא אמרינן בכי הא אין הולכין בממון אחר הרוב דלא אתמר אלא להוציא מחזקתו, וכ"כ הרשב"א, וכ"כ הרב המגיד (פט"ו מה' איסו"ב הלכה כ"ו). ולא ביארו למה אין בגוי חזקת ממון, ואם ס"ל דגזל עכו"ם מותר אפשר דלכן הוחלש כח מוחזק כיון דמותר לחטוף ממנו, אבל למ"ד גזל עכו"ם אסור צריך טעם, ובאילה"ש ב"מ (דף כ"א ע"א) הבאנו הסברא כיון דאבידתו מותרת הוחלש כחו בהממון.

ובמש"כ כיון דהוי ספק אם יש לו חזקת ממון מוציאין ממנו ברוב, ומבואר דאעפ"כ במחצה על מחצה אין מוציאין, וע"כ צ"ל דגם בלי דין מוחזק א"א להוציא כשגם להתובע ספק דהא אולי הוא גוזל בזה את הנתבע, ואין לומר דהנתבע יהי' מחויב לשלם, דאדרבה נחייב התובע שלא ליקח, אבל ברוב הא לגבי התובע הא יכול לסמוך ארוב ואין לו שום איסור לגבות, לכן דוקא אם הי' מוחזק הי' יכול לומר דאינני מחויב אע"פ שיש רוב, אבל בספק חייב אין לחייבו אפילו כשאין מוחזק, דהא למה נחייבו אדרבה נחייב התובע שלא לגבות. ויש לעיין במחצה על מחצה אם יועיל תפיסה ממנו.

פלגא משלם ואידך פלגא אמר להו אייתי ראי' וכו'. ברעק"א הביא מקשין דהו"ל עדות שאאי"ל דהא אם יוזמו יאמרו דאולי הוא נכרי ואינן חייבין כאשר זמם ובקנס לכו"ע בעי עדות שאתה יכול להזימה, ואין לומר דכשהעידו עליו נתגייר כבר, דא"כ למה ברוב עכו"ם משלם הכל, וכתב הרב המגיד דכיון דאם הוא עכו"ם אין לו חזקת ממון וע"ז מהני רוב להוציא ממנו, ולהנ"ל יקשה עדיין כיון דגם במחצה על מחצה מיירי דנתגייר וכעת דנין אותו כבר בתור יהודי, א"כ דומיא דהכא ברוב עכו"ם ג"כ מיירי אפילו דכעת נתגייר, ולמה ישלם הכל הא הוא מוחזק דהא כעת הוא ישראל, עי"ש שתירץ דמיירי דב"ד ראו איך שורו הזיק.

והנה בתוס' בסנהדרין (דף פ"א א') חידשו דגם בא' שנגמר דינו למיתה ומעידים לחייבו עוד מיתה לא הוי עדות שאאי"ל דהעידו על גברא קטילא כיון דאם יוזמו או יוכחשו הראשונים תועיל עדותן לחייבו המיתה השני' מקרי שפיר יכול להזימה אע"פ שזה דבר רחוק שיוזמו הראשונים, א"כ ה"נ הא אם יבואו עדים ויבררו שהתינוק הי' יהודי נמצא דעדותם הועילה לחייב [וכעת ראיתי בקהלות יעקב חלק ה' סי' כ"ג שתירץ כן], ואין לומר דמ"מ הא יכולים לומר לא ידענו שהוא יהודי דאילו ידענו לא היינו מחייבים אותו, זו אינה טענה לפוטרם, דהא התם ג"כ יכולין לומר לא ידענו דהעדים הראשונים שיקרו ונגמר דינו למיתה בטעות וחשבנו רק להעיד על גברא קטילא, וע"כ דזה אינו פוטר אותם, ולפי"ז נמצא דבכל ספק לא מקרי עדות שאי אתה יכול להזימה אם יש אפילו אפשרות רחוקה שיתברר.

והנה לכאורה ברוב עכו"ם יוכלו לחייבו בעד א' ובדיין א', כיון דדינו כעכו"ם ואין לו חזקת ממון, דלכן אע"ג דאינו ודאי גמור מ"מ מחייבינן לי' א"כ ידונו אותו בעד א' ודיין א', וא"כ למה הוצרך לומר חילוק רק לענין נזקין, הא יכול לומר חילוק לכל הדינים דמחצה על מחצה כישראל שאין יכולים לדונו בע"א ובדיין א'.

והגרעק"א ז"ל הקשה לפי דרכו דכל מה דישלם מחצה הוא רק בנגח בפני ב"ד דשלא בפני ב"ד הו"ל עדות שאאי"ל, דא"כ לימא נפק"מ אם לא ראו ב"ד, דבמחצה על מחצה לא ידונו אותו מחמת דהוא ישראל ולכן הו"ל עדות שאאי"ל, וכתב משום דגם ברוב לא יוכלו לחייבו מה"ט כיון דאין הולכין אחר הרוב בממון, אלא דזה תלוי דלתירוץ א' דתוס' במכות (דף ב') דרק היכא דא"א כלל לקיים כאשר זמם לא צריך כאשר זמם, נמצא דכאן גם ברוב ישראל לא יוכלו לחייבו, אבל לאידך תירוצא דאם לוקין מקרי שנתקיים כאשר זמם כאן יוכלו לחייבו ברוב ישראל, דכיון דא"א לחייבם ממון אז הן לוקין ובזה מתקיים הזמה, וצ"ע דהא אם אליבא דאמת הוא ישראל יש לקיים כאשר זמם לחייבם ממון, ומה דלא נחייבם מחמת דאינו ברור ואין הולכין אחר הרוב, מ"מ לא נוכל להלקותו כיון דמעיקר הדין יש לנו לומר דחייבים ממון וצ"ע.

יש לעיין בכל בעיא דלא איפשיטא דלכמה פוסקים מהני תפיסה, ולמה זה לא עדות שאאי"ל דהא יכולים לומר דאולי אינו חייב עפ"י דין, ואע"פ שרצו לחייבו לענין תפיסה, מ"מ אם הדין אליבא דאמת שהוא פטור לא חייבו אותו כלום, דהא צריך לזה להתחשב עם הדין האמיתי ואולי הוא פטור ועדותם אינה עדות.

ואפשר דרק בספק באמיתות הדבר הוא דאזלינן בתר המציאות האמיתית, אבל בספק בדין כיון דהדין פוסק דחייב מספק לענין תפיסה יכול להזימן ולחייבן, אבל צ"ע בהא דבהעידו שן ואח"כ עין דמהני עדות לגבי תפיסה, דלכן חייבין העדים שהוזמו לפמש"כ בכס"מ בפכ"א מהל' עדות הל' ד' (ועמש"כ בב"ק דף ע"ד).

תוד"ה להחזיר לו אבידתו. אלא נקט להחזיר לו אבדה דהוי רבותא טפי דאיסור גדול הוא. וצע"ק דהא ע"כ צ"ל דמצד זכותי ממון יש לו להתינוק זכות ממון שמגיע לו האבידה כמש"כ משום דלא באו ליד המוצא בהיתר דכה"ג הרוב מהני להוציא ממון, וא"כ הא בודאי לא שייך איסור כיון שזה ממון התינוק דאז אפי' אם הי' נכרי כיון דמגיע לו האבידה ודאי לא שייך איסור, דכל מה דאסור להחזיר אבידה לעכו"ם הוא מפני שנתמעט אבידת עכו"ם דאינו חייב להחזיר לו, דאז לא רק דאינו מחויב להחזיר אלא דגם אסור, אבל אם האבידה שייכת לו איך שייך איסור, וא"כ בזה שנאמר דהאבידה שייכת להתינוק אין כבר שום חידוש במה דאין איסור להחזיר לו.

בא"ד. ואפילו לשמואל דאמר דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח אבל הכא מודו דאזלינן בתר רובא. היינו דכאן תיכף בשעה שמוצא המציאה השאלה אם מותר לקחת לעצמו או לא משא"כ התם דהגיע אליו ברשות הבעלים, וצע"ק דבשלמא אם הדין דבמוכר דבר באופן שזה מקח טעות מ"מ זכה המוכר במעות ויכול להשתמש בהם יש להבין החילוק, אבל אי במוכר דבר וזה מקח טעות אין להמוכר רשות להשתמש בהמעות, א"כ גם התם השאלה אם מותר ליקח הכסף או לא דאם זה מקח טעות לא נתנו לו הכסף ומ"ש מהכא. ועי' בתוס' ב"ב (דף צ"ב) דמשמע דבאופן דזה מקח טעות אין לו רשות להשתמש בהם וא"כ מ"ש כאן מהתם [ועיין בתוס' בב"מ דף מ"ב דמבואר דאי מעות אינן קונות מה"ת אסור להמוכר להשתמש עם המעות כל זמן שלא משך, ולפי"ז באופן שזה מקח טעות בודאי אסור להשתמש].

בא"ד. ואפילו לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב וכו' שבהיתר באו המעות לידו ומדעתם נתנם לו הלוקח. לכאורה הא המוצא הוי כתופס לאחר שנולד הספק, ואפי' אם בשעה שמצא לא ידע שזה של התינוק שנמצא מושלך, מ"מ אחר שנתברר שזה אבידת התינוק נמצא דהוי כתופס לאחר שנולד הספק, וא"כ אפי' אם אין רוב ישראל יהי' מחויב להחזיר, דהא להתוס' וסייעתם ס"ל דלמסקנת הגמ' בב"מ (דף ו') תקפו כהן מוציאין מידו. אמנם הראשונים כתבו דלגוי אין החזקת מרא קמא, אבל משמע דלכן זה מהני כשרוב עכו"ם בעיר, אבל במחצה על מחצה נכרים וישראלים איך יועיל תפיסה של המוציא, דהא רק ברוב ישראלים אמרינן דיחזיר לו אבידתו, משמע דגם בספק מר"ק מהני תפיסתו וצע"ק.

תוד"ה לא צריכא. כולה מילתא הומ"ל לענין נגיחה. משמע דגם ברוב ישראל יהי' נפק"מ דישלם המזיק לו כדין נגח לישראל [וכן הוא שיטת התוס' ביומא דף פ"ה דכאן דרוב ישראל משלמים לו]. ועי' בהפלאה כאן דהוקשה לו דנימא אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מהישראל ממון, וחידש בהפלאה דהיכא דהשאלה היא כללית לגבי כמה דינים ונפסק עליו דין מחמת רוב אז מהני גם להוציא ממון ע"י שנפסק כהרוב, וכן מהני מה דרוב אינן טריפות לחייב בפדיון הבן ולא יכול הישראל לומר אייתי ראי' דלאו טריפה הוא, וכן בכולי דוכתא ג"כ הלך בדרך זו, וכ"כ גם בשו"ת רעק"א תנינא סי ק"ח (ועמש"כ בב"ק דף ל"ח), אלא דכתב דלפי"ז לא קשה מה שהוצרכו לומר בד"ה להחזיר דאפילו לשמואל וכו', דלפי"ז אין לזה שייכות עם מה דס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב עי"ש, וא"כ משמע דהתוס' לא ס"ל סברא זאת.

והי' אפשר לומר דלגבי כאן בודאי נוכל לומר דמה דחייבה תורה לשלם לישראל הכונה למי שיש לו דין רעהו, כיון דענין ישראל או לא ישראל אינו ענין מציאות כלל אלא ענין דין, דהא אפילו אם לא נולד ישראל אפשר לקבל דין ישראל ע"י גירות, א"כ אינו אלא תלוי בדין, וכל שעפ"י דין הוא ישראל אז ממילא הוא כישראל לכל הדברים, ולא נימא דאין הולכין בתר רוב רק באם הוא הזיק לישראל, דמה דחייב נ"ש הוא מקרא דראה ויתר גוים כמבואר בב"ק דף ל"ח, וזה קנס גם לגוי שמקיים ז' מצות כ"ז שלא קיבל עליו להיות כגר תושב, וא"כ ע"כ זה מפני שהוא מיוצאי חלציו של אלה שלא קיימו ז' מצות בני נח, לכן בזה לא מהני מה שדינו כגוי אלא דצריך שיהא בן נח ממש. אבל עדיין צ"ע מש"כ בתוד"ה להחזיר דנימא אין הולכין בממון אחר הרוב ולא יחזירו לו אבידה, ומאי קושיא הא כיון דהוא ישראל והתורה הא אמרה להחזיר למי שדינו ישראל, ומשמע דאין חילוק [ועמש"כ עוד בסמוך].

שם. תוד"ה לא צריכא. תימה דה"נ הוי מצי למימר מחצה על מחצה עובד כוכבים ומנגח תורא דידן לתורא דידי'. והקשה בהפלאה דהא גם ברוב ישראל לא יהיו מחויבין לשלם לו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב, ושאני אם נגח תורא דידי' דמחויב אם רוב עכו"ם נ"ש משום דלגוי לא מהני חזקת ממון לכן מהני רוב להוציא ממנו, ועוד הקשה כמה קושיות דלמה מוציא שם רע חייב לשלם קנס לאביה אולי לאו אביה הוא, וכן בדמי וולדות דלא צררי נינהו וחייב רק לאב של העוברין ודילמא הם לא ממנו, ולא יועיל רוב בעילות לומר שהוא האב של העובר, וכן מכה בהמה למה ישלמנה אולי במקום סייף נקב הוי והיתה טריפה, וכן הביא קושית שער המלך בפדיון בנו שמת לאחר ל' למה חייב בפדיונו הא דלמא הי' טריפה.

ומכח כל זה חידש דאם השאלה אם הוא אביו אינו נוגע לו רק לממון אלא לעוד דינים, כגון לענין מה יהי' דינו אם יכה אביו וכן בבהמה אם כשרה לאכול, וכיון דעל כל זה נפסוק דהוי כהרוב, מהני הרוב גם לענין ממון, ורק בהא דהמוכר שור ונמצא נגחן דהדבר אינו נוגע אלא לממון אז הוא דאמרינן דאין הולכין בממון אחר הרוב.

אלא דהוקשה לו מהתוס' ד"ה להחזיר שהוקשה להם לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב למה יחזיר אבידתו ברוב ישראל, ומאי הוי קשה להו הא כיון דלכל שאר הדינים הוכרע בעיר שרובה ישראל דהתינוק הנמצא הוא ישראל א"כ גם לגבי ממון יהי' דינו להוציא כמו ישראל.

ובעצם דברי התוס' כאן סותרים לדברי התוס' בד"ה להחזיר, ועיקר הקושיא דהא מוכרח מכל הני ראיות דע"כ כיון שנוגע לעוד דברים שדינם כהרוב ה"ה דלגבי ממון שאזלינן כהרוב, ולהתוס' ד"ה להחזיר דלא ס"ל דהיכא דנוגע לעוד דינים אז גם לגבי ממון דינו כהרוב, יקשה כל הני קושיות.

וכן צ"ע מה שהקשו בתוס' לקמן (ר"פ אלו נערות) איך משלם קנס הבא על הכותית למ"ד דעבד ושפחה נתערבו בהם, דלימא לה אייתי ראי' דלאו שפחה את ואע"ג דרובם אינם משפחה מכל מקום אין הולכין בממון אחר הרוב, משמע ג"כ דלא ס"ל דכיון דנפסק לשאר דינים שאינה שפחה לכן אזלינן גם לענין ממון אחר הרוב.

וצריך טעם מ"ש מהא דרוב בעילות הלך אחר הבעל, דמהני גם להוציא ממון דלכן מוצש"ר חייב לאביה, וכן משלם נזקין, ולא יכול לומר אולי היתה טריפה.

והי' אפשר לומר דשאלת רוב בעילות הא אינה שאלה שאנו צריכין לדון על כל האנשים ביחד, אלא דעל כל א' אמרינן דהוא ודאי מהרוב דהוא אביו, לכן גם לענין ממון מהני האי רוב, אבל כשדנין על כל כותית מה היא, הא זה משום שיש ביניהם א' שהיא שפחה, ואין לדון על כל א' בפני עצמו בלי שנביא בחשבון את כולם, ואז הא נמצא דנצטרך לומר דכולם אינם מהשפחה, וזה אי אפשר דהא ודאי יש מיעוט מהשפחה, וע"כ נצטרך לדון רק בהמאורע שנוגע לענין לחייב קנס להבא עליה, וכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב אז לא תוכל להוציא קנס.

אלא דלפי זה יקשה מטריפה דהא אין לומר דכל הבהמות אינם טריפות, וא"כ נדון רק כשהוזקה ואז הא נוגע לממון ואין הולכין בממון אחר הרוב.

אמנם גם זה לא קשה, דנוכל לומר דכל הבהמות שאינם ידועות לנו שהן טריפה באמת אינם טריפות, אבל אין יכולין לומר דכל הכותים שאין ידוע לנו יחוסם ודאי אינם משפחה.

והנה הגרעק"א (מהדו"ת סימן ק"ח) כתב ג"כ כסברת ההפלאה, ותירץ בזה מה דבתשעה שרצים וצפרדע אחת ופירש ונגע ברשות הרבים טמאות, ולפי"מ שכתב הרא"ש בב"מ (דף ו') בקפץ א' מן המנויים לתוכן דיש רוב החייבים במעשר בהמה, מ"מ לא מקרי עשירי ודאי, הרי דנשאר ספק, א"כ למה טמא ברה"ר הרי ספק טומאה ברה"ר טהור.

ובסברא הנ"ל מתרץ דהא הוא נוגע אם זה שרץ או לא לענין ללקות בעדשה לכן גם לשאר ספיקות הוכרע כודאי, משא"כ בקפץ אחד מן המנויים דאינו נוגע רק למעשר בהמה לכן נשאר ספק ואין זה עשירי ודאי, וכן בהא דאיך חייבין במעשר בהמה כיון דנתמעט טריפה א"כ נימא אולי א' מהם טריפה, ואע"ג דרוב אינם טריפה מ"מ אין זה עשירי ודאי להרא"ש, ולסברא זאת טריפה דנוגע לא רק לענין מעשר בהמה, הוכרע לכל הדברים כהרוב והוי כבר ודאי, וכן רוב בעילות הוכרע לעוד דברים לכן מהני גם לענין ממון, משא"כ רוב אינם מנויין דזה נוגע רק לגבי מעשר בהמה לא מקרי עשירי ודאי ע"י רוב.

ועדיין צריך טעם דהא גם כשדנו בכללות ונפסק דרוב בעילות הלך אחר הבעל, או אם הוא טריפה דנפסק דאינו טריפה, הא מ"מ לא נפסק בתור ודאי אלא בתור דין רוב, אם כן כשזה יהי' נוגע לדין דבעי ודאי למה יועיל הא בשום פעם לא נפסק דין ודאי.

ולסברתו דהיכא דגם לשאר דברים נפסק כהרוב אז אמרינן דלזה שכבר נפסק דהוא עשירי, זה יש לו דין עשירי גם למעשר, משא"כ אם הרוב יכריע רק למעשר זה לא עושה לודאי, היינו דאם יש עוד דברים ונפסק בכללות דאינו טריפה או דרוב בעילות הלך אחר הבעל, ממילא הוא נחשב ודאי, דמה שהתורה אמרה לעשר מעשר בהמה הם אלה שנפסק עליהם כבר קודם דהם כשרות ולא טריפות, אבל אם באנו לפסוק רק לגבי מה שאנו דנים כעת אז אין לחייבו במעשר בהמה, כיון דהרוב אינו מברר שאין ספק, וצע"ק החילוק.

ובכל אופן עדיין צ"ע לפי מש"כ ההפלאה דמהתוס' ד"ה להחזיר, משמע דלא ס"ל חידוש הזה, ויקשה לדבריהם מהנהו דוכתי דמשמע דרוב מהני אף לענין ממון.

והי' נראה דיש לפרש כסברתם בשינוי קצת, דכשאנו דנים מחמת רוב בעילות הלך אחר הבעל דהוא אביו, זה אינו הכרעה על הדינים אלא הרוב מכריע על המציאות, אם בעילה זאת שממנה נולד היתה מרוב או לא, וכיון שזו אינה שאלה רק לגבי הדינים אלא מציאות, והרוב מכריע דהמציאות היא שמבעלה היתה הביאה הזאת, ואם המציאות הוכרעה לא שייך דלגבי ענין אחר זהו מציאות אחרת לא כמו הרוב, ועל כן חייב בפדיונו וחייב על מכתו, וגם אין כאן ספק אלא ודאי כיון דלא שייך מציאות שיתחלף לגבי ענין אחר במציאות אחרת, וכן בטריפה השאלה אם היא בריאה או טריפה היא שאלה על המציאות, [ואע"ג דנתבאר בדברינו במקום אחר דכל דין דרוב נתחדש לגבי דינים, מ"מ כשהנידון על המציאות אז הרוב מכריע על המציאות אע"פ שזה מחמת שנוגע לדינים].

וכיון דאמרה התורה לילך אחר הרוב, על בהמה כזאת יש חיוב לעשר, וכן ברוב שרצים אין דינו ספק כלל, אבל כשאנו דנים בקפץ א' מן המנויין דאין הספק אלא אם הוא הי' כבר מנוי, בזה לא עושה הרוב שום שינוי במציאות אלא לגבי דינים, דהא מי שהי' מנוי לא נשתנה מציאותו כלום וכל מה שנוגע הוא רק לגבי דינים, ובדינים הא מצינו הרבה דברים שלגבי זה דינו שונה מלגבי דבר אחר, לכן הדין אינו מכריע דהוא ודאי עשירי.

וכן בתינוק המושלך ויש ספק אם הוא ישראל, כיון שגם גוי שהתגייר הוא ישראל, א"כ אין ספק על מציאות שלא יכול להשתנות, ואם הי' ספק אם מאיש מסוים הוא נולד הי' ספק במציאות, אבל ספק ממי שיש לו דין ישראל או גוי היינו איזה דין יש להתינוק, כי יש כאלו שיש להם דין ישראל אף שנולדו מגויה ויש שדינם כגויים, וא"כ מי אומר לדון על דין א' ונפסוק שהוא ישראל מחמת הרוב, נדון כעת על כל דיניו, דהיינו שכבר עתה אנו דנים לגבי אבידתו ונזקיו ולגבי ממון ולגבי שאר דיניו, נמצא דכבר אנו דנים על כל דין, ועל כל דין צריך לפסוק כמשפטו, דהיינו לגבי ממון לא נסמוך על הרוב ולגבי דינים אחרים נסמוך על הרוב, משא"כ בטריפה דיש לברר מה מציאותו טריפה או לא, וכן ממי נבעלה הביאה שנוצר מזה הולד, ואחרי שהרוב הכריע שהוא מהבעל, וכן שהבהמה אינה טריפה, זה מה שהתורה מחייבת לדיני אב ושיהי' מחויב במעשר בהמה.

ובב"ב דף צ"ג הקשה הגרעק"א ז"ל על הא דמבואר דאם משנגחה ילדה דאז חייב לשלם עבור הולד, והא עדיין יש ספק אולי הי' נפל וגם בלי שנגחה לא הי' בר קיימא, ואע"ג דרוב אינם נפלים מכל מקום הא לשמואל לא אזלינן בתר רוב, ובשלמא אם המית בהמת חברו לא חיישינן שמא היא טריפה כיון דכבר דנו עליו לשאר דברים לענין אכילה וכדומה והחזקנו אותה לכשרה [והוסיף להעיר בבהמה טמאה דבין כך אסורה ולא הי' נפק"מ לשאר דברים א"כ לפטריה משום שמא היא טריפה], אבל העובר הא לא דנו עליו כלל עדיין רק עתה לענין התשלומין ונימא אין הולכין בממון אחר הרוב.

ולהנ"ל כיון דהספק על דבר שנפק"מ במציאות אם הוא נפל, דנפל לא שייך שישתנה, וע"ז הרוב יכריע שאינו נפל אז גם לענין ממון לא יהי' דינו אחרת, ורק בדבר שאינו חלוק רק בדיניו, כגון המנוי כבר למעשר, אז הוא דשייך לדון רק על הדין הנוגע כעת, ויכול להתחלק לכל דין אחרת ממה שלגבי דין אחר.

עוד אפשר להוסיף דהנה בדינים הא אין דין א' מכריח את השני, דהיינו דהי' שייך שהקב"ה יצוה דישראל חייב במצוות מ"מ אם הזיק לגוי חייב, או להיפך דגוי שהזיקו פטור, ואין דין א' מחייב את השני, אלא דהי' רצון הקב"ה דלישראל יהי' דין חיוב במצוות, והי' גם רצונו שיהי' לו דין דאם הזיק לגוי פטור, אבל אין דין א' כתוצאה מדין השני, משא"כ טריפה דהשאלה על המציאות אם הוא טריפה אז לכל הדברים הוא טריפה, ונהי דאפשר שיהי' איזה דבר שהתורה לא תקפיד בזה אם הוא טריפה או לא, מכל מקום טריפה לא משתנה לגבי דבר א' מהשני, וכן אם הוא נולד מאב זה לא שייך שינויים לגבי דבר אחר, אלא שיתכן שהדבר השני לא יהי' תלוי בדינים אם הוא אביו או לא, וא"כ רוב דהלך אחר הבעל או אם הוא טריפה דהרוב מכריע את המציאות, לא שייך שלגבי דברים אחרים יהי' לו דין אחר, וכיון דהרוב מכריע דינו כודאי אינו טריפה וכודאי דהוא אביו והוי קהל ודאי, אבל ספק שמא השה הזה הי' מנוי דאינו בגוף בדבר שום שינוי מהותי, אלא אם יש בו דין אחר מהשאר, וגם בתינוק המושלך הנפק"מ בין ישראל לנכרי אינו רק במציאות, דהא יתכן ישראל שאינו ולד מאשה ישראלית ישתנה כגון שנתגייר, אף שהתינוק הזה אם נולד מגויה הוא גוי, מכל מקום אין הספק מציאותי שלא יכול להשתנות, כיון שיתכן שיהי' ישראל אע"פ שנולד מגויה, וכשהספק על דיניו, כיון דלהדינים אין הכרח מדין אחד על השני, שפיר אנו מכריעים על כל דין בפני עצמו, ולגבי ממון יש בו דין דאין הולכין אחר הרוב.

פרק שני
האשה שנתארמלה דף ט"ו ע"ב

תוד"ה ומודה. מתוך פי' הקונטרס משמע דדוקא כשאין הלה תובעו ונאמן במגו דאי בעי שתיק אבל אם תובעו אינו נאמן. והיינו דלר' יהושע לא מהני מיגו רק מיגו דאי בעי שתיק, והתוס' הקשו דהא סיפא משמע דדוקא אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן אבל אם אין עדים וכו' מדלא נקט אם תובעו אינו נאמן, והיינו דזה רבותא יותר דאפי' בלי עדים שהיתה של אביו מ"מ כיון שיש תובע אינו נאמן. והנה ביש עדים שהיתה של אביו והבן אינו יודע אם קנה מאביו ואולי באמת קנה מאביו, ומ"מ הא הדין דכל זמן שלא החזיק הלוקח ג' שנים הרי היא בחזקת שהבן ירשה ובטענתו לקחתיה אינו נאמן להוציאה מהבן, ויש להסתפק אם זה מדין טענינן ליורש וטענינן שלא קנאה, או דכל מה דבעי לדין טענינן הוא רק היכא דאילו הי' אביהם חי והי' טוען שמא לא הי' מהני, ורק ע"י טענת ברי דאז נתחדש דליורשים טענינן כמו שאם אביו הי' טוען ברי, ואפי' אם נסביר דלטענתם דין טענת שמא כמו שמשמע מהרא"ש (בב"ב דף ה' ע"ב) מ"מ להם מהני מה דטענינן שמא אע"פ שאביהם הי' זוכה רק בטענת ברי, אבל היכא שאביהם הי' זוכה בשמא ל"צ להחידוש דטענינן כיון שהם לא יודעים וטוענים שמא, וזה הא סגי דהא גם אביהם הי' זוכה בטענת שמא, ולפי"ז הא דאצל אביהם לא הי' נאמן לטעון לקחתי, יש להסתפק אם זה רק מכח נאמנות של האב לתבוע ולהכחיש את הלוקח אבל בלי זה הי' באמת נאמן לומר שזה שלו, או דגם בלי זה לא הי' הלוקח נאמן, ואף כי אצל אביו לא שייך שיאמר שמא, ואם הי' טוען שמא לקחת יתכן שהי' ריעותא בזה דודאי יודע ומערים, אבל מעיקר הדין לולא חשש זה אז גם בטוען האב שמא ג"כ לא הי' זוכה הלוקח, משום דכיון דעד השתא הקרקע בחזקתו היתה הו"ל כברי להוציא נגד השמא, דעד שלא החזיק הלוקח ג' שנים הקרקע בחזקת אביו, ואם נימא דזה להוציא, נמצא דזה תליא במחלוקת אם ברי ושמא מהני להוציא, דאז ע"כ מה דאביו הי' זוכה הוא רק ע"י שיכחיש בטענת ברי את הלוקח ואז זוכה הבן רק ע"י דין טענינן ליורש, אבל למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף ולא מהני להוציא מהשמא הי' אביו זוכה גם בטענת שמא, ואז כדי שהיורש יוציא אי"צ לדין טענינן אלא דסתם מהני כיון דגם טענת שמא מהני, וכיון דמה דאמרינן דאם יש עדים אינו נאמן קאי לא רק אליבא דר' יהושע אלא אף לר"ג, דלחד מ"ד ס"ל לר"ג דברי ושמא מהני להוציא ממון, והי' צריך להוציא מן היורשין אפילו אם יש עדים, אלא דנתחדש דמוציאין מן הלוקח אע"ג דהלוקח טוען ברי והיורש אינו יודע אם אביו מכרו להלוקח והי' הלוקח ברי והיורש שמא, וזה מדין טענינן הוא דלא מהני להלוקח להוציא הקרקע מן היורש, וזה חידוש יותר מבאופן שהיורש תובע וטוען ברי, דבברי וברי ודאי דאינו נאמן הלוקח, ואע"ג דאיכא מיגו, וזה כבר שמעינן דמדמודה באומר שדה של אביך היתה ולקחתיה ממנו דזה אופן דאי בעי שתיק, משמע דסתם מיגו לא מהני לר' יהושע.

וא"כ לא קשה למה נקט אם יש עדים, דבא להשמיענו דהיורש יוציא ממנו מדין טענינן, ואף דהשריש לנו הרא"ש בתשו' (הובא בקצוה"ח סי' קנ"ה) דדין טענינן לא נאמר להוציא, מ"מ כאן נטעון להיורש כיון דאין זה ממש להוציא אע"ג דמיגו מהני לדידן להמחזיק, דלגבי זה לא מקרי המחזיק מוציא כמבואר בש"ך והגהות הגר"א (בהתחלת כללי מגו סי' פ"ב) דהמחזיק לפני ג' שנים מהני לו מיגו ולא הוי מיגו להוציא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א